 |
|
 |
||
|
||||
 |
"בנק ישראל ניסה לבדוק כיצד ניתן להסביר את שכר המנהלים. התברר שהקשר בין ביצועי החברה לשכר המנהל שלה הוא קלוש. התברר גם כי הקשר בין מאפייניו של המנהל - גילו, השכלתו והוותק שלו לבין השכר שלו, הוא גם קלוש. לעומת זאת, נמצא קשר חזק מאוד בין גודל החברה לבין שכר מנהליה." זה קשור גם לפתיל בידיעה אחרת העוסק בקשר בין שכר להצלחה בביצוע משימות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין על מה התהייה. יש שם ארבעה גורמים: 1. מאפייני המנהל - גיל, השכלה ניסיון... (זה רלוונטי לפקידום) 2. ביצועי החברה - נגיד הגידול בערך מניותיה בתגופה מסוימת 3. מאפייני החברה - נגיד גודל, ענף, ארץ בסיס 4. שכר המנהל - נגיד כמה מיליונים לשנה אז נמצא שאין קשר בין 2 ל- 4 ולא בין 1 ל- 4, אבל יש קשר בין 3 ל- 4. מה, על פניו, לא בסדר? מי אמר שמנהלים צריכים לעבוד לפי דרוג אחיד? הרי גם הקשר שבין "מאפייניהם" של מדונה ואלטון ג'ון להכנסתם איננו ברור, וגם כאשר ההופעה לא מוצלחת הם לא מחזירים את הכסף. אולי מתייחסים אל מנהלים בכירים כאל כוכבים - כמו מדונה - ולכן רק חברות גדולות יכולות לשלם להם הרבה. אז הכוכבים הגדולים (בעיני חברי הדירקטוריונים) נשכרים על ידי החברות הגדולות במשכורות גבוהות, הפחות טובים (בעיני הדרקטוריונים) בשכבה שניה של שכר ... וכן הלאה. (כמו שכבות בענף הבידור - מה שקובע זה לא המאפינים אלא המוניטין) השכר איננו קשור לביצועים משום שהמנהל הכוכב איננו תנאי מספיק (אלא רק הכרחי) לביצועים טובים. אם לא מתקימים תנאים הכרחיים (כמו, שיהיה גם מזל) אז גם הכוכב לא יעזור. אבל אם "יש מזל", אז אחד שהוא לא כוכב לא יצליח למקסם את המזל. אפשר להתעצבן על הפערים וכו', אבל למה צריך קשר בין כל מני משתנים? הרי גם אין קשר מובהק בין השכר לגודל הכרס. אז מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכתבה מדגישה שיש מתאם הדוק בין שכר גבוה להיעדר תחרות באותו ענף. בארה''ב גם אפשר היה לשים לב לכשל הידוע, לפיו הצלחה היא הזדמנות להעלות את שכר המנהלים, כי הם תנאי הכרחי, אבל כשלון - גם, שכן זה לא תלוי בהם, ודווקא כשיש מצב קשה צריך לשלם יותר בשביל המנהלים הטובים. מעבר לבעיית הסמכות-בלי-אחריות, המצב הנוצר הוא שמנהל נחשב כוכב לא בגלל מה שהוא עושה אלא בגלל שהוא מנהל. איך אתה מודד הצלחה של מנהל אם לא על פי השאלה האם הוא מצליח או לא, ביחס לחברות אחרות באותו תחום וביחס למשכורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מנסה (עכשיו) להצדיק את שכר המנהלים אלא רק לומר שהעובדה שאין מתאם בין מספר הנעלים שלהם (או השכלתם או גילם) לבין הכנסתם לא נראית לי רלוונטית. ===>"המצב הנוצר הוא שמנהל נחשב כוכב לא בגלל מה שהוא עושה אלא בגלל שהוא מנהל." זו תופעה כללית וידועה: לרה"מ מכהן יש סיכוי יותר טוב לנצח בבחירות, למרות שלא בטוח שהוא ייטיב להוביל את המדינה. למדונה יש סיכוי יותר טוב למלא איצטדיון מאשר למישהו מככוב נולד, למרות שלא בטוח שהיא שרה יותר טוב. לאברם גרנט יש סיכוי יותר טוב מאשר לי לאמן את צ'לסי, למרות שלא ידוע שהקבוצה תצליח פחות תחת משרוקית המאמן שלי. אני אומר: 1. את מידת ה"כוכבות" של בנאדם לא מודדים בטופס של מחלקת כוח אדם (גיל, שנות לימוד, נסיון קודם, מצב משפחתי), ובכל זאת בתחומים רבים כל אחד יודע מי יותר כוכב ממי. 2. בראשי הפירמידות אנשים (חברי דירקטוריון או אזרחים בבחירות) נוטים להציב "כוכבים" ולשלם להם טיפה יותר משמציעים המתחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשרוקית היא ש השופט, לא של המאמן. בשלושת העשורים האחרונים רק שני ראשי ממשלה מכהנים נבחרו לכהונה נוספת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מחפש עדייו את המתאם ההגיוני, כי אני לא מבין: האם ההוכחה להיותם מנהלים הראויים לשכר גבוה היא הצלחתם להתברג בתפקידים בהם משלמים שכר גבוה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק! אני מבין שאתה מחפש הגיון. אני רק לא חושב שתמצא הגיון דווקא במינוי מנהלים יותר מאשר במינוי כוכבי פופ. אם תסביר לי את המתאם ההגיוני למחיר הכרטיס של מדונה, אני אנסה להסביר לך את המתאם למחיר השכר של המנכלים. בינתיים נראה לי שמדונה גובה 1000 ש"ח לכרטיס כי אנחנו מוכנים לשלם. אבל איש לא מציע ששכרה על פי חוק יוגבל לפי 50 מזה של הקופאי באיצטדיון. למה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי מדונה לא מכריחה אף אחד לשלם. (כמעט) לא משתמשת באוצרות מדינה ואם היא תפשוט רגל זה די זבש''ה. כשמישהו מכספו הפרטי מחליט לשלם אלף שקל זה פחות מטריד אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעריך שהעובדה שמדונה 1) איננה חברה ציבורית, 2) שהכסף שלה לא בנוי על כך שתקנות הגבילו את הקהל לראות רק אותה או את איימי ויינהאוס ומנעו כניסת זמרות אחרות לשוק, 3) שההכנסות שלה איננה נגזרות מיכולתה לשכנע, נניח, קבוצת עלית בת 20 צופים כי מגיע למדונה הכסף בין אם היא מופיעה ובין אם לא, 4) שהתמורה שהיא אמורה לייצר עבור הצרכנים שלה איננה כספית אלא נפשית, קשורה לכך קצת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי ששכח (בטח לא אתה!) אזכיר שוב שהחוק שהציעה יחימוביץ' חל גם על חברות פרטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) נו, ואם מניותיה יסחרו בבורסה זה באמת ישנה משהו? 2) תראה כמה בנקים יש פה, ויש בנק הדואר, ויש שוק אפור... 3) אני חושב שהיא משכנעת פחות מ-20 אנשים (אמרגן) להביא אותה לכאן. 4) למיטב הבנתי כל תמורה/טובין מעל למינימום קיומי בסיסי הוא נפשי. האמת, אני חושש מדיון ב- 4 עניינים שכולם די עמומים. אם אין לך איזה הבדל מהותי בין "כוכב" אומן ו"כוכב" מנכל, שבו כדאי להתמקד, אני מציע שנעבור הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי זה לא נראה עמום כלל. כן, זה בהחלט ישנה משהו אם מניותיה ייסחרו בבורסה (צעד טפשי מצידה; הדרך שלה לגייס את הכסף מהציבור משתלמת יותר ממניות). לגבי הבנקים - יש פה פחות, הרבה פחות, בנקים מאסטוניה הקטנה, ויש מגבלות עצומות על מי שרוצה להיכנס לכאן עם בנק. יש דורשים את זה לחיוב על 'יציבות הבנקים', אבל הנקודה הברורה היא שכשאין תחרות או שהיא מצומצמת, והמחוקק סייע מאוד להגבלת התחרות, אזי גם שוק חופשי בקושי יש, ואזי העצבנות על מי שמרוויח את כספו בחסות תנאים קרטליים גדולה יותר באופן מובן (זה לא מקרה שמשכורתו של מנכ"ל אינטל ישראל, או מיקרוסופט ישראל, לרוב איננה מעוררת כזה זעם כמו משכורות מנהלי הבנקים). ההבדל בין לשכנע מועצת מנהלים *לשלם לך הרבה כסף על חשבון רווחי בעלי המניות\עלויות למשתמשים* לבין *לשכנע אמרגן לקחת סיכון בתקווה שמספיק אנשים ירצו לכסות אותו* נראה לי די משמעותי. ולבסוף, לי נראה הבדל משמעותי בין המצב בשוק הבנקים לבחירה של אנשים ללכת לשמוע את מדונה ולא את עלמה זוהר ואטליז ושולי רנד ואינפקציה ושלמה ארצי ובן סנוף גם יחד באותו מחיר. ואם זה לא מספיק, הבה נזכיר *שוב* שמדונה לא מתיימרת להיות כשרונית בתחום ניהול הכספים או הרחבת הון מושקע, לא נהנית ממעמד מונופולי ולא מתיימרת לבקש את הכסף על יסוד הצלחותיה הפיננסיות (זאת אומרת, במילים פשוטות, מדונה דורשת כסף כי *היא זמרת מצויינת או נחשבת לכזו*, ולא בגלל ש*מנהל הכספים שלה יודע לעשות יופי של דברים עם הכסף שהיא מקבלת*. מנהלים עובדים בתחום הפיננסי. הגיוני לדרוש שיהיו קריטריונים להצלחתם בתחום הפיננסי - ולא במקרה הם גם דורשים אופציות וצרות אחרות כראיות להצלחתם. מה שמרגיז הרבה תומכי שוק-חופשי ולא רק מתנגדיו, הוא שמנהלים שדוחים כל נסיון למדוד את הצלחתם בכלים פיננסיים, דורשים (ומקבלים) משכורות עתק בטענה שפעילותם משתלמת פיננסית למעסיקיהם. אז מתבקש להחליט: האם יש נתק מוחלט, ואז אין סיבה לתת להם בונוסים ומענקים כשהם מצליחים, או שמא יש קשר, ואז אין סיבה לתת להם פטור מכל אמצעי מדידה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לא מעט קבוצות כדורגל אירופאיות הנסחרות בבורסה. האם תתמוך בהגבלת שכרם של כדורגלנים המשחקים בקבוצה כזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה. לכאורה התשובה היא 'כן', למעט אם יוכח באותות ומופתים שהשכר הזה משתלם (מה שהרבה יותר קל להוכיח מאשר לגבי מנהלים, מסתבר...) אגב, אם אני זוכר נכון, השכר המופרע ששילמו לבקהאם כדי שיגיע לארה''ב עורר גם הוא ביקורת ציבורית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לפני שיגבילו לכדורגלנים את השכר, נראה לי שיש טעם קודם לטפל בחוזה הכובל שיש לרבים מהם, לפיהם 'כרטיס השחקן' נמכר מקבוצה לקבוצה בין אם השחקן מרוצה מזה ובין אם לא, ולפיו הקבוצה יכולה לדרוש מהשחקן בתנאים מסויימים כסף תמורת הכרטיס, ובתנאים אחרים לסרב לרצון שלו לעבור קבוצה. אלא אם החמצתי משהו (אני לא חובב כדורגל כל-כך גדול) העסק הזה נראה לי לא ממש הגון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, יש כאן יותר מדי נושאים. בוא ניקח אחד מהם - אולי אצליח ללמוד משהו. למשל, אני עוד לא הבנתי מה זה משנה שזו חברה ציבורית (נסחרת בבורסה). אני חושב שאנשים מתבלבלים בין חברת החשמל - שזו חברה ציבורית במשמעות של "בידי הציבור" לבין, נגיד, טבע - שהיא חברה ציבורית במשמעות ש"מניותיה נסחרות בציבור". כמובן שאנחנו לא מדברים על חברות ממשלתיות ש"בידי הציבור", אלא רק על חברות פרטיות שחלק (לפעמים גדול) ממניותיהן מוחזק בידי הציבור, ומרצונו החופשי של כל פרט בנפרד (כלומר אתה תמיד יכול למכור את מניותך). אז הנה מה שאני לא מבין: אם מדונה גורפת לכיסה X$ בהופעה שהם פי N מהשכר של הסדרנים באיצטדיון, מה זה משנה אם היא רשומה כ"עוסק מורשה" או חברה בע"מ שמניותיה נסחרות בבורסה? האם הטענה היא ... (א) בירוקרטית: שרישומה בבורסה מטיל הגבלות ההכנסה המותרת? (ב) מוסרית: שאסור לאדם לגרוף לכיסו יותר מפי N מאדם אחר שהיה מעורב ביצירת ההכנסה הזו? ---- שלא יתבלבלו: אני חושב שזה טיפשי לשלם למנכלים הרבה מיליונים כמו שזה טיפשי (בעיני) לשלם אלפיה על כרטיס של מדונה. אבל זה שמשהו טיפשי לא עושה אותו בלתי חוקי או לא מוסרי. לכן, נראה לי, שבמקום לחוקק הגבלות על שכר צריך לחוקק שקיפות - כך שכל אחד מהמשקיעים בבורסה ידע כמה מנהלי התאגידים שבהם הוא משקיע (גם קרנות הפנסיה) מרוויחים. ואז, רק מי שרוצה ישקיע. מה הבעיה עם זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת הבעיות היא שהכסף של רבים מאיתנו מנוהל בידי גופים מוסדיים שמשקיעים בחברות הציבוריות האלה. אין לנו הרבה ברירות - כדי לקבל את הטבות המס צריך לשים את הכסף בקרן פנסיה או ביטוח מנהלים, והקרנות האלה כולן משקיעות גם בחברות עם המנהלים המפוטמים. עד כמה שידיעתי מגעת, אין בארץ מסלול פנסיה בניהול עצמי, כמו חשבון IRA בארה"ב. אבל גם אם היה, מעטים מאוד האנשים שמסוגלים לנהל בעצמם חשבון השקעות, ודאי לא במקביל לעבודה אחרת. לכן יש הבדל עקרוני בין חברה ציבורית וחברה פרטית. (ובכל זאת, אני מתנגד להגבלת השכר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אכן בעיה. אבל לא של שכר הבכירים אלא של אמצעי השליטה שלנו על ההשקעות וקרנות הפנסיה שלנו. הרי יש לנו בעיה דומה אם הקרן משקיעה בצורה לא נבונה וגורמת לנו הפסדים. אם זו הבעיה אז צריך להתמודד *איתה* ולא עם דחליל פופוליסטי מעצבן בדמות מנכל עם כרס, מגבעת וסיגר. למשל, הסתדרות העובדים, או שלי יחימוביץ, או אתה ואני, צריכים להקים קרן (כמו הקרנות הירוקות) שלא משקיעה בחברות שמנהליהן מפוטמים שלא לצורך, או בחברות שפערי השכר בהן גדולים מדי. אם הטענה היא שקרנות הפנסיה מנהלות את כספינו באופן שמנוגד לאינטרסים שלנו, בוא נטפל בזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן עקרוני אני מסכים איתך. אבל עכשיו אין כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולם מסכימים שחסר משהו רצוי במצוי. הוויכוח הוא על איך ראוי להתמודד עם החסר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך גם לגבי דרך ההתמודדות הראויה, במקרה הזה, אבל לא מסכים לטענה "חברה ציבורית (נסחרת בבורסה) היא כמו פרטית" שעשויה להשתמע מתגובה 546230 . מטענה כזו אפשר לגזור הרבה מסקנות שו"חיסטיות, למשל, "אפשר לוותר על חובת הדיווח לבורסה, ומי שלא רוצה שלא יקנה". נכון, אפשר לקנות חלק מחברה פרטית. אבל כדי להקל על מסחר הוגן בכמויות קטנות, הגדרנו מהי חברה "ציבורית" ומה המגבלות שחלות עליה. אני לא רואה הבדל עקרוני בין הגבלת שכר ובין הקפדה על כללים מסוימים של ראיית חשבון (חוץ מזה שלראשון אני מתנגד ובשני אני תומך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו נבדלים בקוצו של יוד. אני מתנגד למה שלדעתך משתמע מדברי - ש"אפשר לוותר על חובת הדיווח...". ===>"אני לא רואה הבדל עקרוני בין הגבלת שכר ובין הקפדה על כללים מסוימים של ראיית חשבון (חוץ מזה שלראשון אני מתנגד ובשני אני תומך)." ראשית, על פניו, אתה לא תומך ומתנגד סתם. בטח יש לך נימוקים. אם תשמיע את הנימוקים אז תראה את ההבדל העקרוני. שנית, ההבדל שאני רואה הוא ששקיפות - היינו, כללי חשבונאות ודיווח - היא בדיוק מה שמקל על המסחר ההוגן, בעוד שלקביעת שכר המנהלים אין כל קשר להקלה על המסחר ההוגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנגד לראשון ותומך בשני משיקולים של נזק ותועלת. לדעתי, הגבלת שכר הבכירים לא באמת תתרום לשיפור מצב החברות, אבל ביטול חובת הדיווח יגרום להתמוטטות שוק ההון. לא דייקתי כשאמרתי שאין הבדל עקרוני, אבל בכל זאת, אפשר להרחיב את הטיעון שלך ולומר שגם אם תיתן לחברות לבחור אם לדווח או לבחור באיזה נהלי ראית חשבון שהן רוצות, יוכלו לקום קרנות שישקיעו רק בחברות שיתחייבו לסטנדרטים גבוהים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>"אפשר להרחיב ... ולומר שגם אם תיתן לחברות לבחור אם לדווח ... יוכלו לקום קרנות שישקיעו רק בחברות שיתחייבו לסטנדרטים גבוהים." זה, נדמה לי, כבר קיים. החברות הנסחרות בבורסה קיבלו תווית של "ציבוריות" בגלל שהן מחויבות לסטנדרטים גבוהים של שקיפות. אם אתה רוצה לרכוש מניות של הפיצוציה שלי או להשקיע הון סיכון באיזה סטרטאפ שיש לי במרפסת, זה יעשה מחוץ לבורסה ובלי הסטנדרטים הגבוהים שהיא מחייבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבורסה היא חברה פרטית, אבל רשות ניירות ערך היא תאגיד סטטוטורי, והיא שקובעת את חוקי הדיווח (בהתאם לחוק). אני לא מומחה בתחום, אבל אני מנחש שמבחינה חוקית אינך יכול להקים ''בורסה מתחרה'' שבה לא תהיה חובת דיווח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>"אני מנחש שמבחינה חוקית אינך יכול להקים "בורסה מתחרה" שבה לא תהיה חובת דיווח" גם זה, למיטב הבנתי, כבר קיים ונקרא לפעמים "שוק אפור" - שהוא כשר למהדרין. אלפי עסקאות מתבצעות בבתי קפה ומשרדי עורכי דין או מתווכים באמצעות חוזים אישיים ומאוד לא שקופים. זו הבורסה ללא חובת דיווח. למשל, שמעתי שגידמק טוען שיש לו מניות בשווי מיליארדים במיזם של לבייב באנגולה. התיעוד לעסקה נמסר לרב במוסקבה, שטוען, כמו לבייב, להד"ם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אין דברים שאפשר לעשות בבורסה ואי אפשר לעשות ב"שוק האפור"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכיר. נראה לי שיש הרבה להפך: דברים שאפשר לעשות באפור לא בבורסה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, למה צריך את רשות ניירות ערך ואת החוק שמכוחו קמה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני מבין, השווקים המוסדרים (''בורסה'') והרשות שמסדירה אותם, זה כמו ליגה בכדורגל. קיומה של הליגה לא אומר שאסור לנו לשחק כדורגל בשכונה, אלא רק שמי שרוצה לשחק בליגה צריך לעמוד בתקנים שלה, כלומר להסכים מראש על חלק גדול מהכללים והתהליכים. כשחלק יותר גדול מהפעילות תקני (כלומר ניתן לחיזוי ותיכנון) יותר אנשים (צופים, מהמרים, תקשורת) יכולים לקחת בה חלק. כך גם הבורסה - קיומה לא מונע ממך לקנות חצי מהפיצוציה שלי בתקיעת כף או חוזה אצל עו''ד. אבל אם אני רוצה להפיץ את מניותיה לאלפי אנשים זרים שיסחרו בהן גם בינם לבין עצמם, כדאי לי (אני לא מחויב) לעשות זאת דרך הבורסה למרות ששם עלי לעמוד בתקנים נוקשים של הרשות. הסטנדרטיזציה היא המחיר של יתרון הגודל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אתה צודק. אני לא בטוח, אבל לא מכיר בכלל את החוק (ואין לי חשק או זמן לקרוא אותו עכשיו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גיא רולניק מצטט מחקר אמריקאי "[ש]הראה שביצועי החברה מסבירים רק 4% מהשינויים בשכר המנהלים", ולטענתו המחקר הזה רלוונטי לישראל. במאמר אחר הוא טוען "המשכורות הגבוהות ביותר בישראל משולמות בענפים הנשלטים על ידי קרטלים ומונופולים, כלומר מבני שוק לא תחרותיים" והמנהלים "מקבלים כסף גם כשהם מפסידים במשחק". הוא גם מסביר "ההשוואה של משכורות המנהלים בחברות הציבוריות למשכורותיהם של כוכבי רוק, סלבריטאים וספורטאי-על...היא מניפולציה מתוחכמת, שנועדה לשרת את החזירות של הראשונים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא משלם אלפייה (נניח) כדי לראות את מדונה שרה. אתה משלם אלפיה כדי לראות את השואו של מדונה. אתה משלם גם לרקדנים, לתאורנים, לזמרי הליווי, לנגנים, לVJיס, למקימי הבמה, לסטייליסט, למאפר, למעצבת השיער ולכל שאר האנשים שאחראים לזה שתראה *הופעה*. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והיא מקבלת הרבה יותר מפי חמישים מאחרון העובדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואת העמלות לבלל אני משלם רק לגליה מאור או גם בשביל לממן אלפי משכורות של עובדי בנק, משכורת 13, מתנות חג לעובדים ... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה גליה מאור מקבלת שכר נמוך יותר ממנהלי בנקים אחרים, רווחיים פחות ממנה? ורולניק ניסח בצורה טובה ובקיצור את מה שאמרתי בצורה מסורבלת יותר: "ספורטאי כושל לא יקבל משכורת גבוהה, ספורטאי כושל לא יוכל לקבל הסכם שכר המבוסס על קשריו החברתיים. לעומת זאת, משכורותיהם של רבים מהמנהלים היא תוצאה ישירה של כשל שוק - שבגינו יכולים מנהלים לייצר ביצועים בינוניים או להשמיד ערך, ולהתעשר." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל הכנות, אינני מבין את דבריו של ורולניק. איזה מנהל כושל (באופן סידרתי) יקבל משרת ניהול בכירה? הרי בדיוק כמו הספורטאים המנהלים מקבלים חוזים למספר שנים קדימה, על בסיס ביצועיהם (או מה שאנשים חושבים על ביצועיהם) בשנים עברו. אם אברם גרנט לא יעמוד בציפיות שתלו בו הוא עדיין יקבל את השכר שנקוב בחוזה - פשוט לא יחדשו לו את החוזה בשנה הבאה. כך כל מנכל - החוזה והתשלומים הניגזרים ממנו מתקיימים גם כאשר האיש נכשל בתפקידו. פשוט לא מחדשים את החוזה. כך גם כשאני קונה מנה פלאפל וזה לא טעים - אני משלם מחיר מלא אבל פשוט לא חוזר שוב לאותו דוכן. אם אתה אומר שהדרקטוריונים שוכרים שוב ושוב מנהלים כושלים, אז תחליף את הדרקטוריון, או אל תשקיע בתאגיד הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון שלו הוא שאין קשר בין שכר המנהלים להצלחתם. אכן, לו כל העולם היה רציונלי למהדרין זה היה ממש לא הגיוני, אבל מסתבר שזה קורה - כי שכבת המנהלים דואגת לעצמה לא פעם. כשיש שוק חופשי זה גם לא קורה; אבל כשיש שוק קרטלי (בנקים, למשל, ובנק הדואר איננו דוגמה לשלילה וגם לא השוק האפור) שבו מנהל הבנק הרווחי ביותר באחוזים מקבל כבר שנים פחות ממנהל בנק קטן יותר ורווחי פחות, וכשמנהלים - שאמורים, אחרי הכל, לייצר ערך כלכלי לבעלי המניות ולארגון (בניגוד למשל למדונה, שכשאתה הולך אליה זה לא בשביל שהאלף שלך יהפכו לאלפיים) - מנמקים בסדרת תירוצים שלא מוצדק לדרוש מהם להראות תוצאות, שכשהם מצליחים זה בגללם וכשהם כושלים זה בגלל נסיבות שלא תלויות בהם, אז זה מעורר שאלות. קל לומר 'להחליף את הדירקטוריון' ולא להשקיע בתאגיד; וגם הייתי עושה את זה לו הייתה בידי היכולת להכניס את החשבון שלי לבנק אמריקאי כלשהו שלא גובה עמלות כאוות נפשי. אבל כשחלק מהצלחתם של הנ"לים בא בגלל התערבות המדינה להגביל תחרות, אזי בהחלט היומרה שלהם לגאונות פיננסית בצד דרישה להיעדר אחריות מעוררת עצבנות. החוק של חה"כ יחימוביץ' כנראה לא יוביל לשום דבר; אבל זה שאני מפקפק בתבונתו של החוק לא מחייב אותי להצדיק כל עיוות כזה - בפרט כאשר *לא* מדובר בשוק חופשי (ולכן, למשל, הדרישה בארה"ב להגביל שכר בכל בנק שיקבל סיוע מהמדינה הייתה הגיונית. אם יש דרישה להתערבות ממשלתית כשרע, קבלו אותה לא רק לשפוך כסף אלא גם למנוע את חלוקתו לבכירים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאמין שייתכן שהמנהלים דווקא מתוגמלים בהתאם להצלחתם, השאלה היא רק מהי ''הצלחה''. אילו ''הצלחה'' היתה ''הגדלת הערך לבעלי המניות'', הייתי מרוצה. אני חושש ש''הצלחה'' עלולה להיות ''הגדלת הערך לבעלי השליטה, גם על חשבון שאר מחזיקי המניות'', וזו בעיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדבר אחד אני יכול להסכים: שאם המדינה מסיעת לבנקים כשהם נקלעים לקשיים אז יש בסיס להתערבותה גם כשהיא צריכה/רוצה. לכן חשבתי בזמנו שסיוע המדינה לגופים עסקיים צריכה לבוא באמצעות רכישת מניותיהם במחיר נמוך (שיגרום הפסדים לבעלי שליטה בלתי אחראיים). את הבנקים שהמדינה הצילה על ידי הלאמה היא יכולה למכור חזרה לציבור ואז להפסיק להתערב. אפשר גם ליצור "מאזן הרתעה" שבו המדינה תערוב לבנקים שעומדים בדרישות מסוימות (למשל הגבלות שכר בכירים) ולא תערוב לבנקים אחרים. בצורה כזו, אנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים ולשאת באחריות לבחירותיהם. ===>"שכשהם מצליחים זה בגללם וכשהם כושלים זה בגלל נסיבות שלא תלויות בהם" עם זה אני פחות מסכים. אני חושב שמנכלים משלמים את המחיר (במוניטין) כשהחברה נכשלת. המעמד של "כוכב" מבוסס על הצלחות העבר. זה עניין סטטיסטי - אם הוא הצליח בעבר כמה פעמים, מאמינים שסיכוייו להצליח שוב גדולים משל אחד שאין בעברו סידרה של הצלחות. מי שיש בעברו סידרה של כישלונות (עם או בלי תירוצים) כבר לא יחשב לכוכב. בקיצור, ההשוואה לכוכבי רוק איננה בפונקציה של הכוכב אלא באופן הערכתו: אף אחד לא יאמר שאם למדת בתלמה ילין אז יש לך ולמדונה אותה השכלה ולכן אותם סיכויים ולכן אותו שכר. כך גם לגבי מנהלים. העובדה שיש לך MBA לא הופכת אותך למועמד שווה לאלי הורוביץ, שזכאי לאותו שכר כי גם לו יש רק MBA (נגיד). לבסוף, הטיעון ש"אין קשר בין השכר להצלחה" טריוויאלי עד כדי מוזרות: הרי אין גם קשר בין שכרם של המנקים לרמת הנקיון בבנק. הקשר שקיים הוא בין שכרם של המנקים לתפוקה המצופה מהם. וציפיות, יש להן נטיה לאכזב. הבעיה עם שכר המנהלים שהאכזבה מהם יקרה יותר ומעוררת טינה - צריך ללמוד לחיות עם זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה עם "מאזן הרתעה" היא שהוא עובד רק בתנאי שהצד המורתע אכן מאמין שהצד המרתיע אכן יממש את איומו. להערכתי (וכנראה גם להערכתם של מנהלי הבנקים) גם אם המדינה תערוב (רשמית, באופן מוצהר וחוזי) לבנקים שעומדים בדרישות מסוימות ולא תערוב לבנקים אחרים, הרע כאשר ה"בנקים האחרים" יקרסו המדיה לא תעמוד מנגד. כתוצאה מהערכה זאת *כל* הבנקים יהיו "בנקים האחרים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד הטיעונים נגד הסיוע לחברות הקורסות הוא שהסיוע מתמרץ התנהגות מאותו סוג שגרם לקריסתן. איני מכיר תשובה טובה לכך פרט ל"זו הפעם האחרונה, באמת!" אתה מציע להפוך את הסיוע להסדר קבע, וכנגד התמריץ הבעייתי אתה מציע להניח הסדר פורמלי כלשהו - דרישות מסוימות. נשארות שתי שאלות סתומות: (א) האם פקידי המדינה יודעים מהן הדרישות המסוימות שימנעו מחברה גדולה לקרוס? (ב) ואם הם יודעים, מדוע צריך להבטיח להן סיוע כדי שינהגו לפיהן? איננו מבטחים, למשל, תגמול לאלו שלא שותים לפני שהם נוהגים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הבנתי אותך אז לא הבנת אותי. 1) אני בכלל לא מציע שהמדינה תסיע לבעלי המניות (וביחוד בעלי השליטה) בחברות קורסות. להפך, אני מציע שאם מחיר המניה של, נגיד, בנק דיסקונט מתדרדר, ויש סכנה שאם הבנק יתאדה יגרם נזק חברתי וכלכלי למדינה ולאזרחיה (מעבר לנזק של בעלי המניות), אז המדינה יכולה לרכוש את המניות הזולות וכך (א) לאפשר לבעלי השליטה לממש את הפסדיהם (ב) למנוע נזק חברתי של קריסת גוף גדול. כאשר המדינה הופכת כך לבעלת השליטה היא יכולה לשנות את ההנהלה ולהזרים מזומנים עד שהבנק יחזור להתנהלות תקינה ומניותיו יעלו. אז המדינה תמכור אותן ברווח. (אני מקווה שהמדינה תמכור בשלב מסוים ולא תחזיק את הבנק לעד בניהולו של עמיר פרץ, או ועד העובדים וכו') 2) פקידי המדינה לא יודעים כלום - בטח לא מה יגרום לקריסה של חברה עסקית. הדרישות והתנאים שהפקידים משיתים על החברות לא נועדו למנוע קריסה אלא לבטא את התנאים שבהם הציבור מוכן לערוב לכספי משקיעים. למשל, "אנחנו מוכנים לתת ערבות להפקדות הציבור רק בבנקים שמנהליהם מרוויחים לא יותר מ-X". אני לא אצביע בעד התנאי הזה, אבל אם זה מה שהציבור רוצה, זה לגיטימי. מאידך, "אנחנו לא נרשה קיומו של בנק שמנהליו מרוויחים יותר מ-X" זה לא לגיטימי. (3) הפואנטה פה היא שהאחריות והסיכון מוטלים על מי שלקחו אותם ואמורים לדרבן אותם לנהוג באחריות. אבל גם אם הם נהגו באחריות והחברה בכל זאת הפסידה, בעלי המניות יהיו אלו שישאו בהפסדים, רק שההחצנות השליליות של ההפסד שלהם לא יזיקו לציבור (כל כך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מיהרתי להגיב - חשבתי ששתי ההצעות, היינו קנייה בשער נמוך (במקום ''חילוץ'') ודרישות קדם לערבות, אינן תלויות זו בזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי 1 - אני מוכרח לציין כאן שהמדינה ביקשה לבחון את התאוריה שלך, והיא עשתה את התרגיל שאתה מציע עם מספר בנקים - ביניהם לאומי והפועלים. את הפועלים היא מכרה ברווח כאשר הוא חזר להתנהלות תקינה ומניותיו עלו, את לאומי היא מחזיקה עד היום בניהול "עמיר פרץ או ועד העובדים" או ליתר דיוק גליה מאור. התוצאה היא שהפועלים נסוג אחורה לאט אבל בטוח, והניהול הכושל של המדינה דרדר את לאומי מהמקום השני הקבוע שלו אל ראשות המערכת הבנקאית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>" את לאומי היא מחזיקה עד היום בניהול "עמיר פרץ או ועד העובדים" או ליתר דיוק גליה מאור" טוב, "יתר דיוק" לא ממש מיותר פה. כשעמיר פרץ יגיע לקרסוליה של "הכוכבת" גליה מאור, אני אמליץ עליו גם למשרת שר הביטחון. וועד העובדים בבלל מנהל לכל היותר את המתנות לחג. אבל יש מקום לעוד דיוקים: 1. ככל הידוע לי המדינה איננה בעלת בלל ולא מחזיקה בגרעין שליטה בו, ולא מעורבת בניהולו. 2. נדמה לי שגם את החלק (אולי 10%) שיש לה היא מעוניינת למכור/להפריט 3. אם המדינה הרוויחה ממכירת בנק הפועלים אז התיאוריה עובדת - אפילו אם בנק הפועלים כושל מאז שהוא מנוהל בהדרכתה הרוחנית של אריסון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שבתחום הבנקאות עמיר פרץ רחוק מלהשתוות לגב' מאור - אבל הכוונה היתה להראות שבעלות ממשלתית אינה עומדת בסתירה לניהול מקצועי (ושבעלות פרטית אינה מבטיחה כזה). לגבי היתר: המדינה מחזיקה 11.46% ממניות בל"ל. זה הקף אחזקות נמוך, אבל בעולם העסקי הישראלי המשונה די בכך כדי להוות גרעין שליטה (אגב, גם הגב' אריסון נוהגת כבעלת בנה"פ לכל דבר אף שברשותה רק 26% מהמניות). למרות זאת, המדינה קבעה לעצמה כללים שיבטיחו העדר מעורבות של הדרג הפוליטי בניהול השוטף הבנק, והיא אכן מעונינת למכור את המניות האלה. לאורך השנים היא עשתה כמה נסיונות כאלה - בכל פעם הם עלו על שרטון מסיבה אחרת, ובדרך כלל זה היה לטובה. כעת היא הגיעה למסקנה שהיא לא תמצא קונה, אז היא שואפת פשוט לזרוק את המניות לשוק ולתת למי שירצה להשתלט בסופו של דבר על הבנק. הח"כים לא הצליחו היום להבין למה: http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId... העובדה שהמדינה הרויחה אין די בה להצדיק את התאוריה הכללית. המטרה של המדינה בענין אינה רווח. המטרה היא יציבות המערכת הכלכלית. קריסתו של בנק גדול (בוודאי בסדר גודל של הפועלים, שיחסית לכלכלה הישראלית גדול בהרבה מכל בנק בארה"ב) עלולה להביא לתגובת שרשרת של התמוטטויות והמטרה של ההשתלטות היא מניעת המצב הזה. שאלת הרווח היא משנית. כאשר הבנק כבר מצוי בבעלות המדינה היא עשויה להחליט לממש את הבעלות הזו ברווח - אבל היא יכולה גם לקבל החלטות אחרות. בנק שונה מכמעט כל עסק אחר, בגלל המעורבות שלו בכל תחומי הפעילות הכלכלית והיכולת למנף את המעורבות הזו להשגת מטרות מקרו-כלכליות. המדינה עשויה לנצל את ההבדל הזה. היא יכולה להחליט להשתמש בבנק הזה כדי לעודד את התחרות במערכת הבנקאית. היא יכולה להחליט להשתמש בו כדי להפחית את הריכוזיות במערכת הכלכלית או כדי להכניס משקיעי-חוץ לבנקאות הישראלית. כל ההחלטות האלה עשיות לצמצם את הרווח, אבל יש להן יתרונות אחרים. היא גם עשויה להחליט להחזיק בבנק כנכס רווחי; אם תחת המשך הניהול של המדינה הבנק היה מצליח יותר, היא היתה מרויחה דיבידנדים ובסופו של דבר אם היתה מחליטה למכור היתה יכולה גם למכור ברווח גדול יותר. בנוסף על כל אלה, אם המדינה מוכרת לגורמים פרטיים והללו מפקידים את הבנק בידיו של גנב אז התוצאה עלולה להיות ערעור יציבותו של הבנק - וחזרנו לנקודת ההתחלה: מניעת הערעור הזה היתה המוטיבציה הראשונית של כל המהלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>"המטרה של המדינה בענין אינה רווח. המטרה היא יציבות המערכת הכלכלית." כמובן. אבל... 1. צריך תמיד לזכור שיציבות זה כמו מתיקות - יש גבול מסוים שמעבר לו זה לא טוב. הרי המדינה יכולה להבטיח את יציבות המערכת הבנקאית אם היא תלאים את כל הבנקים.ובכל זאת איש לא מציע לה להלאים אותם. אני חושב שמטרת המדינה (המודרנית, ליברלית) היא שהמערכת תהיה יציבה אבל עצמאית. לכן אם המדינה נאלצת להלאים בנקים כדי ליצב אותם, עליה ליצב אותם כדי להפריט אותם בהקדם האפשרי. 2. ה"תיאוריה" שלי הציעה שהמדינה תלאים בנקים קורסים כך שרוב העלות מוטלת על בעלי המניות במקום על משלם המיסים הכללי. אם המדינה הצילה את ב"פ ומכרה אותו ברווח, אין לי בעיה ששרי אריסון מפסידה עכשיו משום שמניותיו יורדות. אם הן תרדנה נמוך עד כדי סכנה, התיאוריה שלי מציעה שהמדינה תקנה אותן שוב. לכן, אני מסכים שמטרת המדינה איננה רווח - אבל הרווח משקף את העובדה שהצלת הבנק לא עלתה למשלם המיסים אלא בעיקר לבעלי השליטה הקודמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שבסה"כ יש בינינו הסכמה ברוב הנקודות. נושא אחד שהייתי רוצה לחדד: יש הבדל בין "בעלי המניות" לבין "בעלי השליטה". אם יש לי 0.001% ממניות הבנק אין לי שום השפעה על התנהלותו. יותר מכך: גם אם יש עשרת אלפים כמוני, וביחד יש לנו 10% מהמניות, אין לנו שום השפעה (כמובן תאורטית יכולנו להקים גוש מאוחד ולשלוט בעשרה אחוזים מהבנק אבל בפועל אין מצב). המציאות היא שבבנקים הגדולים, לפחות, יש "גרעין שליטה" שכפי שהערתי קודם יכול להיות קטן יחסית, ובכל זאת להשאיר בידי המחזיק בו שליטה מלאה בבנק כאילו הוא היה הבעלים של כל המניות. לכן מדיניות נכונה צריכה להביא למצב שבו בעל השליטה ישלם מחיר הרבה יותר גבוה מהמשקיע הקטן. הוא טעה, והוא הראשון שצריך לשלם (המשקיע הקטן טעה גם הוא בהשקעה שביצע, אבל האחריות לטעות בניהול הבנק שהביאה בפועל לקריסה גדולה מהאחריות להשקעה בו). למשל, במצב של הלאמה אפשר לקבוע שהמחיר שיקבל בעל ענין בבנק תמורת מניותיו (דומני שבעל ענין בחברה הוא מי שמחזיק מעל 2% ממניותיה) יהיה נמוך משמעותית משל מחזיק מניות קטן, ואולי גם שבעל השליטה יחויב למכור למדינה בעוד המשקיע הקטן יקבל בחירה בין מכירה לשמירת המניות שערכן נפל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעל עניין הוא מי שיש לו מעל 5%. ההצעה שלך מעניינת בעיני, זה אומר שאני בעל עניין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בעצם יש לי עוד שאלה. אם לגוף מוסדי יש 10% מהמניות האם תראה בו "בעל עניין"? (דרך אגב בכלל לא בטוח שזה אפשרי, אם אינני טועה יש מגבלות להחזקה בידי קרנות פנסיה ודומיהן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מענינת. אני מקווה שהכללים באמת מונעים מצב כזה, אבל אם יש גוף כזה אני מקווה שהוא מנצל את הכוח שבידיו לא רק כדי לקבל מהבנק דו''חות רבעוניים אלא כדי להושיב דירקטורים במועצת המנהלים, להעלות הצעות וכיו''ב. אם הוא עושה כך אז אחריותו היא מלאה (והוא צריך לדאוג שהמשקיעים בו ידעו שהוא חשוף לבנק הזה במדה רבה). נראה לי סביר שגופים כאלה לא יהיו מעונינים באחריות כזו (שגם מלווה בויתור על גמישות ההשקעות שלהם) ולכן ימנעו מראש מכניסה למצב כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במסגרת החידוד: אני מסכים שאפשר לדבר מדרג של אחריות, כשבראש בעלי השליטה, אחריהם בעלי העניין, ואחריהם בעלי מניות קטנים. אבל לא נראה לי שנכון לעשות זאת באמצעות מחיר המניה. ממילא משקיע שיש לו 10% מהבנק ישלם (יפסיד) יותר מכזה שיש לו 0.001% מהבנק ושאר השקעותיו מפוזרות במקומות אחרים. בסופו של דבר, גם משקיעים קטנים צריכים לדעת שבהשקעה במניות יש סיכוי תמורת סיכון, וחלק מהסיכון הוא שבעלי השליטה או קבוצת הניהול איננה מבצעת את עבודתה כהלכה. מי שרוצה להימנע מסיכון כזה צריך להשקיע באג"ח ולקוות שהממשלה תעשה את עבודתה כהלכה. אגב, יש חברות ציבוריות שאין להן גרעין שליטה. במקרה של בלל, מאחר שהמדינה גזרה על עצמה לא להתערב בניהול הבנק, 11% שהיא מחזיקה לא מהווים גרעין שליטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם מהווים גרעין שליטה מבחינה זו שהמדינה היא שממנה את מנהלי הבנק. היא לא מתערבת בניהול השוטף, אבל היא יכולה לעשות זאת ואף אחד אחר לא. חוץ מזה, אם מחר היא תחליט לשנות את הכללים ולהתערב היא תוכל לעשות זאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, לא ידעתי שהממשלה ממנה את מנהלי בלל. אני מופתע וסקפטי. אם יש סימוכין - זה מסקרן. לגבי השאר, אני מסכים. המדינה יכולה לנהוג כבעל שליטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הממשלה אלא המדינה. בדרך כלל היא עושה זאת דרך ועדה, אבל כאשר הועדה עשתה לאחרונה שרירים וניסתה למנות את גליה מאור ליו"ר הדירקטוריון באופן הסותר לכאורה את החוק החליט שטייניץ להתערב ותת הנחיות ישירות לדירקטורים מטעם המדינה. המאבק הזה סוקר בהרחבה בעתונות לפני כמה חודשים - דוגמה אחת: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"המדינה ממנה", "המדינה משפיעה", "המדינה בעלת השליטה" הם ביטויים קצת מעורפלים שתמיד יש בהם משהו מן האמת: המדינה קובעת את חוקי המשחק. אם יש לך יותר פרטים (מי ממנה את הועדה ובאיזה הליך, כמה דירקטורים הם "מטעם המדינה" ומה המחויבות שלהם וכו') זה יהיה מעניין. כרגע, עד כמה שאני מבין, ההתנגדות למינוי מאור ליו"ר לא באה מ"ועדת המניות הציבורית" (שמנהלת את מניות הממשלה בשם הציבור וללא התערבות ממשלתית), אלא משר הוצר, היועץ המשפטי, בנק ישראל וכמה עתירות לבגץ. כך שזה לא נראה לי דוגמה לשליטה של המדינה בבלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ההתנגדות באה משר האוצר זו לא שליטה של המדינה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן - אבל גם נגיד בנק ישראל הביא להדחת יו,ר בנק הפועלים, אז זה אומר שלמדינה יש שליטה בב"פ? כמובן. יש לה שליטה בכל היא הריבון, אבל אין לה שליטה של "בעל שליטה" לעניין ני"ע. לא - גם אני מתנגד (נגיד) ואין לי שליטה. שר האוצר לבדו לא יכול היה להכריע בנושא. אין לו מספיק דירקטורים ואני לא בטוח שהדיקרקטורים כפופים לו. מה שפסל אותה, ככל הידוע לי, זה העניין המשפטי עם צינון בין מנכ"ל לדירקטור. היו טענות בעד ונגד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין רגולציה לבין שליטה. למועצת הרשות השניה יש סמכויות מסוימות לגבי זכיניות אבל היא לא שולטת בהן באופן בו שולטים בהן בעלי המניות שלהן, כשם שהעובדה ששוטר יכול לומר לי לעצור בצד לא הופכת אותו לבעל האוטו שלי. בלאומי יש למדינה שליטה לא רק של רגולטור אלא גם של בעל מניות. עכשיו הסתבר לי גם עוד דבר: על פי תיקון לפקודת הבנקאות מ-2004, כדי לשלוט בבנק צריך "התר שליטה" מטעם בנק ישראל ומינוי של דירקטורים מטעמו של בעל מניות כלשהו דורש אישור כזה. על פי הכללים האלה מסבירה היועמ"ש של הבנק: " מי יהיה בעל הבית של הבנק? "בעל מניות שמועמדיו נבחרו וקיבל היתר שליטה בבנק יהיה בפועל בעל הבית של הבנק ולא משנה בכמה מניות הוא מחזיק. עם זאת, הוא יצטרך להגן על מעמדו בכל אסיפה כללית ולגבש למועמדיו רוב כנדרש". במצב הנוכחי המדינה היא בעל הבית הזה. אילו היא היתה קובעת בחוק שהועדה תקבע הכל ולשר אין סמכות להתערב אפשר היה לטעון שהיא באמת מנותקת לגמרי מהענין (פרט לסמכות מינוי חברי הועדה); כיוון שאנו רואים שכשהוועדה חורגת ממה שרוצה השר הוא מתערב (ולדעתי הנימוק המשפטי הוא רק הדרך להצדיק את ההתערבות - אם זה היה פשוט מנוגד לחוק לא היה צורך בשום מאבק) קשה לומר שהמדינה סילקה את ידיה מהענין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נמצא בדבריך דבר כפירה נורא ואיום: "לכן אם המדינה נאלצת להלאים בנקים כדי ליצב אותם, עליה ליצב אותם כדי להפריט אותם בהקדם האפשרי." ואני לתומי האמנתי למה שאומרים לי השקם והערב, שהמדינה אינה יודעת לנהל ואם יש מוסד לא יעיל, צריך להפריט אותו כי רק הבעלים הפרטיים יודעים לנהל ביעילות. אז אם יש בנק פרטי לא יציב, צריך להפריט אותו, לא? אופס, הוא כבר פרטי, לא שמתי לב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביקורת של הספר החדש של נוריאל רוביני מצטטת אותו: "בנק שנזקק לעזרה [ממשלתית] כל כך גדולה [כמו סיטיגרופ] אין לו זכות קיום. [צריך להעביר חוקים המאפשרים] פירוק בנקים ומוסדות פיננסיים שהפכו לכל כך גדולים, ממונפים, וקשורים זה בזה כך שהתמוטטותם מסכנת את כל המערכת הפיננסית". להזכיר, בדיון בדאבוס ב-2007 הפנליסטים ראו "שמים כחולים" אבל רוביני הזהיר מפני "שלושת הדובים הרעים" המאיימים על "כלכלת זהבה": מיתון בשוק הדלא ניידיי, ריבית, צמצום אשראי וסאב-פריים, ונפט. משתתף אחר, יעקב פרנקל, לא הסכים איתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===> רוביני:[צריך להעביר חוקים המאפשרים] פירוק בנקים ומוסדות פיננסיים שהפכו לכל כך גדולים, ממונפים, וקשורים זה בזה כך שהתמוטטותם מסכנת את כל המערכת הפיננסית". זהו שלשיטתי לא צריך חוקים חדשים. המניות של סיטיגרופ ירדו בשיא המשבר מבערך 50$ ל-3$. זו הזדמנות לממשלה לרכוש אותו בזול, לפצל אותו כראות עיניה ואז למכור את החלקים. יותר חוקים זה כמו יותר תרופות - סבתא שלי לוקחת 17 גלולות ביום. זה אומנם מחזיק אותה בחיים, אבל החיים בזבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם אני מבין נכון, הוא דיבר על הפירוק שלהם דווקא כשהם במצב טוב, כדי למנוע אפשרות שקריסת בנק אחד תגרור את קריסת המשק כולו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זאת הטרגדיה של החור בגג: כשלא יורד גשם אין צורך לתקן וכשיורד גשם אז מסוכן לתקן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פירוק זה אירוע חד פעמי (כבר קרה פעם עם חברות התקשורת בארה"ב כשפירקו את בל). אחרי אירוע כזה לשוק יש נטיה לחזור ולייצר גופים גדולים אם החוק לא מונע זאת. אז מה שמעניין לאורך זמן זה לא אירועים של פירוק אלא חוקים של אנטי-טרסט (הגבלים עסקיים). יש כבר חוקים כאלו ואפשר להוסיף עוד כמה. אבל "כדי למנוע [ממש, לגמרי ומראש] אפשרות שקריסת בנק אחד תגרור את קריסת המשק כולו", צריך הרבה יותר חוקים ואיסורים. צריך שהלכה למעשה המדינה תנהל את המערכת הבנקאית. אבל גם אז יש סכנה שהמשק יקרוס (או יגיע לרמה בה נקווה שהוא יקרוס). אני חושב שמי שמנסה להבטיח לנו חיים מחוסנים הרמטית מכל ההפתעות האפשריות מרמה או טועה בגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לשיטת צריך לתת לסבתא שלך למות? אני לא בטוח שבחרת באנלוגיה מוצלחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום כפירה בדברי, אלא רק בפרשנות התמה שנתת להם. ===>"ואני לתומי האמנתי למה שאומרים לי השקם והערב, שהמדינה אינה יודעת לנהל ואם יש מוסד לא יעיל, צריך להפריט אותו כי רק הבעלים הפרטיים יודעים לנהל ביעילות". אני עדיין מאמין שהמדינה פחות טובה בניהול מאשר השוק הפרטי. (בעיקר בגלל שהיא למעשה מנוהלת על ידי ההמון שאין בתוכו הסכמה על כלום - אפילו לא על האם המדינה טובה יותר בניהול). אבל אין לי בעיה עקרונית שהמדינה תחזיק בבנק אחד במלואו ותיתן שירותים יעילים במחירים נוחים (אולי בנק הדואר הוא נסיון בכיוון). כל הדיון למעלה עוסק בהתערבות המדינה בשעת חירום, כאשר יש סכנה שגוף גדול יקרוס ויגרום נזק סביבתי עצום. במקרה כזה המדינה יכולה לייצב את הגוף-הגדול לא בגלל שיש לה מנהלים יעילים יותר אלא בגלל שיש לה כיסים עמוקים יותר. וכל רכישת המניות באה כדי להציל את הגוף מבלי להציל את בעלי השליטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנק הדואר לא הופרט יחד עם דואר ישראל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רשות הדואר עדיין לא הופרטה, אלא תואגדה והפכה לחברה בע''מ בשם ''דואר ישראל'' בבעלות מלאה של הממשלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה האם היא משנה את המודל העיסקי שלה. אם היא מצויה על מסלול להפרטה מלאה ולהיות חברה למטרות רווח, או מעין מלכ''ר שצריך לאזן את עצמו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |