בתשובה לאורי פז, 30/10/04 23:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אולי מקורו של הטאבו מוקדם הרבה יותר מימי התלמוד? בתגובה מוקדמת הבאתי לינק לתגובה אחרת ישנה, אותה אני מעתיק לכאן. ________ טאבו החזיר היהודו-נוצרו-מוסלמי הוא צאצא ישיר לטאבו חזיר ממצרים הקדומה. (גם לנוצרים הקדומים אסרו אכילת חזיר). אחת חיות הראשונות שבויתו היה החזיר ויש עדויות שכבר לפני 6500-7000 שנה כבר השתמשו בחזירים מבויתים במזרח התיכון, לפני פרות ומעט אחרי כבשים ועיזים. בסין ואינדונזיה, החזירים והכלבים בויתו כנראה ראשונים. חזירים גודלים באקלים לח וקריר, שהיה קיים באזור מסופוטמיה ובמצרים הקדומה, לפני התפשטות המדבר לאזור הנילוס. שבטי מצרים התחתונה היו מזוהים עם החזיר ששימש כסמל שלהם. לעומתם, הסמל של שבטי הדלתא היה בז. האל של שבטי החזיר היה סת ושל שבטי הבז, הורוס. סיפורו של סת (שכנראה תן השראה לכותבי סיפור גן-עדן) קשור בבגידה, בגילוי עריות. כדי לברוא עולם הוא התחתן עם אחותו, ואח"כ הרג את אחיו. כך שכנראה ששבטי הדלתא התיחסו לטוטם החזיר כאל סמל של ניבלות, ניבזות ובגידה וכאשר שושלת הבז השתלטה על מצרים העליונה, סת החזיר הפך לסמל של הרוע בכבודו ובעצמו. מצד אחד אי כמו החזיר, כנראה, ליעילות בהפיכת כל דבר אכיל לבשר עשיר לצריכה של האדם, אך מצד שני הבתוססותו ברפש ומדמנה, ונחיתותם הפוליטית של השבטים, הפכו אותו לדבר מוקצה המסמל את הרוע בהתגלמותו. עם המידבור של אזור הנילוס, אזורי המחייה של החזיר קטנו ועלות אחזקתו עלתה. עוד סיבה להפיכתו לטאבו (בדומה לטיבט, שאיננה משופעת במקורות מים, ויש לה מסורת ארוכה של טאבו על אכילת דגים). את המצב הזה, קלטו כנראה והפנימו השבטים העברים שהיו במצרים והכניסו אותם למסכת הטאבו והטוטמים שלהם. החזיר קיבל אח"כ תפקידים מיתולוגיים, בקשר להעברת נשמות חוטאים את נהר המוות, או קשור לטייפון המפלצתי מהמיתולוגיה היוונית, או כל מני תכונות ריפוי שיוחסו לו. (התבססתי על מחקרו של ריצ'ארד לובאן). _______ אורי בבקשה, אתה באמת לא חייב להגיב אם אתה מתכוון להמשיך להשתמש בשפה ובביטויים הרגילים שלך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם לפניקים היה טאבו חזיר. כבר כתבתי על זה פעם באייל, אבל מנוע החיפוש ואני כבר כמה חודשים לא מסתדרים. בכל מקרה, הפניקים לא גידלו חזירים ולא אכלו חזירים. הם הקריבו חזיר פעם אחת בשנה (מתישהו בין האביב לבין הקיץ) כפולחן לאל אדון. על פי המיתולוגיה הפניקית, אל המוות לבש דמות חזיר בר והרג את אל הצמיחה אדון. לכן החזיר היה ''טמא''. אצל הקלאסיקן לוקיאנוס מסמוסטה יש גם התייחסות ל''מלחמת הסמלים''. לוקיאנוס נולד בסוריה, אבל גדל ביוון העתיקה. כשהוא מגיע בחזרה לסוריה מולדתו הוא מדווח על הפולחנים של המקומיים, ולא מצליח להחליט אם החזיר קדוש (לפי המסורת המצרית) או טמא (לפי המסורת הפניקית). ובקיצור, יש מסורת ארוכה של אי אכילת חזיר במזרח התיכון העתיק, ולי נראה שזה עולה בקנה אחד עם הטענה שהוא לא השתלם כלכלית ולא הסתדר טוב במערכת האקולוגית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משונה...סת לא נראה כ"כ חזירי: (לא שאני מבין כמו מה הוא כן אמור להראות. כרמית?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא אמור להיראות כמו איש עם ראש של ארדברק (Aardvark) שזה מין אוכל נמלים. סת' משנה את צורתו לחזיר בר שחור בלילה. האל רע עובר עם מרכבת השמש שלו בשמים, וסת' עוזר לו להילחם באפיס הנחש שמנסה לבלוע את השמש. במקרים הנדירים שאפיס מנצח את רע וסת' (כלומר, כשהיה ליקוי חמה), המצרים נהגו לקונן על "מות חזיר הבר השחור" ולגלח את הראש לאות אבל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ל- aardvark, הסתבר לי לפני זמן-מה, קוראים בעברית שנבוב (shenabuv)! לתשומת לב קוראי דיון 64. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, הפירוש המילולי של aardvark (באפריקנס) הוא "חזיר אדמה". (כאילו, איפה חי חזיר רגיל?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזירים רגילים חיים בגינאה המשוונית. בעברית כינו אותם שפני נסיונות, אבל הם מעדיפים להיקרא שרקנים. אין לבלבלם חלילה עם חזירי-ים (swine), ששמם העברי התקצר לכדי חזירים, ככל הנראה עוד בימי גלות בבל. הרגלם להתפלש בבוץ ומדמנה נגזר מסביבת חייהם המקורית, בטרם בויתו ע"י האדם - בחופי אגמים מתוקים ובשפכי נהרות. המחזה שובה-הלב של משפחת חזירי-ים היוצאת מן המים אל עבר הסבך, זכה לתיעוד נדיר באחת הכתובות שנמצאו בחתוּשה (אחת הערים המרכזיות של הממלכה החתית העתיקה, דרומית לאנקרה של היום). במזמור פולחני לאלה החתית אוּרוּשְנילי מופיעה בין היתר השורה: "שיניךְ כ[משפחת] חזירי הים, שעלו מהרחצה" למותר לציין שחזירי הים אינם חיים בלהקות או עדרים, כי אם במשפחות. אולי זו אחת הסיבות לכך שבהמה זו אינה נחשבת טהורה ביהדות: כל החיות הכשרות למאכל (בקר, עוף או דגה) חיות בלהקות. החשיבות האקולוגית העצומה של עובדה זו כמעט מובנת מאליה. במרוצת האבולוציה פיתחו חיות מתלהקות יכולת התמודדות עם אובדן מזדמן של פרטים בלהקה. לעומת זאת משפחת חזירים לא יכולה לשרוד ללא אמא חזירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם קביה = שרקן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. שרקן הוא שמה העממי של הקביה, שמקורה ביבשת דרום-אמריקה. מהדורה מוגדלת של הקביה היא הקפיבארה (Capibara), החיה באגן האמזונס. קפיבארות הן חיות טיפשות מאד, אך שוחות היטב. כדי למשוך תשומת לב לחלק השני של תגובתי, אעיר שגם החרקים הכשרים למאכל (חרגולים וארבה, למשל) נודדים בלהקות עצומות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מנסה למשוך תשומת לב לחלק השני של תגובתך, המציין חלוקה משונה לפיה, חוקי הכשרות שבתורה מחשיבים חיות כטהורות וכשרות למאכל רק את אלה שחיות בלהקות או בעדרים (בקר, עוף, הדגה, חרגולים וארבה) ולא במשפחות (כגון: חזירי ים - swine). כבעל רקע של השכלה תורנית גבוהה, מעולם לא שמעתי אודות קריטריון שכזה. ודאי שאינו מופיע בתורה, אבל כמדומני שגם חז"ל לא דיברו אודותיו במקומות הרלוונטיים, אך לא בדקתי עובדתית האם כך יוצא הדבר על החלוקה לפרוטרוט וגם אינני מבין מה הסברא שמאחורי החילוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענתי היא, כי כל החיות הטהורות והכשרות למאכל חיות בלהקות או בעדרים. חשוב להבהיר כי תנאי זה הוא חד-כיווני: החד-פרסתיים (סוסים, חמורים וכו') חיים בטבע בעדרים אך אסורים למאכל. כלומר אין זה הקריטריון ההלכתי לכשרותה של החיה. אך זה עשוי להסביר מדוע מבחינה אקולוגית, אכילת חיות כשרות יוצרת מעמסה קטנה יותר על יכולתן של החיות הנותרות להסתדר בטבע. גם ללא התערבות אנושית, חיות מתלהקות מתמודדות גם כך עם טורפים המחסלים כמה פרטים בלהקה מדי פעם. מאותה סיבה כל טורפי העל (זאבים, נשרים, כרישים וכו') הם טמאים. אולי גם העקה הרגשית של צבי שאחד מרעיו לעדר נטרף, היא קטנה יותר מזו של גור זאבים שאמו נטרפת, אך איני יודע למדוד זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלינק לא עובד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממילא היה שם רק צילום של ציור קיר שלו. לך ל- http://people.hofstra.edu/faculty/martha_hollander/G... במקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספר של סילברמן ופינקלשטיין על המקרא בראי הארכאולוגיה (לא זכור לי כרגע שמו, המהדורה העברית היא משנת 2003) המחברים דנים בתוצאות סקרים ארכאולוגיים של איזורי הארץ השונים. הם מעלים את הטענה שהמאפיין היחיד כמעט של היישובים הישראליים מתקופת הברזל הקדומה (לעומת יישובים באיזורים אחרים מאותה תקופה) הוא שאין בהם שרידי חזיר. םם הטענה הזו נכונה אז מקורו של הטאבו(?) על אכילת החזיר הוא קדום למדי. אבל ברור שסביבת הים התיכון בכלל והארץ בפרט מתאימים לגידול חזירים. מצד שני אותו ספר מכיל את הטענה לגבי ממלכת דוד אשר אנשים רבים לא יאהבו, והיא מסתמכת על אותם סוגי ממצאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, חקר אתרי ההתנחלויות בארץ כנען נעזר במאפיין בולט של שבטים שחיו ופעלו בעבר – עצמות בעלי-החיים. "בעִזבֶּת צַרטָה ובשילֹה היתה כמות עצמות חזיר אפסית, ולכאורה, זהו גורם שאין להתעלם ממנו [להגדרת תושבי המקום כישראלים]", כתב פרופ' ישראל פינקלשטיין מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ("הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים", עבודה לשם קבלת תואר דוקטור של אוניברסיטת תל-אביב, 1986). על-פי הממצאים בשטחי החפירות, תושבי מקומות אלו נמנעו מאכילת חזיר דווקא, איסור המוזכר פעמיים במקרא: ויקרא (יא, ז) ודברים (יד, ח). על-פי ההימנעות מאכילת חזיר, החוקרים מזהים את תושבי האתרים הללו כישראלים. על ההימנעות הזאת כתב גם פרופ' שלום רוזנברג מהחוג למחשבת ישראל והחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים: "נמצאו שרידים של עשרות יישובים בהר המרכזי השייכים לתקופת הברזל הקדומה. יישובים אלה הם ישראליים. כיצד יודעים אנו זאת? עצמות אינספור משרידי האוכל השתמרו בהם, פרט לעצמות חזיר. ביישובי הפלשתים, העמונים והמואבים שמעבר לירדן אכלו חזיר, לא כך ביישובים אלה, שהיו מיושבים על-ידי אבותינו". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |