 |
|
 |
||
|
||||
 |
אצלנו הנוער אהב את ענן על מקל. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תקראו לי שמרן, תקראו לי מרובע, תקראו לי חנון אשכנזי1 עם מקל בישבן, אבל דווקא בשיר הנושא השורה "אבל אני אף פעם לא הכנתי שיעורים" זה ממש לא מה שאני רוצה להשמיע לילדים שלי, כהכנה לבית ספר. ביחוד שאם זה דיסק טוב (או אפילו לא כמו שירדן אמר), הם ישמעו אותו זיליון פעמים וכל משפט שבו ייחרט להם בזיכרון לנצח. 1 ותטעו, לפחות חלקית ;-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם לי זה צרם בהתחלה, אבל אז נזכרתי שילדי שמעו מאות פעמים את "פיל-פילון" ומעולם לא חשבו שהם צריכים להבהל כשאני בא הביתה. ככלל, נראה לי שילדים מסוגלים להפריד די טוב בין עצמם לבין הדובר בשיר. רוב הילדים גם יזהו את ההפרזה (שלא לומר הזיוף) במשפט "אבל אני אף פעם לא הכנתי שיעורים". כרגע הרבה יותר מפריע לי שהילד יושב על ענף של עץ לימון (אאוץ'). כנראה שלא למד את הלקח מסיפורו העצוב של יונתן הקטן. מקבץ מקרי של תופעות לא חינוכיות בשירי ילדים: אלימות: יצחק השובב תוקף את נעמי בביצה קשה. אלימות מילולית: הדובר קורא לאבא של גיורא גמד. שובניזם: למה רק אמא מכינה מטעמים לרוב לכבוד שבת? אבא לא מסוגל להכניס עוף בתנור? נרקסיזם: אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי. מיליטריזם: גמדים, גמדים, אבל מה זו חדוות המלחמה הזו? התאכזרות לחיות: אין עונש על התעללות בחמורים? והרשימה עוד ארוכה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן רשימה נאה, ואני מסכים ככלל לדבריך. רק שים לב שכמעט כל הדוגמאות שהבאת לא מתארות מצב ריאלי או כזה שסביר שהילד הממוצע יתקל בו בקרוב בחיי היום-יום שלו. אצלי אגב תמיד נתפסה השורה שהגדרת כנרקסיזם כמסר חיובי1. הסיכוי שילד יגדל כשהוא לא אוהב ומעריך את עצמו הרבה יותר גדול מהסיכוי שהוא יגדל כנרקסיסט2. בדומה, הסיכוי שלילד יהיו בעיות בהכנת שיעורים גדול לעין ערוך מהסיכוי שיצא לו להתעלל בחמור. ממה שאני שומע סביבי כיום, זאת כנראה בעיה נפוצה הרבה יותר ממה שהייתי מנחש על סמך ניסיוני האישי מבית הספר. 1 המממ, מה זה אומר עלי? (פשוט כדי להקדים את התגובה הצפויה הזאת) 2 לדעתי, אשמח לשמוע דעות אחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל תלוי בהקשר - כפי ששיר יכול לשמש דוגמא למעשים, כך הוא יכול לשמש לילד המלצה שלילית, בבחינת ''כזאת אל תעשה''. הלקח כמעט אף פעם אינו אחד לאחד. לאחרונה הקראתי לילדים את ''(יהו)שוע הפרוע''. למרות שהשירים שם אמורים להיות חינוכיים במוצהר, לדור שלנו הם נראים זוועתיים למדי. אלא שהילדים אהבו אותם. ומהשיר על אץ קוצץ שאץ לקצץ את האגודל שהילד מוצץ, בני הקטן לקח דווקא את הרעיון של מציצת אצבע, שמעולם לא עלה קודם בדעתו, וניסה אותו פעם-פעמיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לגמרי בעד יהושע הפרוע. וגם מקס ומוריץ. רק שבספרים האלה ברור מראש ש*כל* מה שמתואר בהם הוא הפוך ממה שכדאי לעשות, זה די מקל על להבחין בין מה שמומלץ למה שמושמץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, כאן תלוי אם אתה מתייחס לספרות ילדים כאל כלי פדגוגי, דרך לאמירה ערכית, בידור טהור או משהו אחר. בשירים של יהונתן גפן למשל יש המון מסרים של חירות, עצמאות, אינדיווידואליות. למשל "הצריך הזה": או "מי שמביט בי מאחור": יהיו כאלה שיטענו שדווקא שיר שמקטר על הדרישות של מבוגרים מילדים יכול לשמש עבור הילד כשסתום להוצאת קיטור (לא סתם יצא לי אותו הפועל פעמיים). בסופו של דבר אני מסננת שירים לפי תחושתי האישית. דווקא שירים "נכונים" ו"רגישים" כמו אלה של שלומית כהן אסיף, לא מדברים אלי. הכל שם רווי רגשות חיוביים בלבד, למעט עצב זמני שתמיד מוביל להתפייסות עם חבר או משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהונתן גפן כתב את "הכבש הששה עשר" על רקע תקופה בה קול הקולקטיב גבר על קולו של האינדיבידואל. השירים בקובץ מבטאים במידה מסוימת מחאה כנגד מצב זה (או לכל הפחות אי נוחות מכך), ואהבה עצמית היא חלק מהענין. זו כנראה גם אחת מהסיבות להצלחתו המרשימה. דור הפייסבוק והטוויטר שאנו מגדלים היום, משוכנע שכל נפיחה שלו חיונית להשרדות העולם הנאור. הסיכוי שיגדל כשהוא לא אוהב ולא מעריך את עצמו די קטן. לא יזיק אם נזכיר להם מדי פעם שהם אינם כל כך מיוחדים1. 1 מה שלא מונע ממני כמובן לכנות את ילדי נסיך, גאונה ופלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 עם שמות כאלה יסתכלו עליהם מוזר בבית הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את "במדינת הגמדים" אני דווקא אוהב לשמוע כבדיחה על מיליטריזם, למרות שאני מנחש שזו לא היתה כוונתה של ילן-שטקליס. אני השתכנעתי בשלב מוקדם שלמילים של שירים וסיפורים אין שום השפעה חינוכית לשום כיוון, אז אני מתפנה לאהוב אותם או לא מנימוקים אחרים. השיר שהכי מעצבן אותי הוא "אני תמיד נשאר אני". כי הוא נראה כאילו יש בו איזה מסר פסיכולוגי עמוק, או שמא תובנה שילדים צריכים להפנים, אבל ככל שאני מנסה לחפור בו אני לא מוצא את המסר. מה הוא רוצה להגיד? (דווקא ל"איפה העוגה", אימת כל הורה מודע, אני סולח בחיוך, למרות שאני מבין את מי שלא.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''עני תמיד נשאר עני'' היא ביקורת חברתית נוקבת אל מול חוסר הניעות הכלכלי בישראל. ''אני תמיד נשאר אני'' רחוק מלהיות עמוק, אבל יש בו אמירה מקבלת שינויים. מותר לכעוס ולשמוח, לנצח ולהפסיד - לשרוד, ואפילו לחגוג את זהותך באשר היא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא משוכנע שלמילים של שירים וסיפורים יש השפעה על נפשם של פעוטות, רק שאיני בטוח מהי. דברנו פעם על לילה לילה [ויקיפדיה] המורבידי שנהגתי לשיר לילדי. אפילו אם העלילה לא עוברת במלואה, אני חושב שעם הזמן מוטמעים אוצר המלים, מבנה המשפט, החריזה. מעניין שכל אחד מהפעוטות פיתח טעם מוזיקלי שונה. אפילו בדיסק האלמותי הייתי פעם ילד [ויקיפדיה] כל אחד מהם העדיף שירים אחרים1 1 שלשתם אהבו את "שבת בבוקר" ו"גברת עם סלים", אכזב אותי ששניים מהם כלל לא אהבו את "קילפתי תפוז" שחביב עלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אני מסכים לגמרי שאוצר מילים, מבנה משפט וחריזה מוטמעים מתוך שירים. מה שאני מאוד מפקפק בהטמעתם מתוך שירים הם ערכים וכללי התנהגות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם מה שכבר נאמר - 'אני תמיד נשאר אני' מנסה להתמודד עם הסערות הרגשיות שעובר כל ילד (ומבוגר - הפתעה), ולהשקיט אותם על ידי ההבטחה שמתחת להן מסתתר החוף הבטוח והבלתי-משתנה של מי שאתה. אני מניח שרבים מכירים את ההרגשה שהם 'משתנים' תחת כעס, תסכול, עצב רב וכו', והשיר מנסה להציע נחמה לעניין הזה. מעניין אגב שיש מתודות (שאני פחות מכיר שירי ילדים שלהן) שמתמודדות בצורה בדיוק הפוכה: אחד מעמודי התווך של הבודהיזם הוא 'אין-אני' או 'אין-עצמי' - הטענה שבעצם העצמי שלנו איננו מהות יציבה ובלתי משתנה, אלא מהות שמשתנה כל הזמן בתלות-גומלין עם כל הסובב אותה ועם כל העובר עליה. לשיטתם הטענה הזאת אמורה להביא שלווה, מאחר שחלק ניכר מהסבל שלנו נובע דווקא מהניסיון להיאחז במהות עצמית קשיחה ויציבה, וכשאנחנו עומדים בפני משהו שמאיים על המהות הזאת1, אנו נתקפים חרדה, פחד, כעס, מצוקה ושאר תופעות שמעמיקות את הסבל שלנו. הטמעת תפיסת ה'אין-אני' אמורה לאפשר (בנוסף לאספקטים נוספים שנניח כרגע בצד) השלמה עם כל השינויים האלו וקבלה שלהם כמשהו שהוא טבעי ובסיסי, ועל כן להקטין את הסבל שנגרם כתוצאה מהם. 1 שזה בבסיס שינוי על כל נגזרותיו, החל משינוי מקום עבודה, שינוי משפחתי, פגיעה אפשרית בכבוד/פרנסה/מעמד, וכלה בזקנה, חולי ומוות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיר כמובן, כמעט שמתי את זה כלינק, אבל נמנעתי. בין השאר כי זה נותן פרשנות קצת אחרת - יותר מורבידית (אם כי הביצוע והלחן כל כך עליזים ושמחים, שהם מכסים על זה בנונשלנטיות מענגת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקושי שלי עם תפיסתם הוא שאין לצד אי ההיאחזות בקיים שום הערכה לקיים המתמשך שמצליח. למשל, נישואים שנמשכים 20 שנה, כן מעניקים תחושת יציבות וערך ל"אני", כנ"ל כל הצלחה מתמשכת בכל תחום שהוא. נדמה שמרוב רצון להנחיל את תודעת השינוי הצפוי בהכרח וההקלה על הסבל שנגרם בשלו, אין מקום להערכת הצלחה מתמשכת כלשהי והשפעתה על תחושת ה"אני". יתכן שבשל התגבשות התיאוריה הבודהיסטית באיזורי נחשלות ועוני, היה הגיון בתפיסה הזו, אבל לפעמים נדמה לי שעיקרה נחמה לכשלונות ולקשיים והתעלמות מהקיים החיובי ולכן היא נתפסת כפסימית ובעיני מחלישה אותה כתפיסה מגמתית מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי את קצת מפספסת את כוונת המשורר (או הפילוסוף במקרה הזה). הבודהיזם בבסיסו כלל איננו מתעלם מחיוביות הקיום - להיפך אפילו, הוא אחת הפילוסופיות היותר אופטימיות לדעתי, כי הוא מניח כאקסיומה שניתן להכחיד את הסבל1, ובכך להביא לקיום מאושר הרבה יותר. יתירה מזאת, הוא גם טוען שעיקר הסבל לא נכפה עלינו ממקור חיצוני, אלא נוצר על ידי התודעה שלנו - ובדיוק בגלל זה הוא ניתן לסילוק. כמובן שניתן לשמוח ולהעריך כל הצלחה מתמשכת, ולא להקטין אותה ולהתעלם ממנה. אבל לטיעון שלך יש כמה תשובות: א. קודם כל, אשריהם וטוב להם למי שמצליחים תמיד ומאושרים. אבל הפילוסופיה הזאת באה לעזור למי שאינם כאלה, וזאת הצדקה מספיקה. זה קצת כמו שמישהו יספר לך שיש לו שיטה טובה יותר ללמוד ולהצליח במבחנים, ואת תגידי שמי צריך את כל הלימוד הזה, כשבמילא הוא מקבל 100 כל הזמן. ב. משום מה, הרבה פעמים הטבע האנושי גורם לנו להיות לא מסופקים ולסבול גם כשחיינו טובים למדי. כולנו (או כמעט כולנו - כותבי האייל נניח) כאן חיים בתנאים טובים יותר מ-99.99% מהאנושות לדורותיה, ומשום מה עדיין (רוב ה- (?))אנשים סובלים, מדוכאים ומתלוננים השכם והערב. כי מסתבר שאפילו מי שהצליח להרוויח מיליון דולר, או שיש לו משפחה כבר עשרים שנה, עדיין לא מסתפק במה שיש לו וסובל2. יתירה מזו, הרבה פעמים אנשים לא מסופקים ממה שיש להם כרגע, כי הם לא בטוחים שזה ישאר שלהם גם בעתיד. כך שהדאגה זאת גורמת לסבל גם בעיצומו של המצב הנהדר והשופע העכשווי. ייתכן וגישות מסוימות עשויות לשפר את איכות החיים ושלוות הנפש, גם אצל אלה שמצבם המשפחתי, כלכלי ובריאותי תקין ונאה. ג. וכמובן, את מתארת הצלחה מתמשכת, אבל שום דבר לא מתמשך לנצח - מה אז? זה קלי קלות להיות צעיר, בריא ועשיר, בשביל זה לא צריך ללמוד ולשנות שום דבר, לא לקרוא ספרים, לא לאכול היטב ולא ללכת לחדר כושר. אבל השאלה היא מה עושים כשחלק משלושת הפרמטרים הללו מתחילים להתערער (ו-הפתעה הפתעה, לפחות עבור שניים מהם אפשר להבטיח לך שהם יתערערו מתי שהוא)? 1 אני מראש מתנצל על ההצגה הקצת פשטנית, אז אני שם כאן דיסכליימר לפני שמישהו זורק עלי עגבנייה פילוסופית. 2 אני לא אבזבז את זמנך וזמני בלאתר מחקרים שמראים שעשרים שנות נישואים אינן ערובה לאושר ושביעות רצון מהחיים, זה נשמע לי די טריויאלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. העלית כמה נקודות שאני רוצה לחשוב עוד עליהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אתה אומר שאם כשהילד שלי מאוד כועס או מאוד עצוב, אז המחשבה שהוא עדיין עצמו אמורה לנחם אותו? אני ממש לא מצליח להתחבר לרעיון הזה. אולי לפני כן אני לא מתחבר להרגשה ש"אני לא אני" כשאני כועס. אולי כשנרגעים אחר כך אפשר לחשוב בדיעבד ש"הייתי מישהו אחר" בזמן הכעס; אם כבר, נדמה לי שבהרגשה *הזאת* יש פוטנציאל נחמה, והידיעה שהכועס הזה כן היה אני היא המצערת. בכל מקרה, אלו נראות לי מחשבות של גדולים דווקא, לא של ילדים. אבל מה אני יודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שברמה הפחות פרטנית, יש כאן השוואה בין מה שחולף (הכעס והעצב) למה שנשאר. אולי הנקודה החשובה יותר בהקשר הזה היא שהכעס והעצב הם בני-חלוף, וזה נראה לי בהחלט יכול להוות הקלה מסוימת. אולי הקצה השני של הספקטרום הזה הוא השיטה (הפסולה לדעתי) של לומר לילד שהוא 'ילד רע' כשהוא עושה מעשים פחות רצויים ושהוא 'ילד טוב' כשהוא עושה מעשים רצויים יותר. זה בדיוק אומר ההיפך מהשיר - שהוא לא 'ילד שנמצא במצב A' (ילד שעשה מעשה שגוי/ילד שחווה כעס), אלא שהוא "הפך" ל'ילד A', ישות חדשה שהיא חלק מהזהות שלו. אני מניח שתסכים איתי שילדים שגדלים בהרגשה שהם 'ילדים רעים', 'ילדים לא ממושמעים' ושאר חבריהם זאת לא תופעה כל כך נדירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד הגיוני מה שאתה אומר. עדיין לא גורם לי להזדהות, אבל נניח שזו בעיה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שדתיה בן דור החביבה פשוט רצתה לשקף בשיר מגוון רגשות ומצבי רוח, וזה הדגש שלה. הפזמון ''אני נשאר אני'' נראה לי לא הפואנטה אלא לא יותר מאתנחתא בין המצבים השונים שהיא מונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חביבה"? פולחן האישיות העצמי שלה די מעצבן, לטעמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה הכי נכון. אבל הלחן לא יצא לה מתאים מהבחינה הזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושיר עם מסר לכאורה דומה אבל יותר מעצבן: בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב המלים כאן: זה נשמע מקסים ומקבל ומעצים - גם כשאני נכשל או נעלב "ככה זה טוב". אבל אני הנרגנת שואלת: ואיפה העבודה על שיפור המידות? ואיפה המאמץ המוסרי? וההתמקצעות? והסיפוק של השגת תוצאות (לאו דווקא חומריות) לאחר עבודה קשה? הקו בין "אותנטיות" לבין סטגנציה וניוון מוסרי הוא דק מאוד. סליחה על הפוריטניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים עם הביקורת. המסר של "אני תמיד נשאר אני" הוא שיש גרעין יסודי של האישיות שנשאר יציב ואינו מושפע ממצבי הרוח. המסר עוזר לילד לא לפחד להביע רגשות חיוביים ובעיקר שליליים ולא להבהל ממה שהוא "הופך להיות" כשהוא כועס. המסר כאן הוא כמעט הפוך- להתעלם מביקורת ומכשלונות במקום לקבל אותם ולהשתפר. זהו מסר פולני לעילא- אתה מושלם! (ולכן לעולם לא תוכל לקבל ביקורת ולהשתפר, כי לקבל ביקורת זה להכיר בכך שאתה לא מושלם). בעע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה לנקד בצורה שגויה? לא יודעים לנקד, אל תנקדו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש - הציטוט המדויק הוא "אבל כמעט אף פעם לא הכנתי שיעורים". "ילד פעם" הם אחלה, וכמובן גם "פירורים". תודה לירדן שבזכותו הכרתי אותם! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שאני באמת צריך לקנות את זה לדור הצעיר, ואז אחרי הפעם השמונים שאני אשמע את זה אני לא אעשה יותר טעויות גסות שכאלה! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |