בתשובה לכרמית, 01/11/04 0:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ואגב, הפירוש המילולי של aardvark (באפריקנס) הוא "חזיר אדמה". (כאילו, איפה חי חזיר רגיל?) |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חזירים רגילים חיים בגינאה המשוונית. בעברית כינו אותם שפני נסיונות, אבל הם מעדיפים להיקרא שרקנים. אין לבלבלם חלילה עם חזירי-ים (swine), ששמם העברי התקצר לכדי חזירים, ככל הנראה עוד בימי גלות בבל. הרגלם להתפלש בבוץ ומדמנה נגזר מסביבת חייהם המקורית, בטרם בויתו ע"י האדם - בחופי אגמים מתוקים ובשפכי נהרות. המחזה שובה-הלב של משפחת חזירי-ים היוצאת מן המים אל עבר הסבך, זכה לתיעוד נדיר באחת הכתובות שנמצאו בחתוּשה (אחת הערים המרכזיות של הממלכה החתית העתיקה, דרומית לאנקרה של היום). במזמור פולחני לאלה החתית אוּרוּשְנילי מופיעה בין היתר השורה: "שיניךְ כ[משפחת] חזירי הים, שעלו מהרחצה" למותר לציין שחזירי הים אינם חיים בלהקות או עדרים, כי אם במשפחות. אולי זו אחת הסיבות לכך שבהמה זו אינה נחשבת טהורה ביהדות: כל החיות הכשרות למאכל (בקר, עוף או דגה) חיות בלהקות. החשיבות האקולוגית העצומה של עובדה זו כמעט מובנת מאליה. במרוצת האבולוציה פיתחו חיות מתלהקות יכולת התמודדות עם אובדן מזדמן של פרטים בלהקה. לעומת זאת משפחת חזירים לא יכולה לשרוד ללא אמא חזירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם קביה = שרקן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. שרקן הוא שמה העממי של הקביה, שמקורה ביבשת דרום-אמריקה. מהדורה מוגדלת של הקביה היא הקפיבארה (Capibara), החיה באגן האמזונס. קפיבארות הן חיות טיפשות מאד, אך שוחות היטב. כדי למשוך תשומת לב לחלק השני של תגובתי, אעיר שגם החרקים הכשרים למאכל (חרגולים וארבה, למשל) נודדים בלהקות עצומות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מנסה למשוך תשומת לב לחלק השני של תגובתך, המציין חלוקה משונה לפיה, חוקי הכשרות שבתורה מחשיבים חיות כטהורות וכשרות למאכל רק את אלה שחיות בלהקות או בעדרים (בקר, עוף, הדגה, חרגולים וארבה) ולא במשפחות (כגון: חזירי ים - swine). כבעל רקע של השכלה תורנית גבוהה, מעולם לא שמעתי אודות קריטריון שכזה. ודאי שאינו מופיע בתורה, אבל כמדומני שגם חז"ל לא דיברו אודותיו במקומות הרלוונטיים, אך לא בדקתי עובדתית האם כך יוצא הדבר על החלוקה לפרוטרוט וגם אינני מבין מה הסברא שמאחורי החילוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענתי היא, כי כל החיות הטהורות והכשרות למאכל חיות בלהקות או בעדרים. חשוב להבהיר כי תנאי זה הוא חד-כיווני: החד-פרסתיים (סוסים, חמורים וכו') חיים בטבע בעדרים אך אסורים למאכל. כלומר אין זה הקריטריון ההלכתי לכשרותה של החיה. אך זה עשוי להסביר מדוע מבחינה אקולוגית, אכילת חיות כשרות יוצרת מעמסה קטנה יותר על יכולתן של החיות הנותרות להסתדר בטבע. גם ללא התערבות אנושית, חיות מתלהקות מתמודדות גם כך עם טורפים המחסלים כמה פרטים בלהקה מדי פעם. מאותה סיבה כל טורפי העל (זאבים, נשרים, כרישים וכו') הם טמאים. אולי גם העקה הרגשית של צבי שאחד מרעיו לעדר נטרף, היא קטנה יותר מזו של גור זאבים שאמו נטרפת, אך איני יודע למדוד זאת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |