 |
לדעתי את קצת מפספסת את כוונת המשורר (או הפילוסוף במקרה הזה).
הבודהיזם בבסיסו כלל איננו מתעלם מחיוביות הקיום - להיפך אפילו, הוא אחת הפילוסופיות היותר אופטימיות לדעתי, כי הוא מניח כאקסיומה שניתן להכחיד את הסבל1, ובכך להביא לקיום מאושר הרבה יותר.
יתירה מזאת, הוא גם טוען שעיקר הסבל לא נכפה עלינו ממקור חיצוני, אלא נוצר על ידי התודעה שלנו - ובדיוק בגלל זה הוא ניתן לסילוק.
כמובן שניתן לשמוח ולהעריך כל הצלחה מתמשכת, ולא להקטין אותה ולהתעלם ממנה. אבל לטיעון שלך יש כמה תשובות:
א. קודם כל, אשריהם וטוב להם למי שמצליחים תמיד ומאושרים. אבל הפילוסופיה הזאת באה לעזור למי שאינם כאלה, וזאת הצדקה מספיקה. זה קצת כמו שמישהו יספר לך שיש לו שיטה טובה יותר ללמוד ולהצליח במבחנים, ואת תגידי שמי צריך את כל הלימוד הזה, כשבמילא הוא מקבל 100 כל הזמן.
ב. משום מה, הרבה פעמים הטבע האנושי גורם לנו להיות לא מסופקים ולסבול גם כשחיינו טובים למדי.
כולנו (או כמעט כולנו - כותבי האייל נניח) כאן חיים בתנאים טובים יותר מ-99.99% מהאנושות לדורותיה, ומשום מה עדיין (רוב ה- (?))אנשים סובלים, מדוכאים ומתלוננים השכם והערב. כי מסתבר שאפילו מי שהצליח להרוויח מיליון דולר, או שיש לו משפחה כבר עשרים שנה, עדיין לא מסתפק במה שיש לו וסובל2.
יתירה מזו, הרבה פעמים אנשים לא מסופקים ממה שיש להם כרגע, כי הם לא בטוחים שזה ישאר שלהם גם בעתיד. כך שהדאגה זאת גורמת לסבל גם בעיצומו של המצב הנהדר והשופע העכשווי. ייתכן וגישות מסוימות עשויות לשפר את איכות החיים ושלוות הנפש, גם אצל אלה שמצבם המשפחתי, כלכלי ובריאותי תקין ונאה.
ג. וכמובן, את מתארת הצלחה מתמשכת, אבל שום דבר לא מתמשך לנצח - מה אז? זה קלי קלות להיות צעיר, בריא ועשיר, בשביל זה לא צריך ללמוד ולשנות שום דבר, לא לקרוא ספרים, לא לאכול היטב ולא ללכת לחדר כושר. אבל השאלה היא מה עושים כשחלק משלושת הפרמטרים הללו מתחילים להתערער (ו-הפתעה הפתעה, לפחות עבור שניים מהם אפשר להבטיח לך שהם יתערערו מתי שהוא)?
1 אני מראש מתנצל על ההצגה הקצת פשטנית, אז אני שם כאן דיסכליימר לפני שמישהו זורק עלי עגבנייה פילוסופית.
2 אני לא אבזבז את זמנך וזמני בלאתר מחקרים שמראים שעשרים שנות נישואים אינן ערובה לאושר ושביעות רצון מהחיים, זה נשמע לי די טריויאלי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש