 |
|
 |
||
|
||||
 |
זו נקודה טובה שאותם הורים וילדים משקרים לחבריהם לכיתה והוריהם. אני מניח שרוב אותם הורים מדחיקים את הנקודה הזו, ושאם יעמתו אותם איתה במפורש יהיה להם קשה יותר לשקר. כללית, אני חושב שהדיכוטומיה שקרנים/לא-שקרנים לא נכונה. רובנו מחזיקים בעולם שלם של ניואנסים על מצבים שמותר ואף רצוי לשקר (כמובן שהניואנסים האלו מאוד תלויי תרבות וחברה). שקר שממוסגר כשקר לממסד בירוקרטי שנועד לעקוף תקנות שנתפסות כשרירותיות או אף רעות - שזה המצב כאן, בהינת ההדחקה לעיל - הוא סוג נפוץ במיוחד של שקר עם לגיטימציה. מעבר לזה רובנו משקרים גם במצבים שבהם אנחנו חושבים שלא ראוי לשקר. במה שנוגע לחינוך הילדים, אני מניח שהחינוך לא לשקר תופס בעיקר לאזור שבו אנחנו חושבים שזה לא ראוי. במצבים שבהם ההורה חושב שראוי לשקר, אני במובן מסוים מצפה ממנו, כהורה טוב, לחנך את ילדיו שראוי לשקר (לא לבלבל את זה בשאלה האם אני מסכים איתו שראוי לשקר באותו מצב). ואני חושב שזה מה שהורים עושים; רובם אולי לא יעזו לומר לילד "כן, אני משקר כאן", ומעדיפים את הסיסמה "אסור לשקר, נקודה", אבל חינוך הוא הרי בעיקר דרך דוגמא אישית. אם באמת המגמה היא של החרפה עם הזמן אז זה מדאיג מאוד, אבל אני לא לחלוטין משוכנע שפעם המצב היה יותר טוב (או מתי היה אותו פעם). יש לך נימוקים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום נימוק מלבד הזכרון (שכמובן יכול להיות "זכרון") שלפני 60 שנה אף הורה מהסביבה בה אני גדלתי לא היה מחנך כך את ילדיו. אני חושב שגם לפני 30 שנה זה עוד היה נכון אבל את זה אני כבר שופט מעיני הורה, כך שאני פחות בטוח. כל מה שאתה כותב בקשר לשקרים נכון, כמובן, מלבד בביתו של קאנט קשישא, אבל חשבתי שהתפקיד של מחנכים הוא להיות המגדלור, לא הפנס בן אתה נעזר כשנקלעת למזבלה באמצע לילה חסר ירח. אני לא חושב שילד בי"ס יסודי צריך לקבל מסרים לפיהם אסור לו להעתיק את שעורי הבית אבל מותר לו לשקר בעניין הבדיקות. מכל מקום, גם אם אני טועה, עצם העובדה שהויכוח הקטן הזה מתנהל רק מעל דפי האייל, כלומר אין שום תהודה ציבורית לנתון הזה (30%, לא 3%) היא הצורמת ביותר באזני. ואחרי שאמרתי את זה, גילוי נאות: אני האדם האחרון שצריך לפצות פה ולצפצף בענייני חינוך. חינוך? אמרתי חינוך? נכבדי, שום סתימת פיות לא תהיה כאן! חבר שלי הפנה את תשומת לבי לכך שבפגוש את עיתונות אתמול, בשניה ה-31 בסרטון שאת כתובתו אני לא מצליח להעתיק הנה בצורה סבירה, שרת החינוך אומרת "כיוונתי" עם "כ" לא דגושה ("חיוונתי"). עניין של מה בכך, כמובן, אבל גם הוא מצליח להרגיז את סטאטלר וולדוורף במידה לא מבוטלת. האם העברית היא באמת שפה קשה כל-כך, או ששגיאות כאלה קורות גם, למשל, לשרים באנגליה או בהולנד? אתמהה. יש לי גם תמיהה דומה, אגב, בקשר לשגיאות כתיב ולשון אצל מורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיפך- היא משתמשת בצורה התנ"כית בה אחרי שהמלה הקודמת מסתיימת באהו"י במלה הבאה אותיות בכל"מ לא מקבלות דגש. לדוגמה (שמואל א' ב' 12) "וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל: לֹא יָדְעוּ, אֶת-יְהוָה." כיוון שאצל שרת החינוך הכל נסמך עליה, בביטוי "אני כיוונתי" המלה "כיוונתי" נסמכת על המלה "אני". ווואלה! __________ ונוקדנים יגידו- למה להכפיל "אני כיוונתי" במקום להשתמש בלשון השגורה "כיוונתי"? כיוון שה"אני" הוא העיקר. הוא לא יכול להתחבא כנושא נסתר אלא חייב להופיע במלוא הדרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצדק עימך, אחי, חמובן. קִוֵּיתִי1 שכל זה ידוע לכל. רק כדי לסבר את העין, דבר האקדמיה: "בעברית ימינו הכלל הוא שאותיות בגדכפ"ת דגושות בראש המילה, וכך נוסחה החלטת האקדמיה: "בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך, מילת יחס או מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל." עם זאת לתופעה של רפיון אותיות בכ"פ לאחר מילים המסתיימות בתנועה נותרו בפינו שרידים מעטים בביטויים שגורים. את הבולטים שבהם הוציאה האקדמיה מגדר הכלל בקובעהּ כך: "יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'." ______________ 1- מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים (ישעיהו ה ד) - אבל אם אתם כבר שם מומלץ לקרוא את כל הפרק. פסוק כ"ג נכתב, ללא ספק, לתומכי נתניהו, בעוד כ"א מיועד לשכמותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל בגלל שלא מינו גם לאקדמיה כמה חברי מרכז הליכוד, סליחה- המרכז ליכוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והצלחת להפתיע אותי עם קִוֵּיתִי. דברה תורה בלשון בני אדם :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכלל הזה נסתר כבר בפסוק שלך. בעברית מקראית החלוקה לא הייתה לפי מלים אלא לפי רצפי מילים והצמד בני בליעל הוא רצף כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכלל הוא שהבג''ד כפ''ת יאבדו את הדגש הקל אם המילה הקודמת מסתיימת בתנועה ומוטעמת במוליך. הב' של ''בני'' דגושה כי ''עלי'' בטפחא. אמנם יש מקרים שבהם אתי מרחיק יגרום לדגש חזק דווקא, אבל זה יכול לקרות לא רק בבג''ד כפ''ת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה כלל מאוחר יותר, שעוצב בדיעבד (כמו כל כללי ההגייה, כאשר העברית המקראית הפסיקה להיות שפה מדוברת). במקרה הזה קל לראות אינטואיטיבית ש„בני עלי״ הם רצף אחד ש„בני בליעל״ הם רצף נפרד, וש„עלי בני״ אינו רצף. מבחינת עברית מקראית, הרצפים הללו דינם כמילים בעברית מודרנית יותר (וגם בעברית ישראלית לא חזרנו לעברית המקראית במובן הזה). אותם טעמים שהזכרת עוזרים ככל הנראה1 לחבר מילים לרצפים (כלומר: רמה נמוכה ביותר של פיסוק: לפסק לרצפים) והצורך בהפרדה הזו אבד, מן הסתם1, בעברית לא מקראית. ואז מעניין אותי לקחת צעד אחד אחורה ולהבין למה בדיוק קרתה ההגייה המוזרה הזו של אותה אות בשני צלילים שונים. השוו, לדוגמה, למילים האנגלייות circle ו־says. למה אותה אות המשיכה לסמן שני צלילים שונים? 1 אני ממש לא מכיר טעמים ומסתכן בניחוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למה בדיוק קרתה ההגייה המוזרה הזו של אותה אות בשני צלילים שונים" אתה צריך לדייק יותר את השאלה. כנראה שהתופעה קודמת גם לאיות, או לפחות בלתי תלויה באיות. ואם כך, השאלה הראשונה היא למה אותה מילה (וברור ש"בני" היא אותה מילה בהקשרים השונים במשפט) נהגית בשתי דרכים שונות. רמז לתשובה הוא שזו תופעה נפוצה בשלל שפות שאינן קשורות היסטורית - בולטת למשל בספרדית, שם יש פונמה אחת שנכתבת או ב-V או ב-B, ונהגית בשתי דרכים שונות (העיצורים שאנו מכירים כ-/v/ ו-/b/) בלי קשר לאיזו משתי האותיות משמשת עבורה, אבל עם קשר להאם היא מתחילה רצף דיבור או באמצעו. אני בטוח שלבלשנים יש מזמן מונח לתופעה והסבר מצוין, אני רק מנחש שהוא סביב חיסכון בסגירת שפתיים. השאלה השנייה היא, כשכבר באו לקבוע איות, מדוע השתמשו באותה אות לשני עיצורים שונים. פשיטא, הרי כבר הסכמנו שמדובר באותה מילה. ב-circle, למיטב הבנתי, האיות נקבע על-ידי הרומאים שהגו את שניהם כ"ק". בשפות שירשו את הלטינית הקלאסית השתנתה ההגייה כשהתנועה שאחרי ה-c נהגית גבוהה בלוע. כדי לחסוך בתנועת לשון, העיצור נחתך גם הוא גבוה יותר בלוע, ובמקום "ק" הפך ל"ס" (אולי עם תחנות ביניים. בספרדית מודרנית זה העיצור שאנחנו מכירים מאנגלית כ-th). אבל שנשנה את האיות? מה אנחנו, עמי ארצות? אני מניח שמשהו מקביל קרה ב-says וגרם לקוליות של ה-s השני, אבל לא יודע ספציפית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שמה שכתבת איננו מדויק. רצף מקראי יתנהג כמילה אחת כשהמילים מוקפות, וזה חזק אפילו יותר משתי מילים שמחוברות בטעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במילים אחרות, אני אומר שלו נקרא עלי בשם ''ברוך'', היתה הב' שלו דגושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(סליחה טעות תתעלם מתגובה 742749) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למשל, תראה בפרק ב' של בראשית: "ויראו בני האלהים את בנות האדם". אי אפשר לראות את החיבור בין "ויראו" לבין "בני" כרצף של מילה אחת, ובכל זאת הב' רפויה כי הטעם מחבר. השווה, למשל, "התהלך־נח". שם הניקוד של הל' משתנה מצירה לסגול כי זה באמת רצף חזק שנקרא כמילה אחת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |