 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מסכים עם מה שכבר נאמר - 'אני תמיד נשאר אני' מנסה להתמודד עם הסערות הרגשיות שעובר כל ילד (ומבוגר - הפתעה), ולהשקיט אותם על ידי ההבטחה שמתחת להן מסתתר החוף הבטוח והבלתי-משתנה של מי שאתה. אני מניח שרבים מכירים את ההרגשה שהם 'משתנים' תחת כעס, תסכול, עצב רב וכו', והשיר מנסה להציע נחמה לעניין הזה. מעניין אגב שיש מתודות (שאני פחות מכיר שירי ילדים שלהן) שמתמודדות בצורה בדיוק הפוכה: אחד מעמודי התווך של הבודהיזם הוא 'אין-אני' או 'אין-עצמי' - הטענה שבעצם העצמי שלנו איננו מהות יציבה ובלתי משתנה, אלא מהות שמשתנה כל הזמן בתלות-גומלין עם כל הסובב אותה ועם כל העובר עליה. לשיטתם הטענה הזאת אמורה להביא שלווה, מאחר שחלק ניכר מהסבל שלנו נובע דווקא מהניסיון להיאחז במהות עצמית קשיחה ויציבה, וכשאנחנו עומדים בפני משהו שמאיים על המהות הזאת1, אנו נתקפים חרדה, פחד, כעס, מצוקה ושאר תופעות שמעמיקות את הסבל שלנו. הטמעת תפיסת ה'אין-אני' אמורה לאפשר (בנוסף לאספקטים נוספים שנניח כרגע בצד) השלמה עם כל השינויים האלו וקבלה שלהם כמשהו שהוא טבעי ובסיסי, ועל כן להקטין את הסבל שנגרם כתוצאה מהם. 1 שזה בבסיס שינוי על כל נגזרותיו, החל משינוי מקום עבודה, שינוי משפחתי, פגיעה אפשרית בכבוד/פרנסה/מעמד, וכלה בזקנה, חולי ומוות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מכיר כמובן, כמעט שמתי את זה כלינק, אבל נמנעתי. בין השאר כי זה נותן פרשנות קצת אחרת - יותר מורבידית (אם כי הביצוע והלחן כל כך עליזים ושמחים, שהם מכסים על זה בנונשלנטיות מענגת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקושי שלי עם תפיסתם הוא שאין לצד אי ההיאחזות בקיים שום הערכה לקיים המתמשך שמצליח. למשל, נישואים שנמשכים 20 שנה, כן מעניקים תחושת יציבות וערך ל"אני", כנ"ל כל הצלחה מתמשכת בכל תחום שהוא. נדמה שמרוב רצון להנחיל את תודעת השינוי הצפוי בהכרח וההקלה על הסבל שנגרם בשלו, אין מקום להערכת הצלחה מתמשכת כלשהי והשפעתה על תחושת ה"אני". יתכן שבשל התגבשות התיאוריה הבודהיסטית באיזורי נחשלות ועוני, היה הגיון בתפיסה הזו, אבל לפעמים נדמה לי שעיקרה נחמה לכשלונות ולקשיים והתעלמות מהקיים החיובי ולכן היא נתפסת כפסימית ובעיני מחלישה אותה כתפיסה מגמתית מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי את קצת מפספסת את כוונת המשורר (או הפילוסוף במקרה הזה). הבודהיזם בבסיסו כלל איננו מתעלם מחיוביות הקיום - להיפך אפילו, הוא אחת הפילוסופיות היותר אופטימיות לדעתי, כי הוא מניח כאקסיומה שניתן להכחיד את הסבל1, ובכך להביא לקיום מאושר הרבה יותר. יתירה מזאת, הוא גם טוען שעיקר הסבל לא נכפה עלינו ממקור חיצוני, אלא נוצר על ידי התודעה שלנו - ובדיוק בגלל זה הוא ניתן לסילוק. כמובן שניתן לשמוח ולהעריך כל הצלחה מתמשכת, ולא להקטין אותה ולהתעלם ממנה. אבל לטיעון שלך יש כמה תשובות: א. קודם כל, אשריהם וטוב להם למי שמצליחים תמיד ומאושרים. אבל הפילוסופיה הזאת באה לעזור למי שאינם כאלה, וזאת הצדקה מספיקה. זה קצת כמו שמישהו יספר לך שיש לו שיטה טובה יותר ללמוד ולהצליח במבחנים, ואת תגידי שמי צריך את כל הלימוד הזה, כשבמילא הוא מקבל 100 כל הזמן. ב. משום מה, הרבה פעמים הטבע האנושי גורם לנו להיות לא מסופקים ולסבול גם כשחיינו טובים למדי. כולנו (או כמעט כולנו - כותבי האייל נניח) כאן חיים בתנאים טובים יותר מ-99.99% מהאנושות לדורותיה, ומשום מה עדיין (רוב ה- (?))אנשים סובלים, מדוכאים ומתלוננים השכם והערב. כי מסתבר שאפילו מי שהצליח להרוויח מיליון דולר, או שיש לו משפחה כבר עשרים שנה, עדיין לא מסתפק במה שיש לו וסובל2. יתירה מזו, הרבה פעמים אנשים לא מסופקים ממה שיש להם כרגע, כי הם לא בטוחים שזה ישאר שלהם גם בעתיד. כך שהדאגה זאת גורמת לסבל גם בעיצומו של המצב הנהדר והשופע העכשווי. ייתכן וגישות מסוימות עשויות לשפר את איכות החיים ושלוות הנפש, גם אצל אלה שמצבם המשפחתי, כלכלי ובריאותי תקין ונאה. ג. וכמובן, את מתארת הצלחה מתמשכת, אבל שום דבר לא מתמשך לנצח - מה אז? זה קלי קלות להיות צעיר, בריא ועשיר, בשביל זה לא צריך ללמוד ולשנות שום דבר, לא לקרוא ספרים, לא לאכול היטב ולא ללכת לחדר כושר. אבל השאלה היא מה עושים כשחלק משלושת הפרמטרים הללו מתחילים להתערער (ו-הפתעה הפתעה, לפחות עבור שניים מהם אפשר להבטיח לך שהם יתערערו מתי שהוא)? 1 אני מראש מתנצל על ההצגה הקצת פשטנית, אז אני שם כאן דיסכליימר לפני שמישהו זורק עלי עגבנייה פילוסופית. 2 אני לא אבזבז את זמנך וזמני בלאתר מחקרים שמראים שעשרים שנות נישואים אינן ערובה לאושר ושביעות רצון מהחיים, זה נשמע לי די טריויאלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. העלית כמה נקודות שאני רוצה לחשוב עוד עליהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אתה אומר שאם כשהילד שלי מאוד כועס או מאוד עצוב, אז המחשבה שהוא עדיין עצמו אמורה לנחם אותו? אני ממש לא מצליח להתחבר לרעיון הזה. אולי לפני כן אני לא מתחבר להרגשה ש"אני לא אני" כשאני כועס. אולי כשנרגעים אחר כך אפשר לחשוב בדיעבד ש"הייתי מישהו אחר" בזמן הכעס; אם כבר, נדמה לי שבהרגשה *הזאת* יש פוטנציאל נחמה, והידיעה שהכועס הזה כן היה אני היא המצערת. בכל מקרה, אלו נראות לי מחשבות של גדולים דווקא, לא של ילדים. אבל מה אני יודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שברמה הפחות פרטנית, יש כאן השוואה בין מה שחולף (הכעס והעצב) למה שנשאר. אולי הנקודה החשובה יותר בהקשר הזה היא שהכעס והעצב הם בני-חלוף, וזה נראה לי בהחלט יכול להוות הקלה מסוימת. אולי הקצה השני של הספקטרום הזה הוא השיטה (הפסולה לדעתי) של לומר לילד שהוא 'ילד רע' כשהוא עושה מעשים פחות רצויים ושהוא 'ילד טוב' כשהוא עושה מעשים רצויים יותר. זה בדיוק אומר ההיפך מהשיר - שהוא לא 'ילד שנמצא במצב A' (ילד שעשה מעשה שגוי/ילד שחווה כעס), אלא שהוא "הפך" ל'ילד A', ישות חדשה שהיא חלק מהזהות שלו. אני מניח שתסכים איתי שילדים שגדלים בהרגשה שהם 'ילדים רעים', 'ילדים לא ממושמעים' ושאר חבריהם זאת לא תופעה כל כך נדירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד הגיוני מה שאתה אומר. עדיין לא גורם לי להזדהות, אבל נניח שזו בעיה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שדתיה בן דור החביבה פשוט רצתה לשקף בשיר מגוון רגשות ומצבי רוח, וזה הדגש שלה. הפזמון ''אני נשאר אני'' נראה לי לא הפואנטה אלא לא יותר מאתנחתא בין המצבים השונים שהיא מונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חביבה"? פולחן האישיות העצמי שלה די מעצבן, לטעמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה הכי נכון. אבל הלחן לא יצא לה מתאים מהבחינה הזו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |