 |
|
 |
||
|
||||
 |
לשכת עורכי הדין היא גילדה שתכליתה האחת והיחידה היא להגן על עורכי הדין מפני תחרות. כל הטיעונים שהסדרת המקצוע נעשית לטובת הציבור הם קשקוש אחד גדול. מכיוון שוויסות התחרות שהיה נהוג עד עכשיו לא היה מוצלח מספיק ויותר מדי אנשים נעשים מדי שנה לעורכי דין, החליטו להדק את השסתום. זה כל הסיפור. מביך שאנחנו כציבור נותנים למצב הזה להימשך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מהיכרות שטחית מאוד עם בחינות ההסמכה, הן נראו לי ענייניות. איך זה מזיק לי כצרכן שבעלי-המקצוע צריכים לעבור בחינת-מעבר? גילדה או לא גילדה, מדוע אין זה נכון שהציבור מרוויח מקיומה של מסננת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז תבין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא ננסה לדמיין מה היה קורה אם הספרים, נניח, היו מתוחכמים כמו עורכי הדין: הם היו מתחילים לטעון ששלום הציבור מחייב שהמקצוע יוסדר, כי לא ייתכן שכל ארחי פרחי שלמד שבועיים במקלט נטוש שמתהדר בתואר "בית ספר לספרות" יתקרב לראש שלנו עם סכין ומספריים, וחייבים בשביל זה הכשרה מיוחדת. וכמובן, מי מתאים לפקח שההכשרה נאותה יותר מאשר בעלי הניסיון - הספרים עצמם? מישהו מהמתמודדים בפריימריז של הליכוד, למשל, כבר היה קונה את ההיגיון הזה, והספרים היו מתפקדים לליכוד ודואגים שייבחר במקום גבוה, והוא היה מתמנה לשר העבודה והרווחה, או משהו כזה. ואז, מתוך דאגה כנה לשלום ציבור, הוא היה מעביר חוק שמסדיר את מקצוע הספרות ומקים את לשכת הספרים, שרק מי שחבר בה רשאי לעסוק בספרות. כדי להתקבל אליה היה עליך ללמוד זמן רב ולשמש שוליית ספרים במספרה בשכר אפסי במשך תקופה מסוימת ולעבור את בחינות הלשכה. ומתישהו בהמשך לשכת הספרים הייתה מתחילה להתלונן שהשוק מוצף בספרים, שיש יותר ממה שצריך, ושזה לא טוב למשק ולחברה, וקובעת את סף המעבר כך שלא כל מי שרוצה להיות ספר יוכל להתקבל. מה היה יוצא לך מכל זה, חוויית הסתפרות בטוחה יותר? תרשה לי לפקפק בכך... המשמעות היחידה עבור הציבור הרחב היא שתספורת הייתה עולה פי לא יודע כמה ממה שהיא עולה היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה התופעה המקבילה בצמצום מספר עורכי הדין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא משוכנע שאתה צודק. זה לא ששכר טרחה של עורך דין כיום היא גרושים עקב התחרות הקשה. בעיני, עלי כצרכן, זה לא אמור להשפיע יותר מדי (חוץ מזה שהדודות ימשיכו להציק למה לא הלכת ללמוד משפטים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(נדמה לי שהיום הנטייה היא דווקא לשאול ''למה הלכת ללמוד משפטים'') | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לי שלאחרונה ניסיתי לשבת ולחשוב, אם באמת קיים מקצוע בישראל שבו לא ישאלו אותך למה הלכת ללמוד אותו. התשובה היא לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המהדרין יטענו שמיותר ללמוד אותו. עדיף ללכת לשמונה מאתיים או להתחיל איזה סטארטאפ בגיל 16 מאשר לבזבז זמן באקדמיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, עדיף ללכת לאמריקה, לזכות שם בפיס, ולהרוויח טונות בנאסד''ק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום? בחיאת. הענף הזה מתרסק כל כמה שנים, ואחרי גיל 35 בועטים אותך החוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות זאת נדמה לי שעדיין מקצוע זה הוא אחד המתגמלים שיש - הן ביצירתיות שיש בו והן חומרית. כמה מאיתנו גם הצליחו להשאר במקצוע אף לאחר הגיל בו נקבת. מצד שני זומנתי לפגישה חשודה עם הבוס היום... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, למרבה הצער הגיע המשבר גם לסביבתי. אוכל רק להוסיף שלפחות נכון לרגע זה, למרות זאת, איני אמור להינזק מכך, אך קשה לדעת מה ילד יום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדכון נוסף וטרמינלי: עוברים להודו. לא כולנו, אבל לפחות הביטים ): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר שמעבירים עבודה להודו ומפטרים עובדים בארץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן - הR&D של החברה, שממוקם בישראל, יעבור במלואו להודו בחודשים הקרובים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו, ואז הם מכרו את החברה לתאגיד בינ"ל (תוך שילוב שנייהם בו) והתאגיד העביר את הפונקציה שמולאה בישראל (ופונקציות שמולאו בארה"ב) לחברה הודית. בדיקה (ראשונית ואולי לא מדוייקת) מצביעה על כך שהבכיר החייכן והסימפטי מן התאגיד שלנו העומד מאחרי זה 1, הוא גם בעל אחזקות בחברה ההודית. מהמעברים הללו להודו הוא אמור לכאורה להרוויח באופן אישי עד שלושה מיליארד(!) דולר. ידעתי שלא היינו צריכים לוותר לו על הביקור המסורתי ביד-ושם (: ------------------------------------------------------------------ 1 אגב, נפגשתי עמו בעבר, כולל ארוחת ערב עם לימור לבנת! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שאתה חובב קארי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אלא שמה שעובר הוא רק הפונקציה, לא האנשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל. ארץ יפה, כך שמעתי. ומה זה אומר לגבי האנשים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפוטרים, מן הסתם. מה קרה לפועלי דלתא כשהמפעלים עברו לירדן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עבדו עליך. ארץ מטונפת ומסריחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב! אני חייב להפסיק להיות כזה תמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתה על ההערות האלה שלך. מה-זה-תמים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסריחה לא סותרת יפה, אתה יודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה מופיע המספר 233? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלה לא ספרות, זה הסימן בסנסקריט לסימן קריאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קצת השתבש בתצוגה, אבל הכוונה היתה ''עוברים להודו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם למספר 233 יש משמעות או שזה חלק מן השיבוש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק מן השיבוש - זה צריך היה להיות מוצג כסימן קריאה (תגובה 519625). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון: भारत की ओर जा! משמעו Moving to India! אני לא בטוח מהו מקור ה-233. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיפה בא הרעיון שהתחרות היום היא קשה? להפך, יש גילדה שמווסתת אותה, כך שלמעשה אין שום תחרות. עורכי הדין הקיימים מחליטים כמה עורכי דין חדשים יוכשרו בכל שנה, וחזקה עליהם שהם דואגים קודם כל לאינטרסים הפרטיים שלהם. הידיעה שעליה נסוב הדיון הזה מעידה שככה בדיוק העסק עובד. ועל סמך מה אתה טוען שעליך כצרכן זה לא משפיע? הרי העובדות הן שהמקצוע הזה מווסת על ידי הגילדה, לכן חוקי ההיצע והביקוש הרגילים לא חלים עליו, העלות של ייצוג משפטי אינה תוצאה של ערכה ביחס למוצרים אחרים שמתחרים על אותם משאבים, ואין לנו שום יכולת להעריך אם היא יקרה או זולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עו''ד הוא בעל מקצוע במקצוע שדורש הכשרה ארוכה ודורש מיומנות אישית לא מבוטלת. קל לזלזל בתפקידו של העו''ד. אולם אם תנסה לערוך חוזה בעצמך, יש סיכוי לא מבוטל שתפספס משהו חשוב. השווה את התעריפים שלהם לתעריפים של אדריכלים, פסיכולוגים, תוכניתנים, ועוד. ונא לזכור שמי שעובד לפי שעות לא עובד תמיד כל היום. אותן שעות שעליהן משלמים לו צריכות בסופו של דבר לכסות את כלל השבוע שלו (מבחינת עלות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מזלזל בתפקידו של עורך הדין, אני פשוט לא מבין איך העובדה שלא טריוויאלי לבצעו מצדיקה את שלילת חופש העיסוק וקיומה של גילדה. כביכול, הגילדה נועדה להגן על הציבור מפני עורכי דין לא מוכשרים מספיק - או זה לפחות מה שאומרים לנו עורכי הדין כדי לשכנע אותנו למסור לידיהם את חופש העיסוק שלנו - אבל למעשה לא ברור שהסדרת המקצוע אכן משיגה תוצאות טובות יותר בתחום רמת הייצוג המשפטי משהייתה מושגת בלעדיה, ובנוסף לא ברור למה עורכי הדין - שלהם יש אינטרסים סותרים - הם שצריכים לעסוק בהסדרתו. אני אחזור על זה, הפעם בצורה מסודרת יותר, כי זה חשוב - כדי להצדיק את המצב הקיים צריכים לעשות שני דברים: (א) להוכיח שהסדרת המקצוע מבטיחה רמת ייצוג משפטי נאותה שלא הייתה מתקיימת בלעדיה; (ב) להסביר למה דווקא הגוף שמייצג את עורכי הדין הקיימים הוא שמבצע את ההסדרה אע"פ שהוא בדיוק זה שיש לו אינטרס מובהק לנצל לרעה את הכוח שנותנת ההסדרה. רגע, בעצם נדרש דבר נוסף: (ג) לשכנע שהתועלת שבהסדרה על ידי הגילדה מצדיקה את המחיר שאנחנו משלמים עליה. כך או כך המצב בפועל הוא שלמרות ההסדרה והגילדה המקצוע מידרדר, כפי שהגילדה טוענת בעצמה, כך שאת המטרה שלשמה היא כביכול קיימת היא אינה משיגה, ולעומת זאת את הגבלת חופש העיסוק במקצוע, שתואמת את האינטרסים של עורכי הדין, היא דווקא כן משיגה. האם זה מקרי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהו בדיוק המחיר? לא התייחסת להשוואה שלי לבעלי מקצועות חופשיים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחיר הוא אובדן (חלקי) של החירות, וספציפית של חופש העיסוק. לדעתי זה דבר שאין להקל בו ראש, אבל אם בעיניך מדובר רק במילים גבוהות חסרות תוכן, אז בקלות אפשר לפרוט את העיקרון הזה לפרטים ארציים יותר. באמת לא כל כך הבנתי לשם מה הזכרת בעלי מקצועות חופשיים אחרים. האם התכוונת לרמוז ששכר עורך דין הוא פחות או יותר הוגן מפני שהוא בסדר הגודל של שכר פסיכולוג? הרי באותה מידה יכולת לטעון את זה גם על מנקה, אם זה היה המצב, לא? בלי שוק חופשי אין שום דרך להעריך מהו מחיר הוגן, כי מחיר הוגן הוא פונקציה של היצע וביקוש, של הקצאת משאבים מוגבלים, ובלי החופש לבחור איך להקצות את המשאבים הללו, אין בידינו קריטריון שיאמר מה הערך של המוצר. ובכל מקרה, הרבה מקצועות חופשיים אחרים, כמו פסיכולוגיה, מווסתים גם הם, כך שאי אפשר להסיק ששכר פסיכולוג הוא אמת מידה לשכר הוגן, משום שאותה בעיה קיימת גם לגביו, באופן כזה או אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> בלי שוק חופשי אין שום דרך להעריך מהו מחיר הוגן, כי מחיר הוגן הוא פונקציה של היצע וביקוש. זאת הנחה מרחיקת לכת, שאפילו שו"חיסטים קיצוניים לא בהכרח שותפים לה. יכול להיות ששוק חופשי הוא המשתלם ביותר לכולם. אפשר לטעון שהוא מתקרב למילוי רצונותיהם של בני אדם יותר מכל שיטה חברתית אחרת. אבל הערבוב של "הגינות", שהוא ערך מהשיח המוסרי, עם שיח כלכלי של היצע וביקוש הוא בעייתי. הוא לא לוקח בחשבון את ההשערה שבני אדם הם לא רק יצורים כלכליים, ויש גם עולם ערכים חוץ-כלכלי. ש"משהו שווה" או ש"לאדם מגיע" גם אם זה לא מתבטא במחיר השוק. (אני לא חושב על שכר עורכי הדין כאן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממממ, האם "הוגן" שרופא יקבל יותר ממורה, שמתכנת ירויח יותר מהסניטר שמנקה לו את השירותים ומאפשר לו לתפקד יום-יומית, וכן הלאה? הבעיה עם קביעת מחיר לפי ה"מגיע", היא כמובן העובדה שלכולם "מגיע", ודי קשה לדעת למי מגיע "יותר" (למעט כמובן קרובי משפחה והמקורבים לצלחת), והאם נניח יחס חברתי הוא שוה-כסף (לדעתי, בפועל כן, ולכן לא מעט אנשים הולכים למקצועות פחות משתלמים אבל בעלי הכרה מהסביבה, ולכן גם חלק מהנסיונות בצבא להעלות את השכר באים ככל שתדמיתו יורדת) אבל די קל להגיע לסולם שכר ממשלתי שבו ברור לגמרי שלא כדאי *לטרוח* ולהגיע למקצוע משתלם יותר, על כל המשתמע מכך. השאלה לגבי הטרמינולוגיה במקומה, אבל נניח אם תיקח מישהו כמו תומס סואל, הוא יטען שבהחלט *לא הוגן* לכפות על אנשים לשלם שלא בהתאם להצע-וביקוש, לשיטתו שכלכלה "איננה אלא אמנות הקצאת משאבים שיש להם שימושים חילופיים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהשאלה *כיצד נדע* למי מגיע יותר היא שאלה מסוג אחר. מסוכם גם עליי שברוב המקרים השוק החופשי הוא החלופה הטובה ביותר לניהול כלכלי מבין השיטות שאנחנו מכירים היום. אבל אני מודאג מאוד מהדרך שהוא דורס את כל התחומים (והשיח, אם מותר להשתמש במילה הזאת) האחרים ומכפיף אותם אליו. אני לא מכיר את תומס סואל. אבל הטענה כמו שאתה מביא אותה לא סותרת את הטענה שלי כאן. אני לא טוען שהוגן לכפות, אני מתקומם מול ההשקפה שנכון לזהות את השוק החופשי עם אוטופיה חברתית של הגינות וצדק. יש לי לפעמים את התחושה שבגלל שאנשים התייאשו מהשאיפה לאוטופיה, הם מוכנים להוציא את המושגים של הגינות וצדק מהשקפת העולם שלהם. אולי זה קשה מדי להתמודד עם כל כך הרבה חוסר צדק מסביב. אולי קל יותר להישאר עם הגינות וצדק מינהליים, כמו של עורכי דין, או להצדיק את המצוי, כמו השקפה שמזהה הגינות עם השוק החופשי. (אני יודע שזאת פסיכולוגיזציה לא הוגנת מצידי, אבל בתוך כל חוסר הצדק וההוגנות הכללי זה באמת בקטנה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפעם ה-1000 אעיר כאן שמה שקרוי "שוק חופשי" ו"היצע וביקוש" מתאפיין לא פעם ולא תשע בכשלי שוק ועקומות קשיחות. שוק עורכי הדין והבריאות הן דוגמאות טובות לכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה מקצוע אתה *כן* בעד תחרות לא מוגבלת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בעד תחרות בין עסקים. למשל תחרות בין בנקים, חנויות, יצרנים. בתוך מיקצועות התחרות יכולה להיות מוגבלת. עורכי דין אינם בדיוק מקצוע לצורך זה, אלא עסקים. למשל בתחרות הקיימת בעולם האקדמי; התחרות עד רמה מסויימת מקדמת השגים. כשהיא עוברת גבול מסויים, היא מביאה ויכוח בין חוקרים לגוונים לא ענייניים. אינני מתכוון לתחרות בין חוקרים על המימון- זו תחרות שבסופו של דבר מביאה גם נזקים לא קטנים: היא מביאה לצנזורה, להמנעות ממחקר בתחומים מסויימים, הטיות וגניזת מחקרים וכד'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העמדה שלך עדיין לא ברורה לי. מה ההבדל בין מקצועות (שם אתה מעדיף שהתחרות להיה מוגבלת) לבין עסקים (שם לדעתך צריכה להיות תחרות)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא בהיות העסקים בתחום המיסחר בעוד שמקצועות הם בתחום אחר לגמרי. התיאוריה הכלכלית הניאוקלאסית היתה רוצה להציג גם את המיקצועות כשוק המיקצועות בו רופא מתחרה ברופא וכד'. מנסים להביא לכך אך הדברים אינם עובדים כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין לא מבין למה אתה מתכוון. תוכניתן יכול להתחרות בתוכניתן? אדריכל יכול להתחרות באדריכל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בודאי שהוא יכול. אם יש שני משרדי אדריכלים אז הם מתחרים כעסקים. אם בעסק מסויים יש שני אדריכלים, תחרות ביניהם היא דבר אחר. היא יכולה לגרום הרבה נזק כי עבודתם דורשת שיתוף פעולה. תחרות ביניהם יכולה גם לנבוע משיטת הפרד ומשול.יש תחרות בין אדריכל שעובד לבין זה שאינו עובד ומעוניין להחליף את זה שעובד. התחרות הזאת היא בעלת אופי שונה מהתחרות שבין עסקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתייחס למקרה של שני משרדי אדריכלים ולא לשני אדריכלים באותו המשרד. כלומר משרדי האדריכלים הם "עסקים"? ומשרדי עורכי־דין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותו הדבר-עסקים. כשאתה מדבר על מיקצועות אתה מדבר על פרטים ולא עסקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר יוסי העו"ד הוא פרט, שלגביו התחרות צריכה להיות מוגבלת, אבל יוסי בע"מ (יוסי והפקידה שלו יוכבד) הם כבר עסק שבו ניתן להתחרות? אפשר תגובה שמסבירה בבירור את עמדתך? (שתי פסקאות נניח). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוך כדי הדיון מסתבר לי שלמעשה ההבדל הוא כמותי. יש רמה מסויימת של תחרותיות גם בין מיקצועות, אבל אסור שתעבור את הרמה שהופכת ליריבות אישית. כל ההבדל הוא בין הפרט ועיסוקו ובין הפרט והיותו ארגון להפקת רווחים. למשל אם נקח את מיקצוע עריכת הדין: בין שני עורכי דין שכל אחד מהם הוא מישרד יש תחרות על לקוחות והיא תחרות בריאה. בין שני עורכי דין בתוך אותו משרד, התחרות על לקוחות יכולה להיות מוגבלת ובשלב מסויים היא תפרק את המישרד. גם לגבי התחרות שבין "עסקים" צריכות להיות מגבלות: התחרות צריכה להיות חופשית: לא לעסוק בסאבוטאז' ולא לנצל עוצמה פוליטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחרות בין שני אדריכלים באותו משרד היא לא סתם בעיה מקומית של הבוס, שרשאי להחליט לגביה מה שבא לו? הרי אם נקצין את העניין הזה קצת נוכל להתחיל לדבר על תחרות בין האונה הימנית והאונה השמאלית של אותו אדריכל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב כשלי השוק כביכול שהציגו לי בחיי לא שכנעו אותי, ואם כבר השתכנעתי שיש כשל שוק, לא הצליחו להציג לי פתרון משכנע. אם אתה רוצה לדבר על זה, אני מציע שתצביע על כשלי שוק קונקרטיים שאתה מוצא בשוק עורכי הדין (או הבריאות, או איזה שבא לך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שבסה''כ ניסיתי לומר שכל הערכה לגבי מה היה השכר של עו''ד בשוק חופשי היא בסופו של דבר ניחוש לא מבוסס, ולכן זה לגמרי לא רציני לומר משהו כמו ''איקס שקל בחודש לעו''ד זה שכר הוגן'', אם הכוונה בהוגן היא שזה בערך השכר שעו''ד היה מקבל בשוק חופשי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחרות איננה תמיד דבר טוב ללקוחות. מה שקורה בתחופ הזה הוא שיש עורכי דין צעירים שרוצים להכנס בכוח לתחום מסויים ומייעצים ללקוחותיהם להגיש תביעות שהסיכוי שלהן קלוש. הם אינם מנהלים תחרות על ידי הוזלת העלויות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, הסברים מדוע החופש מזיק לאדם אף פעם לא חסרים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איכשהו, ההסברים האילו מאפיינים אידיאולוגיה סוציאליסטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן לענות לאלמוני מתגובה 509898 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובות שנתנו לו כבר לא מספקות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שהתשובה היחידה שנתנו לו היתה משל כושל על ספרים, אז התשובה היא לא. שאלתו נשארה בעינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה המשל כושל? הרי זה בדיוק אותו דבר. מי שחושב שאבסורדי לתת בידי הספרים הקיימים את היכולת להחליט מי יוכל להיות ספר ומי לא, צריך להבין שזה בדיוק אותו דבר לגבי עריכת דין. ולעניין עצמו, אני לא חושב שיש דבר כזה בחינות ענייניות, כפי שאיציק רומז. את רמת הבחינות אפשר להעלות ואפשר להוריד, אפשר לערוך אותן כך ואפשר לערוך אותן אחרת. אין שום קנה מידה אובייקטיבי לכישורים ולידע שעורך דין צריך להפגין. ברור שבפועל, גם אם לא מתוך כוונה זדונית, אלא סתם מתוך תהליך כמו אבולוציוני, הבחינות בנויות כך שמספר האנשים שיצטרפו למקצוע יהיה זה שמתאים ללשכת עורכי הדין. האם מישהו באמת חושב שייתכן אחרת, כאשר ההחלטה היכן להציב את הרף נתונה בידיהם? מי שטוען שייתכן אחרת ושזה באמת המצב טוען למעשה שעורכי הדין פועלים שלא לפי האינטרסים הפרטיים שלהם. ולא באופן חד פעמי, אלא כשיטה. זה לגמרי מתקבל על הדעת, ולכן נטל כבד מאוד של הוכחה רובץ על מי שטוען כך. באשר לנזק שנגרם לציבור, כאמור אין לנו שום יכולת להעריך מה הייתה העלות של ייצוג משפטי אלמלא הייתה הגילדה, אבל הדעת נותנת שאם יש גילדה שמאפשרת לעורכי הדין להשתמש בכוח (וזאת בדיוק המשמעות של קיומה!), הם משתמשים בו לטובתם, וטובתם היא כמובן שייצוג משפטי יהיה כמה שיותר יקר. מעבר לזה, יש במצב הקיים הנזק שבעצם קיפוח חופש העיסוק (ואל תקל ראש בזה!) ונזק הרבה יותר קונקרטי עבור מי שמעוניין לעסוק בעצמו בעריכת דין, שנדרש לשלם את ה"מס" לגילדה - כלומר לשמש כעבד במשך שנה תמימה (ובקרוב, כנראה, שנתיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה במקרה האייל שרוצה להפסיק את התערבות הממשלה בשוק המים? (ואם כן, באיזה שווקים אתה חושב שהממשלה כן צריכה להתערב?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ברור שזה אני :-) מאיפה אתה חושב שאתה מכיר אותי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כי, יש לציין ששם לא ממש קראתי להפסקת התערבות הממשלה במשק המים, אלא להפסקת הטלת האחריות עלינו כשהבעיה כולה היא מעשי ידי הממשלה. אני חושב שאפשר להיות סוציאליסט גמור ועדיין לראות את זה כמוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נורא פשוט. באותם שווקים שאייל מסויים פה סובר שבהם תחרות היא בריאה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודעת כמה המדגם שלי מייצג, אבל אם אני מסתכלת עלי ועל החברים שלי, השכר של מתמחה נע בין ארבע בצד הנמוך לשש (פלוס) בצד הגבוה. לא הייתי קוראת לזה ''שכר עבדות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת לא שאלה של שכר, אלא של חופש הבחירה, ושל התנאים שנגזרים ממנו (או ליתר דיוק - מהיעדרו). בואי נשאל את זה ככה: האם את מסכימה שמשרדי עורכי דין יוצאים נשכרים ממוסד ההתמחות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל אני גם חושבת שהמתמחים עצמם, לפחות אלה מאיתם שהתמחו במקום סביר ומעלה, יוצאים נשכרים מכך לא פחות. באוניברסיטה מלמדים את המשפט המהותי, קצת מהמשפט הפרוצדורלי, ומעט מעט מאד פרקטיקה אם בכלל. לא הייתי רוצה שיטפל בי עו''ד שהרגע עזב את הפקולטה כמו שלא הייתי רוצה להיות המטופלת הראשונה של רופא שלא עשה התמחות. אין לי בעיה, לעומת זאת, להיות הלקוחה הראשונה של מי שהרגע פתח מספרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם גם משרדי עורכי הדין וגם המתמחים יוצאים נשכרים, אז לא צריך את המדינה שתכריח אותם להתקשר, נכון? הבעיה היא כמובן שלא כל המתמחים יוצאים נשכרים, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה כן צריך את המדינה שתתערב ותכריח אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכניתנים לא חייבים להתמחות. הרבה מהם כן מתמחים. אך לא חסרים כל מיני תוכניתנים צעירים וחסרי נסיון שדורשים פחות כסף אך עבודתם בסופו של דבר גורמת לנזק. לכן לא ממש ברור שהוצאת המדינה מהתמונה במקרה של המתמחים בעריכת דין היתה מסדרת את המצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם המדינה היתה יוצאת מהתמונה, כל אחד היה חופשי לעשות מה שבא לו - ולהתמודד עם ההשלכות של הבחירות שעשה. זה הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם המדינה היתה יוצאת מהתמונה, אז גם כל אחד מהאזרחים היה חופשי להתמודד עם ההשלכות של הבחירה בעורך-דין שלא עשה התמחות ושאף אחד לא פיקח על כניסתו למקצוע. ההשלכות הללו עלולות להיות מאוד קשות לאותו אזרח, שאין לו כלים לדעת באיזה עורך-דין לבחור, ולכן נחוצה התערבות של המדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ההשלכות הללו עלולות להיות מאוד קשות לאותו אזרח, שאין לו כלים לדעת באיזה עורך דין לבחור, ולכן נחוצה התערבות של המדינה" - קל מאוד לדמיין בעיה ולטעון שהתערבות המדינה נחוצה כדי למנוע אותה. אבל בפועל אנחנו לא באמת יודעים שבלי התערבות המדינה הייתה בכלל בעיה (האם יש בעיה מקבילה בשוק התוכנה שהמדינה משאירה בלא פיקוח?), אנחנו לא יודעים שהתערבות המדינה פותרת אותה (האם יש לנו מדד אובייקטיבי לייצוג משפטי נאות שכל עורכי הדין בארץ עומדים בו?), אנחנו לא יודעים שאנחנו לא מייצרים בעיות במקומות אחרים (האם בדקנו פעם כמה אנשים נאלצים לוותר על ייצוג משפטי משום שכתוצאה מהתערבות הממשלה השוק מציע ייצוג משפטי רק מרמת איכות מסוימת ומעלה ובמחירים תואמים?) ואנחנו ממש לא יודעים מה המחיר שאנחנו משלמים על פתרון הבעיה (האם מישהו ניסה לחשב פעם כמה משאבים מבוזבזים על שירותים משפטיים בגלל היעדר התחרות בענף?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא למה אתה חושב שהנזק של עורך דין חסר נסיון יותר דומה לספר חסר נסיון מאשר לרופא חסר נסיון (אלא אם אתה חושב שאין הבדל בין ספר לרופא, ובמקרה הזה, well, נסתתמו טענותיי) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עורך דין חסר נסיון בדרך-כלל לא יהרוג לקוח. זה הבדל די משמעותי בינו לבין רופא, ודי בכך. אגב, בהתמחויות רופאים יש בעיות משל עצמן, למשל העובדה שאת עלולה להיות מטופלת בידי רופא שעבד 85 שעות מאז תחילת השבוע. בכל אופן, המשפטיזציה היא חרב פיפיות: מי שסובר ששופט צריך לשבת בראש כל ועדה שעוסקת בכל עניין שאיננו משפטי, ושעל פי עו"ד יישק דבר בכל משרד, גדוד וקליניקה, אינו יכול (לפחות לא בלי פרצוף פוקר) להתלונן על הגידול במספר עורכי הדין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משפטיזציה אינה קשורה לבעיה הזו. מי שמעביר החלטות לעורך־דין הוא זה שמפחד להחליט. והיא כלל לא קשורה לבעיה הנוכחית: מעמדם המיוחד הזה של עורכי־הדין אינו חדש. וחוץ מזה מתלוננים כאן דווקא על מיעוט פרנסה לעורכי־דין ולא על מחסור בידיים עורכות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי הוגן להגיד ''מי שמעביר החלטות לעורך דין הוא זה שמפחד להחליט'' - מדינת ישראל מציבה את אזרחיה בסבך משפטי המורכב מאינספור חוקים ותקנות שבאים להסדיר כל דבר ועניין, ואין שום דרך לעבור דרכו אם לא מתמצאים בו, שכן השרירותיות ולא ההיגיון הבריא היא שמושלת בו. לאדם הפרטי לא נשאר אלא לסמן את היעד ולהניח לעורך הדין להתוות את הדרך לשם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי כאן לתת דוגמה מהתחום של מסמכים משפטיים בתחום התכנות, אבל כשהתחלתי לנסח את התגובה הבנתי שגם תחום התכנות הוא תחום מורכב להפליא עם ז'רגונים פנימיים משלו וזה יהיה בזבוז זמן להתחיל להסביר אותם. אז ניקח תחום שמוכר לכולנו: שכירת דירה. כאשר אתה שוכר דירה אתה חותם על חוזה עם המשכיר. האם יכולנו לוותר על החוזה הזה? אפשרות אחת היתה לעגן בחוק את כל הנהלים הקיימים. אבל אילו כבר ממש חוקים מיותרים. אנו מעדיפים לשמור על הגמישות. החוק עדיין מגביל את המצב בכל מיני מגבלות מכיוון שהציבור בארץ (דרך נציגיו בכנסת) חשב שיש דברים שאסור לעשות גם בעת השכרת דירה. החוזה כשלעצמו בא להסדיר את המצב שבו לא ממש ברור של מי הבית. כמוכן במקרים רבים יש למשכיר ולשוכר אינטרסים סותרים. השוכר הוא זה שצריך לשלם למשכיר, ולכן חשוב לתת למשכיר גרזן משפטי לנופף מעל לראשו של השוכר, כדי להמעיט את הצורך בפניה לחברות גביה (עם גרזנים אמיתיים). המצב הזה הוא מצב שחוזר בהרבה מקרים עם שינויים מעטים יחסית. לכן במקרה הזה התפתחו כבר נוסחים מקובלים ובדוקים לחוזה השכרת הדירה. למרות שמדובר על מסמך משפטי מורכב, משכירים רבים משתמשים בנוסחים אחידים (עם שינויים מעטים) ולא נעזרים בעורכי־דין. בהרבה מהמקרים סעיפים בחוזה נועדו להבהיר מצב: גם א' וגם ב' הם סבירים ומותרים עפ"י החוק. בנסיבות הקיימות השוכר והמשכיר מעדיפים את א'. צריך לציין את זה במפורש. לדוגמה: מי משלם את הארנונה על הדירה? מי משלם את חשבון החשמל? אפשר לטעון שיש יותר מידי סעיפים שנועדו לעקוף מלכודות. אם כולם מכניסים לחוזה סעיף שעוקף חלק מסויים של החוק, אולי עדיף לשנות את החוק. אתה מוזמן לתת דוגמה לסעיף "מיותר" של החוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה הקריטית בדבריך היא "לכן במקרה הזה התפתחו כבר נוסחים מקובלים". כשאתה אומר את זה אתה בעצם טוען שבמערכת המשפט התקבעה פרשנות מסוימת של ניסוחים דו משמעיים מסוימים (אלה שחוזרים על עצמם). הפרשנות הזאת אינה מובנת מתוך הפשט של הדברים ברמה כזאת שאדם נורמלי לא יוכל לנחש כיצד בית המשפט יפרשם ולכן יזדקק לעורך דין שיגלה לו. ואכן, אם ניסוח מסוים אינו בהיר די הצורך ואפשר לפרשו לכאן ולכאן באותה המידה, זה לא צודק בעיניי שבאופן שרירותי פרשנות אחת ולא אחרת היא זאת שבית המשפט יראה לנגד עיניו. ולמה זה לא צודק? מאחר שאז אדם רגיל ומשפטן אינם מבינים את אותן המילים באותו אופן (האדם הרגיל רואה משפט דו משמעי ואילו המשפטן רואה משפט חד משמעי), ויוצא שמערכת המשפט בעצם מפקיעה מהאדם הרגיל את הזכות להשתמש בשפה כפי שהיא מוכרת וידועה. כיצד הייתי פותר את הבעיה של ניסוחים דו משמעיים בצורה הוגנת יותר? עלי להקדיש לזה מחשבה, אבל ככה בשליפה אומר שהגרלה נשמעת לי הוגנת לפחות באותה המידה: אם השוכר והמשכיר שכחו לקבוע בחוזה מי משלם את הארנונה, למשל, הוגן יותר שבית המשפט יגריל את אחד הצדדים שישלם אותה, או פשוט יטיל עליהם לחלוק בהוצאה, מאשר שיטיל אותה על אחד הצדדים סתם בגלל שכך השתרש במערכת המשפט שרירותית. אני מתאר לעצמי שצריך להקדיש עוד מחשבה לפתרון בעיית חוסר הצדק שיש כאן, אבל הדבר החשוב מבחינתי כרגע הוא לשכנע שבכלל יש כאן בעיה. דוגמה לסעיף מיותר של החוק: כבר מאוחר וגם ככה אני מקדיש לדיון הזה יותר זמן משתכננתי, אז סליחה מראש שאני שולף מהשרוול דוגמה לא לגמרי מבושלת שעלולה להרגיז אחדים, אבל הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא החוק הפלילי שנוגע להטרדה מינית. אני מתאר לעצמי שיש מקרים ברורים שאין עליהם מחלוקת, אבל יש גם כל התחום האפור של הבוס שמחמיא למזכירה על הבגדים וכיו"ב מקרים. החוק שמגדיר את המקרים האלה כהטרדה מינית מיותר משום שכמעט אף פעם הוא לא מביא לפסיקה ברורה ומתבקשת שכל הצדדים יוצאים ממנה עם הרגשת סיפוק של צדק שנעשה. ואגב, לא במקרה הנימוק העיקרי של מצדדי החוק הזה איננו שהוא מגדיר כפליליים מעשים שעוד לפני היות החוק היה ברור לכולנו שהם בלתי מוסריים, אלא שהחוק הזה חשוב בגלל התפקיד (החינוכי בעיקר) שיש לו בעיצוב פניה של החברה שלנו. חוק שזה הנימוק העיקרי בעדו הוא חוק חשוד מראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעוניין ללבן עוד את הדוגמה שנתתי: יש שתי אפשרויות, או שיהיה חוק (מנוסח בצורה עמומה ורב משמעית, כמתחייב מטבעו) שיגדיר דברים כמו מחמאה של בוס למזכירה על בגדיה כפליליים, או שלא יהיה חוק כזה. בשני המקרים אפשר לומר שהעולם אינו מושלם: אם אין חוק כזה העולם אינו מושלם כי מזכירות עשויות להיפגע מהערות מסוימות מצד הבוס ולחוש עקב כך אי נוחות וחוסר ביטחון, וזה עלול להקרין על מעמדן של כלל הנשים בחברה. ואם יש הוא אינו מושלם כי הבוס עשוי למצוא את עצמו מורשע בעבירה פלילית בגלל שעשה דבר שהוא - ואזרחים נורמטיביים רבים אחרים - כלל לא היו מעלים על דעתם שיש בו בעייתיות1, וגם כי השימוש בחוק עמום ורב משמעי מכניס ממד של שרירותיות למערכת המשפט. לכאורה עלינו לשקול את חוסר המושלמויות האלה זו כנגד זו ולהחליט עם איזו מהן קל לנו יותר להשלים. אבל לדעתי אין כאן באמת דילמה - חוסר המושלמות השני, זה שהחוק יוצר, הוא חמור יותר, ולא סתם יותר, אלא באופן איכותי ומהותי יותר, בערך בגלל אותן סיבות שבמדינה מתוקנת הרשעת חף מפשע נחשבת לחמורה שבעתיים מזיכוי אשם. --- 1 כאן אני צופה הסתייגות שיגידו שהחוק הוא שמגדיר מהו נורמטיבי ולכן דבריי ריקים מתוכן. אני ממש לא מסכים - החוק צריך לשקף את הנורמטיבי ולא להגדירו. ואכן, אני בטוח שלכל אחד ואחד מאתנו יש חוקים מסוימים שלא היה מוכן לקבל בשום פנים ואופן, גם אם התקבלו בהליך תקין שבתקינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיוויתי דווקא לדוגמא שקשורה לתחום השכרת הדירה. הרעיון של החוק למניעת הטרדה מינית הוא שבמקרה הזה הבוס נמצא בעמדת כוח ולכן המזכירה לא בהכרח יכולה להגיב כיאות לדבריו מבלי הסתכנות באיבוד משרתה. החוק הזה נדון בדיון 2969, שהחל כעדכון חדשות לגבי פסיקה במשפט בין עובדת לשעבר לבוס במקרה גבולי יחסית של הטרדה מינית. לגבי הנורמטיביות: הנורמה השתנתה במקביל לשינוי בחוק. על המקרה של יצחק מורדכי, לדוגמה, נאמר שהוא עשה דברים שנחשבו לגיטימיים אז ולא נחשבים לגיטימיים היום. לחוק פשוט יש יותר סיכויים להיות עמום ורב־משמעי. בכל מקרה חוקים מקבלים תוכן גם בפסיקות תקדימיות של שופטים. עצם הכרת לשון החוק ללא הכרת התקדימים המשפטיים הרלוונטיים לא תמיד מספיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע מה הרעיון של החוק למניעת הטרדה מינית, אני פשוט לא מקבל אותו. אתה כנראה סבור שהמדינה צריכה להסדיר את כל מעשיהם של אזרחיה ותושביה ולאסור כל גילוי של התנהגות שלילית: כשאתה מזהה בעיה של הטרדות מיניות אתה מדלג על השאלה אם החוק הפלילי מתאים לפתרונה, וקופץ ישר לחיפוש הפתרון במסגרתו. אני לעומתך מעדיף להתעכב על השאלה הזאת, ואז אני רואה לנגד עיני את החוק העמום והמסובך שיוולד כתוצאה מכך שהטרדות מיניות הן תחום אפור, את ההשלכות של העמימות והסיבוך - שרירותיות, התכנסות המשפט בתוך עצמו וכו' - ואת חוסר ההגינות שהן נושאות עימן, ואני משלים עם העובדה המצערת שבעולם שלנו יש בעיות שהחוק הפלילי לא מסוגל לפתור (לפחות לא בלי ליצור בעיות אחרות, לאו דווקא פחות חמורות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הגדרה של "זכויות יוצרים" היא עניין מסובך. הרבה פעמים כשאני קורא רשיון שימוש בקריאה ראשונה, לא ברור לי אם מותר לי להשתמש בתוכנה לפי דרכי או אם לאו. האם מכאן אנו אמורים להסיק שצריך לוותר על כל הדבר המוזר הזה שקוראים לו "זכויות יוצרים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מתברר לנו שהתחום מסובך מדי ולמרות כוונותינו הנאצלות תוצאות החקיקה בפועל הן שכל מי שקשור לתחום מסתכן בלמצוא את עצמו נאשם במשפט שתוצאותיו תלויות בזהות השופט הספציפי יותר מבכל דבר אחר, אז כן, עם כל הקושי שיש לנו להשלים עם חוסר האונים הזה, אנחנו כנראה צריכים להרים ידיים ולהודות שהתחום בלתי ניתן לטיפול הוגן על ידי החוק הפלילי. אבל זה רק באופן עקרוני - בפועל אני לא חושב שתחום זכויות היוצרים בעייתי כל כך, ואם הוא יוצר סיבוכים משפטיים זה בעיקר בגלל חוזים לא ברורים מספיק (שאז, אגב, לא מדובר בכלל במשפט פלילי והסיפור אחר) ו/או מנהגה של המדינה לקבוע תנאי שימוש כלליים לגבי מוצרים מסוימים במקום להרשות לכל יצרן לקבוע בעצמו את תנאי השימוש במוצר שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות היוצרים אינן עניין פלילי בד"כ. שוב: אנא תן דוגמה איפה אפשר לפשט. בינתיים כל מה שאתה אומר הוא: "החוק נראה לי מסובך מדי, אז נערוף את ראשו". חוקים נועדו לענות על צרכים וחוקים מפורטים נועדו לסתום פרצות. חוק זכויות היוצרים בארץ הוא חוק חדש יחסית. אתה מוזמן להצביע על סעיפים מיותרים בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, הנה דוגמה איפה אפשר לפשט את חוק זכויות היוצרים: לוותר עליו כליל. אם מוסכם עלינו שאדם שיצר קניין חדש הוא בעליו ושיש דבר כזה קניין רוחני, אז משני העקרונות האלה ביחד נובע שיצירת אמנות היא קניין רוחני של יוצרה. כמו לגבי כל קניין, הוא רשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו: לשמור אותה לעצמו, להרשות לאחרים להשתמש בה בתנאים מסוימים, למכור לאחרים את הזכות להשתמש בה בתנאים מסוימים, למכור אותה עצמה כך שיהיו לה בעלים חדשים, וכן הלאה. כללי השימוש ביצירת אמנות צריכים להיות אפוא תוצאה של הסכמות (חוזים) בין בעליהן ובין המשתמשים, ואין כאן בכלל מקום לחוק. המדינה תגן על זכויות היוצרים במסגרת תפקידה הכללית כאוכפת חוזים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני לא מקבל את המושג "קניין רוחני" כמושג משפטי מדוייק. הוא כולל היום יותר מדי דברים שוני. לדוגמה: סודות מסחריים ופטנטים הם דברים הפוכים במהותם. אנחנו מדברים על זכויות יוצרים? ב. אני כותב סיפור. אתה כותב סיפור שמשתמש בתוכן של הסיפור שלי ומוסיף עליו. שאם יש לי זכויות יוצרים על מה שכתבת? זה נקרא "עבודה נורשת" (derived work). ברגע שנכנסים לתחום של תוכנה, או לתוכן שנמצא באינטרנט, המושג הזה הופך להיות שימושי להפליא. ר' גם http://en.wikipedia.org/wiki/Copyleft ג. כדאי לך לקרוא קצת על הברווז בדיון 3063 ודיון 3066. לפי מה שכתבת מותר למחבר של ספר לכתוב שאסור לי לקרוא אותו בין 2 ל־4. ד. ואם אתה מתעניין ב"קניין רוחני" באופן כללי, תוכל ללמוד כמה פטנטים מדיון 2464 ה. ספר לא יכול לחתוך את הראש, אבל יכול לחתוך את האצבע (קרה לי כבר יותר מדי פעמים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. הרעיון של קניין רוחני באמת מוביל לבעיות פרקטיות, בעיקר מכיוון שאין תשובה ברורה על השאלה איפה עובר הגבול בין יצירות דומות אבל שונות ובין פלגיאט, אבל לא נראה שיש בכך כדי לפגום בתוקף של עצם הרעיון של קניין רוחני. ו. נדמה לי שסוד מסחרי (אני חושב בתור דוגמה טיפוסית על תבלין סודי שסטקייה מסוימת משתמשת בו ואינה רוצה שיוודע לסטקיות המתחרות) לא יכול להיחשב לקניין רוחני. הדרך להגן עליו מרומזת בשמו: בעל הסוד צריך לדאוג שלא יתגלה למתחריו. ב. אם השתמשתי בסיפור שלך בלי רשותך, אז בעצם גנבתי ממך, לא? נכון שבפועל יש הסיבוך שהזכרתי בסעיף א, אבל נדמה לי שעוד לא הגענו לשם ויש בינינו מחלוקת כבר על העיקרון. ג. כן, נראה לי סביר לחלוטין שבעל הזכויות על ספר יתנה רכישת עותק ממנו בכך של יקראו אותו אנשים בגילים מסוימים. בסופו של דבר, הספר שייך לו, וכל קורא פוטנציאלי רשאי להסכים או לדחות את תנאי השימוש בו. אין לי שום בעיה עם תנאי שימוש מופרכים - הם אינם פוגעים בשום קורא פוטנציאלי משום שלקורא לא הייתה מלכתחילה זכות לקרוא בספר. הזכות הזאת נקנית רק כשבעל הזכויות על הספר (המחבר או ההוצאה, בד"כ) והקורא מתקשרים ביניהם במעמד רכישת העותק, כלומר רק אחרי שהקורא מסכים לתנאי השימוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. זכויות יוצרים, פטנטים, שמות מסחריים, סודות מסחריים - הם דברים מאוד שונים אחד ממשנהו. ברוב המקרים פשוט לא מועיל להתייחס אליהם בתור "קניין רוחני" - זה סתם מבלבל. ב. אם השתמשת בו ללא רשותי, הפרת את זכויות היוצרים שלי. הפרת זכויות יוצרים אינה גנבה כמו ששוד אינו הונאה. אם פרצת לביתי וגנבת את הפתק שעליו כתבתי את הסיפור, באמת גנבת. בכל מקרה, יש הרבה שימושים חוקיים לכתיבת יצירה שמבוססת על יצירה אחרת. אחד שדברים שאני לא אוהב זה להמציא את הגלגל מחדש. אם מישהו מרשה לי להשתמש בגלגל שלו כחלק מהעגלה שאני רוצה לבנות, זה יעזור לי. לחילופין, יכול להיות שאני רוצה לבנות דגם יותר משוכלל של גלגל בהתבסס על התוכניות של הגלגל הקיים. שוב: בתחום התוכנה זה מאוד מועיל. וגם בתחום התוכן. לדוגמה: http://pedia.walla.co.il ג. מהו מעמד ה"רכישה" של צפיה באתר אינטרנט? ומה אם הגעת אליו דרך חלק מתוכנו שנמצא במנוע חיפוש? ומה אם כל תוכנו נמצא בעצם במנוע החיפוש? האם זה אומר שצריך לוותר על המושג של זכויות יוצרים בעולם האינטרנט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני חושב שהתוקף לכל ההגבלות בשימוש במידע שניתן לשכפול הוא הרעיון שיש קניין רוחני. בלעדי הרעיון הזה ההגבלות אינן מוצדקות. ב. כפי שכבר הסברתי, כמי שרואה ביצירה שיש עליה זכויות יוצרים משום קניין רוחני, הבעיה שלי עם שימוש בה שלא בהסכמת בעל זכויות היוצרים עליה היא שיש בכך הפרה של זכות הקניין שלו - ולזה מקובל לקרוא גניבה. ז. לגבי הרחבת יצירה קיימת, אם בעל זכויות היוצרים על התוכנה מרשה לך להשתמש בה כדי ליצור תוכנה אחרת, זה בסדר גמור, לא? הכול תלוי בהסכמתו, כמובן, ממש כמו שאם אני רוצה להסב את הטלוויזיה של שכנתי לעציץ, אני צריך שהיא תסכים לתת לי אותה. ג. מעמד הרכישה של צפייה באתר אינטרנט הוא הכניסה אליו, כשם שמעמד הרכישה של ספר שמחולק בחינם הוא נטילתו. כמובן, אם בעל הזכויות מתנה את הצפייה באתר או הקריאה בספר בתנאים לא מקובלים ולא טרחו להבהיר אותם לגולש או לקורא מראש, צריך לאפשר לו לחזור בו מהסכמתו, אבל אלה פרטים טכניים והם לא מכבידים על הרעיון הכללי. ח. לגבי מנועי חיפוש, הכול תלוי כמובן בבעל האתר המקורי - הוא רשאי להסכים או להסכים שמנועי חיפוש יצטטו חלק מתוכן האתר שלו או אפילו את כולו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא, אני לא מקבל את הטענה שיש דבר שנקרא "קניין רוחני". כלומר: זכויות יוצרים, פטנטים, ועוד הם "שטחים ציבוריים" שהציבור הסכים להעביר (זמנית, במקרה של פטנטים ושל זכויות יוצרים) לגופים פרטיים מכיוון שזה מועיל. לא בגלל שזהו קניינם הטבעי. שם מסחרי וסמל מסחרי נועד לאפשר לכולנו לצקת משמעויות לסמלים. אנחנו מעדיפים לתת לחברה בעלות על שם (ואף לחייב אותה להגן עליו באגרסיביות, דבר שהוא מעצבן במקרים רבים) כדי שנוכל לדעת על מי אנחנו מדברים. פטנטים נועדו לקדם את ההמצאה. פטנט: "גלוי". כלומר פטנט נועד להיות תחליף לסוד מסחרי. בתמורה לגילוי הסוד הממציא מקבל במשך 20 שנים בלעדיות על ניצול המצאתו. יש ביקורת רבה על פטנטים לפחות במספר תחומים (בפרט על פטנטים בתחום התוכנה, שם כנראה יש להם תרומה שלילית). בתחום הרפואה יש להם ככל הנראה תרומה חיובית ובכל מקרה לובי מספיק חזק :-) זכויות יוצרים נועדו לעודד יוצרים. הם נותנים להם (אם כי בפועל היוצרים בד"כ מוכרים את הזכות הזו לסוכניהם) מונופול על הפצת היצירה. המונופול היה במקור לזמן קרוב יחסית לזמן המוקצב לפטנטים, אולם בחמישים השנים האחרונות ישנה נטיה מדאיגה להאריך את משך תקפותו. כמוכן עם הופעת המחשבים הורחבו זכויות היוצרים והן כעת מוחלות כמעט על כל שימוש בתוכן ובתוכנה במחשב (מכיוון שמעורבת שם העתקה). במקביל חוקי זכויות היוצרים מופרים בצורה כ"כ גסה שברור שמשהו צריך להשתנות. ב. כאן גם המחוקק וגם אני חלוקים עליך. ז. הבעיות מתחילות כשמישהו מרשה לעשות משהו "בתנאי ש...". יש כל מיני פרטים קטנים ואיזשהו שטן קטן שמסתתר ביניהם. העובדה היא שמשפטים מתחוללים גם על חוזים שעורכי־דין מנוסים מכינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. זאת גם התפישה של רבים ביחס לקניין פיזי - שהפרט צריך להיות אסיר תודה לחברה שברוב חסדה הסכימה למסור לו את הזכות לקבוע מה ייעשה ברכושו. התפישה הזאת לא מקובלת עליי בכלל (שלא לומר מעוררת בי סלידה). ח. הסיבה לאסור "גניבת" שם וסמל מסחרי היא אחרת לגמרי - האיסור נועד למנוע מקרה מסוים של הולכת שולל. זה כמו שהחוק אוסר עליך להתחזות לאדם אחר, נניח. ט. יכול להיות שאתה צודק, שאין מקום לפטנטים והממציא צריך פשוט לדאוג לשמור את המצאתו בסוד, אני צריך לחשוב על זה. בכל מקרה זה לא רלבנטי ליצירות אמנות, תוכנות וכן הלאה. י. הרצון לעודד יוצרים הוא מובן וטבעי, אבל אני לא מקבל אותו כהצדקה לקיומן של זכויות יוצרים. ב. ובדיוק בגלל המחלוקת הזאת התפתח כאן דיון. ז. יש אפשרות שצד אחד ינצל את תומתו של הצד האחר, אבל אני לא רואה איך היא מצדיקה שנשלול את החופש לערוך חוזים. ואם אתה עומד על דעתך שיש כאן הצדקה, למה שלא תרחיב את הרעיון הזה ותתמוך בכליאה תמידית של כל האנשים בגלל האפשרות שאדם ינצל את החופש שלו כדי לרצוח? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |