 |
|
 |
||
|
||||
 |
ערכתי השוואה של 14 משתנים רלוונטיים (בעיני) לקביעת מידת ההצדקה לפופולריות של משחקים שונים1: 1. משתנה ההפתעה: מה הסיכוי של קבוצה ענייה יותר או לא פייבוריטית להפתיע ולהגיע להישגים בניגוד לציפיות? מה הסיכוי למהפך מהותי במהלך משחק כלשהו (כלומר, נצחון של קבוצה בניגוד להתפתחות התנאים בשטח)? באופן טבעי, ככל שהסיכוי להפתעות גדול יותר, כך העניין של הצופים במשחק גדול יותר. 2. משתנה אורך המשחק: האורך האופטימלי למשחק הוא כשעה וחצי עד שעתיים (זה האורך הממוצע של סרטי קולנוע). כשאורך המשחק קצר מאוד הצופים אינם מצליחים "להכנס" לאווירה וכבר הם נדרשים לצאת. כשאורך המשחק ארוך מדי, הוא הופך דומה מדי לצפיה בטיח מתייבש. 3. משתנה פשטות החוקים: ככל שחוקי המשחק פשוטים וברורים יותר, כך קל יותר לקהל רחב יותר לחוש שהוא מבין מה מתרחש במשחק. 4. משתנה הרציפות: ככל שהמשחק רציף יותר, כך קל יותר לצפות בו ולהינות בו. משחק שיש בו הפסקות רבות מפריע להנאה מהצפיה. 5. משתנה קלות האילתור: ככל שקל יותר לאלתר מגרש משחק וקבוצות משחקים, כך גדלה הפופולריות של המשחק גם במדינות עשירות וגם במדינות עניות. 6. משתנה ההכנסה הנדרשת: ככל שההכנסה הנדרשת ל"ייצור" שחקן קטנה יותר, כך הפופולריות של המשחק גדולה בחוגים רחבים יותר. 7. משתנה שונות השחקנים: ככל שגודלם של השחקנים קרוב יותר לגודל הממוצע של הצופה, כך קל יותר לצופה להזדהות עם השחקנים. בכיוון ההפוך, ככל שהדרישות מהשחקן פרטיקולריות יותר (לדוגמה, צריך להיות שמן מאוד או רזה מאוד או גבוה מאוד) כך מצטמצם מאגר הכשרונות הזמין וקטנה האטרקטיביות של הספורט לצעירים. 8. משתנה חשיפות השחקנים: ככל שלבושם של השחקנים פשוט, חשוף וקל יותר, כך קל יותר לצופים להתקשר לשחקן כבן אדם (לראות אותו שמח, עצוב, מתייסר, נהנה, וכדומה). 9. מספר פרסי המשנה: ככל שמספר פרסי המשנה גדול יותר (כלומר, כשיש מספר פרסים לאורך העונה או כשיש מספר פרסים בסוף העונה) כך גדלה הפופולריות של המשחק, במיוחד אצל מי העניים יותר (המסוגלים לזכות רק בפרסי משנה). 10. אורך עונת המשחקים ומספר המשחקים: עונת משחקים אידאלית תהיה ארוכה למדי (כדי לספק אפשרות לעליות וירידות, תיקון טעויות ודרמות), עם מספר לא גדול מדי של משחקים וטווח זמן מספיק בין משחק למשחק (כדי לאפשר ביצועים מיטביים של השחקנים ברוב המשחקים). 11. מספר הליגות המקצועיות: זו גם סיבה וגם תוצאה. מספר גדול של ליגות מקצועיות מאפשר לכמות רבה יותר של שחקנים למצוא פרנסתם בתחום ומהווה מקור משיכה לצעירים לבחור במשחק. 12. סיכויי אי הכרעה: כאשר מספר גדול של המשחקים אינו מוכרע באופן ברור, מידת האטרקטיביות של המשחק קטנה עבור חלק מהצופים (אך גדלה עבור אחרים, במיוחד ממדינות בעלות מסורת חלשה או אוכלוסיה קטנה). 13. מספר האירועים בעלי פוטנציאל הכרעתי למשחק: מספר הפעמים בהם ישנה התרחשות "רשימה" (כמו סל בכדורסל) אינו משמעותי כל-כך בהשוואה למספר הפעמים בהן ישנה התרחשות מהותית (כמו טצ'-דאון בפוטבול אמריקני או שער בהוקי). 14. התרחשויות מותחות בסוף משחק: כמות המשחקים בהם ההכרעה נרשמת בסוף המשחק ממש (עשירית אחרונה). ערכתי טבלה השוואתית לשישה ענפי ספורט פופולריים (שאני מכיר פחות או יותר) עם דירוג של 3 (ניקוד מקסימלי), 2 (בינוני), 1 (נמוך). התוצאות היו: כדורגל - 39 נקודות כדורסל - 27.5 נקודות קריקט - 27.5 נקודות הוקי - 27 נקודות בייסבול - 23 נקודות פוטבול - 21 נקודות ================ 1 נא לקחת בחשבון שהחתום מעלה הוא חובב צפיה ברכיבה על אופניים (דרגת שפיות בינונית: לא מחמיץ את הוואלטה והטור, מחפף קצת על הג'ירו, מבקר באתרי רכיבה) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר מאמר שניסה להסביר למה כדורגל הוא לא ספורט פופולרי במיוחד בארה"ב. שתיים מהסיבות שאני זוכר הן משחק קצר מדי (כשתי שעות ברוטו לכל היותר) ורצף ארוך מדי שברובו לא קורה כלום. המאמר טען שבארה"ב הציבור מעדיף משחקים של לפחות 3 שעות שמורכב מקטעים קצרים שבכל אחד מהם קורה משהו מעניין. (הוא גם טען ששלוש שעות זה האורך של משחק כדורסל בN.B.A ושהמשחק ארוך יותר ומקוטע יותר ממשחקי כדורסל באירופה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אכן חשיבות לעבודה שבכדורגל ניתן להכניס פחות הפסקות פרסום. בענפי הספורט בארצות הברית יש מגמה הולכת, מתמשכת ומחריפה של הפסקת המשחק לעתים קרובות מאוד לצורך הפסקות כאלו. מספר פסקי הזמן בכדורסל, לדוגמה, הוגדל במידה ניכרת ונוספו "פסקי זמן טלויזיה" חובה באמצע המחצית בכל רבע. אם אינני טועה, יש בכדורסל האמריקני היום למעלה מ-20 הפסקות פרסומת במהלך אותן שלוש שעות. הסיבות לאי-הפופולריות של הכדורגל בארצות-הברית (ברמה המקצוענית – אצל הילדים זהו ענף הספורט המשוחק ביותר שם, כמדומני) מעט יותר טריוויאליות. כפי שקורה במדינות אחרות ובענפי ספורט אחרים, הכדורגל בארצות-הברית סובל מהיעדר מסורת מושרשת ומפופולריות יתר אצל הקהלים "הלא נכונים." בארצות הברית, הכדורגל פופולרי מאוד אצל מהגרים ממרכז אמריקה וזה אינו הקהל "הנכון" לחדירה ללב הקונצנזוס. שתי הסיבות הללו מחוללות סיבה שלישית: היעדר הצלחות משמעותיות שיתרמו להתגבשות של קהל אוהדים רחב. בארצות-הברית, הרבה יותר מבמקומות אחרים, תחושת "אנחנו הכי טובים" נתפשת כאלמנט חשוב להפיכת ענף ספורט ראוי לאהדה. אם תבחן את מפת הספורט בארצות הברית בעיון, תגלה כי כמעט ואין שם בנמצא ענפי ספורט שבהם משתלבת ארצות הברית במפת התחרויות העולמית. בייסבול, כדורסל, פוטבול, הוקי וספורט קולג'ים הם אמריקניים לגמרי (חוץ מהוקי, אבל זה סיפור שונה). החריגים היחידים הם מספר ענפי ספורט אינדבידואליים כמו מירוצי מכוניות, גולף וטניס ואף כאן, ברוב המקרים, מתנהלת זירת התחרויות בארצות הברית במסלול מקביל ולא במשותף למדינות אחרות בעולם. העניין בענפי ספורט שאינם "אמריקניים" מתקיים רק באירועים גדולים וכאשר אמריקנים תופסים בהם מקום בולט. לדוגמה, הסיקור של הטור דה פרנס בארצות הברית עלה בכמה דרגות בכל פעם שאמריקנים תפסו בו מקום בולט; ודוגמה נוספת, סיקור האתלטים האמריקניים גואה כאשר יש אירוע גדול כמו אולימפיאדה או אליפות עולם. בשני המקרים, אגב, בין אירוע גדול למשנהו, ענפים אלו פשוט אינם קיימים בארצות הברית: כל תחרויות האתלטיקה הגדולות וכל המירוצים החשבים מתקיימים אך ורק באירופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיבה נוספת היא שהבייסבול והפוטבול מחולקים למקטעים שכל אחד מהם הוא מיני הכרעה. חבטה של אלה. וכך גם כל התקפה בפוטבול. כחושבים על זה אז גם בכדורסל יש הכרעה זמנית בכל התקפה. בכדורגל הכל נע, גמיש, בלי התחלה וסוף. לשחק כדורגל בצורה בייסבולית זה כאילו שהמשחק ישוחק רק בצורה של פנדלים. וכאן תבוא הפרשנות שתדבר על האמריקאים שאוהבים פאנצ'ים, והכרעות, ותוצאות מיידיות וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ופרשנות כזאת תהיה בעייתית משום שהיא משווה בייסבול ופוטבול לכדורגל ומנסה להסיק מאלו מסקנות על האופי האמריקני בכללו. הדמיון בין פוטבול לרגבי או בין בייסבול לקריקט גדול מדי מכדי שאפשר יהיה להדביק את זה במדויק ל''אופי'' של אומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא המהלך של הפרשנות - הסקת מסקנות על האופי הלאומי דרך הספורט הלאומי. זה עובד כך: האופי האמריקאי ידוע לנותני הפרשנות. הם מנסים, ומצליחים, למצוא התאמה בין האופי הלאומי ובין הספורט הלאומי. כמובן שמדובר בספורט הלאומי, לכן נחשיב את הפוטבול והבייסבול. הקריקט נמצא במקום נמוך הרבה יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקריקט הוא בהחלט ספורט לאומי בכמה וכמה מדינות השונות באופיין במידה ניכרת מהאמריקני. הרוגבי -- המקביל מעט לפוטבול -- גם הוא הספורט המועדף על כמה אומות שאינן אמריקניות באופיין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פנטסטי לקריטריונים 1,2,3,4,5,6,7,12 חלש ב-13,14 ניתן להתאמה מצוינת בשאר הקריטריונים. אפשר גם שש-בש, והנה שיפרנו גם את 13 ו-14. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מלחמה'' וכן שש-בש אינם ענפי ספורט קבוצתיים וכאן התייחסתי רק לענפים כאלו. כמו כן, ב''מלחמה'' יש לכישורים תפקיד מוגבל ביותר, מה שמבטל את האפשרות ליצירת ליגות מקצועיות ותגמול הולם לשחקנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה האולימפיאדות כיום קצת יותר לבושות מאלו לפני 2780 שנה? (-הכנסייה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש את משתנה האינדיבידאליזם (האם אדם יחיד יכול להשפיע על גורלו של משחק), הקבוצתיות (כמה שיתוף פעולה דרוש בשביל לנצח), האתלטיות (כמה יכולת ספורטיבית צריך אדם בשביל להצטיין בספורט) והחוכמה (כמה שכל צריך אדם להצליח בספורט). יש שטוענים שהסיבה שכדורגל פופלרי פחות בארצות הברית, היא בגלל הקבוצתיות של המשחק, וחוסר היכולת של אדם בודד להשפיע על המשחק (כמו בכדורסל או בבייסבול). נקודה נוספת היא שבניגוד לנקודה 4 אצלך, משחק שיש בו הרבה הפסקות, ועוד הפסקות במועדים ידועים מראש, הוא משחק בעל פוטנציאל פרסום גבוהה יותר, ולכן הוא יקבל יותר תמיכה במדינות בהן אין תמיכה ממשלתית בספורט (וזאת עוד סיבה שבארה"ב הכדורגל לא פופלרי כל כך). בהתאם לאמונה הקלויניסטית, אפקט הפתעה (נקודה 1) דווקא פוגע בפופלריות של הכדורגל בארה"ב. מי שמאמין בצדיק וטוב לו, רוצה שהטוב יותר, מי שהשקיע יותר, ינצח. תוסיף לזה שארה"ב היא מדינה עשירה (קלות האילתור עולה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחסור בהפסקות לפרסומות אולי מונע מכדורגל להפוך לפופולרי בארה''ב כיום אבל הוא לא הסיבה לכך שהוא לא היה פופולרי מלכתחילה - כדורגל היה פופולרי באירופה לפני שהיתה טלויזיה. אני חושב שהסיבה הראשונה שהעלית (קבוצתיות מול אינדיבידואליות) בצירוף עם העובדה שבכדורגל אין הרבה אירועים (גולים) הם הגורמים העיקריים לחוסר העניין האמריקאי בכדורגל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוטבול אמריקאי הוא משחק קבוצתי לעילא אם כי לקווטרבק יכולה להיות השפעה גדולה על המשחק. אבל גם למאמן יכולה להיות השפעה על המשחק בגלל שהוא נמצא בקשר תמידי עם השחקנים בעת ההפסקות התכופות ובסימנים מוסכמים מהקו. מה עוד שהמאמן יכול להחליף קבוצה שלמה לפי מצב המשחק - יש לו קבוצת התקפה, קבוצת הגנה וקבוצה נוספת למצבים מיוחדים. בייסבול הוא משחק קבוצתי שמתבסס על שיתוף פעולה הדוק בין הזורקים והתופסים (שנמצאים באותה קבוצה), אם כי הזורק או החובט (מהקבוצה היריבה) יכולים להשפיע על המשחק. גם בביסבול המאמן משתתף בצורה אקטיבית במשחק. כדורגל הוא משחק קבוצתי וללא שת''פ בין השחקנים הקבוצה תמוטט. אבל, שוער או חלוץ טוב יכולים להטות את גורל המשחק. אז בנקודה הזו אני לא רואה כל כך הבדלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 229338 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה תפקידו של התופס (חוץ מלהציל ילדים שעומדים ליפול)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתפוס. כאילו, דה? הוא תופס את הכדור ומוסר אותו (בד"כ) לשחקן אחר שעומד קרוב לבסיס ע"מ לפסול את שחקני היריב שנמצאים בין הבסיסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כל שחקני השדה הם תפסנים, לא? וכמה שיתוף פעולה יכול להיות להם עם הזורק, כשבאמצע מתערב החובט, וכל משוואות ניוטון משתוללות? (אני כבר חשבתי שמדובר על זה שעומד מאחורי החובט. או שבאמת מדובר עליו?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תפסן, לא תופס ( אבל מסכים שזה תרגום משונה, כמעט כמו ''הוא היה מדייג''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא כדורסל הוא מופת לקבוצתיות. אף שחקן, ויהא הגדול ביותר, אינו יכול להצליח לבדו או בלי שיתוף פעולה ועבודת צוות עם עמיתיו. הדוגמה המובהקת לכך היא מייקל ג'ורדן, שבחלק הראשון של הקריירה שלו קלע סלים כחול אשר על שפת הים ולא הגיע לשום מקום – רק כאשר באו אחרים, עזר כנגדו, כמו סקוטי פיפן או טוני קוקוץ' הצליחה הקבוצה שלו לזכות באליפויות. האליפות האחרונה בנ.ב.א הייתה דוגמה טובה נוספת, כאשר הקבוצה שהייתה קבוצה (דטרויט) אבל ללא כוכב גדול בודד, הצליח לנצח קבוצה שבה משחקים מי שנחשבים לשני הכוכבים הגדולים ביותר היום. דברים אלו נכונים עוד יותר ביחס לבייסבול, שהוא משחק קבוצתי מאוד, ואפילו יותר לגבי הספורט הקולג'י, שבו הערך הקבוצתי מודגש במיוחד. נקודה 1 – אם טענה נוסח וובר זו נכונה, הרי שהיינו צריכים לגלות התרחשות דומה בכל המדינות בהן ישנן תפישת פרדסטינציה ו"ייעוד". העובדה שהכדורגל פופולרי באותה מידה בצפון הלותרני ובדרום הקתולי של גרמניה והפופולריות שלו בארצות קלוויניסטיות/צווינגליות/לותרניות כמו שוודיה, נורווגיה, שווייץ או הולנד מחלישה את הנקודה שלך במידה ניכרת. נקודה 4 – למיטב ידיעתי כדורגל אינו נתמך ברוב המדינות על-ידי המדינה, אלא בפופולריות שלו בקרב הקהל. לדוגמה, באנגליה נרכשים מדי מחזור למעלה מחצי מליון כרטיסים למשחקי הקבוצות המקצועניות. הנקודה שהעלית אינה משמעותית, לדעתי. נקודה 5 – קלות האילתור קשורה גם בקבוצה וגם במגרש. גם אם נקבל שארצות הברית מדינה עשירה, הרי שעלות יצירת קבוצת פוטבול או בייסבול (מבחינת צוות האנשים, ציוד ומגרש) בארה"ב עדיין עולה פי כמה וכמה על העלות הדומה לשתי אבנים, כדור זול וגיוס שניים או שלושה ילדים בגרמניה או אנגליה. גם נקודה זו אינה משמעותית, כניסוחך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן, גם מירוץ שליחים (או אופניים) הוא מקצוע קבוצתי, שתלוי בכל אחד מהשחקנים, וגם מחניים הוא משחק אישי שתלוי ביכולת האישית של שחקן בנפרד. עדיין יש הבדל בין רמת שיתוף הפעולה שנדרשת בכדורגל, לרמה שנדרשת בבייסבול, ובין רמת היכולת האישית שנדרשת בכדורסל, לבין הרמה שנדרשת בכדורגל. נקודה 1. אני לא חושב שההולנדים מקבלים את התפיסה הזו בצורה קיצונית כמו האמריקאים. נקודה 4. העניין הוא לא בתמיכת המדינה, אלא בצורך של הספורט המקצועני להתפרנס מפרסומות. שוק הפרסומות בכלל, ופרסומות הספורט בפרט, בארה"ב הוא הגדול בעולם. מתוך רשימת הספורטאים המרוויחים 1 ביותר בעולם מופיע שחקן כדורגל בודד בעשיריה הראשונה, הוא גם היחיד בעשיריה שאיננו אמריקאי, והיחיד שלא מרוויח בזכות כשרונו הספורטיבי. בנוסף לו יש ב50 הראשונים רק עוד שני כדורגלנים. נקודה 5. לביל גייטס ולי עולה אותם מיליון דולר (נגיד) לקנות מטוס פרטי, ואותם עשרים אלף דולר לקנות מכונית פרטית. למה אני תמיד אבחר במכונית פרטית, וגייטס תמיד יבחר במטוס פרטי? ילד ברזילאי שצריך להוציא את דמי הכיס השנתיים שלו לקנות קסדת פוטבול יעדיף לשחק כדורגל עם כדור מגרביים, ילד אמריקאי, שקסדת פוטבול היא חלק מדמי הכיס החודשיים שלו, יתחשב הרבה פחות בעלות, והרבה יותר בדברים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה-ספורט האמריקאי זה פוטבול (בייסבול נחשב passtime) והוא משחק מאד קבוצתי (תגובה 229329). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המילה ''האמריקאי'' מיותרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוטבול הוא *ה*ספורט. נקודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא פזיז במקצת לצאת בהצהרה החלטית כזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שתשאל מאיפה חירבנתי את זה :-) איכשלאיהיה, עם הניק שלי מותר לי להביע את דעתי בצורה פרובוקטיבית במקצת, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה. הבעייה עם הצעירים של היום היא שהם חושבים מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, תאורית גלובליזציה בלתי סבירה, מאת פרנקלין פואר. המקום האחרון בו אפשר לצפות לביקורת נרחבת על ספר העוסק בכדורגל, זה מוסף הספרים [היוקרתי רב ההשפעה] של העיתון [האליטיסטי והחשוב] ניו-יורק טיימס, אך הנה פורסמה השבוע ביקורת כזו שכתב ג'ו קווינאן: אני מתרגם חלק מהפיסקה המסכמת משום שאני חושב שזה ממש מתאים לפתיל שלנו: "זהו ספר מרתק, אך הוא לא יגרום לאף אמריקאי להתלהב מכדורגל. מכיוון שכבר יש לנו הוקי קרח, משחק פראי ותחרותי עם גולים מעטים ששום דבר בעצם לא קורה בו, ומכיוון שאנחנו לא רוצים לייבא חוליגניזם, אני משער שמרבית הקוראים יסיימו את הספר בהרגשת רווחה על כי כדורגל מקצועי, בדומה לפופ צרפתי, סטנד-אפ גרמני וסרטים הודיים, הוא דבר מעיק במיוחד שלמזלינו נשאר מחוץ לחופינו ומשם איננו יכול להזיק לרפובליקה העדינה שלנו. יתכן שמבלי משים, שיר ההלל שפואר כתב לספורט אותו הוא אוהב ישמש כתחמושת לאלה המתעבים אותו." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פופ צרפתי זה רע? בשעות (המעטות) שאני מבלה בחדר-כושר, אני נאלץ להיחשף לערוצי מוזיקה שונים. הקצת-פחות-נורא שבהם1 הוא ערוץ צרפתי, שמשדר בערך חצי-חצי שירים באנגלית ובצרפתית. הפופ הצרפתי מספיק מושפע ממה שקורה בעולם האנגלי כדי להיות די נורא, אבל בגלל פיגור מסוים, הוא עדיין פחות נורא מזוועות הפופ דובר-האנגלית. 1 טוב, גם VH1 classic האנגלי הוא סביר. הוא מתמקד בפופ משנות השמונים, ומתברר שהזבל של שנות השמונים הוא שורת יצירות מופת בהשוואה לזבל של היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שלא סובל גם גם הזבל של שנות השמונים, אני רוצה לבשר לך שאתה פשוט מזדקן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מן הסתם נכון לרובנו. ולמרות שגם אצלי הנוסטלגיה מייפה רבים משירי שנות השמונים (כפי שכתב רב"י למטה), אני חושב שיש כאן מעבר לכך. היום שמעתי ביצוע חדש, של איזו בלונדה1, ל-take my breath away. ואני איתן בדעתי, ומוכן לנמק אותה אובייקטיבית, שהשיר בביצוע המקורי הוא מגעיל, ובביצוע החדש מגעיל יותר. ושניהם מייצגים היטב את הפופ של זמנם. 1 אני לא אומר את זה כדי לרמוז לתכונות אישיוּת כאלו ואחרות, רק לעזור לזהות למישהו שזה אולי מעניין אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע אם פופ צרפתי זה רע, אבל נראה לי שהוא ניסה לשגר חץ אוקסימורוני. 1 זבל של אז הופך למעדן של היום מכוח חוק הנוסטלגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי בדוגמא קצת ישנה לפופ צרפתי, ג'וני הולידיי שר, בצרפתית, את I saw her standing there, של הביטלס. לטעמי הביצוע הזה מזעזע, שני אולי רק למיי ווסט המבוגרת ששרה את Light my fire של הדלתות (יש לי קובץ). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובמקום השלישי: נינה סימון שרה את נה מה קיטה פה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'וני הולידיי בתרדמת יזומה בעקבות כשלים בניתוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תשכח שהסקירה באה מאומה הסבורה שמייקל בולטון זו מוסיקה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשעמם ביותר התכוונת לומר... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתבלבל, כנראה, בין הבייסבול, אותו טכס משונה ומשעמם שמטרתו היחידה היא להגביר את צריכת הנקניקיות והבירה, לבין המשחק המרתק שקרוי פוטבול. או פיינטבול. אבל נדמה לי שבכלל הוציאו אותו מחוץ לחוק אחרי המקרה האחרון עם האמסטל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודה 1 - העלית את התיזה הוובריאנית, אז לך עליה עד הסוף. לא ככה? לא ברורה לי ההסתייגות שלך כאן. שמא תפרט? נקובה 4 - רשימת הספורטאים המרוויחים ביותר בעולם מטעה מאוד, כיוון שהיא כוללת את הקצפת ולא את המכלול. לדוגמה, אם תיקח את מכלול הספורטאים המקצוענים בארצות הברית בשלושת ענפי הספורט המובילים תגיע למספר כולל של קצת פחות מ-3000 המשחקים בכמאה קבוצות. מתוכם כ-500 זוכים להכנסה גבוהה מאוד, וכל השאר (במיוחד בקאדרים הרחבים של בייסבול ופוטבול) נהנים מהכנסה ממוצעת קטנה במידה משמעותית. אם נניח הנחות נדיבות לגבי מספר הצופים באיצטדיונים בארצות הברית (כמדד כלשהו לביקוש) נגיע למספר של מאה מליון צופים בשנה (להערכתי, אם מספר הצופים מגיע לחצי מזה, בארצות הברית ישמחו מאוד). השווה זאת למצב בכדורגל, שבו בכמאה מדינות בהן יש ליגות מקצועיות ישנם כ-60 אלף שחקני כדורגל מקצועיים, שבמפעלותיהם צופים מדי שנה בערך 300 מליון צופים ברחבי העולם. רוב שחקני הכדורגל האלו אינם מתפרנסים מפרסומות – נחלתו של מיעוט קטן ביותר מבין הכדורגלנים והספורטאים בכלל – אלא סתם מכספם של הצופים באיצטדיונים ובטלויזיה. נקודה 5 – השוואה לא עניינית, כיוון שהילד האמריקני גם הוא לא קונה קסדת פוטבול כיוון שכדי לשחק פוטבול כהלכה צריך מגרש מיוחד וחמישים שחקנים מצוידים היטב. השאלה אפילו לא עולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודה 1 - למפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההולנדית יש 42 מושבים בפרלמנט, למפלגה הסוציליסטית יש 9, תשווה למפלגת השלטון (הנוצרים-דמוקרטים) עם 44. איזה מהמפלגות הסוציאליסטיות והסוציאל-דמוקרטיות בארה"ב יכולה להגיע לכאלה תוצאות (בראון קיבל פחות מאחוז בבחירות האחרונות)? יש הבדל אידיאולוגי ברור בין התפיסה האירופית לתפיסה האמריקאית גם כשזה נוגע לאמריקאים קתולים ולאירופים קלוויניסטים. נקודה 4 - השאלה היא כמה שוק הפרסום בטלויזיה, הוא השוק המשמעותי ברווחים מהספורט. בכדורסל הוא כל כך משמעותי שהוסיפו "פסק זמן טלויזיה". הקסדה הייתה רק דוגמא, גורלו של כל שאר הציוד זהה. מקום בו יש מספיק ילדים שרוצים לשחק פוטבול, יבנה מגרש פוטבול, וגם כאן, יותר קל להורי הילדים האמריקאים למצוא את המשאבים המתאימים. הטענה שלך לגמרי לא ברורה לי, אתה באמת מנסה לטעון שאנשים לא מקבלים החלטות גם לפי המשאבים העומדים לרשותם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודה 1 – מה עניין שמיטה להר גריזים? האם הפרלמנט העכשוי של הולנד הוא שיקוף של אופיה המושרש של האומה ההולנדית מימים ימימה? האם אתה טוען שהקלווניזם בארצות הברית הוא זן אחר ומיוחד של קלוויניזם שיצר תפישה של פרדסטינציה ו"ייעוד" השונה מהותית מזו שנוצרה באירופה? אם כן, איבדת אותי ואת וובר לחלוטין ותיאלץ לבאר את הדברים. נקודה 4 – שוק הפרסום בטלויזיה חשוב מאוד גם באירופה וגם בארצות הברית וקשה לומר שהוא חשוב במקום אחד יותר ממשנהו. ההבדל הגדול ביניהן הוא במבנה הבעלות ובאופי הקבוצות. בארצות הברית, הליגות הן התאגדויות של בעלי קבוצות לצורך קידום אינטרסים הדדיים. רוב הקבוצות הן יצורים מלאכותיים, שהוקמו במקום מסוים מטעמי עניין של הבעלים (במקרים רבים, הבטחה של העיר או המדינה לבנות אצטדיון) והקשר הקהילתי שלה הוא לעתים קרובות רופף ואקראי. מסיבה זו, בעלים יכולים להעביר קבוצה ממקום למקום בלי הנד עפעף, לצפצף צפצוף ארוך על הצופים בהעסקת מאמנים לא רצויים במשך שנים, ואיגוד הבעלים של ליגה כלשהי יכול לשנות בקלות את כללי המשחק כדי להתאימם לנוחותו, כשלקהל הצופים יש השפעה מזערית על ההתרחשות. ספק אם קהל הצופים האמריקני אוהב את שפע הפרסומות המוצע לו – אך הוא חסר אונים וחסר כלים להתמודד עם התופעה. באירופה, לעומת זאת, כמעט כל הקבוצות צמחו מתוך קהילה מסוימת ונותרו קשורות אליה (ולעתים קרובות נחשבות חלק מהעיר). לעתים קרובות, לקהילה שבתוכה צמחה הקבוצה יש השפעה ניכרת על מהלכי הקבוצה (ולעתים, כמו במקרה ברצלונה, קהל המנויים הוא גם הבעלים) ומרחב התמרון של הבעלים מוגבל הרבה יותר. נוסף על כך, באירופה ישנו מספר רב של ליגות נפרדות, כך שקשה מאוד, אם לא אפשרי, ליצור שינוי מהותי במשחק בלי הסכמה כללית של כל הליגות ושיתוף פעולה כלל-עולמי. לגבי סוגית הפוטבול – לא ברור לי מדוע אתה מתעקש כאן כשפוטבול הוא ספורט שהעיסוק בו אסור במובהק על ילדים קטנים בגלל סכנה חמורה של נזק גופני. אין בכלל ליגות ילדים בפוטבול והעיסוק בספורט מתחיל רק בגיל הנעורים. הדוגמאות היחידות שבהן אתה יכול להשתמש כאן הן בייסבול וכדורסל – ובשתיהן רף הציוד הנדרש נמוך יחסית, כך שההנגדה לא עובדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שלפחות לאחרונה ילדים משחקים flag football שהוא מהדורה קצת יותר משוכללת של touch football של פעם, ומסוכן פחות מכדורגל (soccer). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודה 1 - איבדנו אחד את השני. בחירות הם הסקר הטוב ביותר, לכל אזרח יש קול בודד. הרכב הפרלמנט ההולנדי מייצג בצורה הטובה ביותר את תוצאות הבחירות של הציבור ההולנדי, שמייצגות בצורה הטובה ביותר את תפיסות עולמו העכשווית של הציבור ההולנדי. תוצאות הבחירות לנשיאות בארה"ב מייצגות בצורה הטובה ביותר את תפיסות עולמו העכשווית של הציבור האמריקאי. עד כאן, מוסכם? הרכב הפרלמנט ההולנדי מראות שיש "הרבה מאד" (כמעט חצי) הולנדים בעלי תפיסת העולם הסוציאליסטית. תוצאות הבחירות לנשיאות בארה"ב מראות שתפיסת העולם הסוציאליסטית "לא קיימת" (פחות מאחוז) בקרב אזרחי ארה"ב. עד כאן, מובן? מכאן יוצא שבקרב אזרחי הולנד נפוצה פחות התפיסה הקלוויניסטית-קפיטליסטית, מאשר בקרב אזרחי ארה"ב. הצלחת לעקוב? מכאן ברור למה במדינה כמו הולנד ספורט שבו הטוב לא תמיד מנצח יהיה פופולארי יותר מארה"ב. והנה, מבט חטוף על הספורט הפופולארי בשתי המדינות, כמו גם על שאר התרבות הפופולארית (סרטים, ספרים, טלויזיה) בשתיהן מראה שהצפוי אכן קורה. יש מבין? אין לי שום טענה לגבי "אופיה המושרש של האומה ההולנדית מימים ימימה", אני לא חושב שקיים דבר כזה. ברור לי מלמידת ההיסטוריה של אירופה המודרנית, שעברה במאה העשרים מהפכות, מלחמות וכיבושים, ומניתוח תוצאות של בחירות במדינות אירופה השונות, לאור אותם מאורעות, שתפיסות העולם באירופה עברו מספר מהפכות. מצאת אותי? נקודה 4 - קשה לומר, והנה אני אומר. בספורט בארה"ב שוק הפירסום בעל השפעה חזקה יותר מאשר בספורט האירופי (תופעה שהולכת ומשתנה, אגב). נקודה 5- הגיל בו מתחילים לשחק הוא ממש חסר חשיבות. ילדים קטנים משחקים במשחקים אחרים, דומים, שדורשים לא פחות ציוד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |