|
||||
|
||||
היא עייפות ורוגז. כי זה קורה כבר שנים, בתחילת כל שנת לימודים, ואף אחד לא מצליח להפיק לקחים אף פעם. כי מדובר פה בפוליטיקה-דמיקולו שמתחפשת למאבק אידיאולוגי, כי גם השובתים וגם הממשלה פועלים באותה תחפושת מעייפת ומרגיזה. מכופפים את היד אחד לשני, עושים מעצמם צחוק, על דבר שאינו עיקרון ואינו פת לחם. ובינתיים, הילדים עדיין מסתובבים ברחובות. וגם כי מאמר המערכת של הארץ דורש לא לשלם למורים על ימי השביתה שלהם. אז כן, גם לי בא להוריד כאפה לאותו מר ארז. אבל מפה ועד להחליט מטעם "הארץ" איזו שביתה מוצדקת ואיזו לא, הדרך ארוכה. |
|
||||
|
||||
מאמר המערכת של "הארץ" הוא טור אישי יומי. זו אינה כתבה עיתונאית (בעלת יומרה לאובייקטיביות), אלא בפירוש דעה סובייקטיבית (בכל יום כותב את הטור פובליציסט אחר, ברוח הדברים עליה הסכימו חברי המערכת). "הארץ" לא "מחליט איזו שביתה מוצדקת ואיזו לא"; בכתבה בעמוד הראשון אין שום הבעת דעה, אלא דיווח יבש של העובדות. מי שקורא את הטורים האישיים בעמוד הדעות, אמור לצפות להבעת דעה - והבעת דעה אינה "להחליט מטעם 'הארץ"'. |
|
||||
|
||||
אני יודעת ולא חשבתי אחרת. הרוגז שלי בא בגלל אותה דעה - הארץ נוקט פה קו שהוא בברור אנטי-עובדים. אנטי-שביתות ברמה העקרונית. לכאורה הוא רק אנטי השביתה הזו, בעצם הוא בעד שלילת ימי משכורת של עובדים שובתים על פי קריטריונים אמורפיים (שביתה ''צודקת'' ו''לא צודקת'') שיקבעו בעלי אינטרס. אז אולי אפשר היה לצפות ממנו בדיוק לזה, ובכל זאת זה מרגיז אותי. |
|
||||
|
||||
איפה ''על המשמר'', זאת השאלה. |
|
||||
|
||||
שאלות טובות, אבל בכל זאת, כשם שבאייל ניתן לקרוא דעות הנמצאות (בתחום הכלכלי-חברתי) שמאלה מדעותיו התאצ'ריסטיות של העורך (טוב, מימין, כמו שאמר אביגדור ליברמן, יש רק קיר), כך גם ב"הארץ", ניתן לקרוא גם את דעותיו הכלכליות-חברתיות של אריה כספי, לדוגמא (או ביום טוב גם של אפרים ריינר), אלא שהעורך הכלכלי הוא נחמיה שטרסלר. ובכל זאת, מהי לדעת העורכים המכובדים "שביתה מוצדקת" (אם יש כזאת), ומהו ייעודו של איגוד מקצועי לגירסתם, אם לא לאפשר לחבריו למצער הסכם פרישה מכובד, כאשר קריסת קו ההגנה הראשון - מניעת הפיטורין - מתקבלת כמובנת מאליה? דיסקלימר: המגיב *אינו* מורה, והאינטרקציה האחרונה שהיתה לו עם חבר ארגון המורים העל יסודיים, היתה, למיטב ידיעתו לפני 30 שנים. |
|
||||
|
||||
הניחוש שלי הוא שכותב הטור כבר מותש, כשבכל שנה פתיחת שנת הלימודים מוטלת בספק בגלל איומי שביתה. נוצרת תחושה כאילו בלי קשר ללגיטימיות של תביעות המורים, הם ינצלו את הכוח הלא-ריאלי שלהם ואת התזמון של פתיחת שנה כדי ''לסחוט'' עוד. |
|
||||
|
||||
לפחות אנחנו יודעים עכשיו איפה ''על המשמרי''. אבל כבר כמה זמן ששואלים איפה ''השוטה''. |
|
||||
|
||||
אני מתפלא עליך. השוטה כבר כותב כאן בשמו החדש, אבל לא אסגיר אותו. |
|
||||
|
||||
האייל המפרגן (המקורי)? |
|
||||
|
||||
לא. רמפולשטילצין. ומה קשה להבין כאן? אמרתי שלא אסגיר את שמו. נודניק! |
|
||||
|
||||
אבל הסגרת. עכשיו נותר רק שייאשר או יכחיש. |
|
||||
|
||||
יש כמה הודעות של אחד, אייל אלמוני, שנודף מהן ריח שכ"גי מובהק. למשל תגובה 179138 |
|
||||
|
||||
יש אכן ריח שכ''גי בהודעה זו, וראה גם את יחסו החם של דובי לתגובה הנ''ל. |
|
||||
|
||||
מה קשור יחסי החם לתגובה הנ"ל? |
|
||||
|
||||
דובי מעולם לא היה מחסידי הז"ל הנ"ל, לדוגמא: תגובה 106543 |
|
||||
|
||||
הביטוי ''חם'' כולל דו-משמעויות ובעיקרו הכוונה כאן לסוג מסויים של חוסר אדישות, שכאן הוא נגרם כאשר כותב מזהה מישהו שדומה לו בתכונות. מאחר שמדובר כאן בשני מתאבקים המזהים ביניהם תחרות, ''עפות ניצוצות'' |
|
||||
|
||||
מדוע צריך לשלם לעובדים על ימי שביתה? |
|
||||
|
||||
היסטורית, הזכות הזו נקבעה בחוק, לאחר שביתות עובדים ממושכות בארה''ב, שמחו על ניצול בידי המעסיקים הגדולים. שביתות היו אז עסק מלוכלך, עם פיטורים, שוברי שביתות מקצועיים, התנכלויות ומלחמות פיזיות. איגודי העובדים שנוסדו באותה תקופה, אחרי מאבקים רבים, הצליחו להשיג את הזכות לשבות כזכות קבועה בחוק. והזכות הזו הרי מתרוקנת מתוכנה אם לא משלמים לעובדים על ימי שביתה. אף עובד לא יילך לשבות כשלא משלמים לו, וכך יאבד הכוח שלה כאמצעי למיקוח מול מעסיקים. כמובן, שביתה אינה הנשק הראשון שצריך לשלוף. היא הנשק האחרון. וכן, אני מתרעמת גם על ארגוני המורים שעושים בה שימוש תכוף, צפוי ושקוף כזה, עד כמה שטרחתי להתעמק במקרה הספציפי הזה. |
|
||||
|
||||
לא ידעתי. זו דווקא נראתה לי זכות מוזרה שנותנת בידי העובדים יכולת לפגוע במעסיק (ובלקוחות), מבלי שהם, העובדים, מסכנים או מפסידים דבר. כלומר זכות ללא אחריות. אבל קטונתי. כנראה שזה מורכב יותר ובפועל יתכן שהעובדים כן מגלים אחריות או שכן יש להם מה להפסיד. |
|
||||
|
||||
על ההיסטוריה של האיגודים ושביתות האיגודים באמריקה (הפרק האמצעי): סיפורו של מנהיג הפועלים ג'ו היל (עליו שרו זמרי עם ונשמה כמו ג'ואן באעז ופול רובסון). עליו העלילו המעסיקים ברצח והוציאו אותו להורג לבסוף, בגלל מעורבותו בארגון שביתות. על מקרים שבהם לא שולם שכר לעובדים שובתים: האם העובדים מגלים אחריות? תמיד? אני מניחה שלא. זה לא אמור לשנות את העיקרון, רק לחשוב איך לתמרן בתוכו בחוכמה. |
|
||||
|
||||
כן, אבל ארגוני העובדים כבר מזמן הראו איך הם מצפצפים על כל חוק, וכשצו בית משפט הורה להם לחזור לעבודה, הם שמו פס. אז לא מגיעה להם הגנת החוק. תאשימו את פרץ. |
|
||||
|
||||
אני מניחה שגם זו תגובה מיידית שלך. "העצורים מצפצפים על החוק, וכשבית המשפט פסק את דינם, הם ניסו לברוח, לכן לא מגיעה להם הגנת החוק ויש לאסור אותם ללא משפט". האם היית מסכים למשפט כזה? |
|
||||
|
||||
זה לא דומה בשום צורה. אנחנו חיים במדינת חוק, וחלק מההסכמה של המעסיקים לשלם לשובתים בזמן שביתה תלוי בכך שגם הפועלים עצמם יסכימו להענות לקביעת בית המשפט שנתפס כצד שלישי לסכסוך. לפיכך, אם הפועלים שוברים את כל הכלים, ברור שלא צריכה להיות שום מחוייבות של המעסיקים לשמור עליהם. ואגב, everybody runs. |
|
||||
|
||||
ספילברג פישל. בגדול, אבל פישל :-) ולמי אתה מתכוון כשאתה אומר "ארגוני העובדים"? אם מדובר בעובדי חברת החשמל, אני חושבת שיש קונצנזוס לגבי האופן שבו הם מנצלים הטבות לא מוצדקות (חשמל חינם) וכדי לשמר אותן מפעילים את נשק השביתה. מהמקרה של חברת החשמל (ושל פרץ עצמו) אני לא מסיקה על כל התארגנות עובדים שהיא מושחתת. אבל בכל מקרה, אין פה "עובדים רעים ומשביתים" מול "מעסיקים טובים שמציעים להם פשרה". יש פה מו"מ בין שני צדדים, האחד תלוי בשני, לכל אחד יש כוח מסוג אחר, וזכותו החוקית לנצל אותו. הפרת חוק של אחד הצדדים צריכה לגרור סנקציות משפטיות. אם התשלום לעובדים אמור להיכלל בסנקציות האלה (שהן מכשיר כוח של המעסיקים), זו כבר שאלה אחרת. לדעתי, הוא לא אמור להיכלל באופן גורף. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |