בתשובה לדובי קננגיסר, 06/10/02 13:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב שחתמת את דבריך בספק קל אם האיש הזה הוא מייצג או לא. קל לנו מאוד לשבת על הספה מול הטלוויזיה ולצקצק בלשון למראה כל הבטלנים ואוכלי החינם, שאוכלים מהכיס שלנו, כמובן. ומה באמת אתה יודע עליהם ועל הקשיים שאיתם הם נאלצים להתמודד? וחוץ מזה, גם לעניים מותר שיהיה להם חוש טעם. לא צריך להחזיק אדם בחרפת רעב כדי שיעבוד בשכר רעב כדי שאנחנו נקנה קילו עגבניות בשקל. קל לנו מאוד להלבין את המצפון שלנו ולהאשים את העניים בעוניים. עוד מעט נהיה כמו החברה הויקטוריאנית באנגליה, שהמציאה את חוק העניים המופלא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הוויקטוריאנית. חוק העניים (החדש) נחקק ב-1834, המלכה ויקטוריה עלתה על כס המלוכה ב-1837. חוץ מזה היה חוק עניים ישן (ופטרנליסטי יותר) מימי המלכה אליזבת (הראשונה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשבילך - בעונג. ובכן: חוק העניים הראשון נחקק ב-1536. הוא קבע תמיכה מסוימת לעניים על חשבון המיסים המקומיים (rates) ובפיקוח שופטי השלום בנפות. מטרתו היתה להקל את בעיית העניים נוצרו עקב הפרטת (כן כן) אדמות המנזרים והקרקעות הכפריות הציבוריות. ב-1834 כבר נוצרה מזה 50 שנה בעיית עניים חדשה כתוצאה מן המהפכה התעשייתית. החוק החדש קבע את חובת העבודה כתנאי לתמיכת סעד ויצר את מוסד ה-Workhouse. הכוונה היתה טובה, אך התוצאה תוארה בסיפורי האימים של דיקנס. היסטוריה -אבל אקטואלית בהחלט. ושוב: אני נרגש מדו שיח ראשון זה עם כבוד מעלת פיקטיביותך. באמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל תודה על ההסבר. חוץ מזה תודה על התואר שהצמדת לי. כבוד מעלת פיקטיביותך, אכפת לך אם אני אשתמש בזה ביומן שלי? "איש התעשיות הבטחוניות" יתפוגג בתוך כמה זמן (מין הסתם, ברגע שאני אבין מהי באמת העבודה שלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק נדגיש שכפי שחוק העניים יושם, העניים נענשו על שום היותם עניים...וחוזר חלילה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי בעיה עם אדם שטוען שהוא על סף רעב, ואז מספר שהוא זורק אוכל. לא מדובר פה על אלרגיה, כמו שהוצע למעלה. הוא אומר - לא טעים לו. וואלה, בעסה. בוא אני אספר סוד - בשלוש השנים שלי בצבא, אפילו פעם אחת לא מצאתי בחדר האוכל משהו שהיה טעים לי. חלק נרחב מהאוכל סבל מחריפות, שהיא דבר שאני לא יכול לסבול כלל. אז מה, רעבתי? לא. אכלתי מה שיש. וזה לא בגלל שהייתי כזה מזה רעב, סתם בגלל שאני שמן. אבל ת'אמת, לא אכפת לי אם הוא אוכל או זורק או מאכיל יונים בחוץ. לא אוכל שלי. אכפת לי שלגמרי לא מפריע לו לספר על זה למצלמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אכלתי אוכל צבאי שלוש שנים (וחצי), אבל פה מדובר באנשים שחיים בעוני כרוני כבר שנים רבות. ושוב - גם להם יש זכות לחוש טעם. כמו כן, אני לא חושב שלעניים בארץ צריכה להיות בטן נפוחה כמו לסומלים כדי שיחשבו "רעבים". רעב יכול להיות גם רעב לבשר, וכל מה שהם מקבלים זה סלטים ושאר ירקות. אגב, מה עם המאמר ששלחנו לך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת באמת השאלה: מהן אותן זכויות היסוד שאנחנו, כחברה, מוכנים להעניק לכל אזרח. על הזכות לא לרעוב אני חושב שכולנו מסכימים, על זכויות אחרות אני לא בטוח ומכל מקום בתיאורי העוני שמתפרסמים מדי פעם מודגש המקרר הריק ולא כל-כך המקרר שמלא בדברי אוכל "לא טעימים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באותו עניין, שמעתי לפני כמה ימים ברדיו איזושהי מובטלת מתלוננת רבות על קצבת ההכנסה הזעומה שלה שלא מאפשרת קיום הוגן, וגם מודיעה בפה מלא שהיא מנויה על טלביזיה בכבלים. אני מניח שכל זמן שהעוני מוגדר באופן יחסי זאת לא אנומליה. אולי משמעותו של "קיום הוגן" בחברה שבעה יחסית כשלנו (?) כוללת בתוכה טלביזיה בכבלים וחמש ארוחות בשריות בשבוע. זה הכל סביר בעיני, מלבד המילה "עוני" שקשורה אצלי אסוציטיבית למצבי דחק אבסולוטיים, לא יחסיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבוכים שאין להם לאוכל, אבל לסיגריות כנראה יש להם, כי הם מעשנים מול המצלמה, או שיש להם קופסת סיגריות ביד, או על הספה לידם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פנחס שדה ז"ל אהב לתאר את דלות המשורר בעליית הגג כגורם יצירתי. זה היה נסבל, כל עוד היה לו קיום מינימלי של תה,לחם וגבינה,ו*טבק*. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על ילדה שנתבקשה לכתוב חבור על עוני: "פעם היתה משפחה נורא עניה. האבא היה נורא עני, והאמא היתה נורא עניה. גם הילדה שלהם היתה נורא עניה, וגם המטפלת של הילדה היתה עניה. אפילו הגנן שלהם, והנהג שלהם, והעוזרת, כולם היו נורא עניים." |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |