בתשובה ליובל רבינוביץ, 03/07/01 0:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קראתי חלקים מסויימים מהתגובות הרבות - יקח לי זמן לקרוא הכל. יש לי איזשהו רעיון קטן שאולי ראוי להתייחסות.אני בטוח שאתם כבר שבעי קרבות, ואבין אם לא תשתתפו בהתלהבות. פעם ישבתי בהרצאה טכניונית של בלבן, דווקא בלי להיות רשום לקורס, אני חושב שזו הייתה ההרצאה הרביעית בסמסטר. מכיוון שזו הייתה ההתוודעות הראשונה שלי לתזה שלו, ומכיוון שאני אדם יחסית ציני, ומכיוון שכל שאר הנוכחים כבר נשבו בקסמיו (אגב - הוא אדם מרשים ביותר ומעורר הערצה) אני הייתי זה שהרים את היד ושאל: "אם פוליטיקאים אף פעם לא טועים, איך זה שהעולם נראה ככה?" כמובן שזו סתם שאלה מתחכמת, ולא היה קשה לפרופסור לענות שישנם אינטרסים מנוגדים וכו' (אגב, השאלה שלי לא כל כך גרועה, גם במשמעותה הבסיסית). אבל, בכל בדיחה יש ניצוץ של אמת, וכאן יש אולי שניים (אם זה נשמע לכם שחצני במקצת - אנא הציעו ניסוחים צנועים יותר. אולי גרעין של אמת?). א נתייחס לשאלת התם כפשוטה: אם ההנחה של הפרופסור נכונה, הרי ניתן לצפות שבמצב שבו פוליטיקה מסויימת תופסת עמדת כוח (בעשורים האחרונים זה יהיה סתם ראש ממשלה - עם אופוזיציה. לפני כן זה עשוי להיות מלך או קיסר) מהלך ההיסטוריה יתפוס כיוון מאוד מסויים - מה גם שזוהי מערכת בעלת היזון חוזר: ההתנגדות החלשה יחסית לא תעמוד בפני ההצלחות החוזרות של השלטון, שגם לא טועה אף פעם. זה דומה למשחק שחמט בין מחשבים - כשלאחד הצדדים אין צריח. ב נקודה יותר עדינה ויותר משמעותית מבחינה עקרונית: אין לקוות אפילו (כפי שמשתמע מדברי הפרופסור) ל"הצלחה" או "ניצחון" של אחת האידאולוגיות. ההתקדמות היא תמיד עקב בצד אגודל - וכפי שניתן לראות מחיינו בעולם לא אוטופי (אוטופי יכול להיות גם רע אם זו לא האוטופיה שלך) - לא תמיד באותו כיוון. אני חושב שהעובדה הזו דורשת בחינה מחדש של משמעות התזה. הרי מנקודת מבט מסויימת, שאני חושב שרובנו שותפים לה, עולם המציאות חשוב לנו יותר מעולם המטרות הסופיות של הפוליטיקאים. עכשיו, בהתחשב בכך, יכול אדם לקום ולומר: לי לא אכפת מה ה*מטרה* של פוליטיקאי מסויים, כיוון שהניסיון (והפרופסור) מלמדים שהמטרות הללו הם נקודות מגוז שכאלה, מעין אינסוף מתמטי שאין לו תוחלת, שהרי אין לקוות שהמטרה תהפוך למציאות, ולכן, מעתה, אני זונח את הראייה של המטרה כמאפיין של פוליטיקאי, ועובר למישור של ה*אמצעים*. (הבהרה: ברור שמושגי המטרה והאמצעים נדרשים לחידוד והגדרה מוצלחת. מכיוון שמאוחר יחסית, אני מעדיף לא להלחם במילים, ולהגדיר על ידי דוגמא: מטרה: ליצור מאזן אימה גרעיני המזרח התיכון/ליצור הרתעה קונוונציונלית. אמצעים: יציאה מכל השטחים הכבושים/יציאה מחלקם. ברור שההגדרה שלי לוקה בחסר ובאופן כללי ואברך על כל שיפור) כלומר, לי לא אכפת אם פוליטיקאי א' רוצה להשיג את מטרה 1, אלא אני מתעניין רק אם הוא תומך ב A או B למען הגשמת 1. למה? כי אין משמעות אופרטיבית למטרה כמטרה, וסביר להניח, על סמך היסטוריה לא מאורגנת וחסרת משמעות (אני מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוון) שהיא לא תושג אף פעם באופן מוחלט. ומה יוצא מכך? מה שיוצא הוא שמאור גרינברג נפטר מהמבוכה שלו לגבי חוסר ההבנה שלו את הפוליטיקה הנסתרת מהעין. הרי באימוץ גישה כזו הוא יכול לשוב לחיקה החמים של החלוקה המסורתית של ימין-שמאל. לא אכפת לי ששרון רוצה, אם אני זוכר, קונוונציונליזציה (יופי של מילה) של הסכסוך - אכפת לי *רק* מההסדרים שבדרך. דוגמא: נאמר, לא בלי ביסוס, שאני מעדיף מסיבות שונות ומשונות לצאת מהשטחים. עכשיו אני כלל לא מתעניין במטרתו של שרון, אני מתעניין רק ביכולתו ורצונו לצאת מהשטחים. מעבר לכך, עכשיו, שוב, כמו בימים הטובים שלפני בלבן, אני יכול לבחור להעדיף מישהו בגלל *דעותיו*. זאת אומרת שגנדי עשוי להיות בעל מטרה דומה לזו של תמר גוז'נסקי - לי לא אכפת, כי למטרות אין קיום - אבל אני מעדיף לחיות במדינה שבה ישנם חוקים מסויימים שגוז'נסקי יכולה להעביר, וגנדי לא, בגלל הבוחרים שלהם (ובואו לא נשכח, גם בגלל הדעות עצמן, לא רק בגלל מה שהציבור חושב שהדיעות הן). אגב, בלי שום קשר, מותר לי ליצר מלבן זהה בשני מקומות? הרי אני ניצב כאן בפני קונפליקט קטן - מצד אחד הדיון הוא כרגע כאן, ומצד שני הוא יירד לטימיון, בניגוד לדיון של ניידר. יש לכם מזל שהתגובה הזו לא מוצאת חן בעיני, אחרת הייתי שם אותה פעם פה ופעם שם. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |