בתשובה להפונז, 03/07/16 22:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני שוקל להתחיל לתת דמי כיס לבן החמש וחצי. הסיבה היא שהילד מאוד אוהב שקונים לו צעצועים חדשים, וכל המרבה הרי זה משובח. אני לא אוהב לקנות לו הרבה צעצועים חדשים, כי גבולות וזה, ואפילו איכות הסביבה וזה. הדינמיקה היתה פעם של סירוב או הסכמה שרירותיים למדי, והתפתחה דרך משאים ומתנים לכל מיני כיוונים שבהם הנסיבות שבהם קונים צעצוע ידועות פחות או יותר, אבל הוא צריך לבחור במגבלת סכום שנקבעת אד הוק באופן שרירותי (על ידי), ואני מניח שזמני קצוב עד שיתחילו ל משאים ומתנים על גובה הסכום. אני לא אוהב את השרירותיות הזו במערכת היחסים בינינו. חוץ מזה, יותר בסיסי מללמד איך משקיעים כסף - לתת תמריץ לדחיית סיפוק. במצב הנוכחי קונים לו הרבה צעצועים זולים וכמעט לעולם לא צעועים יקרים יותר. זה לא נורא בעיניי - הקורלציה בין מחיר צעצוע לבין האושר שהוא גורם לו בסופו של דבר היא די קלושה; אבל הייתי רוצה שבמקום להגיד לו "את זה אי אפשר, זה יקר מדי" אוכל להגיד לו "את זה תוכל אם תחכה עוד שלושה חודשים". ודחיית סיפוקים היא אחת המטרות העליונות בחינוך הילד בימינו, לא? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל דחיית הסיפוקים המירבית היא כש"אי אפשר, לא היום ולא מחר", הלא כן? בלי דמי כיס הנימוק לתדירות קניית הצעצוע היקר יותר הוא בעצם זהה אבל אחר סמנטית - ההורה מחליט שצעצוע יקר מקבלים רק פעם בשלושה חודשים (אפשר לקרוא לזה "ביום הולדת, בפסח, בסיום שנת הלימודים ובאקווינוקס המתאים"). לי יש ילדה בת חמש וחצי. גם היא אוהבת צעצועים חדשים. ענין הסכומים לצעצועים לא עולה כמעט בכלל. מה שבהחלט עולה זה שלעיתים נכנסים לחנות אבל לא קונים כלום, לעיתים קונים משהו או שניים - ולא חמישה - ולעיתים מחכים לאופניים שלושה חודשים כי ההורים אמרו ש"השבוע לא קונים, אנחנו מבטיחים שנקנה מתישהו בקרוב, כשיתאים לנו מבחינת משאבי זמן, התרוצצות ובחירה ואולי אירוע מיוחד". החינוך לדחיית סיפוקים קורה כל הזמן, לעיתים עשר פעמים ויותר ביום, גם מבלי לערב כסף. עכשיו סוגרים טלויזיה ונועלים נעליים, עכשיו הולכים לגן ולא נשארים בבית, עכשיו מפסיקים לשחק במחשב ומצחצחים שיניים, עכשיו הולכים לישון וכו' וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ההורה מחליט שצעצוע יקר מקבלים רק פעם בשלושה חודשים" יפה, אני חושב שדמי כיס פשוט הופכים את זה למובנה וברור יותר לכל הצדדים. "השבוע לא קונים, אנחנו מבטיחים שנקנה מתישהו בקרוב, כשיתאים לנו מבחינת משאבי זמן, התרוצצות ובחירה ואולי אירוע מיוחד" פחות יפה לי. אם הדד ליין לא מוגדר מראש, זה אומר שזה תלוי בך, וכדאי לנדנד. אני מעדיף לתת לילד את השליטה; זה בוודאי עדיף מבחינה חינוכית וערכית, ואני מקווה שזה יועיל קצת גם לדינמיקה היומיומית. "עכשיו סוגרים טלויזיה ונועלים נעליים, עכשיו הולכים לגן ולא נשארים בבית, עכשיו מפסיקים לשחק במחשב ומצחצחים שיניים, עכשיו הולכים לישון וכו' וכו"' - זה לא ממש חינוך לדחיית סיפוקים, כי מידת הוולנטריות של הילדה בדחייה זעומה. בעיקר אתה דוחה לה את הסיפוק. היא לא מרוויחה כלום (עד כמה שהיא יודעת) מזה שהיא ויתרה או נכנעה. בדמי כיס דחיית הסיפוק, אם היא קורית, היא ביוזמתו, ויש לו תמורה אטרקטיבית מאוד עבורה. עד כה הבעת סנטימנט שלילי לדמי כיס, וניסית לשלול נימוקים לטובת המוסד, אבל לא כתבת מה הבעיה שאתה רואה בו. אני סקרן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו מאד פיקטיבי. הרי דמי כיס שלא יספיקו לקניית אופניים, כדורסל או פלאפון לא ימנעו ממני בתור הורה לקנות לילד דברים שנראים לי חשובים (ואם ימנעו, זה עוד חסרון שלהם, להגביל את החופש שלי כהורה). אז בעצם זה משחק בכאילו. בתור משחק בכאילו, הבאתי דוגמאות לתחומים אחרים שמשיגים מה שהמשחק הזה משיג, אז הוא מיותר לכל הפחות. חסרון נוסף שאני רואה, זה שמבחינתי ערך הכסף הוא לא גבוה בסולם העדיפויות שאני רוצה להקנות לצאצאי. ודמי כיס שמים דגש על הכסף כבר מגיל צעיר. יהיה להם מספיק זמן להפוך לקפיטליסטים קטנים גם מאוחר יותר בהתפתחות האישית. הערך שילד רואה בצעצוע, משחק, ספר, פעילות משפחתית, ואפילו ההנאה ממאכל או חטיף כזה או אחר ראוי בעיני יותר כבסיס לאישיותו, ערכיו ואושרו, מאשר התרגום הקר והקומונלי (ולכן גם משטח, מרדד ובנאלי) למטבע אחיד וחד ממדי. בסוף כמו כולנו הם יתבגרו למציאות החומרנית שנוטה לעיתים למדוד כל דבר על פי ערכו בדולרים. כדאי שיגיעו לשם עם מערכת חיסון מפותחת, במקום לחשוף אותם לנגיף בשלב כל כך מוקדם של חייהם. איך זה בתור בעיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכל פתרון יש בעיה. דמי כיס יכולים ללמד את הילד כיצד לכלכל את צעדיו (לתעדף, לתכנן, לחסוך, לבזבז) ויכולים לשמש את הילד לכל הדברים שמנית- צעצועים, ספר, פעילות משפחתית וחטיפים. הכל תלוי בשאלה מדוע הוא מקבל דמי כיס. מה הסיבה שסופקה לתכשיט ויותר מכך, מהם הערכים שאותם הוא סופג מההורים. וזה העיקר, תמיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זאת בדיוק הנקודה שלי - שאני לא רוצה להוריד מאחריותי את כל הדברים שמניתי מחד, ולא מעונין שהילד יראה אותם דרך החור של הגרוש מאידך. אני מסכים שדמי כיס הם שיעור בכלכלה. לא פחות, אבל גם לא הרבה יותר. חלק מהבעייה שציינתי זה שהם גם שיעור *על* כלכלה - הם שמים את הכסף בחזית ומדגישים את חשיבותו. נראה לי שיש שיעורים חשובים יותר, מהסיבות שציינתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה שוב. הילד לאו דווקא יראה את הגרוש למרות שמדובר בחור. לדעתי כבר הבאתי את הדוגמא הנ"ל באייל: בשבטי הנבוואחו היה מנהג להעניק לילדים בגיל צעיר (6-9) מספר עיזים. אם הילד טיפל בהם העדר גדל, אם הזניח מת. באותו אופן אפשר לחנך לאחריות אישית דרך גינת ירק, גידול דגים, ביצוע מטלות אישיות או כל דבר אחר- תלוי בסיבה שנמסרה לילד. כל עוד בתודעתו הילד "משחק" במבחן אחריות הכסף או הכביסה משניים לחלוטין. אם הילד עושה רק כי אמרו לו, בלי לבקש סיבה (לא מכיר כאלה) אולי צריך לשקול אימון אחר. גם אני מתנגד לדמי כיס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבין, אני מקווה לגדל ילדים שלא חושבים, לא בתודעתם ולא בשום מקום אחר, שההבדל בין איבוד מאה דולר לבין אבדן חייהם של כמה בעלי חיים הוא משני לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאנחנו די קרובים בתפיסה אבל מתעקשים לא להבין אחד את השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבחנה הברורה מבחינתי בין האופניים והכדורסל לבין הדברים שהוא יקנה בדמי כיס היא שאת הראשונים אני רוצה שיהיה לו, ואילו צעצועים רבים אני לא במיוחד רוצה שיהיה לו. הפסקה השנייה שלך מעניינת. אני לא משוכנע בכל מיני הנחות שאתה מניח שם (בפרט, שדמי כיס יגרמו לכך שלא יהיה ערך לשום דבר חוץ מכסף), אבל אני צריך ללעוס את זה קצת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שום (דבר) זה קצת חריף מדי. אולי בהשמטתו הטיעון שלי יהיה יותר קל לעיכול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> הקורלציה בין מחיר צעצוע לבין האושר שהוא גורם לו בסופו של דבר היא די קלושה הכי דן אריאלי בעולם >> אני לא אוהב את השרירותיות הזו במערכת היחסים בינינו. צריך גם שרירותיות. גם זה חלק מהעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לקורלציה, צריך כן להבהיר שלרוב יש קורלציה חזקה ביותר בין מחיר הצעצוע לבין כמה הוא נראה אטרקטיבי בחנות (וזאת לפני שהוא יודע כמה הוא עולה). זה לא מפתיע, אני מניח שכיוון הסיבתיות הוא הפוך. למה צריך שרירותיות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרירותיות היא סימן ההיכר של הסמכות. אם כל דבר שאומרים לילד מלווה בהסבר מדוע, נגרמת ארוזיה בסמכות ההורית. בסופו של דבר הילד לא יסכים לעשות שום דבר בלי ויכוח שמטרתו (של הילד, בלי שהוא מודע לכך) להציף את אותה סמכות שרירותית "כי ככה אמרתי!" מידה מסוימת של שרירותיות טובה לקיבוע הסמכות ולהגדרה טובה של התפקידים. שים לב להבדל בין: "ילדים תהיו בשקט אבא עכשיו נח" לבין "ילדים תהיו בשקט אבא עכשיו ישן, הוא עבד במשמרת לילה והוא נורא עייף" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מוכן לחלוק, יש לך ילדים? אני לא יודע, אני נמנע די באדיקות מלומר "כי ככה אמרתי", ולפעמים הוא משתכנע מהסיבה שלי, ולפעמים לא, ולפעמים (באופן בלתי תלוי) מתווכח, ולפעמים לא. ולפעמים הוא מנסה את כוחו להפעיל עלי סמכות שרירותית1, ולעתים הרבה יותר קרובות מנסה את כוחו בנימוקים. אני חושב שסמכות יכולה לנבוע גם מנימוקים (אחרת ממה? מכוח? מהמונופול על סיפוק צרכי הילד?), ומעדיף אותה כך. תיכף אכתוב הודעה טרולית-למחצה על טקטיקות ואסטרטגיות של חינוך ילדים, שרלוונטית ברקע (או אולי במקום) ההודעה הזו, אבל היא שווה פתיל נפרד. 1 זה מאוד מצחיק ומכמיר לב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלשה. ואני אולד סקול, כלומר מגיל מסוים ועד גיל מסוים הבנים גם חטפו כאפה כשהגזימו. אני מרים את הקול לעתים נדירות, אבל כשאני שואג הם עוברים לדום. גם זה שרירותי. כשאני מרים את הקול אין שום מקום לוויכוח. הסמכות ההורית באה מהאחריות ההורית. הסברתי לילדים (ברגיעה, לא בלהט הויכוח, ולכל אחד מהם בנפרד) שאני אוהב אותם ומשום שאני האבא שלהם אני באופן אוטומטי תמיד לטובתם. לא משנה מה הם יעשו אני תמיד לטובתם ואף פעם לא נגדם, וכל מה שאני עושה אני עושה לטובתם, ללא תנאי. לדעתי חשוב שהילד ירגיש את הגיבוי ללא תנאי הזה. גם זה בעצם שרירותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאפות? לפני עשור החטפתי פעם אחת ברגל (!) ומאז הפכו אותי לרוצח עם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגל של הילד או עם הרגל שלך? אני חושב שכפל המשמעות עמדה לך לרועץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם אני גמיש ומוארך אבל אני לא ג'ון קליז או עשוי מגומי. הכאפה עפה באוטו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתת כאפה לילד זה חמור ואסור. אבל אם ברוב המכריע של הזמן אתה אבא אוהב ואכפתי, קשה לי להאמין שאירוע חד פעמי יגרום לנזק בלתי הפיך. קל וחומר זה לא הופך אותך למפלצת, אלא רק לבן אדם לא מושלם (כמו כולנו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברובו המכריע של הזמן אני אדם, בעל, אח, בן, מעסיק אכפתי ואפילו אב שעומד לספק מזון ולינה לרכוש צה"לי. כן, זה שספג את הכאפה לרגל וזה חמור מאוד- גדול. (לרועץ אריק, כמובן שלרועץ.) באותו ענין מושלם והשונה לגמרי. צפריר פעם- יעני מן זמאן, ניהל איתי דיון שנסק עד לשאלת מוצא השפות השמיות ובו טען שלערבית והעברית מקור קדום אחד משותף. לא אמצא או אחפש את הדיון ואני לא זוכר היכן התקיים ותחת איזה ניק שוחחתי אבל אני בטוח שטענתי שיש לסייג את המוסכמה. אם נאמץ לרגע את הטענה שהעלה צפריר ניווכח שקיימת אפשרות (תיאורטית כמובן) שהמילה מושלם הגיע מהערבית ובמקור שימשה כהלחם של שני מילים. מילת שלילה- "מוש שם עצם - "לם". למה היא שאלה שדומה מאוד לבקשת סיבה. דוגמא: למה לך לרמוז שהנמר לא מושלם? להכליל אותי עם האנחנו המיותר הזה? כמו כולנו. תסתכל על השן הזאת שתלויה לי על הצוואר. זה היה כריש לבן. יוסי, יש הרבה חול בשכונה ואף אחד לא חופר לעומק כמוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצחוק יוסי. יוסי, זה בסדר. כמו כולם (בשכונה) גם אני מתלוצץ. לפעמיץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק החוייה שהיתה לנו כשהיה בגיל הזה. כמו שכתבתי למעלה, לנו זה עבד מצוין. היום אני אפילו קצת מוטרד לפעמים מכך שהוא כמעט אף פעם לא מבקש שום דבר מהדברים שיש לחבריו (סלולרי, טאבלט, אקסבוקס וכו') וכשאנחנו מציעים הוא מצהיר שאין לו צורך. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |