בתשובה ליובל רבינוביץ, 30/06/01 22:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל הכבוד ותודה רבה על הלינקים מאירי העיניים. איך הגעת אליהם (אתה רשאי (או מוזמן) לפרש זאת כתמיהה או כשאלה)? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין אני רוצה לשאול אם אין אילו שהם אינטרסים משותפים הנעלמים מהעין? (נעלמים מן העין, המממ. האם הם נעלמים גם מן העין בית? לטעמי זוהי הזמנה מפורשת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמות המשחק הוא כסף, מוקדי השפעה ודת. גופים יהודיים כמו אנשים פרטיים תורמים כספים לפוליטיקה, ומצפים (ודורשים) תמורה לאגרה. לוביים יהודיים עתירי נכסים והשפעה פועלים מזה עשרות שנים במסדרונות השלטון. הרבה יהודים (יש שקוראים להם, יהודים מקצועיים) נמצאים בעמדות מפתח באקדמיה, תקשורת ועסקים. להזכיר, אחד הדמויות הנערצות באמריקה על ידי יהודים ולא יהודים היא השופט העליון משנות ה 40 לואיס ברנדייס. אמריקה היא אומה טבולה עמוקות בדתיות נוצרית-יהודית ואני זוכר במעומם תגובה מפורטת של אלכס מאן שמסבירה את המצפון הקלוויניסטי האמריקאי בהקשר יהודי/ישראלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[בהנחה שאתה תוהה מהוא העניין המיוחד של ארה"ב בישראל] כן כמובן, מי שמעוניין בעולם דו-גושי צריך לבנות שני גושים – באירופה, במזרח אסיה, באפריקה ובמזרח התיכון. שמעון פרס כותב באחד מספריו כי ביקש מקנדי להקים ברית הגנה עם ארה"ב, וקנדי, שהבין מיד את המשמעות ענה לו "לשם מה אתה רוצה ברית הגנה נגדית בין הרוסים למצרים"? כלומר, עבור המעוניינים בעולם של עימות מתמיד ישראל היא "אי-של-מערב בלב המזרח" כמו טורקיה שהייתה צמודה לבטן הרכה של ברה"מ לשעבר, ויאטנם, גרמניה המערבית וברית נאט"ו. כמובן שהדיכוטומיה הזו גסה מדי, אבל כל מי שמדגיש ש"ישראל היא אי של דמוקרטיה בלב הדיקטטורות המזרח-תיכוניות" או לחילופין "מדינה קולוניאליסטית-אימפריאליסטית בלב העמים הערביים החופשיים" נושא עימו מטען עודף של פוליטיקה בין-גושית ספרטיסטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, ''בעדנו'' זה דבר לא מוגדר. זה שקול ללומר ש''כל הפלשתינים נגדנו''. יש פוליטיקאים אמריקאים שבעד קו פוליטי ישראלי אחד, ויש פוליטיקאים אמריקאים שהם בעד הקו הפוליטי הישראלי הנגדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי שאלה שלא קשורה לעניין הספציפי הזה, אבל חשובה לי להבנת המנגנון הפוליטי לשיטתך, ומדגישה את הסדק העיקרי בראייה שלך, שאולי כדאי להגדיר אותו כאמונה בהפרדה כמעט מוחלטת בין הפוליטיקה (עדיף אולי הפוליטיקאים) לבין שאר האוכולסיה, מלבד אולי עין בית שרואה את הנסתר משאר העיניים. האם השר פואד אכן טיפש עד כדי כך? האם יש בו משהו מלבד אינסטיקטים תקשורתיים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פואד. לא. ייתרה מזאת, אני לא יכול להרשות לעצמי להניח את זה. אולי אתה לא אוהב את הסגנון שלו ובגלל זה אתה קורא לו "טיפש" או מלא ב"אינסטינקטים תקשורתיים" כמו שאתה בטח גם לא אוהב את "האיש עם השערות על הפנים" או את "הממושקף הרמת-שרוני עם הבליזר". בכל מקרה, לצרכי ניתוח, אתה לא יכול להניח בצורה שרירותית שאחד טיפש והשני חכם כיוון ששום מבחן אובייקטיבי לא יניב לך תוצאה שכזו והיא לעולם תהיה פונקציה של אמונותיך/דעותיך/ערכיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא נוטה להסכים איתך אבל תן לי להמשיך במרי. אני לא מניח שפואד טיפש - אני מסיק את המסקנה הזו כפי שאני מסיק אותה לגבי כל אדם אחר - התרשמות. כמובן שאולי אני טועה. לגבי האינסטינקטים התקשורתיים - אתה יכול ליצוק תוכן להתבטאויותיו הנבובות? המילה אינסטינקטים באה כאן כמרמזת על שרידה פוליטית (דווקא ביטוי מגעיל), וכוונתי לכך שהוא מלהג לו על נושאי השעה מתוך מה שנראה כתעמולה תוך ישראלית וכנראה גם מפלגתית גרידא. אעיר שאתה מייחס לי יותר "רגש" ממה שהייתי מייחס לעצמי: לעראפת אכן יש שערות על הפנים. לביילין (התכוונת אליו?) אכן יש משקפיים ובלייזר. ופואד (לדעתי) טיפש. (אם הוא רק עושה את עצמו טיפש אז באמת אני אעריך אותו מאוד - ולו על כשרון משחק אדיר וחוש הומור חריף) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושרון שמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לו הייתי עוסק בפסיכולוגיה אןלי הייתי דן בניתוח פסיכולוגי של פוליטיקאים. אני דן בפוליטיקה והנחת היסוד שלי (שלא עומדת למבחן לאחר שהשתכנעתי בה, כמו בכל פילוסופיה של תחום) היא שכל הפוליטיקאים הם אנשים רציונליים ומעשיים. גם אם פואד הוא הטיפש הגדול ביותר מאז חכמי חלם זה לא רלוונטי ואין לי שום כלי כדי להתמודד עם זה. אבל לעניינינו, האם ישלך קצה-קצהו של חוט מה הפוליטיקה שלו? ייתכן ומבעד לעניני הטמטום הוא מצליח לקדם את מטרותיו (שאינך יודע בוודאות מהן, או, לייתר דיוק, מבחינתך אין לו כאלו כי הוא דביל מושלם)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הפוליטיקה שלו לוקחת השראה מסאדאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא - אני מודה. ולך יש? הסדק שאליו התייחסתי הוא שבעצם אולי אין לו. אולי יש דרגות שונות של פוליטיקאים? וגם אפשרי בהחלט בעיני שישנן פוליטיקאים שאמנם מחזיקים באיזו מטרה או אידיאולוגיה, אבל לא הן בראש מעייניהם, אלא טובתם האישית וטובת החברים והמשפחה והעסקנים, ואולי גם איזו הנאה מהאהדה? אני אתן דוגמאות אקראיות: פוליטיקאים הרד קור, שמתעוררים בשש בבוקר עם מטרה לאומית, אמצעים, דרך, חזון ושאר דברים שבני תמותה כמוני לא מכירים: פרס, רבין, שרון, ביילין, ברק. פוליטיקאים שקמים בשבע בבוקר בגלל טלפון ממשה מהמפלגה, שמתעקש שלבן מגיע ראש מחלקת ביוב בעירייה: לבנת, מילוא, ריבלין, אולמרט, זה - נו איך קוראים לו - ממרצ - עם החקלאות, פואד, ולי נראה שגם בורג. אה, כן: גם רוב חברי הכנסת של ש"ס. אני לא מתכוון להגן על הדוגמאות - להיפך - אני אשמח אם תספר לי מה ה"פוליטיקה" של אותם פונקציונרים. אפשר גם לומר שהכוח שניתן להשיג דרך מינויו של הבן לתפקיד שרברב של כבוד משמש אותם לרדיפה אחר החלום הציוני (לא משנה איזה חלום). מה שכן - אני חושב שאת רוב חברי הכנסת מטרידים עניינים יומיומיים בהרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב שהפוליטיקאים "הרד קור" (מה רע בגרעין הקשה?), כפי שכינית אותם, הם הותיקים, הנמצאים בראשות מפלגותיהם. הפוליטיקאים האחרים שהזכרת (הליבה הרכה?) הם הדרג השני. נראה לי שאתה הולך שולל אחר המעמד של הפוליטיקאי, שאליו הוא הגיע בזכות היותו פוליטיקאי ותיק (ואולי גם מוכשר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת, אני חושב שאתה צודק. כמובן שהמציאות הרבה יותר מורכבת מהחלוקה שלי. כמו שלי יש דעות בנוגע לענייני השעה, אני בטוח שגם לפוליטיקאים יש, ושהם מוכנים להפעיל את הכוח שניתן להם למען הגשמת הרעיונות שלהם. אולי זו לא הוליכת שולל, אלא תופעה פשוטה, שמזכירה את הפרשנות הרווחת למטאמורפוזה לכאורה של אריאל שרון: כשאתה מגיע למצב שבו אתה צריך להקדיש חלק גדול יותר של הזמן לטובת המדינה, אם בגלל שבמעמדך החדש אתה נמצא תחת סיקור רחב יותר או בגלל שאם לא תעשה כן המדינה עלולה להפגע, אתה מפקיד בידיו של איזה ריבלין את מלאכת חלוקת השמנת, ומתפנה גם לעניינים שברומו של עולם. העובדה שהאזרחים זוכים לראות רק את הפן השטחי ביותר של הפוליטיקה (אבל לא מעט שחיתויות וכו') אכן ברורה לי, ואני מוכן לקבל שלפעמים ישנם אכן תהליכים ועמדות שידהימו את שומעם, ולא זוכים להידפס במפורש לעולם, למרות שחלק מהעיתונאים עשויים לדעת עליהם. אבל לי קשה לי להבין את מנגנון ההפרדה ההרמטי כמעט, שמסתיר את הפוליטיקה האמיתית כביכול, ששונה כל כך מכל מה שהכרתי ושאני שומע יום יום. התגובות של ערן המשובצות במאמרים נשמעות לי אמינות, והמאמרים וההרצאות של עודד בלבן מפתיעים אותי בהיגיון הצרוף והחודר שבהם (והכל באינטונאציה של "אלמנטארי, ווטסון"), אך אין בכוחם למנוע ממני לחשוב שישנם (לפחות) כוחות טמירים, שמשפיעים על הפוליטיקה לא פחות משאידאולוגיה חובקת כל ומרחיקת ראות משפיעה עליה: התאווה - תאוות הבצע והשררה. טוב, אחזור לפואד, אם כי הוא שימש אותי להמחשה בלבד. אגב, אני מקווה שהוא לא קרא את המלבנים האחרונים ונעלב (אם כן - אנא כתוב אלי, אני מבטיח להתנצל על מה שכתבתי). אולי זה לא נכון שהוא איש טיפש - אבל ברור שהדברים שהוא אומר מכוונים (לדעתי בגלל חוסר יכולת) לאוזניים לא ביקורתיות (אהם. בלשון המעטה). הוא חוזר על עצמו, אומר את המובן מאליו, מצדד את ראשו ואומר ברצינות תהומית גיבובי מילים שאפשר לשמוע בתוכניות הרדיו שמעלות לשידור אנשים שפוליטיקה אינה עיסוקם הבלעדי, והכל, מנקודת מבטי, מכוון תמיד לפריימריז הקרובים. אפשר להגיד שהוא לא צריך להסביר בדיוק מה האידיאולוגיה שלו, אלא רק להגיע למעמד שיאפשר לו למשש אותה - אבל לי זה נראה שהוא פשוט (סליחה. העורך מוזמן לשלוח לי אימייל, ולשנות את המילה) טמבל. בנוסף, כפי שכתבתי במלבן אחר - טיפשות לא סותרת את קיומה של אידאולוגיה או את הרצון לממש אותה - מה שאומר שהיה לי כאן כשל כפול בבחירת פואד כטריז בבקע - גם אם הוא טיפש עשויה להיות לו אידיאולוגיה, ואולי הוא בכלל יותר חכם ממני. השלכות: אני אפסיק לדבר סרה בפואד - אבל כמובן שאני מעוניין לדעת מהן מטרותיו הפוליטיות ומהן הדרכים שבהן הוא רוצה לממש אותן. באשר לשלושת ההסברים שנוגעים ליחסה המיוחד של ארה"ב לישראל, שלך (כוח אלקטוראלי), של רון בן יעקב (קירבה דתית ומצפון - אגב, אשמח בהסבר בנוגע לקלוויניזם) ושל ערן בילנסקי (מאבק בין גושי) - זה של ערן נראה לי ההגיוני ביותר - אבל רק עד לנפילתה של ברית המועצות. אז הנה - אני שם את הטריז בסדק הזה. אגב, אני בטוח שפרופסור בלבן מגמד אותי במישורי ההבנה והידע, שלא לומר האינטיליגנציה, ושגם הוא מודע לסדק הזה (או שהוא מודע לכך שזה לא סדק) ושאני לא מסכן את התזה שלו. אני אסגור יפה את המלבן ואסביר את השימוש שלי ב"עין בית" - לא יכולתי להתאפק והשתמשתי בו יותר מפעם אחת. זה נראה לי צירף בעל משמעות כפולה, בעיקר כשמתעסקים ב"נושאים החבויים מהעין", לפחות מהעין שלי. דהיינו - עין אחרת, וגם ראשי התיבות של עודד בלבן (וערן בילנסקי). בגלל זה : "רואה" - זה עם פתח או סגול? הייתה הכותרת של אחת מתגובותי - הניקוד משנה מעט את תוכן התגובה. (טוב, זה לא כל כך חשוב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרך כלל אני מתנגד לתיאוריה של ע.ב.2x, אם כי השימוש בזוית ראיה זו נותנת לפעמים תוצאות מפתיעות בבהירותן. יצא לי מספר פעמים להתדיין עם ערן מעל דפי האייל. אני חושב שסיכמתי פחות או יותר את עמדתי (וערן הגיב היטב) בקישור המצורף: דיון 350 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי חלקים מסויימים מהתגובות הרבות - יקח לי זמן לקרוא הכל. יש לי איזשהו רעיון קטן שאולי ראוי להתייחסות.אני בטוח שאתם כבר שבעי קרבות, ואבין אם לא תשתתפו בהתלהבות. פעם ישבתי בהרצאה טכניונית של בלבן, דווקא בלי להיות רשום לקורס, אני חושב שזו הייתה ההרצאה הרביעית בסמסטר. מכיוון שזו הייתה ההתוודעות הראשונה שלי לתזה שלו, ומכיוון שאני אדם יחסית ציני, ומכיוון שכל שאר הנוכחים כבר נשבו בקסמיו (אגב - הוא אדם מרשים ביותר ומעורר הערצה) אני הייתי זה שהרים את היד ושאל: "אם פוליטיקאים אף פעם לא טועים, איך זה שהעולם נראה ככה?" כמובן שזו סתם שאלה מתחכמת, ולא היה קשה לפרופסור לענות שישנם אינטרסים מנוגדים וכו' (אגב, השאלה שלי לא כל כך גרועה, גם במשמעותה הבסיסית). אבל, בכל בדיחה יש ניצוץ של אמת, וכאן יש אולי שניים (אם זה נשמע לכם שחצני במקצת - אנא הציעו ניסוחים צנועים יותר. אולי גרעין של אמת?). א נתייחס לשאלת התם כפשוטה: אם ההנחה של הפרופסור נכונה, הרי ניתן לצפות שבמצב שבו פוליטיקה מסויימת תופסת עמדת כוח (בעשורים האחרונים זה יהיה סתם ראש ממשלה - עם אופוזיציה. לפני כן זה עשוי להיות מלך או קיסר) מהלך ההיסטוריה יתפוס כיוון מאוד מסויים - מה גם שזוהי מערכת בעלת היזון חוזר: ההתנגדות החלשה יחסית לא תעמוד בפני ההצלחות החוזרות של השלטון, שגם לא טועה אף פעם. זה דומה למשחק שחמט בין מחשבים - כשלאחד הצדדים אין צריח. ב נקודה יותר עדינה ויותר משמעותית מבחינה עקרונית: אין לקוות אפילו (כפי שמשתמע מדברי הפרופסור) ל"הצלחה" או "ניצחון" של אחת האידאולוגיות. ההתקדמות היא תמיד עקב בצד אגודל - וכפי שניתן לראות מחיינו בעולם לא אוטופי (אוטופי יכול להיות גם רע אם זו לא האוטופיה שלך) - לא תמיד באותו כיוון. אני חושב שהעובדה הזו דורשת בחינה מחדש של משמעות התזה. הרי מנקודת מבט מסויימת, שאני חושב שרובנו שותפים לה, עולם המציאות חשוב לנו יותר מעולם המטרות הסופיות של הפוליטיקאים. עכשיו, בהתחשב בכך, יכול אדם לקום ולומר: לי לא אכפת מה ה*מטרה* של פוליטיקאי מסויים, כיוון שהניסיון (והפרופסור) מלמדים שהמטרות הללו הם נקודות מגוז שכאלה, מעין אינסוף מתמטי שאין לו תוחלת, שהרי אין לקוות שהמטרה תהפוך למציאות, ולכן, מעתה, אני זונח את הראייה של המטרה כמאפיין של פוליטיקאי, ועובר למישור של ה*אמצעים*. (הבהרה: ברור שמושגי המטרה והאמצעים נדרשים לחידוד והגדרה מוצלחת. מכיוון שמאוחר יחסית, אני מעדיף לא להלחם במילים, ולהגדיר על ידי דוגמא: מטרה: ליצור מאזן אימה גרעיני המזרח התיכון/ליצור הרתעה קונוונציונלית. אמצעים: יציאה מכל השטחים הכבושים/יציאה מחלקם. ברור שההגדרה שלי לוקה בחסר ובאופן כללי ואברך על כל שיפור) כלומר, לי לא אכפת אם פוליטיקאי א' רוצה להשיג את מטרה 1, אלא אני מתעניין רק אם הוא תומך ב A או B למען הגשמת 1. למה? כי אין משמעות אופרטיבית למטרה כמטרה, וסביר להניח, על סמך היסטוריה לא מאורגנת וחסרת משמעות (אני מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוון) שהיא לא תושג אף פעם באופן מוחלט. ומה יוצא מכך? מה שיוצא הוא שמאור גרינברג נפטר מהמבוכה שלו לגבי חוסר ההבנה שלו את הפוליטיקה הנסתרת מהעין. הרי באימוץ גישה כזו הוא יכול לשוב לחיקה החמים של החלוקה המסורתית של ימין-שמאל. לא אכפת לי ששרון רוצה, אם אני זוכר, קונוונציונליזציה (יופי של מילה) של הסכסוך - אכפת לי *רק* מההסדרים שבדרך. דוגמא: נאמר, לא בלי ביסוס, שאני מעדיף מסיבות שונות ומשונות לצאת מהשטחים. עכשיו אני כלל לא מתעניין במטרתו של שרון, אני מתעניין רק ביכולתו ורצונו לצאת מהשטחים. מעבר לכך, עכשיו, שוב, כמו בימים הטובים שלפני בלבן, אני יכול לבחור להעדיף מישהו בגלל *דעותיו*. זאת אומרת שגנדי עשוי להיות בעל מטרה דומה לזו של תמר גוז'נסקי - לי לא אכפת, כי למטרות אין קיום - אבל אני מעדיף לחיות במדינה שבה ישנם חוקים מסויימים שגוז'נסקי יכולה להעביר, וגנדי לא, בגלל הבוחרים שלהם (ובואו לא נשכח, גם בגלל הדעות עצמן, לא רק בגלל מה שהציבור חושב שהדיעות הן). אגב, בלי שום קשר, מותר לי ליצר מלבן זהה בשני מקומות? הרי אני ניצב כאן בפני קונפליקט קטן - מצד אחד הדיון הוא כרגע כאן, ומצד שני הוא יירד לטימיון, בניגוד לדיון של ניידר. יש לכם מזל שהתגובה הזו לא מוצאת חן בעיני, אחרת הייתי שם אותה פעם פה ופעם שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי קריסת ברית המועצות: כמו לפני פירוק ברה"מ היו פוליטיקאים משני הצדדים שתמכו במדיניות העימות והמלחמה הקרה והיו כאלו שלא. גם אחרי קריסת ברה"מ יש עדיין פוליטיקאים שיקדמו מדיניות עולמית בדלנית (חלק בכיוון הסיני, חלק אחר בכיוון המוסלמי וכמובן יש כאלו שימשיכו ליצור טריז עם הרוסים). כמובן שאסור לשכוח שיש גם סיבות אחרות שאינן פוליטיות ואיני פוסל אותן. אולם תמיכה בישראל (כמו כל דבר כמעט) יכולה להיות כלי ולא מטרה ולכן יש לבחון כל מקרה לגופו ולא להסתפק באמירות כלליות (ובכך חטאתי גם אני בתגובה הקודמת, למרות שאני מאמין שיש דברים בגו). אשר לפואד, שוב, אם אתה חוקר במסגרת התיאוריה אזי לכינויי גנאי אין מקום בניתוח שלך, אם אתה מתווכח עם המטא-תיאוריה אזי פואד יכול (אולי) לשמש כדוגמא כנגד טענותינו בדבר רציונליותם של פוליטיקאים. העניין הוא שאתה לא יכול לקפץ קדימה ואחורה בלי להבחין באיזה תחום אתה. ברגע שתחליט על מישור הדיון אזי עליך לשמור על עקביות. וחוץ מזה, עודד זה עם סגול, ערן זה עם צירה, איך הגעת לפתח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל המילה ''רואה'' משנה את משמעותה מזכר לנקבה על פי הניקוד השונה ועקב כך את משמעות המשפט - אם בורותי היחסית בתחום העלימה מעיני שיש שם קמץ (ולא פתח) או צירה (ולא סגול) אנא תקנו אותי. לשאר תגובתך - אני מסכים בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. יודעי ח''ן של האתר ודאי כבר מכירים אותי כשותף באופן כללי לגישתו של ערן לפוליטיקה (וכתלמיד של פרופ' בלבן), אבל עם כמה חילוקי דעות בעומק הדברים. כחלק מחילוקי הדעות, אני נוטה לחשוב כמוך - פוליטיקאים, כמו כדורסלנים, עורכי דין ומשוררים, יש בכל מיני רמות. לא כל עסקן במועצת מגדל העמק בוחר את התבטאויותיו בישיבת הביוב החודשית כך שישרתו את חזונו בדבר פירוז המזה''ת מנשק גרעיני. אבל ממילא אלו גם פחות מעניינים אותנו כאשר אנחנו בוחנים מה עשוי להשפיע על הפוליטיקה ''בגדול''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והערת לגופו של מלבן: א אני לא מנתח באופן פסיכולוגי - כמו שאתה לא מנתח באופן פסיכולוגי את המוכר במכולת, כשישאלוך לגביו ותגיד שהוא איש חביב. ב "טיפש" לא נוגד "מעשי" ג "רציונלי" לא נוגד "מושחת" (ולהיפך). אולי מושחת מילה קצת חזקה - יותר טוב פונקציונר - אבל כבר השתמשתי במילה הזו יותר מדי היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אם אנתח את פעולותיהם של מוכרים במכולת, בצורה המתיימרת להיות פסודו-מדעית, שאלת חביבותם גם היא לא תהיה רלוונטית. אם אני רוצה לומר משהו כללי ולא מחייב, אז כן -- סבא אריק כבר לא מפחיד את הילדים. מזה אני לא אבנה תיאוריה והר של קש וגבבה. ב. זהו, שקצת כן. אבל תשובה מעמיקה יותר תאמר שמדובר בשני מישורים שונים. ג. לא טענתי. ''מושחת'' הוא מונח אתי, ''רציונלי'' הוא מונח אונתולוגי (גם כאן כמובן יש מקום להעמקה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנועי חיפוש. זה כל הסיפור. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |