 |
|
 |
||
|
||||
 |
שים לב כיצד הלקוח המבולבל מנסה לרמות גם את עצמו: "אשתי היתה כלבה אמיתית, בעלת לב של קופה רושמת... אני ביישן מטבעי... נכון שלבובה יש חסרונות, אתה מתעסק עם 55 קילו של חומר מת. אבל מה שבטוח, היא לפחות נאמנה לך." מה עניין הנאמנות לכאן? הוא מתחיל בכך שהוא ביישן. ממי הוא מתבייש? מאשתו הכלבתא. לכן הוא מוצא פורקן בבובה. בהמשך הוא מראה מה שמפריע לו: היא לפחות נאמנה (כנראה בניגוד לכלבתא דנן). מדוע בובה שאינה בוגדת בו עדיפה על אשה בשר ודם שכן בוגדת? האם זו דרכו "להעניש" את האשה, או שחבוי כאן המניע האמיתי לצורך שלו בבובה? הבובה לא תבגוד בו. לבובה לא יהיה מישהו שיספק אותה יותר. אולי זהו פשוט הפתרון שלו לחרדת ביצוע, שספק אם היא מודעת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואם בלש-אנדרואיד שישכור ה"לקוח המבולבל" בעקבות חשש נורא שהתעורר שהבובה כן בוגדת, יגלה שהבגידה נעשית עם בוב ( "75 ק"ג של חומר מת" אך "פצצה במטה"), האם זו בגידה תחשב? האם תחושת הנבגדות תתגבר אם יתברר שהאנדרואיד לקח גם הוא חלק בהילולה (פרק נוסף: וידויו של ה- DETANDROID)? כמובן, הוא יכול "לנתק את האנדרואיד "מהשטקר" ולהלין את שכרו, וגם "לנטרל" את הבובה כעונש על חטאיהם, אך אז תתערב חברת "DETECTSAFE", והוא יתקל בתביעה מצד נציגי החברה ועו"ד - כולם אנושיים לגמרי. שלא לדבר על אגודת DOLLRIGHTS להגנת זכויות הבובה - שוב הבני אנוש האלה - שתתבעו ותוקיעו בשם פגיעה בערכי עולם ה-ROBOTLOVE ואי זרימה איתו ועם התפתחותו הטבעית - עצירת זרימת החיות המכונתית/נוירומנטית. מה שמראה שכל זמן שהיומנואידים ימשיכו לנהל להם את הענינים, העסק יהיה יגע למדי. ואם האנדרואידים ינהלו, האם ניתן לצפות למעט חיבה מכונתית וסולידריות כלפינו? האם הם באמת נאמנים "כי תוכנתו בדיוק לזה" או שאינטליגנציית ה-PDP המתפתחת, הגמישה והלומדת (דבר הדרוש ל*ניהול* במציאות משתנית, הגם שלא בהכרח לסקס/אהבה) תציב אותנו בפני הפתעות מרות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומה שהאינטליגנציה המלאכותית בגילומיה השונים, אינה רק המכונה (או המכשיר) הראשונה בתולדות האנושות שתחזוקה עשוי לדרוש יותר זמן מעצם השימוש בה. היא גם המכונה הראשונה העשוייה לגלות מעין "רצון" משלה, כלומר כוון פעולה עצמאי הנפרד מרצון הבונה/משתמש בה. רמזים ראשונים לכך באו מכוון תוצאים סטוקסטים לא רצויים עקב הסיבוך האינפורמטיבי - הבאגים השונים. בהמשך ניתן לחשוב גם על רצון מונחה לא אקראי כתוצאה מאינטליגנציה הצומחת באופן מובנה, שזה כוון הפיתוחים ב-AI דהיום. אז ניתן יהיה לדבר לראשונה על מימוש מושג "הגולם הקם על יוצרו", במובן הקבליסטי נוסח המהר"ל מפראג, המפיח חיים בגוף דומם, וגילגולו הגותי-אנגלי בספרה של שלי "פראנקנשטיין" בתחילת המאה ה-19. המעניין הוא שבתקופתה עסקו הפילוסופים רבות במונח "רצון" - למשל שופנהאואר - ושלי מציגה בהקשר זה, לדעתי, את הקונסטרוקציה ההיפוטתית של "רצון דמוי גידול סרטני" הצומח פרע. רבותי, אנא חידלו לכם מאשליותיכם בדבר סקס מטריף עם גוף שהינו לחלוטין שלוחת רצונכם ללא "רצון-קונטרה" במקביל לשלכם ובכוון שונה, לעיתים משלים. נסו לחשוב על סקס עם אובייקט נטול אינטליגנציה עצמאית, ולא תקבלו, אלא את משפטו של מישל פוקו בפתיח לספרו אודות ההיסטוריה של הסקס: "הסקס לעצמו, הרי הוא בסופו של דבר עניין משעמם למדי" (כשכוונתו בעצם לכוון אותנו לקראת ההמשך בנוסח "ומאידך, הדבר המעניין, הדבר עצמו, הינו הנארטיבים שצמחו בהיסטוריה אודות הסקס). ואם באינטלגינציה עצמאית עיסקנן, הרי שתהיה כאן לחלוטין דמיות רצון אנושי נפרד ועצמאי, והתנהגות דמוית אנוש שאינו שלוחה של רצונינו -ראה מבחן טורינג. וכבר ניסיתי לרמוז באירוניה על כווני- הרקע המגוונים מאד, פתוחי-הקצה (open-ended)ועתירי החיוניות שסקס מהנה באמת חייב ללבוש, בניגוד לדימוי של סקס-מכונה נקרופילי במהותו ונקודתי בזמן -מנושל היתפתחות, שעצם הצבתו הינה קונסטרוקציה, יתכן, של חשיבה חלקית ולא בשלה, הנעולה על קונספט יחידני, בלי לפרוס מערך רחב ותקף אמפירית. וממחשבה שנייה (תמיד *רצוי* שתהיה מחשבה שנייה), מהו סוד הפופולריות של קונסטרוקציות אובייקט-שלוחת-רצוננו מסוג זה, בניגוד לסבירותה של המשגת-עומק? מדובר בתופעה שהבנתה חייבת לבוא מתחום הפסיכו-סוציולוגיה כדלקמן. אכן בחברתנו, וקשה לאמר זאת, נפוצה כוחניות נירוטית השואפת ליצור אוביקטואליזציה דמוית-חפץ של הזולת, להפכו לשלוחת בובת-סמרטוטים נטולת חיות משלה של רצוננו, לאכוף על הזולת עליבות. וכבר הידגים זאת ברגישותו הסוציולוגית החריפה חנוך לוין ברבים ממחזותיו, ובפרט במחזהו "חפץ". שוב לא נעים לאמר זאת, התופעה יחודית למדי לנו, מעין נכות קולקטיבית, ואולי זו הסיבה שמחזותיו של חנוך לוין, במידה שתורגמו, לא זכו לפופולריות בחו"ל חרף גאוניותם. לא שאיבסן הוא לא, אולי אינו רחוק ממנו בכוחו היוצר, אך מחזותיו משקפים את ביטויי העליבות הנכפית של המיקרוקוסמוס הישראלי ואותו בלבד. הם יתקלו בארץ בחווית ההכרה והזיהוי של העיבוד הגאוני, הסובלימטיבי של חומר מוכר עד לעייפה, אך באירופה או בארה"ב יזכו לכל היותר, אסתכן לאמר, בהרמת גבה. האופק המושגי, מצער לאמר, אינו אוניברסאלי - האדם באשר הוא - אלא לוקלי ופרטיקולרי למציאות מסויימת ומתוחמת. במדורי הצרכנות בעיתון אנו ניתקלים בביטויי חטפנות נוסח ג'ונגל קמאי, תוך הטפות חסודות מצד אנשים שבארה"ב או באירופה חברותיהם היו מוחרמות בהבזק מיידי על ידי הצרכנים, ואילו כאן האדונים האלה חיים ובועטים. גם הרגלי מין שוררים כאן הינם חטפניים ומוכווני הווה, אחוזי אובססית סך-0 ("אני "דפקתי" - היא "נדפקה", "שמע, תפסתי פראיירית לא נורמאלית"). האלימות המינית בארץ היא מהגבוהות בעולם. זאת בניגוד למשל למין/אהבה זמינים, תמימים במהותם, טבעיים ונטולי חשבונאות-יתר במערב, ללא חטפנות/סחטנות/ ותועלת מוספת למיניה. בוודאי שאוביקטואציה חפצית זאת מוצאת את ביטוייה ביחסים בין אנשים ותת קבוצות כאן, והועצמה עוד יותר עקב השליטה על עם אחר. גם כאן רבים היו חפצים שאלו יהיו חסרי רצון עצמאי, דבר המוצא את ביטויו בהצגתם כהרי עליבות ופרימיטיביות. אך התופעה הינה מובנית ומושרשת, ולא תיעלם על ידי נסיגה מהפיתוי האוביקטואלי הזה, ברוח הרפורמה לרוח האדם הישראלי על ידי איון "הכיבוש" כפי שהיציעו גורמים שונים, שכן היתה קיימת במידה רבה קודם ל-67. זאת בניפרד מצידקת מאבקנו, אך אין למצוא רבות בחברתנו את החיוניות שבמאבק קיומי. תחת זאת שוררת לה הרמטיזציה נירוטית שהן אכיפת עליבות ומעשי עושק ואכזריות לפרקים כלפי בן העם האחר, והן צדקתנות נירוטית הבוחלת "בכיבוש" הינם שני צדדיה, ואחוזים זה בזה בקשר גורדי. האמביוולנטיות, חולשת הרצון וחוסר חיוניות הרצון במאבקנו הקיומי אינם אלא האמביוולנטיות הנוורוטית המוכרת היטב לאנשי בריאות הנפש. במאבקים קיומיים הרי חיוניות אחרים קשה למצוא, הן אכזריות לשמה, והן אמביוולנטיות צדקתנית באשר למטרות המאבק. מכיוון שהאוביקטואציה החפצית כלפי הזולת שואפת לבטל את חיוניותו כבעל רצון נפרד, ומכיוון שהגוף האנושי מודרך המוח האנושי, וסנסואליות האדם הם הביטוי המובהק ביותר של נפרדות רצון זה, הרי שמוכרזת מלחמה על הגוף האנושי עצמו תוך הצנעתו. הצנעת הגוף, איונה של החיוניות האנושית והאוביקטואליזציה החפצית של בן האנוש הינם צדדים שונים של אותה מטבע. כך, הצנעת הגוף באמצעות כסות יתר הונהגה על ידי הטאליבן באפגניסטאן, וזו דוגמא קיצונית, אך בושת-הגוף תוך צחקוקים נבוכים/היסטריים היו מקובלים גם בחברה אוכפת אוביקטואליזציה כדרום אפריקה, ונפוצים גם בקרב הישראליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או כך לפחות חשבתי עד השורה העשירית. אז ראיתי שכל המשפטים הם כאלה - מפותלים סביב עצמם כמו גרב ניילון במכונת כביסה - והפסקתי לקרוא. חבל, נדמה לי שהיו לך רעיונות מעניינים. לו רק היית גוזם קצת מסביב, מקצר משפטים לשניים... אל תיעלב - אבל זה מזכיר לי משהו שרוביק רוזנטל כתב על ''עברית אמריקאית'' ו''עברית גרמנית'', שהן אימוץ של תחבירים זרים לשפה שלנו. העברית המקורית, הוא אומר, היא שפה שמספרת סיפור. דרושים לה נושא, נשוא ומושא - וזהו. לא פעילים עקיפים, לא שלושה משפטי לוואי אחד בתוך השני, לא נושא בהתחלה ושם פועל בסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתם מכירים את הרגעים האלו, בהם מישהו אומר משהו שכל כך רבים חשבו אך נמנעו מלומר? כל הכבוד, ברק. הקץ לכתיבה הפלצנית! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברק צודק: כתיבתו של מיכאל סמיכה והוא נוטה לפסקאות ארוכות מהרגיל. אתה, לעומת זאת, אייל אלמוני, מוריד מערכה של ביקורתו הגלויה של ברק, שאף נאמרה תחת שמו, בהכרזה וולגארית: "הקץ לכתיבה הפלצנית!". מכאן שלדעתך משפטים או פסקאות ארוכים הם "פלצנות". מה זה אומר עליך? האם אינך מסוגל להתמודד עם משפט ארוך, או עם פסקאות ארוכות? הרי ההבדל בינן לבין פסקאות קצרות הוא בכל זאת, בסופו של דבר, כמותי. הקושי הכרוך בקריאת פסקאות ארוכות לעומת קצרות הוא בכל זאת לינארי, נכון? דעתי היא שדברי הבל, וכן גסות רוח, חמורים הרבה יותר מאריכות או מפסיקת פסקאות חסכנית. מה דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף ידידי, האדם המתקרא ברק טועה; העובדה המרנינה כי הנ"ל אינו יכול להתרכז ולהתמודד עם החומר והתוכן החשוב שמסופק לנו על ידי מר מיכאל שרון אינה הופכת את נימוקו ל'צודק', כי אם למגוחך במקרה הטוב. הערתו הפאקאלית הנוספת של האייל האלמוני אינה ראוייה לכל תגובה ראוייה, ותמהני על כי מצאת לנכון לשבת ולהסביר דבר אחד או שניים. שלך בברכה אלכסנדר מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקפיד לקרוא את דבריו של מיכאל, ובד"כ מוצא אותם מעניינים ומחכימים. אעפ"כ, גם לי, שאיני חושש מאריכות או מפיתול, נוח יותר לקרוא את שמעון גלבץ, למשל, שכותב משפטים קצרים יותר, ומכמיס (מלשון כמוסה, למי שתוהה) רעיון בפסקה פחות או יותר. כתבתי שברק צודק, משום שאני מסכים עם הצעתו למיכאל, שישקול לקצר משפטים ולבטל שעבודים, לא משום שאני תומך באי-קריאה של טקסט סמיך. הסיבה היא אסתטית: קריאות היא מעלה, ואין היא גוררת עמה בהכרח כל אובדן של איכות או סגנון. נהפוך הוא: טקסט בהיר תורם רבות לאפקטיביות המסר. ברק טרח לציין בפומבי (ואולי כדאי היה לעשות זאת באופן אישי ודיסקרטי, בדואל) שמיכאל יכול לשפר את קריאות הודעותיו בצורה מאוד מסוימת (הוא לא כתב "מיכאל כותב גרוע"), וחשוב היה לי להסכים איתו ולגנות את האייל האלמוני, על-מנת שלא יאבד טעמה של הצעת ברק בגלל גסותו של האלמוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שהייתי צריך להגיב בצורה דיסקרטית. ההערה שלי באה באמת מפני שהתחלתי לקרוא בעניין את ההודעה של מיכאל, חשבתי ''יש דברים בגו'', וכשלתי מלהגיע עד סופה. בפשטות, מתוך תסכול על שלא היה לי כוח לקרוא הכל. אחר כך חזרתי וקראתי, ומצאתי דברי טעם, ושוב הצרתי על המעטפת שבה הם באים. אני חושב שביקורת מנומקת על סגנון כתיבה יכולה להיות לגיטימית לא פחות מביקורת על תוכן. סך הכל, כולנו מציגים פה לראווה את מה שיש לנו לומר, בתוכן וגם בסגנון, ומבקשים שיפוט לגביו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם העובדה המרנינה כי רוב הקוראים אינם יכולים להתרכז ולהתמודד עם החומר והתוכן החשוב (אני לא מכחיש) שמסופק ע"י אדון מיכאל? (הפלצנות אינה רחוקה גם ממך, ידידי. רק בגלל שאדון ברק לא ציין את שם משפחתו ואת כתובת הדואר שלו, אתה מכנה אותו "האדם המתקרא ברק", כאילו מדובר במרגל של הקג"ב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף, ההבדל בקושי אינו נעוץ בהבדל בין פסקאות ארוכות לעומת קצרות, אלא בעיקר בקריאת משפטים ארוכים לעומת קצרים. וההבדל *אינו* לינארי. המוח מנהל מחסניות, זוכר סדרי רקורסיה, וכו' וככל שהמשפט ארוך יותר, אנו מגיעים לחסם כלשהו על קריאות, שהוא שונה מאדם לאדם - ושונה גם בהתאם למבנה המשפט. בתור דוגמא קיצונית, השווה למשל בין המשפט: "העיתונאים שהעורך פיטר בכו" למשפט: "הכתבה שהעיתונאים שהעורך פיטר כתבו הצליחה" ולמשפט: "העובדות שהכתבה שהעיתונאים שהעורך פיטר כתבו הוכיחה תתפרסמנה". המשפט האחרון הינו משפט בעברית תקינה לחלוטין, ובכל זאת לרוב האנשים קשה מאוד להבינו ללא התעכבות ארוכה, שכן הוא חוצה סף מסויים מבחינת ה"מפענח" במוח ("עומק המחסנית"?). אגב, במשפטים אלה נבחרו בקפידה נושאים ופעלים כדי שהתאמת מין/מספר תעזור ליכולת ההבנה. אם נבחר בכוונה התאמות מין/מספר דומות, המצב רק יסתבך: "העובדה שהכתבה שהעיתונאית שהעורכת פיטרה כתבה הוכיחה תתפרסם". שוב: משפטים אלו נבחרו כדי להדגים נקודה. באופן כללי, ככל שהמשפט מכיל יותר רכיבים (נספחים, וכו') המפענח האנושי עומל קשות יותר כדי להבינו, וההבדלים אינם לינאריים באורך המשפט כלל וכלל, אלא תלויים בפרמטרים וערכי-סף שונים של המפענח האמור, ובמבנה המשפט הנידון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גם חשיבות למדיום שבו מופיע הטקסט. כללי כתיבה בפורום אינטרנטי כמו "האייל הקורא" שונים מהכללים הנוהגים בחליפת מכתבים, בדיבור או בכתיבת ספר. בהקשר זה עלי לציין לטובה את הספר "עיצוב ממשק באינטרנט" מאת ג'ייקוב נילסן, המתעכב ארוכות על ההבדלים בין מדיות שונות. הוא מדגיש את הצורך בפסקאות קצרות המעבירות רעיונות ברורים כאשר המדיום הוא אינטרנט. הוא אמנם לא מציין במפורש פורומים, אלא אתרים, אך בכל זאת ניתן להשליך מהאחד אל האחר. כאשר אדם מתחיל לקרוא מאמר בעיתון או פרק בספר, הוא מקצה לכך מידת ריכוז לא קטנה. אם הוא ישתעמם ויחליט לעבור לעיתון אחר, הוא ישליך את העיתון לפח האשפה, וילך לקנות עיתון אחר. באינטרנט - המעבר לאתר אחר היא קלה מאד, ומציאת תוכן איכותי היא קשה. לכן הגולש הוא בעל טווח קשב נמוך. אם הוא משתעמם - הוא אינו מופתע. הוא עובר לאתר אחר בלחיצת כפתור. ב"אייל הקורא", אנשים אינם משתעממים בקלות רבה (אני אוהב להאמין בכך). עם זאת, תגובה מסויימת יכולה להיראות לגולש דוחה, ארכנית או משעממת. הסידור הגרפי של "האייל הקורא" מקל מאד על אנשים לעבור לתגובה הבאה. לא זו בלבד שכל התגובות מסודרות באותו עמוד (להבדיל מהפורומים ברוב אתרי התוכן, שבהם לכל תגובה מוקצה כתובת URL נפרדת), אלא שגם ההפרדה בין התגובות היא ברורה מאד מהבחינה הגרפית, הרבה יותר מאשר בעיתון מודפס, לדוגמא. כדי לעבור לתגובה הבאה צריך אדם רק הטייה קלילה של המבט, ולעתים תנועה מזערית של פרק היד. לכן ההודעה של מיכאל אינה בנויה נכון מבחינת המדיום. כפי שציינו ברק ואסף - הוא יכול להתאים את כתיבתו בצורה שלא תפגע בתוכן, הן על ידי גיזום, הן על ידי הפרדה לפסקאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מדיות"?! נסה שנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא התלבטתי בנקודה זו, ולא כתבתי כלאחר יד. מדיום הוא צורת היחיד בלטינית. מדיה היא צורת הרבים. למגינת הלב הביטוי "המדיה היא..." הוא נפוץ ושגוי. אך בעברית קשה למצוא ביטוי שייראה טוב. "המדיום בו מופיע הטקסט" נראה לי תקני וסביר. אבל: "ההבדלים בין מדיומים שונים הם..."? "ההבדלים בין מדיה שונות הם..."? "ההבדלים בין מדיה שונים הם..."? "ההבדלים בין מדיות שונות הם..."? נדמה לי שגם בספר המדובר שורר בלבול בנושא (בכלל - התרגום לעברית בו אינו מהמשובחים), אך גם צורת ה"מדיות" מופיעה בו. זה נראה לי טבעי ונכון. יחיד: מדיום, רבים: מדיות. נכון שצורת הריבוי כפי שהשתמשתי בה היא נקבית וצורת היחיד היא זכרית (לא רק בצורת הכתיבה, אלא גם בתכונות), אך לא הצלחתי למצוא תרגום הולם יותר. אולי יואיל כבודו לנסות? אגב - מבחינת העברית התקנית, מדיום בהקשר שלנו הוא "אמצעי תקשורת" (ע' חרוקה) ומדיה הם "אמצעי תקשורת" (ע' צרויה). בהצלחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר הרהור קצר, אני בוחר ב''מדיומים''. כפי שנעשה עם מלים לועזיות אחרות המתארחות או מתאזרחות בעברית, ההטיות הן כנהוג בעברית ולא בשפת המקור. את ''מדיה'' אני שומר כשם-עצם קיבוצי (נקבה, יחיד), כמו ''עתונות'', ''תקשורת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש באמתחתך מקרה דומה שנפתר בצורה כלשהי? כוונתי היא לשם שאומץ כלשונו מהלטינית בצורת um ונמצא לו ריבוי עברי כלשהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דובר פה כבר פעם על האולטימטומים של ברק לפלסטינאים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל אף פעם לא שמעתי בCNN שאומרים ultimata. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהודעתך לאדון מאן אתה בעצמך מודה בחוסר הקריאות של הודעותיו של מיכאל, אז מדוע אני זוכה לנאום ברוח שונה לגמרי ממך? מדוע נוח לך לקרוא יותר את שמעון גבלץ, האם אינך מסוגל להתמודד עם משפט ארוך? ולשאלתך - גסות רוח בהחלט חמורה יותר מאריכות; אז אני אעבוד על המגרעות שלי ושמיכאל יעבוד על שלו. מקובל על כל הצדדים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעות בידך. איני ''מודה בחוסר הקריאות של הודעותיו של מיכאל'', אלא מסכים עם ברק שניתן לשפר את מידת הקריאות של ההודעות דנן בצורה מסוימת מאוד. זכית לדברים ברוח שונה לגמרי מפני שבניגוד לברק, התנסחת בגסות ומעבר לכך אמרת דברים לא עניניים. כמו כן, הסתייגתי מקביעתך לגבי מיכאל, כאילו דבריו הם ''פלצנות'', אותה מלה וולגארית ומתועבת. אני שמח לשמוע שתשקול מחדש את שימושך בגסות רוח, ואף קראתי שמיכאל קיבל את הדברים שנאמרו לו כאן בעקבות הדיון ויהרהר בהם, ואפשר לסיים את הדיון כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שאין כל קשר בין שרשור הההברות והמילים המתייחס לטקסט כזה או אחר שכתבתי, ובין הטקסט עצמו. אין כל זיקה בין ה"ביקורת" ומושא הביקורת. גם הסחפות לביטויי נאוץ של מגיב אלמוני כזה או אחר (המסתתר בחורו ואינו מביא בתגובתו את הדואר האלקטרוני שלו) אינה ראוייה לתגובה. זאת פרט להבחנה המענינת, שכשם שיש סרטים שאינם שווים את הצלוליד עליו הם נמצאים, כך גם יש בירבור אלקטרוני שאינו שווה את המדיה - הממוזערת אמנם -עליה הוא מובא. הסיבה שבעטיה אני מגיב בכל זאת היא דידקטית - הקבלה מסויימת שקשה להמנע מלראותה: הכוונה לשיטות של השטאזי המזרח גרמני. יוצרים שניסו לעקוף את המנגנון הביורוקרטי, לא זכו שם לפעולה פוגענית כדוגמת זאת הסובייטית, אלא טופלו בשיטה מתוחכמת יותר, שנקראה "פרוק הצלם". הכוונה לכך שאלה הוצגו כאנשים בעיתיים מבחינה זו אחרת ש"יש לסייע להם". אין הם אשמים בכשל כזה או אחר "המצדיק" העברת עבודתם תחת שמו של אדם אחר שאינו לוקה בכשל הנ"ל. לא היתה כל זיקה בין הכשל שהודבק להם ובין המציאות האמפירית בשטח, אך זה בינתיים הפך לבעל מציאות משלו. תחת התיחסות לדבר עצמו, הוצג דבר וירטואלי מודבק, מוסט היטב מהדבר המקורי (בדומה לדיון על היעדר הלינאריות כביכול בכתיבתי, תוך התבכינות על כך שהדבר מונע מהתוכן להיות מובן, ושיש "לעזור"). בספרי על חלוקת קשב כיניתי תופעה זאת "יצירת מצגי בעיות מדומות". מציג הבעיה המדומה יוצר באופן וירטואלי את המושא אליו הוא מתיחס, ויוצר נחיצות מדומה לשרותיו, דבר הגורם לעליית משקלו וגם, פנימית, לנפיחה בהערכתו העצמית. במקביל חל פיחות ביחס לאינדיוידואלים המציעים ערכים אמיתיים, מתמודדי-מציאות, ולא וירטואליה ו"עסקי-אוויר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נפיחה בהערכתו העצמית"? בכל מקרה - אין בעיה, מיכאל. תתכחש לזה שאנשים לא מבינים על מה אתה מדבר. אנשים פה אומרים שאתה אומר דברים חכמים, אבל אני כבר וויתרתי על המאמץ לנסות לעקוב אחר הניסוחים הפתלתלים שלך. אבל להאשים אותנו בהמצאת דברים, כשאתה הוא זה שמפתח תאוריות קונספרציה מסובכות כנגדך, זה כבר מצחיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו גם תגובות עניניות לדברי, ללא פיפסים מיותרים. מכל מקום, טענת "קשה להבין" אינה ניתנת בעקרון להפרכה, פרט אולי לעובדה שברגע שיש להשיב לדברי, הכותב מבין לפתע את דברי ללא בעיות. דבר והיפוכו, לא? ואגב, איני מחשיב כמעלה גדולה רפיסות כלפי תקיפה המצטיירת, ניתן להניח, כלא הוגנת ופרועה, קצתה או רובה. והיו כאלו שהעירו בעניין הטון הפרוע הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיכאל, אני לא חושב שמישהו טען כנגדך שאף אחד לא מבין את דבריך אף פעם, כך שהעובדה שישנן מדי פעם תגובות ענייניות אינה מוכיחה דבר. אני יכול להעיד שלעתים אני לא רק מבין את דבריך אלא גם מאד מרוצה מזה שהצלחתי להבין אותם (בקריאה שניה או שלישית, בדרך כלל) וזה נותן לי סיפוק רב גם כשאינני מסכים עם תוכן הדברים. מצד שני, קורה גם שאני מדלג על דברים אחרים שאתה כותב (כשאין לי כוח להתעמקות הנדרשת על מנת להבינם) וכנראה שאינני היחיד שעושה זאת. הצעתי היא לכן שבמקום לנסות ''להפריך'' את הדברים שבאמת אינם ברי הפרכה, תחליט אתה לבדך האם הרחבת קהל הקוראים הפוטנציאליים מצדיקה שינוי כלשהו בסגנון הייחודי שלך או לא, ותפעל בהתאם להחלטתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי אין הבדל בין "נפיחה בהערכה העצמית" לפלצנות. הגיע זמן להכיר בפלצנות כמילה לכל דבר. בסך הכל מדובר בלשון ציורית. פלצנות - התנהגות שנועדה להפיח רוח במפרשי הגאווה. * גסות רוח מתבטאת בתוכן לא במלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, כי אפשר להעביר תוכן זהה באמצעות מילים שונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התוכן אינו מורכב ממילים, מכיוון שאת אותו הרעיון ניתן לנסח בכמה אופנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושוב - מיכאל, אנא אל תתרעם עלי. לא הייתי טורח כל כך אם לא הייתי חושב שההודעה שלך ראויה לדיון. במיוחד הנקודות הקושרות את הסקס הטכנופילי והנקרופילי (שנדון כאן כתופעה על-זמנית), אל הפוליטיקה בת זמננו. פוליטיזציה של האסתטיקה. תחושת התסכול שלי נבעה מ*הפיתולים* שבהם מסתבך מיכאל, מהרצון לדחוס כמה שיותר ולהישאר ללא נשימה. זו לא רק שאלה של אורך, אלא גם של קצב, של צירוף מספר אלמנטים שונים בתוך יחידה לשונית קצרה. כשהדבר נעשה בשירה הוא נותן אפקט מהנה, כשהוא נעשה במסה הוא מעייף. וטענה שנייה היתה לי - על ה"עברית הגרמנית". הנה למשל, הוא כותב: "וכבר ניסיתי לרמוז באירוניה על כיווני הרגע המגוונים מאוד, פתוחי הקצה ועתירי החיוניות שסקס מהנה באמת חייב ללבוש, בניגוד לדימוי של סקס מכונה-נקרופילי במהותו ונקודתי-בזמן-מנושל התפתחות, שעצם הצבתו הינה קונסטרוקציה, ייתכן, של חשיבה חלקית ולא בשלה, הנעולה על קונספט יחידני, בלי לפרוס מערך רחב ותקף אמפירית" . כל זה משפט אחד. האם אפשר היה לכתוב אותו אחרת? נאמר, כך: וכבר ניסיתי לרמוז באירוניה על כך שסקס מהנה באמת חייב להתאפיין בכיוונים רגעיים מגוונים, שלהם קצוות פתוחים וחיוניות מרובה. ניגודו של זה הוא דימוי הסקס המכונה נקרופילי - סקס שהתפתחותו נעצרה והוא קיים רק כנקודה בזמן. הצבתו של סקס כזה היא קונסטרוקציה - וייתכן שהיא מובנית מתוך חשיבה חלקית ולא בשלה, חשיבה הנעולה על קונספט חד-פעמי ואינה פורשת מערך רחב ותקף אמפירית. נכון, שלושה משפטים, אולי יותר מילים, אבל אני חושב שהרעיון ברור מעט יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן פרדוקסלי, העליה במשיכה של גברים לסייברסקס עשויה לנבוע מהירידה ביכולתם לשלוט בנשים בפועל, בעולם האמיתי. בחברות שוביניסטיות-גבריות הגבר יכול כמעט לאכוף על האישה לעשות את רצונו, כלומר להתנהג כבובת סמרטוטים, והנשים אף נקראות להכין את עצמן לתפקיד הרעיה הפאסיבית. שחרור האישה, על אף הקצב האיטי בו הוא מתנהל, מותיר גברים רבים במצב של מבוכה לאור המסרים הסותרים לגבי המצופה מהם, בסקלה שבין שליטה חד צדדית לשיתוף שוויוני. סייברסקס משמש מוצא זמני לשימור תחושת השליטה של הגבר בעולם בו התמוטטה הדומיננטיות הגברית ועדיין לא התפתח זן חדש של גבריות. דרך אחרת להסתכל על סייברסקס בתרבות המערב היא דרך הפריזמה של הטרוגניות תרבותית בתקופה של שינוי ערכים. מאחר שיחסי גברים-נשים נמצאים כעת בתהליך של שינוי מואץ, כל אדם (גבר או אישה) מחזיק במערכת ערכים שונה במקצת משל האחרים - תוצאה של המצב הכאוטי וריבוי המסרים ההטרוגניים אליהם נחשפים אנשים שונים בתקופה של שינוי חברתי. כל קשר זוגי הטרוסקסואלי הוא בעצם נסיון ייחודי לבנות מערכת יחסים - מערכת ערכים - שתתאים לעולם המנטלי הספציפי שפיתח כל אחד מבני הזוג לגבי יחסי גברים-נשים, וכל צמד כזה מנסה ליישב את הדימויים השונים אליהם נחשפו השניים בעולמם החברתי ובאמצעי התקשורת. בגלל רמת ההטרוגניות הגבוהה של מערכות הערכים בתוך החברה, גדול גם הסיכון לכשלון בקשר כזה - מה שיכול להסביר את בריחתם של רבים אל חיקו החמים של הקשר המכני, הסייברסקס, שחוקיו פשוטים, מטרותיו ברורות, משכו קצר, והיכולת להחליף בו שותפים פשוטה להפליא. ממש אינסטנט-סקס, אינסטנט-יחסים, לפי מסורת כלכלת השוק האמריקאית. החיפוש אחר מכנה משותף נמוך, "סחיר", שחוקיו ברורים מאפיין את המושג המודרני של השוק, והוא מהווה פתרון נוח כאשר יש צורך ליצור אינטראקציה בין מספר רב של אנשים בעלי מערכות ערכים שונות. אם יימשך המצב הזה עוד תקופה ארוכה, ייתכן שתקרה אחת משתיים: או שיתפרק לחלוטין מושג הקשר הזוגי כפי שהיה מוכר בעבר, או שיגבר הלחץ ליצירת קונבנציות זוגיות חדשות, מקובלות על הכל, שימזערו את הכאוס הקיים בתחום ויורידו מעל אנשים את העומס הקוגניטיבי הכרוך בחיפוש אחר קשר. כמובן, כל זה נכתב מנקודת מבט של גבר - שרק אותה אני יכול לייצג כרגע... ובחזרה לנושא: דווקא החברה הישראלית איננה כאוטית או הטרוגנית במיוחד, בהשוואה לחברה האמריקאית ואפילו האירופית. שחרור האישה בארץ לא התקדם הרבה. למשל, נדמה לי ששיעור הגירושין עדיין אינו גבוה במיוחד בסטנדרטים מערביים. במילים אחרות, מאפייניו של הקשר הזוגי האידיאלי מוסכמים על רוב הישראלים. בנוסף לכך אני טוען שכוחניות כשלעצמה, שאכן קיימת בארץ במידה רבה, לא תוביל לנטיה לסקס מכני מפני שאם הנשים עדיין מקבלות על עצמן את תפקיד האובייקט אין לגברים צורך לחפש את חוויית השליטה דווקא באינטרנט - אפשר פשוט לפגוש נשים אמיתיות. מצד שני, ככל שהחברה הישראלית נעשית פחות קונפורמיסטית ויותר פלורליסטית, כך גם גדל הכאוס בתחום מערכות היחסים וגדלה המשיכה לסייברסקס. באופן אינטואיטיבי נראה לי שפלורליזם - בארץ ובכל מקום אחר - לא יכול להתהוות בחברה מגוייסת, "בטחוניסטית". הוא יוכל להתפתח רק כחלק מתהליך של מעבר לחברה אינדיבידואליסטית, אשר שמה בראש את צרכי הפרט ולא את המלחמה באויבים חיצוניים. בכל העולם מוביל הליברליזם לירידה במידת הכוחניות בחברה, מתוך ההכרח ללמד אנשים הטרוגניים להסתדר יחד ולשתף פעולה. מסקנה: סייברסקס לא יכול להיות שכיח בחברה (או מיליה חברתי) מיליטריסטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי הרבה מה להגיד, רק רציתי לומר שהרעיון הזה מעניין מאוד, ושהוא ראוי לדיון נרחב יותר. אולי אני אחזור לפה אחרי שאחשוב עליו קצת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל כך הרבה הנחות על מעט מאד עובדות. שיחרור האשה מתנהל בקצב איטי, לטעמך, ושיחרור האשה בארץ לא התקדם הרבה. על סמך מה הקביעה הזו? מה ייראה לך קצב הולם, והיכן הוא מתקדם יותר מאשר בארץ? אני מבין שלדעתך, שיחרור האשה מקביל לשיעור גירושין גבוה. מדוע? "במילים אחרות, מאפייניו של הקשר הזוגי האידיאלי מוסכמים על רוב הישראלים." את זה לא הבנתי. נניח שבאמת שיחרור האשה בארץ לא התקדם - אתה חושב שהנשים מרוצות מכך? (אגב - אם הן מרוצות, למה צריך "שיחרור אשה"?) אני מבין גם שאתה טוען שנשים ישראליות אוהבות סקס אלים משום שהחברה שלנו היא מיליטריסטית. הנשים שהכרתי כנראה לא היו מספיק מיליטנטיות. מוזר, חלק מהן היו ביחידות קרביות בצה"ל. אתה לא חושב שיש פלורליזם בארץ? אז מדוע צמח האייל הקורא דווקא כאן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האייל הקורא לא פלורליסטי. <gun shot>
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה לדייק, אחד אחד: לגבי קצב שחרור הנשים: יש בארץ מעט נשים בעמדות כוח. למשל בהשוואה לצפון אירופה ואולי אפילו לארה"ב. בממוצע, ישראל אינה במקום טוב ביחס למדינות המערב: לגבי שיעור הגירושין: מהמידע (שאת אמינותו אינני יודע) באתר עולה ששיעור הגירושין בישראל (כאחוז ממספר הנישואין) הוא מהנמוכים בעולם המערבי, כאשר רק באיטליה, ספרד ופורטוגל - שהן מדינות קתוליות - שיעור הגירושין נמוך יותר. הקשר בין שחרור האישה לשיעור הגירושין: הוא אכן מופרך כאינדיקטור כללי, ותודה על התיקון. עם זאת, עדות אנקדוטלית מתוך אתר של ממשלת טייואן בנושא: ציטוט: "Nothing illustrates the ongoing reevaluation of women's roles in Taiwan better than the issue of divorce." "מאפייני הקשר הזוגי מוסכמים על הישראלים":לגבי מספר גדול של נשים בארץ, לחץ חברתי של הסביבה והמשפחה מונע מהן את האפשרות לצאת מקשר גרוע. זו כנראה תפיסה אומללה שגורסת שלנישואין יש לפעמים צדדים שליליים ש- "צריך ללמוד לחיות איתם". אי אפשר לקרוא לזה הסכמה, אבל בהחלט מדובר במערכת ערכים ששני בני הזוג שותפים לה, למרות שלעיתים היא מאמללת את שניהם - למשל האמונה שאישה לא יכולה להסתדר לבדה ולכן לא יכולה ליזום גירושין. עם זה, בין אקדמאים בכל בעולם רווחות תפיסות אחרות של מהות הקשר הזוגי, כולל הלגיטימציה לפרק אותו בתנאים מסוימים. אני מניח, למרות זאת, ששיעור הגירושין גם בקרב אקדמאים בישראל נמוך מברוב ארצות המערב - ראה למשל את מספרן הנמוך של פרופסוריות באוניברסיטאות, המעיד על מעמד האקדמאיות בארץ. בקשר זוגי בין שני שותפים המודעים לאפשרות להתגרש יש חשיבות להסכמה הדדית ערכית לגבי "מהו קשר טוב", ושיעור גירושין נמוך עשוי להעיד על הסכמה רחבה גם בתחום זה (למשל, על כך שהגבר הוא המפרנס הראשי והאישה עובדת במשרה חלקית ולכן אינה עצמאית כלכלית). מובן שיש יוצאים מן הכלל רבים, וטוב שכך, אלא שאני מתייחס לסטטיסטיקה הלאומית ולא לתת-קבוצה ספציפית. סקס אלים: לא טענתי שנשים ישראליות אוהבות סקס אלים, ואני גם לא חושב שזה נכון. האמירה היתה לגבי מידה רבה של שליטה של הגבר באישה מחוץ למיטה, שנפוצה בארץ יותר מאשר ברוב ארצות המערב. גם כאן, המדובר הוא בססטיסטיקה ולא בנשים ספציפיות שאני או אתה מכירים. הטיעון היה שסקס וירטואלי משמש שסתום לפורקן היצר המיני כשקשר אמיתי ומספק קשה להשגה. הקושי ביצירת קשר עשוי לנבוע מאי התאמות רגשיות בין גברים לנשים (כקבוצות) ביחס ל-"מעמד האישה" ו- "מעמד הגבר" הרצוי, והפלורליזם מסבך עוד יותר את התמונה מפני שבחברה הטרוגנית לכל גבר ולכל אישה יש נקודת התייחסות רגשית שונה משל כל האחרים ביחס לזוגיות. פלורליזם: כנראה שהולך ומתפתח בארץ פלורליזם, אלא שהוא מוגבל לקבוצות קטנות שאינן "מגוייסות" לאתוס המאבק הקיומי באופן בו נתפס, למשל, עד מלחמת ששת הימים. אני טוען שבכל פעם שהעם נקרא להתאחד תחת הדגל הבטחוני נדחק הפלורליזם הצידה לטובת קונפורמיזם, גם במה שנוגע ליחסי גברים נשים. כשהישראלים מסיטים את מירב מרצם ותשומת ליבם לזירה אחת משותפת, זו הבטחונית, הם אינם יכולים לפתח בה-בעת תחומי התעניינות אינדיבידואליים ולכן נפגע הפלורליזם. החופש של כל פרט למקד את תשומת ליבו אל אספקטים ייחודיים של העולם, שלא בהכרח מעניינים את כולם, הוא תנאי מוקדם ליצירת מגוון מערכות ערכים. האם אתה מעוניין גם להתייחס לנושא עצמו, או רק להנחות שבבסיס ההנמקות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשים בעמדות כוח: ישראל, הודו,אנגליה ופקיסטן הן היחידות הידועות לי בכך שהונהגו על ידי אשה בשלב כלשהו. עד כמה שזכור לי, זה גם היה הסדר שבו התרחשו הדברים, כלומר - ישראל היתה הראשונה. האם אתה חושב שבארה"ב יש סיכוי שבעתיד הנראה לעין תעמוד אשה בעמדת הנשיאה? הסטטיסטיקה של נשים בעמדות ניהול היא מעניינת מאד. לא תיארתי לעצמי שישראל בקו אחד עם הונג קונג והרבה יותר מתקדמת מיפן. ודאי שישראל אינה במקום טוב מבין מדינות המערב. היא אינה מדינה מערבית, וכבר דובר בכך רבות. 20% יהודים דתיים, 20% ערבים (מתוכם שיעור גבוה של בדואים שבקרבם אשה בעמדת ניהול היא מצב שקול למנהל שהגיע מהמאדים). הסטטיסטיקה של נשים המעורבות בפוליטיקה הישראלית היא די מחפירה, אך שוב עליך להביא בחשבון שחלק נכבד מהמושבים בכנסת מיועד למפלגות חרדיות, ושם נשים אינן משתתפות כלל במשחק. מושבים אלה משתתפים מעט מאד במשחק המיליטריסטי שהזכרת. באשר לשיעור הגירושין הנמוך, שוב: אין כמעט גירושין בקרב הבדואים והחרדים. כל זה משום שאיננו מדינה מערבית. עדיין לא ראיתי הנמקה מדוע שיעור גירושין נמוך מעיד על בעיה בשחרור האשה. בכל אופן - שיעור של 26% גירושין בארץ נראה לך נמוך מהרצוי? אגב, הסטטיסטיקה הזו מטעה. היא אינה מצביעה על הסיכוי שזוג יתגרש, אלא על היחס בין כמות הגירושין לכמות הנישואין בשנה נתונה. האם העובדה ששיעור הגירושין בקובה גבוה מזה שבאוסטרליה מצביעה על בעיה בזכויות הנשים באוסטרליה? "מידה רבה של שליטה של הגבר באישה מחוץ למיטה, שנפוצה בארץ יותר מאשר ברוב ארצות המערב." על כך שאיננו מערביים כבר דיברתי. בכל זאת - מנין לקוח הנתון הזה? באשר לפלורליזם - אינני בטוח גם כאן שהצדק איתך. חושבני שניתן למצוא כאן פחות או יותר את כל קשת הדעות הסבירה והלא סבירה (ראה למשל: "ציונות היא נאציזם" באייל הקורא). ארה"ב חשה את עצמה מגוייסת כעת. האם נעלם בה הפלורליזם? "האם אתה מעוניין גם להתייחס לנושא עצמו?" אינני בטוח למה אתה קורא "הנושא עצמו". אם אתה מדבר על סקס וירטואלי או סקס מיכני, אם יהיה לי משהו מעניין לומר, אעשה זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשים ראשי ממשלה: סרי לנקה ראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שרוב המדינות ברשימה הן מדינות עולם שלישי או מדינות במשבר ארוף טווח. אפשר אולי לתאר מעין גראף קוסינוס שמציג את השתתפות הנשים בניהול החברה לעומת רמת ההתפתחות של החברה מבחינה מדינית - כך שבקצה האחד (חברות פרימיטיביות של ציידים-מלקטים, וגם חברות במצב מלחמת גרילה כנגד כובש, למשל) השתתפות הנשים גבוהה, באמצע, ברמת ההתפתחות של העולם המערבי במהלך רוב ההיסטוריה המודרנית, רמת ההשתתפות הנשית היא אפסית, ובקצהו - ברמת הפיתוח האולטימטיבית מבחינת שיוויון - שוב השתתפות נשית גבוהה (לא ממש הגענו לשם, כמובן). ואם אנחנו כבר בספקולציות פרועות, אפשר לטעון שהסיבה להבדלים נעוצה בהיצע וביקוש של כוח אדם. במהלך מלחמת העולם השניה, כשהגברים היו בשדה הקרב ברובם, נעשה ''זינוק'' במעמד האשה באירופה, כאשר הנשים נדרשו לעבוד בעבודות ''גבריות'' במפעלים כדי לספק את הציוד למלחמה. כך גם בחברות פרימיטיביות - אין כל הגיון בכך שנשים לא יצאו מהבית וישתתפו בהשגת המזון (בעיקר בליקוט, אבל גם בצייד של בע''ח קטנים). לעומת זאת, מרגע שהעבודה נעשתה חקלאית, ועוד יותר אחרי המהפכה התעשייתית, והיה עודף בידיים עובדות בין כה וכה, לא הייתה כל סיבה להניח לנשים ''לתפוס'' מקומות עבודה של גברים. אני זוכר שקראתי משהו פעם בנושא (לפחות לגבי הפסקה הראשונה שלי). אני לא מצליח להזכר איפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסבר נוסף לתיאוריית הקוסינוס ניתן אולי לקבל אם נשים לב שרוב (אם לא כל) הנשים בעולם השלישי שהיו ראשי מדינה, הן בעלות קשר משפחתי לראשי מדינה קודמים - ידועות במיוחד ''שושלות'' גנדי ובוטו. נזכור שתופעת נשים המנהיגות מדינה אינה תופעה מודרנית (ודי להזכיר את ויקטוריה מלכת אנגליה כדוגמא), אך למיטב זכרוני כולן קיבלו את השלטון בירושה. כלומר, דווקא לנשים בעולם השלישי קל יותר להגיע לשלטון משום שהן נעזרות בתהליך סמי מסורתי (מובן שאין זו שושלת במובן הרגיל של המילה), מאשר לנשים במדינות סובלניות יותר כלפי נשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. יצויין גם שבקרב שימפנזים צעירים דווקא זוכים לסטטוס החברתי הראשוני שלהם על פי הסטטוס החברתי של האם (זהות האב אינה ידועה, מן הסתם). זכרים בנים לנקבות נחותות חברתית יתקשו עד מאוד לטפס במעלה הסולם החברתי השימפנזי. במקרה אחד שקראתי, נקבה ''נחותה'' ניסתה (בהצלחה מסויימת) לקרב בין בנה לבין בן של נקבה ''עליונה'', כדי להקל עליו להגיע לסטטוס חברתי גבוה יותר דרך הקשר בין השניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שחלק נכבד מאותן נשים ראשי ממשלה לא האריכו מעבר לכמה חודשים במישרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר ניתוח ספרותי של המשפט האלמותי הזה, אז עד הסוף: שים לב שהוא אומר שאשתו היתה בעלת לב של קופה רושמת, זאת אומרת, למעשה גם היא היתה רובוטית. ובעוד שהבובה היא תמימה אשתו היתה רובוטית מרושעת שסחטה ממנו כספים. ולכן ברור שהוא יעדיף את הבובה, היא עדיפה על רובוטית חסרת נשמה וסחטנית שמתחזה לאישה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |