בתשובה להאייל האלמוני, 05/03/06 20:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא, את הנתונים. הם כותבים כך (אני סחוטה מכדי לתמצת, אז מקלידה והולכת לצחצח שיניים): "בסופו של דבר רשימת התסמינים של ADD או של ADHD זהה לרשימת התלונות של רוב ההורים לגבי רוב הבנים, לפחות במשך חלק מן הזמן: 'מתפתל בחוסר מנוחה על הכיסא, מאבד דברים, אינו מקשיב כשמדברים אליו ישירות... מתקשה לשחק בשקט...' "כל הבנים ממוקמים במקום כלשהו על הטווח של חוסר ריכוז, אימפלסיביות והיפראקטיביות. העובדה שהם חסרי מנוחה מבחינה גופנית ואימפולסיביים יותר מבנות גורמת לבנים רבים יותר מאשר לבנות 'להיראות' ADHD. אנו נותרים אפוא עם השאלה: מי מן הבנים הוא רק 'בן' ומי סובל מ-ADHD?... "אין בכוונתנו לומר שאיננו מאמינים שקיימת בעיה רפואית, המקשה על אנשים מסוימים לשבת ולהקשיב בשקט בסיבה שמספקת גירוי מינימלי. גילוי הריטלין ותרופות אחרות שנרשמות לטיפול ב-ADD, הציל אותם ואת משפחותיהם. אך במקרים הפחות ברורים - ואלה הם הרוב - מניסיוננו ברור שרוב הבנים, המאובחנים היום כסובלים מ-ADD לא היו מתויגים ככאלה לפני 15 או 20 שנים, והתנהגותם של רובם יכולה למעשה להיחשב כנורמלית לבנים". ועוד הם אומרים שביה"ס הוא סביבה "נשית", שבנות יכולות להסתדר בה מצוין - לשבת יפה, לשלב ידיים, לדבר בשקט. בנים צעירים מתקשים יותר לעמוד בדרישות האלה, ופורקים את המתח בין היתר בהשתוללויות מסוג אלה המתוארות בפסקה הראשונה שציטטתי. כשאין להם שסתום לפריקת מתח (למשל, גם בהפסקה יש השגחה קפדנית על שקט וסדר), ההתנהגות הופכת כרונית וקיצונית ומכאן קצרה הדרך לאבחון הפרעות קשב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לפיסקה האחרונה שלך, עלה בדעתי שאותו בי"ס לדוגמא בפרינסטון, אליו נחשפנו במאמרו של מר וישנה הצעיר, היה אמור לשבור את השיא העולמי במס' המאובחנים בתסמונת ADHD, שיא שהיה בטח שייך לפנימיית איטון באנגליה לפני כן. אם זה לא המצב, אחת מהשלוש: או ששיעורי הספורט באותם מוסדות בנויים כך שבאמת פורקים בהם אנרגיות באופן מרוכז, או שבסביבה מתאימה הבנים בכ"ז מסוגלים להסתגל לסביבה ה"נשית", או שהכתוב פשוט לא נכון. האם הוריו של אריאל יודעים במקרה כמה ילדים בביה"ס ההוא בפרינסטון מאובחנים כסובלים מ ADHD? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשרות רביעית: כבר נוצרה סלקציה טבעית מראש באוכלוסיית הנרשמים לביה"ס. בבי"ס שמצוי באזור מבוסס, ובגיל שאחרי כיתות א'-ב', יש יסוד להניח שרוב ההורים כבר איבחנו את הבעיה (בין אם היא אמיתית או אמיתית-למחצה), וכבר העבירו את הילד למסגרת אחרת, תובענית פחות או אפילו טיפולית. אני מסכימה שהראייה של כותבי הספר קצת גורפת. עם זאת, הם מציינים הרבה "אפשרויות מילוט" מאיבחון המוני של 90% מהבנים: למשל מתן אפשרות לפרוק אנרגיות באופן ממוסד (הפסקה, שיעור ספורט), יצירת "סביבת בנים" (ואפילו בי"ס לבנים בלבד) שנותנת לגיטימציה לטמפרמנט השונה, והפעלה של פחות ענישה נוקשה, שמקשה על שחרור לחצים כנ"ל. למותר לציין שהם שוללים ענישה גופנית, שלדבריהם מעקרת מהבנים את האמפתיה שבתנאים אחרים יכלו לפתח, ותומכים ב"משמעת הולמת" מתונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אפשר לשלול ענישה גופנית וגם לתמוך במשמעת *הולמת*? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תתפלא! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אתם תצייתו פה לכללי המשמעת ההולמת או שתיאלצו לשמוע ברצף את כל התשע של ברוקנר ולכתוב אלף וחמש מאות מילה על איכות הניצוח"! - שאגה המורה בסופראן קולוראטור קורע תוף-אוזן והלמה בשולחנה מהלומות אין ספור, כה עזות ונמרצות עד כי עור אגרופה הענוג זב ספל אדירים של דם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר וישנה הצעיר לא ציין כמה מורים גברים יש בבית הספר שלו: ייתכן ששם אין זו סביבה נשית במיוחד. וייתכן גם שצורות ההוראה נוחות יותר לילדים אנרגטיים במיוחד - למשל, יותר דיונים ועבודה קבוצתית מאשר הרצאות פרונטליות. העברת חומרים באמצעות דרמה יוצרת. פעילות נסיונית בשיעורי טבע ומדע... יש הרבה צורות הוראה פורקות אנרגיה שהיו יכולות להיות מוצלחות יותר "מהרגיל", גם לבנים וגם לבנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיסקה האמורה, ובעקבותיה אני, דיברנו על סביבה "נשית", לא על סביבה נשית. סביבה "נשית" היא סביבה שבה אתה אמור לשבת במקום בלי להרביץ לחבר מימינך, לבעוט בשכנה משמאל, לירוק על הנודניק מאחור או למשוך בצמה של ההיא מלפנים. בקיצור: סביבה שכל גברבר1 בפוטנציה מתמרד נגדה. ____________ 1- אני? אני הייתי גיק כבר ברחם אימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למשוך ב*צמה* של ההיא מלפנים? אתה רציני? איפה יש צמות בימינו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב*ימי* משיכת צמות היתה הספורט הלאומי של תלמידי ביה"ס היסודי. היום זה נשמע יותר כמו מישהו שעוסק בפיתוי אנוקרטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז גם היום זה הספורט הלאומי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכרת זוג פרחחים שניסו להצית את הצמה של חברה שלי, ומחו על כך שהפרענו להם ושלא הבנו את חוש ההומור המיוחד שהיה מעורב בעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי זה היה? אני מקוה שיש לי אליבי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כל חשד. אבל תגיד, הצלחת פעם לעצב מחדש את תסרוקתה של אחת מחברותיך לכיתה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגרום לה להסתפר קצר כדי שאפסיק להציק לה? למיטב ידיעתי לא, אבל אני מניח שגם אם התשובה חיובית לא הייתי יודע מזה. לגזור לה את הצמה? לשפוך דבק מגע על השיער שלה? לבדוק אם חומצה כלורית מאכלת קרטין? להשפריץ מעט מי חמצן כדי להוכיח שאכן "תהפוך כוסית חברבורותיה"? לא, לא, לא ולא. נדמה לי שמאחרי השאלה שלך מתחבר איזה סיפור. קדימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי אין לי שום סיפור מרתק לחלוק בנושא הזה. רק אבחנה טכנית. האמצעי הכי מוצלח לצורך העניין היה המסטיק. אחוזי הצלחה יחסית גבוהים. מספריים באו במקום שני, אבל התוצאות שלהם היו פחות ניתנות לצפיה. פעם החתולה שלי עיצבה את השפמפם שלה במהלך מחקר מעמיק של הכיריים. במשך זמן מה היא הסתובבה עם זיפים קצרים יותר מצד ימין. אפשר לקרוא לה חלוצת אופנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צמה בודדת לא קשה למצוא. בזוגות קשה יותר למצוא אותן כבר אי אילו שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור ילדים דידקטי שנועד ככל הנראה לתמוך בילדים שאובחנו. תיאור ההפרעה כפי שהוא מוצג כאן קצת מטריד אותי: יֵשׁ יְלָדִים שֶׁהַ"מְסַנֶּנֶת" שֶׁלָּהֶם לֹא עוֹבֶדֶת הֵיטֵב וְהֵם שׁוֹמְעִים הַכֹּל בְּבַת-אַחַת, רוֹאִים הַכֹּל בְּבַת-אַחַת, וְלֹא מַצְלִיחִים לְאַרְגֵּן טוֹב אֶת כֹּל מַה שֶּׁהֵם שׁוֹמְעִים וְרוֹאִים. כָּךְ, קָשֶׁה לָהֶם להבחין בֵּין דְּבָרִים חָשׁוּבִים וּדְבָרִים שֶׁאֵינָם חָשׁוּבִים. לְמָשָׁל, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַגַּנֶּנֶת מְסַפֶּרֶת סִפּוּר, עֵרָן רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרִים אֲחֵרִים שמסיחים אֶת דַּעְתּוֹ וְאָז קָשֶׁה לוֹ לְהַמְשִׁיךְ בַּהַקְשָׁבָה: הוּא רוֹאֶה צִפּוֹר שֶׁעוֹמֶדֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן בַּגַּן, בְּאוֹתוֹ זְמַן הוּא רוֹאֶה שלְאיל, הַיֶּלֶד שֶׁיּוֹשֵׁב מוּלוֹ, יֵשׁ כְּתָם קָטָן עַל הַחֻלְצָה, וּבְדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע הוּא גַּם רוֹאֶה שֶׁהַסִּכָּה שֶׁיֵּשׁ לַגַּנֶּנֶת בַּשֵּׂעָר לֹא מְהֻדֶּקֶת הֵיטֵב וְשֶׁהִיא עוֹד מְעַט תִּפֹּל. עֵרָן רוֹצֶה לִבְדֹק מָה הַצִּפּוֹר רוֹצָה, הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא רוֹצֶה לָקוּם מַהֵר וּלְסַדֵּר אֶת הַסִּכָּה שֶׁל הַגַּנֶּנֶת וְהוּא נִזָּכֵר גַּם שֶׁכְּבָר מִזְּמַן רָצָה לְהַגִּיד לָהּ שֶׁהַגַּן שֶׁלָּהּ מְאֹד טוֹב. אֲבָל לַגַּנֶּנֶת כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מַפְרִיעִים, הִיא בְּדִיּוּק עַכְשָׁו מְסַפֶּרֶת לַיּלָדִים סִפּוּר, וְלָכֵן הִיא אוֹמֶרֶת לְעֵרָן שֶׁיָּשַׁב בְּשֶׁקֶט וְלֹא יַפְרִיעַ. עֵרָן לֹא מִתְכַּוֵּן לְהַפְרִיעַ. הוּא אֲפִלּוּ רוֹצֶה לַעֲזֹר לַגַּנֶּנֶת וְלֶאֱיָּל וּלְבָרֵר אִם הַצִּפּוֹר רְעֵבָה וְלָתֵת לָהּ פֵּרוּרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עַל שֻׁלְחָן הָאוֹכֵל שֶׁל הַיְּלָדִים. עֵרָן דּוֹאֵג שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה זֹאת מִיָּד הַצִּפּוֹר תִּהְיֶה רְעֵבָה, הַסִּכָּה שֶׁל הַגַּנֶּנֶת תִּפֹּל וְאֶת הַכֶּתֶם מִן הַחֻלְצָה שֶׁל אֱיָּל יִהְיֶה קָשֶׁה לְהָסִיר. עֵרָן גַּם חוֹשֵׁשׁ שֶׁהוּא יִשְׁכַּח מָה הוּא רוֹצֶה לוֹמַר, וְהַכֹּל נִרְאֶה לוֹ מְאֹד חָשׁוּב אגב, האם באמת כך מנקדים חָשׁוּבִים ? לא אמור להיות חטף פתח בחי"ת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אמור להיות חטף פתח. תבעי אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתבע אותם על אבחון-יתר של קמץ גדול. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |