בתשובה לשוקי שמאל, 02/08/21 18:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א-פרופו בדיקות סרולוגיות: באחד מערותי הטלוויזיה פורסם אתמול סקר לפיו 30% מההורים אמרו שלא יבדקו את ילדיהם בבדיקה הסרולוגית הביתית אבל יתנו להם פתק לפיו הם כן עשו זאת. צקצוקי הלשון המתבקשים הופנו בעיקר כלפי המתווה, ובמידת מה כלפי מידת אמון הציבור במערכת. לא שמעתי אפילו הערה אחת על כך שלדעתם של 30% מההורים אין בעיה ללמד את ילדיהם שמותר לשקר למורים ולמוסדות המדינה, ומן הסתם גם לחבריהם בכיתה; אחד מכל שלושה אנשים מחנך את ילדיו שזה בסדר להיות שקרנים, ולקריינים והפרשנים בטלוויזיה זה נראה טריוויאלי ולא שווה אפילו הרמת גבה. העתיד נראה ורוד מאי פעם (או אולי כתום ?) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
Hear hear
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. יכול להיות שחלק מה-30% משקרים כדי לפרוק תסכול. ב. יכול להיות שחלק גדול מה-70% הנותרים משקרים. בזמנו סיפרתי לכם אגדת עם שאין לה שום קשר למקומותינו על ראש המיניסטרים שנתקף טירוף בגלל שמלתעות שלטון החוק סגרו עליו וניסה לנצל כל אסון ומצוקה כדי לחמוק מטחנות המשפט הטוחנות לאיטן. הוא ניצל מגיפה מסתורית כדי להציג עצמו כמשיח גואל שבידיו ורק בידיו המרפא הגואל. יריבו של רוה"מ החרה והחזיק אחריו וכתב ספר המוכיח שהוא ורק הוא יודע איך לנצח את המגיפה. במופע העיוואים הפוליטי שהעלה ראש המיניסטרים, הוא נאלץ להעלות לבמה נציג של שבט קנאי דת פרזיטיים שאותו נאלץ למנות לשר המרפא. אותו אויל עלה לבמה ולראשו מגבעת משונה עשוייה מזנבות שועלים. ההמון הגיב בהתאם והסתער על החנויות. סיפור העם הזה נועד להסביר מדוע אני מגלה יותר אמפטיה לאנשים שאבדו כל אמון במערכת ומסרבים להיות יותר היחידים שמשלמים את מחירו של שלטון החוק. שלטון החוק הוא מין משחק כזה הבנוי על אמון בזרועות השלטון שמתבסס על עבר של שמירת החוק ע"י הרוב המוחלט של הציבור. כאשר אי כיבוד החוק וכניעת שלטון החוק לעבריינים הופכת לנורמה, המשך כיבוד החוק מנימוקים אלטרואיסטיים של הצו הקטגורי הוא פראייריות לשמה. זו קלישאה מובהקת לומר שמה שקלקלו כמה טפשים, הרבה מאד חכמים יתקשו לתקן. אבל כאשר הציבור הרחב לומד על בשרו, שיעור אחר שיעור, את מגבלות היכולת והכישרון של המנהיגים (בארץ ובעולם) הקלישאה הופכת לאבן מקיר תזעק. אני בטוח למדי שאילו הממשלה הפגינה נחישות. מפטרת לאלתר כל מורה שמסרב להתחסן, מתארגנת לבדיקת דם מאורגנת של כל התלמידים בתחילת כל יום לימודים, התגובות היו שונות לגמרי. ההמון לא מצפה מן השלטון להיות חסין מטעויות. הוא מצפה ממנו להיות החלטי ולפעול בנחישות להוצאה לפועל של החלטותיו. אפשר לקבל את הצורך לשלם על שגיאות שעשה השלטון. אי אפשר לקבל שלטון שאינו מסוגל לשלוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה העיקרית שניסיתי להעביר מתייחסת לאוירה הציבורית בה הנתון המבהיל הזה מתקבל כמעט כמובן מאליו, בגלל אותן נסיבות עליהן אתה מצביע. בין אבדן האמון בשלטון לבין חינוך ילדיך לכך ששקר הוא דרך מקובלת להתמודד עם בעיות אמורה, לעניות דעתי, להפריד תהום. יכשמדובר במה שקשור לבית הספר זה חמור שבעתיים, כי זה המקום אליו הולכים הילדים גם, ויש יגידו בעיקר, כדי להתחנך. עכשיו לך תסביר לילדיך למה אסור להעתיק במבחן, אם כי ייתכן ש 30% מההורים מלמדים את צאצאיהם שגם זה בסדר כל עוד הם הם לא נתפסים. הכי גרוע הם יגדלו להיות שר האוצר. כפי שאמרתי: העתיד נראה ורוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מידת האמון של האזרח בשלטון - כלומר בכך שהשליטים מנסים לעשות את מה שטוב עבורו - היא מדד חשוב במדינות מפותחות. במדינות מתפתחות, לעומת זאת, קיים לרוב חוסר אמון בסיסי במוסדות המדינה, ולכן האזרחים משתמשים בשוחד, מאכערים, קומבינות, פרוטקציה וכיו"ב כדי לקדם את ענייניהם ולא "לצאת פראיירים". ישראל, לדעתי, נמצאת במקום כלשהו באמצע (גרפים 1.1 ו- 1.10 בקישור). בקיצור, בארצות מתפתחות אנשים רבים שמקפידים על אמירת אמת באופן כללי מרגישים שלגיטימי, ואפילו לפעמים רצוי, לשקר לרשויות המדינה - כיון שהמדינה נתפסת בעיקר כאויב. אין המדובר באידיאולוגיה כלשהי, אלא פשוט בתחושה שכך עושים כולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההימור שלי הוא שככל שקיימת אינטראקציה חוזרת עם אותם ''נציגי המערכת'' ונוצר קשר אישי, כך גוברת גם תחושת האמון - למשל כלפי מורים ורופאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו נקודה טובה שאותם הורים וילדים משקרים לחבריהם לכיתה והוריהם. אני מניח שרוב אותם הורים מדחיקים את הנקודה הזו, ושאם יעמתו אותם איתה במפורש יהיה להם קשה יותר לשקר. כללית, אני חושב שהדיכוטומיה שקרנים/לא-שקרנים לא נכונה. רובנו מחזיקים בעולם שלם של ניואנסים על מצבים שמותר ואף רצוי לשקר (כמובן שהניואנסים האלו מאוד תלויי תרבות וחברה). שקר שממוסגר כשקר לממסד בירוקרטי שנועד לעקוף תקנות שנתפסות כשרירותיות או אף רעות - שזה המצב כאן, בהינת ההדחקה לעיל - הוא סוג נפוץ במיוחד של שקר עם לגיטימציה. מעבר לזה רובנו משקרים גם במצבים שבהם אנחנו חושבים שלא ראוי לשקר. במה שנוגע לחינוך הילדים, אני מניח שהחינוך לא לשקר תופס בעיקר לאזור שבו אנחנו חושבים שזה לא ראוי. במצבים שבהם ההורה חושב שראוי לשקר, אני במובן מסוים מצפה ממנו, כהורה טוב, לחנך את ילדיו שראוי לשקר (לא לבלבל את זה בשאלה האם אני מסכים איתו שראוי לשקר באותו מצב). ואני חושב שזה מה שהורים עושים; רובם אולי לא יעזו לומר לילד "כן, אני משקר כאן", ומעדיפים את הסיסמה "אסור לשקר, נקודה", אבל חינוך הוא הרי בעיקר דרך דוגמא אישית. אם באמת המגמה היא של החרפה עם הזמן אז זה מדאיג מאוד, אבל אני לא לחלוטין משוכנע שפעם המצב היה יותר טוב (או מתי היה אותו פעם). יש לך נימוקים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום נימוק מלבד הזכרון (שכמובן יכול להיות "זכרון") שלפני 60 שנה אף הורה מהסביבה בה אני גדלתי לא היה מחנך כך את ילדיו. אני חושב שגם לפני 30 שנה זה עוד היה נכון אבל את זה אני כבר שופט מעיני הורה, כך שאני פחות בטוח. כל מה שאתה כותב בקשר לשקרים נכון, כמובן, מלבד בביתו של קאנט קשישא, אבל חשבתי שהתפקיד של מחנכים הוא להיות המגדלור, לא הפנס בן אתה נעזר כשנקלעת למזבלה באמצע לילה חסר ירח. אני לא חושב שילד בי"ס יסודי צריך לקבל מסרים לפיהם אסור לו להעתיק את שעורי הבית אבל מותר לו לשקר בעניין הבדיקות. מכל מקום, גם אם אני טועה, עצם העובדה שהויכוח הקטן הזה מתנהל רק מעל דפי האייל, כלומר אין שום תהודה ציבורית לנתון הזה (30%, לא 3%) היא הצורמת ביותר באזני. ואחרי שאמרתי את זה, גילוי נאות: אני האדם האחרון שצריך לפצות פה ולצפצף בענייני חינוך. חינוך? אמרתי חינוך? נכבדי, שום סתימת פיות לא תהיה כאן! חבר שלי הפנה את תשומת לבי לכך שבפגוש את עיתונות אתמול, בשניה ה-31 בסרטון שאת כתובתו אני לא מצליח להעתיק הנה בצורה סבירה, שרת החינוך אומרת "כיוונתי" עם "כ" לא דגושה ("חיוונתי"). עניין של מה בכך, כמובן, אבל גם הוא מצליח להרגיז את סטאטלר וולדוורף במידה לא מבוטלת. האם העברית היא באמת שפה קשה כל-כך, או ששגיאות כאלה קורות גם, למשל, לשרים באנגליה או בהולנד? אתמהה. יש לי גם תמיהה דומה, אגב, בקשר לשגיאות כתיב ולשון אצל מורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיפך- היא משתמשת בצורה התנ"כית בה אחרי שהמלה הקודמת מסתיימת באהו"י במלה הבאה אותיות בכל"מ לא מקבלות דגש. לדוגמה (שמואל א' ב' 12) "וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל: לֹא יָדְעוּ, אֶת-יְהוָה." כיוון שאצל שרת החינוך הכל נסמך עליה, בביטוי "אני כיוונתי" המלה "כיוונתי" נסמכת על המלה "אני". ווואלה! __________ ונוקדנים יגידו- למה להכפיל "אני כיוונתי" במקום להשתמש בלשון השגורה "כיוונתי"? כיוון שה"אני" הוא העיקר. הוא לא יכול להתחבא כנושא נסתר אלא חייב להופיע במלוא הדרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצדק עימך, אחי, חמובן. קִוֵּיתִי1 שכל זה ידוע לכל. רק כדי לסבר את העין, דבר האקדמיה: "בעברית ימינו הכלל הוא שאותיות בגדכפ"ת דגושות בראש המילה, וכך נוסחה החלטת האקדמיה: "בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך, מילת יחס או מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל." עם זאת לתופעה של רפיון אותיות בכ"פ לאחר מילים המסתיימות בתנועה נותרו בפינו שרידים מעטים בביטויים שגורים. את הבולטים שבהם הוציאה האקדמיה מגדר הכלל בקובעהּ כך: "יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'." ______________ 1- מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים (ישעיהו ה ד) - אבל אם אתם כבר שם מומלץ לקרוא את כל הפרק. פסוק כ"ג נכתב, ללא ספק, לתומכי נתניהו, בעוד כ"א מיועד לשכמותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל בגלל שלא מינו גם לאקדמיה כמה חברי מרכז הליכוד, סליחה- המרכז ליכוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והצלחת להפתיע אותי עם קִוֵּיתִי. דברה תורה בלשון בני אדם :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכלל הזה נסתר כבר בפסוק שלך. בעברית מקראית החלוקה לא הייתה לפי מלים אלא לפי רצפי מילים והצמד בני בליעל הוא רצף כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכלל הוא שהבג''ד כפ''ת יאבדו את הדגש הקל אם המילה הקודמת מסתיימת בתנועה ומוטעמת במוליך. הב' של ''בני'' דגושה כי ''עלי'' בטפחא. אמנם יש מקרים שבהם אתי מרחיק יגרום לדגש חזק דווקא, אבל זה יכול לקרות לא רק בבג''ד כפ''ת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה כלל מאוחר יותר, שעוצב בדיעבד (כמו כל כללי ההגייה, כאשר העברית המקראית הפסיקה להיות שפה מדוברת). במקרה הזה קל לראות אינטואיטיבית ש„בני עלי״ הם רצף אחד ש„בני בליעל״ הם רצף נפרד, וש„עלי בני״ אינו רצף. מבחינת עברית מקראית, הרצפים הללו דינם כמילים בעברית מודרנית יותר (וגם בעברית ישראלית לא חזרנו לעברית המקראית במובן הזה). אותם טעמים שהזכרת עוזרים ככל הנראה1 לחבר מילים לרצפים (כלומר: רמה נמוכה ביותר של פיסוק: לפסק לרצפים) והצורך בהפרדה הזו אבד, מן הסתם1, בעברית לא מקראית. ואז מעניין אותי לקחת צעד אחד אחורה ולהבין למה בדיוק קרתה ההגייה המוזרה הזו של אותה אות בשני צלילים שונים. השוו, לדוגמה, למילים האנגלייות circle ו־says. למה אותה אות המשיכה לסמן שני צלילים שונים? 1 אני ממש לא מכיר טעמים ומסתכן בניחוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למה בדיוק קרתה ההגייה המוזרה הזו של אותה אות בשני צלילים שונים" אתה צריך לדייק יותר את השאלה. כנראה שהתופעה קודמת גם לאיות, או לפחות בלתי תלויה באיות. ואם כך, השאלה הראשונה היא למה אותה מילה (וברור ש"בני" היא אותה מילה בהקשרים השונים במשפט) נהגית בשתי דרכים שונות. רמז לתשובה הוא שזו תופעה נפוצה בשלל שפות שאינן קשורות היסטורית - בולטת למשל בספרדית, שם יש פונמה אחת שנכתבת או ב-V או ב-B, ונהגית בשתי דרכים שונות (העיצורים שאנו מכירים כ-/v/ ו-/b/) בלי קשר לאיזו משתי האותיות משמשת עבורה, אבל עם קשר להאם היא מתחילה רצף דיבור או באמצעו. אני בטוח שלבלשנים יש מזמן מונח לתופעה והסבר מצוין, אני רק מנחש שהוא סביב חיסכון בסגירת שפתיים. השאלה השנייה היא, כשכבר באו לקבוע איות, מדוע השתמשו באותה אות לשני עיצורים שונים. פשיטא, הרי כבר הסכמנו שמדובר באותה מילה. ב-circle, למיטב הבנתי, האיות נקבע על-ידי הרומאים שהגו את שניהם כ"ק". בשפות שירשו את הלטינית הקלאסית השתנתה ההגייה כשהתנועה שאחרי ה-c נהגית גבוהה בלוע. כדי לחסוך בתנועת לשון, העיצור נחתך גם הוא גבוה יותר בלוע, ובמקום "ק" הפך ל"ס" (אולי עם תחנות ביניים. בספרדית מודרנית זה העיצור שאנחנו מכירים מאנגלית כ-th). אבל שנשנה את האיות? מה אנחנו, עמי ארצות? אני מניח שמשהו מקביל קרה ב-says וגרם לקוליות של ה-s השני, אבל לא יודע ספציפית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שמה שכתבת איננו מדויק. רצף מקראי יתנהג כמילה אחת כשהמילים מוקפות, וזה חזק אפילו יותר משתי מילים שמחוברות בטעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במילים אחרות, אני אומר שלו נקרא עלי בשם ''ברוך'', היתה הב' שלו דגושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(סליחה טעות תתעלם מתגובה 742749) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למשל, תראה בפרק ב' של בראשית: "ויראו בני האלהים את בנות האדם". אי אפשר לראות את החיבור בין "ויראו" לבין "בני" כרצף של מילה אחת, ובכל זאת הב' רפויה כי הטעם מחבר. השווה, למשל, "התהלך־נח". שם הניקוד של הל' משתנה מצירה לסגול כי זה באמת רצף חזק שנקרא כמילה אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אזהרת מסע: התגובה הזאת יוצאת דופן במידת הניג'וס שלה אפילו יחסית למקובל אצלי. נתחיל מתיקון טעות שלי: לא סרולוגית אלה אנטיגנית. נעבור לגישה קצת פחות סלחנית בקשר לטעויות של מישהו אחר. יגאל סלוביק שהוא מנכ"ל משרד החינוך אולי לא שמע על הסקר או שהוא לא נותן לעובדות להפריע לו: "אנחנו סומכים על ההורים. ההורים שותפים למהלך הזה" הוא אומר לגב' לוקש, ואגב כך ממחיש את את נאמנותו לשרה באימוץ הסטנדרטים הלשוניים שלה, ומספר על חלוקת "מעל למיליון ושמונָה מאות אלף ערכות בדיקות אנטיגן", על "חמישים ואחת אחוז מחוסנים", ומסביר שמושקע מאמץ גדול "בְּלְחַסֵֹּן" ׁ(ולא עפ"י דרכן המאוסה של האליתות הישנות "בחיסון") וכמובן גם "בללכת להתחסן" (ואני חשבתי לתומי שמהמאמץ מושקע בחיסון ולא בהליכה). בדקה הרביעית בסרטון מתחיל דיון משעשע למדי שלדעתי נובע מטעות העתקה של איזה פקיד או תוכנה שהפכו 48 שעות ל-84 שעות שהוא אכן מספר משונה שטעון הסבר. לפני שנים טעויות כאלה היו נפוצות במעבר מ-MF על ה-EBCDIC שלו ל-PC חובב ה ASCII, ועם הבלבול הלאומי בנושא "עברית לוגית" מול "עברית ויזואלית", טעויות שהלכו והתמעטו עם הזמן אבל כנראה טרם פסו מהעולם. בחמישית הוא מגלה על אוזנינו שאינו יודע מה זה חל"ת, אבל הוא כן יודע שמורה סחב"ק (סרבן חיסון ובדיקות קורונה) לא יוכל להמשיך לעבוד ולא יקבל כסף עבור חופשתו. בערך באמצע הדקה השביעית המנכ"ל מסגיר את אי ההבנה שלו בקשר למושג "מקוון" ומוריד את הדגש החזק מהאות "כ" שלדעתו נמצאת שם, כשהגב' לוקש מחרה מחזיקה אחריו ובתחילת העשירית גם היא מורידה אותו דגש מהקו"ף. בתשובה הוא מסכים איתה, שוב, ומעלים כל ספק שהיה למי מאיתנו בכך שאולי מדובר בטעות חד פעמית שנובעת מחוסר תשומת לב. למותר לציין שבתנופת העשייה המנכ"ל אינו פוסח גם על הזיהום הווקאלי וזורק איזה "סיבות כאלה ואחרות" בשביל הסדר הטוב, אבל עושה זאת רק פעם אחת בעשר דקות הראיון ובכך קובע שיא ישראלי חדש, או לפחות את התוצאה הטובה ביותר שהוזגה השנה.. בנוסף, למרבה התמיהה מר סלוביק לא ראה צורך לומר "צריך לומר" אפילו פעם אחת, כך שכל עוונותיו נמחלים לו בזכות החסד הקטן הזה, וואני מעניק לו פטור מצום ביום כיפור. רק שאשא! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, יש לך תירוץ סביר ל"אליתות". אתה מתכוון להשתמש בו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הִיבנתי למה קיוונת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למידה מכוונת" ממשיכה להיות אמצעי פדגוגי בשימוש מנכ"ל המשרד (שניה 42 בסרטון), מה שמעלה בלבי את האפשרות המזעזעת שאף אחד בצמרת משרד החינוך אינו קורא את האייל, וגם שאם יש שם מישהו שמקשיב לראיונות כדי לתת משוב למתראיין - הצחקתי אתכם? - אותו מישהו סבור שאין פסול בלמידה מכוונת, ואני כמובן מסכים עימו, ורק מצטער שלא הסבירו לאיזה כיוון התקוון המשורר. "לא הבנת כלום, שכ"ג" גוער בי השכ"ג האלטרנטיבי שחולק עימי את הגולגולת "אחרי ה"חיוונתי" המביך של שרת החינוך עובדיה המסורים משתדלים להעלים את הצליל "K" בכל מקום שזה אפשרי, בתקווה שכך יתקבל הרושם שלא מדובר בשגיאה אלא בכוונת מכוון. אחרת, הזעם הציבורי על שרת חינוך שאינה דוברת עברית רהוטה עלול להפיל את הממשלה, כפי שקרה בעבר עם מינוי הגב' כפיים לסרת התרבות. רק שאשא!". מלבד העניין הזוט הזה העברית דווקא היתה תקינה, עם משבים קלים בלבד של צה"לית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיבוש הזה שעיצבן אותך מזכיר לי את "ממוצע משוכלל" הוותיק. אגב, גיליתי הרגע שדווקא יש דבר כזה למידה מכוונת, אבל כמובן שלא לזה כיוון המנכ"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודייק: הטעות הזאת לא מרגיזה אותי, למעשה היא היא גורמת לי לחייך בהזכירה את הקריין-חריין המפורסם (בניגוד לאותו "חיוונתי" מחוּרוָן שמשום מה גורם לי לתגובה אחרת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיטלקית - Domani, Anna, vai a scuola (לא שלי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חדש מהתנור. ענר אוטולנגי מסביר ב"הארץ" איך עובדת בדיקת הקורונה הביתית (ובדיקת השתן להריון). נחמד, אני צריך להודות שלא היה לי מושג וזה באמת מגניב. עכשיו, שימו לב למשפט הבא לקראת הסוף: "אף שהן לא אמינות לגמרי, בדיקות אלו עדיין מאוד שימושיות ויש להן תפקיד חשוב. מודלים רבים שהוצעו במהלך המגפה הראו שלבדיקות כאלו יכול להיות תפקיד מרכזי בניטור והקטנת התחלואה, בתנאי שהשימוש בהן יהיה נכון וייעשה בתדירות מספיק גבוהה כדי לכפות על חוסר הדיוק שלהן." הוראות לנוגדני השפה: (1) עצרו בחריקת בלמים על המילה המפתיעה. (2) חשבו כמה שניות ותבינו (א) אילו שתי מילים נפגשו כדי להוליד אותה, (ב) איך להגות אותה. (3) צבעו בזהב והיצמדו לפס הנכון. (נוגדני השפה? כשמעיין היה בגן חובה או באזור, הסבירו להם פעם על המערכת החיסונית בגוף. הוא חזר הביתה וסיפר לנו על "הנוקדנים". נוקדני השפה!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשמע, למי ששמו מעיד עליו שהוא אוטודידקט שפתי, מותר לתת פה ושם הנחה קטנה. (ככלל, בדברים כאלה מי שכשל הוא העורך. לאחרונה יש הרגשה שהצד הזה בהארץ מפשל לא פעם). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |