 |
|
 |
||
|
||||
 |
מאוד נהנתי מהמאמר. כמה תוספות: 1. מבחינה ווקאלית - חסר לי "גשם" של מאיר בנאי - עוצמתי ואותנטי לא פחות מכל שיר אחר ברשימה בעיני, גם אם איבד מהאפקטיביות עקב ריבוי ההשמעות. 2. גם אביתר בנאי בקולו הייחודי מצליח לחדור אותי. שיר כמו "אבות ובנים" בהחלט ראוי בעיני לרשימה. 3. מהחדשים יותר, שי צברי מוצלח בעיני כזמר רוק, במיוחד בשיר "לווי אותי" - https://www.youtube.com/watch?v=zjQ316sDhyM |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. נכון, תודה! שכחתי אותו! לא שמעתי את השיר בטח חמש עשרה שנה, אז אפקט השחיקה התבטל אצלי. בכלל כשאני מנסה לשיר בראש את הבית הוא מתערבב לי עם "שער הרחמים", שדומה בשירה ובעוצמה (ורק חסר, היסטורית, את אפקט ההפתעה). 2. נכון, תודה!! אביתר בנאי הוא מהאבות המייסדים של אסכולת השירה המרחפת/נרפית בישראל, וככזה הוא האנטי-כריסט של המאמר הזה. מה שלא ידעתי, כי הכרתי כנראה רק את השירים הלא נכונים שלו, זה שהוא עצמו יודע גם לצעוק. בשיר הזה המעבר בין צעקות לריחוף/נרפות יפה. 3. נכון, תודה!!! את צברי לא הכרתי בכלל. חוץ מזה שהשם התקשר לי איכשהו לפופ מזרחי, ולפחות לפי השיר הזה צברי הוא באמת רבע פופ מזרחי, שלושת רבעי רוק, אבל איזה שילוב נהדר. מייד אחרי אלג'יר אני הולך לחפור בו קצת (או הרבה). מצא חן בעיני במיוחד סולו האורגן, חצי צלילי הכרם חצי ריי מנזרק, וגורם לי לחשוב שבעצם מנזרק לא היה כל כך רחוק מצלילי הכרם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשבע לכם שכתבתי על ריי מנזרק לפני שראיתי שבדיון המקביל התפתח עליו פתיל! (שבמרומז מבקר אותי (ואת כל הגברים כמוני) שכתבתי על אמרסון ולא על מנזרק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר מאיר בנאי, הייתי בוחר (אחרי התלבטות מה) בהשמש עוזבת, אחד השירים העצובים ביותר שאני מכיר. (וזה, מאותה סביבה היסטורית ומוזיקלית ואפילו תמטית במילים, הכי עצוב שיש. האזנה על אחריותכם, תדאגו שיהיה מישהו בסביבה שיחבק אתכם אחר כך.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מנוע חיפוש יקר, השיר שקישרתי אליו בסוגריים הוא ''האיש מהים'' של שרון ליפשיץ.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני התאבלתי עליו עם זה: https://www.youtube.com/watch?v=WLzer-0A0F4 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. קצב לא מאד שגרתי כמדומני. שש שמיניות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלושה רבעים, לפי התפיסה שלי, אבל עם backbeat של הסנר על הפעמה השלישית, דבר שהוא אכן די לא שגרתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על הבורות, זה די דומה, לא? קצת תלוי בכמה מהר אתה מחשב כל פעימה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממה שאני מכיר, כשאומרים 6/8 מתכוונים לחלוקה של 3 + 3, כשכל יחידה (מבין השש) היא יחסית קצרה. דוגמאות: Oh Darling1, We are the Champions, I guess that why they call it the blues. להבדיל, ב-3/4 יש שלוש יחידות בכל תיבה, שכל אחת מהן ארוכה יחסית ולכן מוגדרת כרבע ולא כשמינית (למשל, הפתיחה והבית של רואים רחוק רואים שקוף). ברור שכל אחד משלושת הרבעים בתיבה כזו מכיל שתי שמיניות, כך שיש בה סך הכל שש שמיניות, אבל הן בחלוקה של 2 + 2 + 2, וזה כבר לא ה-6/8 המקובל. זה דומה לסיבה שבגללה יו יה הוא 4/4 ולא 8/8. ב"השיכור" דנן של מאיר בנאי (שאגב, לא הכרתי עד התגובה של ברקת, אז תודה) כל תיבה מחולקת למיטב שמיעתי ל-3 יחידות ארוכות יחסית, ולכן כתבתי כפי שכתבתי. תחושת המשקל קצת מתערערת בגלל המיקום של מכת הסנר בכל תיבה, וזה יפה בעיניי. ____________ 1. מתנצל על הביצוע הלא מקורי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההסבר המפורט ומלא הדוגמאות. סוף סוף ההבדל הזה נשמע מובן ונהיר. וטוב להיזכר גם בגיטרה של אילן וירצברג, איזה שיר יפה עם שמוליק קראוס. ב''השיכור'', אגב, בסיום כל מעבר בין הבתים הוא מכניס עוד איזה הקשה שקצת שוברת את המשקל שוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התודות, גם לך וגם לאריק. כן, בשיר של בנאי יש באמת טלטול ריתמי של התופים / קלידים / בס בין הבתים, אבל הוא רוכב על המשקל של ה-3/4, שפועם בשיר מההתחלה עד הסוף. יש הרבה שירים שבמבט שטחי נשמעים 4/4 סטנדרטי, אבל בעצם כל רבע אצלם מחולק ל-3, ולא ל-2 או ל-4. דוגמאות: לידיה הלוהטת, All My Loving (תקשיבו לגיטרה של ג'ון), Baby Jane. למשקל של שירים כאלה היה אולי ראוי לקרוא 12/8, אבל בד"כ בתיווי כותבים 4/4, והחלוקה של כל רבע היא לשלַשה (טריולה, triplet). כל קטע סווינג הוא כזה, למשל Fly Me to the Moon. מקרה מעניין הוא Take it to the Limit של האיגלז. בבסיס הוא 3/4, אבל אם מקשיבים לתופים, הסנר מכה בתחילת כל תיבה שנייה, כך שמחזור מסתיים כל שש פעמות, ולכן "נכון" יותר למזג כל שתי תיבות סמוכות ולקרוא למשקל 6/4. בנוסף, בדומה לשירים שהזכרתי בפסקה הקודמת, כל רבע מחולק ל-3, ולכן אפילו עוד יותר "נכון" יהיה לקרוא למשקל 18/8. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהדר, תודה. הדוגמאות שהבאת ל 6/8 הם שירים שפספסתי לגמרי את השלישיות הפנימיות שלהם כשניגנתי אותם בראש, במיוחד אלטון ג'ון, וכשנכנסתי לקישור הבנתי שיש בהם עושר נוסף והגרסה שנגנתי בראש היתה מאוד חיוורת ודלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוצה שילוב קונספטואלי של 1 ו-3? הביצוע של אלי לוזון ל"שער הרחמים" (ביצוע שמקשה לחזור למקור אחר כך. ואני מאוד אוהבת את מ. בנאי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה כן, ב-2:39 הוא מדגים היטב איך לצעוק בעברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים חלקית. צעקה נהדרת, ואכן קשה לחזור למקור אחר כך. אבל בניגוד לשי צברי, לדעתי אין כאן רוק בכלל. זו צעקה מאסכולת הבכי בפופ המזרחי. ולמרות שזה ביצוע נהדר, משהו קטן מפריע לי בפזמון. המנגינה שלו, שאצל בנאי היא כל כך הימנונית, נשמעת אצל לוזון טריוויאלית. אולי בנאי מגיע בפזמון לשיא הצעקה שלו, ואצל לוזון זה בא בקטנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני הביצוע הספציפי הזה מקוטלג תחת מוזיקת נשמה. יכול להיות באמת שלוזון צריך פחות להתאמץ מבחינה קולית כדי לצעוק, ולכן הרושם אחר. גם אני לא אוהבת את האסכולה התורכית הבכיינית בפופ המזרחי (המייצג הרשמי הוא אבי ביטר למשל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, בזמן ששמעתי חשבתי "מוזיקת נשמה", אחר כך כשכתבתי את התגובה שכחתי /-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לציין שזה שגם אני לא אוהב את האסכולה הבכיינית הטורקית זו לא טענה על האסכולה, זו טענה עלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגדרה נהדרת של אביתר בנאי. אני הייתי קורא לאסכולה הנפוצה והמאוסה הזאת, שהוא ממיסדיה, בשם ההרבה פחות פואטי - בכיינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח. אם להתייחס ללהיטיו של אביתר בנאי כמייצגים (שמתי לי פודרה, מתי נתנשק, יש לי סיכוי), אז השירה שלו לא בכיינית בכלל, אפילו דלת רגש, ואני חושב שזה נכון גם לממשיכיו שאני לא יודע לנקוב בשמם. מאידך, השם ''בכיינות'' כבר תפוס על-ידי אסכולה מובהקת ורבת זכויות בפופ המזרחי (אולי בעקבות אסכולות במוזיקה ערבית, או יוונית או טורקית, אני לא מבין בזה מספיק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי שמת את האצבע על הנקודה - זאת ''בכיינות של אשכנזים'', יללה כל כך חלושה ולוזרית שהיא אפילו מפחדת באמת להביע את העצב שבה וללכת איתו עד הסוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אוהב את המוזיקה של אביתר בנאי, עד האלבומים האחרונים שאל עולם החזרה בתשובה שבהם אני פחות מתחבר. שני השירים האהובים עלי ''עד מחר'' ו''תחרות כלבים'' אינם בכייניים כלל. כך גם חלק גדול משיריו האחרים. זה נכון שהכתיבה שלו, במיוחד המוקדמת, נוטה להיות מיוסרת, אבל בעיניי לפחות היא אותנטית לחלוטין ולכן גם אפקטיבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממייסדיה? ארקדי דוכין התבכיין ברדיו כשבנאי בקושי נגמל מבכי בעריסה (טוב, אני קצת מגזים אולי, אבל בנאי נכנס כבר לתוך סצינת בכיינות קיימת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע, שניהם נתפסים אצלי בצורה מאד שונה. גם צורת השירה שלהם (שעליה הדיון) מאד שונה. ארכדי סובל ב"אני זקוק לך", אבל הוא לא נרפה או רופס בשום שלב. ודאי שלא מאנפף. והוא גם הרבה יותר מחוספס, מה שמשדר יותר אותנטיות. בשיא השפל, הוא צועק כמו חיה פצועה, כמו שאמר ירדן. אביתר בנאי, נייר זכוכית דרגה 0 יותר מחוספס ממנו. אולי בהגדרות שלך גם ג'ניס ג'ופלין בכיינית, אצלי לא, אני מדבר על סגנון אחר לגמרי. מבחינתי דוכין הוא יותר ג'ופלין, בנאי הוא יותר הווארד וולוויץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חרשתי די הרבה את שחרית של שי צברי. שני רשמים מאוחרים: מצד אחד, אלבום מעולה. "לווי אותי" שיר מצוין, אבל שיר הנושא מלהיב עוד יותר. מצד שני, אני עכשיו פחות שומע בו זמר הרוק. אם כבר מזרחי, צריך להזכיר את אבנר גדסי בהגברים בוכים בלילה. אני לא יודע אם נטען אי פעם שיש בזה מן הרוק, אבל הנה אני טוען: הוא שר כאן במידה רבה כמו זמר רוק (וזמר רוק אדיר). כוחני, מחצין רגש, ולחלוטין לא באסכולת השירה הבכיינית בפופ המזרחי שהוזכרה בדיון, למרות המילים הבכייניות במפורש. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |