 |
|
 |
||
|
||||
 |
אי-התייחסות בשירים לקבוצה אחרת באוכלוסיה היא לא בהכרח התעלמות מבעיה. אולי אפילו להפך- כש/יש/ התייחסות לקבוצה אחרת מזו של הכותב, זו בד"כ או התייחסות שלילית, או התייחסות מתנשאת. אי-התייחסות מצביעה על קבלת נוכחותו של האחר כדבר טבעי. ולכן לא ברור לי מה בדיוק מטריד את נתנאל עד כדי כתיבת מאמר שני באותו נושא, ומאותה זווית- בחינת שירי-רוק לפי הקריטריון הצר למדי של האם יש בהם התייחסות לערבים, או לא. והכול תוך הכללות גורפות (ואי-דיוקים מטרידים, ראה ההערה של ירדן) על מוסיקה, יצירה, וה"מצב". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדברים על שירים שמתבוננים בפרטי המציאות במקום להתעלם ממנה, "חם-חם" הוא לא דוגמה טובה במיוחד: "בואי נקפוץ אל מי הנחל הקרירים"? איפה הוא חי, המשורר? במציאות הישראלית שלי, כשחם פותחים מזגן, או עושים מקלחת קרה, ובטח לא מתחילים לחפש איפה יש פה נחל, שהוא מספיק נקי לקפוץ לתוכו. גם השדות הנעלמים והירח הנצבט מיללת השועלים נשמעים לי לא ממש קשורים להוויה היומיומית. אצלי יש כבישים מאובקים, צפירות של רכבים, ורמזורים מקולקלים. כל השדות הנעלמים נעלמו מזמן. אח"כ יורדים לשניה לקרקע המציאות עם הרעה רעב ושפל, ואז שוב חוזרים לניסוחים מתייפייפים על האהובה ועלם החמודות, ונדידה ל"מרחקים". מרחקים, אצלנו? איפה, איך? לסיכום: איפה זה, ואיפה דילן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בארץ גם טיולים רגליים עם נחלים קרירים, שועלים מיללים(תנים יותר קל לשמוע) ואפשר ללכת קילומטרים על גבי קילומטרים במדבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל טיולים כאלה הם לא המציאות היומיומית, אלא הבריחה ממנה. לא שיש לי משהו נגד בריחה, להפך.. אבל לנתנאל זה כנראה מפריע. ואגב, גם בטיולים האלה אין כ''כ הזדמנות להתמזג עם הטבע, כי בכל מקום יש או כיתות ילדים צעקניות, או טרקטורונים מפלצתיים, או סתם יזמים זריזים, מכל המגזרים, שמנסים למכור לך כל מיני דברים ''אותנטיים'', שהכינו בעצמם. כי ברגע שאתה יוצא ממדינת גוש דן צפונה או דרומה, אתה פוגש בכל מקום רק אנשים שמכינים לבד-לבד גבינות, לחם, שמן זית ודבש, ומוכרים לך אותם במחירים מספרי האגדות. מי שרעב ועני נשאר להיאבק את מאבק הקיום שלו בעיר, ולא יוצא לאיזה מקום שיש בו מטר על מטר של טבע, שנשאר (בינתיים) לפליטה בין הפרוייקטים של קהילות ''כפריות'', כדי להעמיד שם פנים ש''טוסקנה זה כאן''. (אם כי שיא ההגזמה בעיניי זו אותה פרסומת שראיתי פעם על ''כפר תאילנדי בנוף שוויצרי'' או משהו כזה, איפשהו באצבע הגליל). אבל עזוב, בוא נתרכז לנו בשקט על הירח שליבו נמבט מיללת השועלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. ברמה העקרונית, אני לא טייל גדול אבל אני יכול לחשוב על כמה מקומות שבהם אפשר למצוא את הפנטזיה הקרירה של מיכה שטרית, ובלי מתבודדי-גבינות. בין השאר בעין גדי, סובב כנרת, אזורים בגלבוע, רמות מנשה ועוד. ב. לדעתי, "חם חם" אינו קורא לאסקפיזם גלילי, אלא להיפך: הוא מכיר במציאות העגומה ומציע להתמודד עימה באמצעות תחושת שייכות לכלל המרחב (צידי הדרך, אבני הדרך). המיקום הספציפי עצמו אינו משנה, אלא עצם הזיקה למקום שהוא שלך. ג. אפשר לקרוא את השיר גם כדימוי להתלבטות של שטרית בין אהבתו לאישה פרטית מסוימת, לבין הרצון שלו להשתייך למרחב הכללי. השיר "שלהי קיץ" מאותו אלבום של שטרית מציג גם הוא את ההתלבטות הזו. ובלי קשר לזה, אני מסכים עם הכתף הקרה שאת מפנה לאותנטיות המזויפת של כובשי הטבע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכללה היא מעצם הגדרתה גורפת, כך שלהגיד "הכללות גורפות" זה כמו להגיד "גשם רטוב". ולגבי מה מטריד אותי - אני אענה בצורה קצת עקיפה. אני מקווה שאת זוכרת את המערכונים הטובים של "זהו זה". באחד מהם,"סיפורים לשעת לילה מיותרת" (שצחק על "סיפורים לשנת לילה מאוחרת", תכנית מתח ששודרה אז בטלויזיה), דובל'ה גליקמן מגלם אישה שבעלה רוצה להרוג אותה. בוקר אחד, אחרי שהבעל כנראה נתן לאישה איזשהו רעל, היא קמה בבוקר ומתברר שצמחו לה אוזניים ענקיות. האישה נעמדת מול הראי וצווחת בבהלה, כשהקהל באולפן גועה מצחוק. ואז אומרת האישה/גליקמן: "אני לא מאמינה! צמח לי חצ'קון על האף!". אני מקווה שהבנת את הרעיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון שהכללות הן גורפות, אבל לפעמים שם התואר לא בא כדי לייחד את שם העצם אלא כדי לחזק אותו. ולגבי המשל- אני מבינה שלדעתך אני מתעסקת עם משהו קטן ולא רואה את הבעיה הגדולה יותר. אם הבנתי נכון את כוונתך, אשמח לשמוע מה לדעתך המשהו הגדול שאני לא רואה. ואם לא הבנתי נכון- אנא הסבר את כוונתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אסביר באופן ברור יותר: -מערכת היחסים של מדינת ישראל למיעוט הערבי-ישראלי, הן ברמה העקרונית (רשויות המדינה) והן ברמה הפרטנית (היהודי הבודד מול הערבי הבודד) היא סבוכה מאוד, מכיוון שהיא נוגעת בשאלות היסוד של מדינת ישראל. יחד עם זאת, בהכללה אפשר לקבוע שהצד היהודי לא מצליח לפתח כלים נבונים להתמודד עם מערכת היחסים הזו. -יש לא מעט מוזיקאים ישראלים בולטים שמיטיבים לעסוק בבעיות חברתיות, בכיבוש, בפוליטיקה הישראלית וב"מצב" בכלל, מבלי לפגוע באיכות היצירה שלהם. חלקם הצליחו ליצור טקסטים מכוננים, שתרמו בצורה זו או אחרת (אני מאמין) לאופן בו הציבור מתבונן על הבעיה עליה הם שרו. -למרות כל זאת, ההתייחסות לסוגיית היהודים-ערבים ישראלים נעדרת כמעט לחלוטין, ולכן אני מבקש לבחון את ההתייחסות הזו - או העדרה - מזוויות שונות. -הדוגמה שבחרתי מציגה באופן מוקצן את הסיטואציה של הליכה סחור-סחור מסביב לבעיה עצמה, מבלי לעסוק בה באמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את באמת מאמינה שזו הסיבה לכך שיש שיח כל כך דל ומועט של יהודים עם ערבים ועל ערבים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד לכותב המאמר, אני לא "מאמינה" בכלום, בטח בלי לבדוק לעומק, ואחרי שהסרתי או לפחות השתדלתי להסיר את משקפי-ההטיה הפרטיות שלי (ולכל אחד יש כאלה). בניגוד לכותב המאמר, אני לא בטוחה שרוק חייב להיות מחאתי, ושהמחאה חייבת להיות מזווית "שמאלנית" (מה-שזה-לא-יהיה). ואני לא בטוחה שרוק על נושאים אחרים מאלה שברשימה הקצרה-מאוד של נתנאל הוא רוק ש"מתעלם", או בורח מהמציאות. מותר ליצור רוק אישי, ומותר ליצור רוק פוליטי שמתייחס לנושאים אחרים בחיים המורכבים שלנו כאן, ומותר לכתוב שיר מחאה מזווית אחרת, אפילו "ימנית" (משל"י). דרישה להתייחסות דווקא לנושא X ודווקא מזווית Y, כי אחרת אנחנו לא מוסריים איכשהו, היא בעיניי קריאה להשתקת היצירתיות של כל מי שלא מתאים לפס הצר שמתווה הדורש, שזה בערך 99 אחוז מאוכלוסיית העולם. וזו הבעיה שלי עם המאמר. [ובהזדמנות חגיגית זו אפנה שוב לשיר של דילן שאליו קישרתי למטה, כדוגמה לשיר מחאה שאצל נתנאל כנראה לא היה עובר את הוועדת לאישור שירי רוק.] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, אני מסכים. אבל אי אפשר להגיד שלא כותבים הרבה על ערבים ישראלים כי הם כבר כל כך משולבים בחברה שאנחנו מקבלים אותם כדבר טבעי, או משהו כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב שכתבתי שם ''אולי אפילו להפך''. ה''אולי'' לא מקרי. אבל אני מודה שהמאמר עצבן לי את האנטי הפרטי שלי (שהוא אנטי לכל שטאנציות מחשבתית, ולא חשוב מאיזה כיוון) ולכן הניסוח שם לא מספיק זהיר. כוונתי שם היתה להגיד שיכולה להיות השקפה שונה, ולאו דווקא להעמיד כאמונה פרטית שלי את ההשקפה המסויימת הזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את השיר של דילן. הוא יפה מאוד, ולשמחת אסתי וקוראים אחרים - ועדת אישור שירי רוק, ועדת משנה לטקסטים, הייתה מעבירה שיר זה במהירות. ולמען האמת, לו הייתי אמריקאי (או יותר טוב: יהודי אמריקאי), היה שיר זה יכול להחליף את השיר של פורטיסחרוף במאמר שהייתי כותב במקבילו האמריקאי של האייל הקורא. וברצינות: הטענה של אסתי נכונה, אלא שהיא נובחת על העץ הלא נכון, או במקרה שלנו - שרה למיקרופון שאינו מחובר. כבר בתחילת מאמרי, כתבתי: "לעתים, שיר רוק נולד כמחאה מיידית של מוזיקאים צעירים נגד אלמנטים מסוימים בחברה בה הם חיים, מחאה שלובשת צורה של יצירה מוזיקלית רק מפני שכלי זה הוא הזמין ביותר לביטוי מהיר; שירי רוק רבים נעדרים כל סאב־טקסט פוליטי, וקסמם נובע מעצם ההתרסה או העוצמה המוזיקלית והטקסטואלית של יוצריהם". ובמלים אחרות - אין דין יהלי סובול כדין מיכה שטרית. יהלי סובול, לדוגמה, כותב טקסטים נהדרים מנקודת מבט מאוד אישית על הסובב (ויש לי את כל הדיסקים שלו, אם שואלים) וכמעט ואין התייחסות פוליטית בשיריו. כל זה אינו גורע בכלום מהמהות הפוליטית ביצירה שלו, שמקורה בהשקפתו (באופן בו אני מבין אותה) לפיה החיים הם מאבק שבו אתה סופג מהלומות קטנות ועצובות. מיכה שטרית - או אהוד בנאי, למשל - עוסקים ברובד הפוליטי הגלוי בישראל. כל טענתי היא שאני מופתע לגלות כמה מעט התייחסות יש מקרבם של אמנים ש*כן* מתייחסים ל"מצב", אל הערבים הישראלים/ פלסטינים תושבי ישראל. ושני דברים נוספים: א. תמצאי אמן שיוצר מוזיקה פוליטית טובה עם אוריינטציה ימנית, ואז נוכל להתווכח על הטיעון הזה. ב. לא להאמין בכלום בלי לבדוק לעומק שקול בעיני לטיעון שכרמלה מנשה לא יכולה להיות כתבת צבאית כי היא לא הייתה חייל קרבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריאל זילבר ימני, ומוחרם ברנז'אית בגלל זה. אמנים ימניים אחרים שותקים מפחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במה מתבטא ה"חרם הברנז'אי"? מה פירוש "שותקים מפחד"? פחד ממה? מזה שיוסי שריד הבריון יבוא ויחתוך אותם לחתיכות? אה, צביקה פיק "שותק מפחד" כבר שלושים שנה? מעניין, לא ידעתי, באמת מעניין מאוד. אה, סליחה, זה שהקריירה של ג'אקו אייזנברג חוסלה באחת, זה בגלל דעות ימניות? למה לא מגלים לי שום דבר?! אה, וזה לא רק בגלל הדעות הימניות שלו אלא גם משום שכל הצדיקים הגמורים שעשו לו לינץ' ציבורי בלי משפט, בלי סנגוריה, בלי מלח ופלפל ובלי הרדמה - אף אחד מהם לא אמר מימיו "מדינה זונה"? (בפקק על הכביש, בתור בבט"ל, בעשרות סיטואציות אחרות ולפעמים גם סתם כך, בלי סיבה מיוחדת) או בגלל שהם כולם, ללא יוצא מן הכלל, הולכים לצבא ומשרתים את ארצם בנאמנות? אהא, הבנתי, אין ספק שכך הדבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריאל זילבר יוצר מוזיקה פוליטית? ממתי? מהאלבום ה"ערבי" שהוא הוציא ("מסך עשן") אי אפשר לחלץ כלום על השקפותיו, אפשר אפילו לטעות בהן, מלבד לגבי ההבנה שהוא משתלב :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריאל זילבר זכה ליחס מזלזל כשהתבטא בגנות ההתנתקות, זה נכון, אבל לא בגלל איכות היצירה שלו, אלא בגלל האופן המסורבל שבו הוא ביטא את דעותיו, והשירים שחיבר בתקופת ההתנתקות, שככל שאני זוכר אותם לא ביטאו כמעט כלום מהכישרון שלו. זילבר נפל למלכודת טיפוסית ליוצרים, שמנצלים את הפלטפורמה שהם בנו בעצמם כדי להתבטא פוליטית בכלים שאינם ייחודיים להם, ובכך מערערים בעצמם את השם הטוב שנוצר להם (למשל: ההערה של סאראמאגו על השואה). המקרה של זילבר מזכיר לי משפט שאמרה פעם שולמית לפיד, שכשהיא כותבת, היא מרגישה כאילו משהו חכם ממנה משתלט עליה. כלומר: אם אתה מוזיקאי טוב בעל דעות ימניות, הכלי האפקטיבי ביותר לביטויין הוא ע"י יציקתן לקאדר היצירה שלך, ללא קשר לעיתוי פוליטי ספציפי שאתה נרתם אליו. עד כה, לא נתקלתי בכאלו, כך שאני בספק שהם שותקים מפחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שלזילבר דווקא יש שיר פוליטי איכותי ומצוין - אבל דווקא על אג'נדה 'שמאלנית' של איכות הסביבה - 'להתראות במבול הבא'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שיר ממש נחמד. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |