בתשובה להקשה המקשה, 20/06/04 10:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
7. כלבים גדולים שבעליהם סוגרים אותם כל היום בדירה, ושמבלים את היום ביללות עצב. 7ב. התעקשות להחזיק ולגדל את הכלב הלא מתאים בתנאים הלא מתאימים (כאן למשל, בלב העיר הצפוף, יש הרבה יותר כלבי זאב מאשר פודלים. על מה זה אמור לפצות?) 8. סדר עדיפויות תמוה - בעל כלב אחד, שהכלב שלו התעקש להתיידד איתי למורת רוחי, אמר לי "זה מקום ציבורי, ואני לא יכול להחזיק את הכלב קרוב אלי כל הזמן. אז אם את לא רוצה שהכלב ייגש אליך, תזוזי את". 9. מוסרנות - בדרך כלל, כל הטענות לעיל ייהדפו מייד על ידי בעלי הכלבים, בהאשמה האיומה "אתה שונא כלבים!". צר לי, אין צורך לשנוא בשביל לא לאהוב. ולא היה לי שום דבר נגד כלבים, עד שפגשתי בזן המעצבן מכולם, הלא הוא בעלי הכלבים העירוניים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הטענות (המוצדקות) שלך מכוונות כנגד בעלי הכלבים ולא כנגד הכלבים עצמם. על אף הדוגמאות האמוציונליות של הקשה המתקשה הרי שמדובר בדמגוגיה. איכות החיים העירונית שלנו נפגעת עשרות מונים מבהמות הולכי על שתיים מאשר מהתנהגות כלבים חתולים ובעלי כנף. פגיעות פיזיות בחולי סכרת שחפת וציפורן חדרנית נגרמות בכל יום על ידי 'בני אדם' - מישהו עושה מזה עניין? זה פשוט לא שווה כותרת כנראה. כאשר מדובר בכלב, הו הו, זה כבר עניין אחר. כל עורך מכובד צופה את הפחד הקמאי שכותרת מסוג זה תעורר בלב הציבור ולא מסוגל לעמוד בפיתוי. השימוש במילה 'טרף' אולי היתה בלתי מכוונת אך כל כך צפויה. הזכירו בדרך אגב כי דיירי הבניין בו התגוררה אותה פעוטה היכו את הכלב לאחר שנתפס ע"י הכלבנים, אני מוצא התנהגות זו גרועה יותר ממה שעשה הכלב. אבל זה רק אני ואין מה לדאוג... אני אוהב כלבים חתולים ומכרסמים (את האחרונים בתנאים מגבילים), אני מתעב בעלי כלבים חסרי אחריות או כאלה שמשתמשים בכלב על מנת להשלים פערים בדימוי הגברי של עצמם. מאחורי כל אמסטף או סתם בן תערובת שנשך אדם/חירבן על המדרכה/ילל בלילה או נגח בחולה סכרת הגר בקופסת נעליים באמצע הכביש ישנו אדם לא מוסרי (סליחה, זה מדיון אחר) שצריך להיענש. אני מצליח לאתר כל כך הרבה קצוות פרומים אשר משתלשלים מהדעה שלי ואני יודע שאם אתחיל להתפזר זה לא יגמר טוב... לפני שמישהו ירים כאן להנחתה צריך לזכור כמה עובדות בסיסיות: 1. ישנם מקומות בעולם בהם כלבים חולקים את העיר עם בני אדם בצורה הרבה יותר טובה. 2. ישנם חוקים קיימים שלא נאכפים ע"י השלטון מה שלא מונע מכל מיני ח"כים איזוטריים לרכב על הגל ולהפגין איכפתיות מזוייפת. 3. זו לא הפעם הראשונה שהנושא עולה, מעורר מהומה ונעלם כפי שבא. הכותב מחזיק בשני כלבים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענותי אכן מופנות כלפי בעלי הכלבים (לא כולם, אגב, כפי שאולי תוכל לגלות אם תקרא ביתר זהירות את שני משפטי הפתיחה של תגובתי המדוברת). אמוציונלית? דמגוגיה? אנא הסבר. אני מסכים שקיימים מפגעים נוספים רבים העוכרים את איכות חיינו ושאינם קשורים לכלבים. זו לא סיבה להזניח את הטפול בנושא. בחברה האטומה והמזלזלת שיצרנו כאן, פגיעות בבני אדם ע"י 'בני אדם' (הגרשיים במקור) הן אכן עניין שבשגרה. לעניות דעתי הבלתי נחשבת, יש להצר על כך ולפעול לשפור המצב, במקום להשתמש בתקדימים כבעלה תאנה להצדקת עוולות נוספות (באמצעות אקסטרפולציה אנו עוד עלולים לקשור את התנהגות בעלי האמסטפים לכיבוש בשטחים. לא הייתי רוצה להרחיק עד כדי כך, למרות האפשרות שהקשר מאד עמוק ורלוונטי). "מאחורי כל אמסטף..." : גם כאן אני מסכים עמך. אני רק סבור שיש להקדים תרופה למכה ולא להתעורר רק אחרי שהנזק כבר נגרם (ובמקרים רבים, כמו בנכחי, הכתובת על הקיר, לפעמים במשך שנים). אם נתחיל לטפל בבעייה ברצינות, אולי עוד נזכה יום אחד שמצבנו יהיה כבאותן מדינות שהזכרת. הכאת הכלב ע"י הדיירים היתה לא יותר מאמצעי פרימיטיבי ופסול לפרוק את כעסם ותסכולם (והטינה שמן הסתם נצברה כלפיו וכלפי בעליו במשך שנים), בשל אי יכולתם להשתלח באשם האמיתי - הבעלים. הכותב נכשל אפילו בגידול מנדבושקס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי, הכלב האמור היה ברשות המשפחה המתועבת במשך שבועות ספורים בלבד. מי שמכניס לביתו אמסטף בוגר ואלים כשיש בבית ילדים קטנים1, זה מי שצריך להכניס לכלא. וכשקראתי היום שבמשטרה לא מתכוונים לתבוע את ההורים על רשלנות כי "הם כבר שילמו את המחיר הנורא מכל", לא יכולתי שלא להתעצבן: מי ששילם את המחיר הנורא מכל היא הילדה המסכנה. ההורים שלה צריכים להכנס לכלא על מה שהם גרמו לו, ואת ילדיהם האחרים, אם יש כאלו, יש לסלק מידיהם ולהעבירם לידי מי שממש ידאג לשלומם. 1 ילדים קטנים, לרוב שלא בכוונה, מכאיבים לבעלי חיים אחרים בסביבתם - בגלל מוטוריקה לא כל כך מוצלחת וניסיון בעייתי עם "חיות" בעיקר בדמות בובות שלא מפריע להן שמטלטלים אותן אנה ואנה, הם מושכים להם בפרווה, הם קופצים עליהם והם עושים כל מיני דברים שכלבים שגדלו במשפחה שנים ארוכות ידעו לסלוח עליהם בחיוך (כלבים מחייכים?), אבל שכלבים חדשים במשפחה יתעצבנו עליהם במהרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך להסחף. אני לא רואה איזו תכלית תשרת העמדה לדין של החוליגן. "הם כבר שילמו ..." נשמע הגיוני למדי בנסיבות. עונש הם כבר קיבלו. חינוך מחדש - אם מה שקרה להם לא יעזור, שום דבר לא יעזור. יותר הגיוני להכניס את כל בעלי כלבי המשחית שעדיין לא תקפו לכלא. פה לפחות יש תועלת חברתית ברורה. להרגשתי בחברה שלנו מסתובבים הרבה מאוד אנשים שמקומם בכלא (פורצים, סוחרי סמים, בריונים אלימים שבתקרית הכבישים הבאה ירצחו מישהו) ובתי הכלא עולים על גדותיהם. אני לא מציע בשלב זה להרחיב את מעגלי האסירים. יהא גם צורך להקים ועדה לבדוק איזה הורים מספיק רגועים ואחראים כדי לגדל את ילדיהם לאזרחות טובה ומבלי להרכיב אותם על תנינים או להשקות אותם לשכרה. אני חוזר ומציע את הצעתי לפגוע בכיסם. ראה תגובה 227213 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אם מה שקרה להם לא יעזור, שום דבר לא יעזור" - אני לא בטוחה. קשה מאוד לאדם להודות אפילו בפני עצמו, שהפעולות שלו הובילו באורח ישיר למות בתו. בהחלט ייתכן תסריט שבו האב ממשיך לחיות תחת הרושם שהכלב "ירד מהפסים", או ש"הילדה התגרתה בכלב", או ש"הכל בגלל האם שהרגיזה/הרעיבה את הכלב" או כל מיני תירוצי רציונליזציה כאלה, ולא למצוא פגם בכך שהוא הכניס את הכלב לביתם. ובכל מקרה, האם עבריין שהבין שעשה טעות, פטור מעונש? זו שאלה עקרונית, שתקפה לא רק למי שהטעות פגעה בהם קשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוקי לא טען שהם יצאו בלי עונש. אם אני מבין אותך נכון, כאשר מערכת חיצונית מוצאת אותך אחראי, יותר קשה להתחמק באמצעות תירוצים. אני חושב שבעיקרון את צודקת, השאלה היא האם יש טעם במקרה הזה לגזור (נניח) מאסר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המוקד שלי אחר: מדברי שוקי עולה שהרג הילדה הוא ההוכחה האולטימטיבית לכך שהאב עשה טעויות בגידול ואחזקת הכלב. ואני אומרת, שגם זה לא מספיק כ"הוכחה", כי ברוב המקרים פשוט קשה להודות באמת חמורה כזו (ואם משתמעת מדברי אמפתיה לאב, זו טעות הגהה). [ לאדם יש תכונה, שבמקום להודות שמה שנחת עליו היה סטירת לחי מצלצלת, הוא ימציא לעצמו סיפור שזו היתה תזמורת כלי הקשה שמנגנת במיוחד בשבילו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא עוקב. האם את מתכוונת למשפט הזה של שוקי: "אם מה שקרה להם לא יעזור, שום דבר לא יעזור" ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שונה, כי שוקי כיוון ספציפית ל''חינוך מחדש'' - לא לעונש, אלא לגרום להבנה לחלחל בנפשו של האב המטומטם הספציפי הזה, בצורה שתאפשר לו להימנע משגיאות דומות בעתיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר כאשר מערכת חיצונית מוצאת אותך אחראי, יותר קשה להתחמק באמצעות תירוצים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא! קשה להניח שעונש על מעשיך ישכנע אותך שטעית. אבל עדיין מגיע לך עונש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל שוקי אמר גם (ואני מסכים איתו) ש''עונש הם כבר קיבלו''. השאלה למה אנחנו מרגישים ש''מגיע'' גם עוד עונש פורמלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל הבדיחה עם רוצח הוריו שביקש חנינה כי הוא יתום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבינה. אתה שואל אותי מדוע יש הצדקה לתת לו עונש פורמלי, ואני שואלת דווקא מדוע יש הצדקה לפטור אותו מעונש. לא השתכנעתי שהסבל שלו פוטר אותו, כיוון שהוא אחראי בצורה כמעט ישירה 1 לסבלו הגדול ונדמה לי שחובת ההוכחה וההנמקה עליך במקרה זה - עונש הוא ברירת המחדל. 1 טוב, אז הוא לא רצח את ביתו במו ידיו וגם לא נשך לה את עורק הצוואר. רק שיכן אותה בבית אחד עם בעל חיים שהוכיח את עצמו כחיית טרף רצחנית. דאאאא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, אז הטענה שלך בסופו של דבר היא "הוא *לא* נענש מספיק". היתה לי כנראה אי הבנה. בתגובה 401835 שאלת (רטוריות) "האם עבריין שהבין שעשה טעות, פטור מעונש?" וחשבתי שאת מוטרדת מכך ששוקי קורא לפטור את ההורה מעונש משום שהוא "למד את הלקח". ניסיתי להעיר שגם אם האב לא למד את הלקח, אי אפשר להכחיש שהוא קיבל "עונש" על מעשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אכן מוטרדת ממה שציינת (אבל לא מכחישה שהוא קיבל עונש על מעשיו, עם או בלי לקח). זה לא מצדיק פטור מעונש ''רשמי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בבדיחה הזו משהו לא מצחיק: במקום לשמש תשובה, נראה לי שהיא מדגישה את השאלה. נניח שידוע לנו בוודאות שזה שרצח את הוריו הוא עכשיו, בעקבות הרצח, אומלל מאוד ויישאר אומלל עד סוף חייו, יותר מרוב האנשים שיושבים בבית כלא. וידוע לנו בוודאות, מתוך נסיבות המקרה, שאין סכנה שהוא ינסה לרצוח אנשים אחרים. (מאידך, כדי לא לעשות את הדילמה לקלה מדי לצד השני, נציין שהרצח היה מתוכנן ואכזרי). למה אנחנו עדיין רוצים להעניש אותו פורמלית? זה לא ישרת מניעת פשע, ולפחות לכאורה גם לא הרתעה ואפילו לא נקמה (הוא הרי ממילא סובל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא הרתעה? ולמה לא נקמה? אני לא חושב שנקמה פירושה לגרום למישהו סבל רק אם הוא נהנה מהחיים. יש רמות שונות של סבל, ולדעתי גם יש חשיבות לשאלה מי גורם את הסבל הזה. אם רוצח סדרתי נדרס על ידי מכונית, אני לא חושב שההורים השכולים יראו זאת בתור "נקמה". ייתכן שדווקא יצטערו שנמנעה מהם האפשרות "לנקום". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרתעה יש כאן, במידה מסוימת (אם ילד בן 13, נניח, מודע לעונש האפשרי במקרה כזה). ויותר מזה - באיזה אופן נראה לי שלמאסר, בעניין זה, יש אפילו פונקציה של שיקום. של "התנרמלות". כביכול, הוא מסדיר את עונשו של הילד מול החברה, ולא רק מול עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהם אמרו, וגם: העונש הוא מסר. לא ייתכן שנעודד מסר שבו "משתלם" לבצע פשע שמכאיב לך עצמך, או משתלם להעמיד פנים שהוא מכאיב לך. הרי יוצא מכך שכדי לבצע את הפשע המושלם עליך קודם להתחתן עם מי שאתה רוצה להרוג, או להוליד מישהו כזה, ר"ל. 1 רציתי להזכיר כאן כמה בעלים שרצחו לאחרונה את ילדיהם ו/או נשיהן בגלל סכסוך משפחתי, אבל אני באמת לא יודעת איך להתייחס למקרים האלה ומה אפשר לחשוב על המניעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, אנחנו צריכים להעניש כדי למנוע "רמאויות" של אומללות. אבל אולי במקרה של האיש שבתו מתה בשיניו של אמסטפו אפשר להניח שלא תיתכן הונאה כזו - שלכל אדם סביר, ואפילו אדם שחוטא בהחזקת אמסטף, מות ביתו הוא טרגדיה גדולה יותר, בסדר גודל, מכמה שנים בכלא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...אבל נקודת המוצא שלי היא שמות ביתו לא רלוונטי לקביעת העונש. אנחנו לא צריכים להעניש "כדי למנוע רמאויות" כאלה, אלא כדי שהמסר החברתי שמתקבל מהעונש יהיה עקבי (וכן, זה בא ישירות על חשבונו של ההוא עם הילדה והאמסטף. כבר אמרתי שאין לי הרבה אמפתיה אליו?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במה בעצם אפשר להאשים אותו? אסור להחזיק בארץ כלבי אמסטף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה הערה 1 ב תגובה 402147 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל מבחינה חוקית, האם יש איזה סעיף בחוק שמתאים להרשעה על דבר כזה? בסך הכל יש כל מיני תאונות ביתיות קטלניות שיכולות להתרחש בשנייה גם בלי אמסטף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, רשלנות (ובטח יש עוד סעיפים, אבל אלע"ד). אם יש אצלי בבית טלוויזיה גדולה וכבדה שעומדת על שרפרף רעוע, והיא נפלה פעם על הכלב של השכנים והרגה אותו, הדעת נותנת שאסלק אותה משם, או לפחות אדאג להעמיד אותה בצורה יציבה, לפני שגם ילד שגר במקרה בבית יילך בעקבות הכלב. אני מבינה שאתה נחפז להגן על הכלב, אבל אתה נובח על העץ הלא נכון :-P האב הוא האשם מבחינתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אין לי שופ אינטרס להגן על הכלב. למען האמת, לדעתי יש לאסור על החזקת כלבי אמסטף בארץ. אבל הכלב הזה כבר נשך קודם? לא זכור לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשך והרג את הפודל של השכנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לאדם יש תכונה, שבמקום להודות שמה שנחת עליו היה סטירת לחי מצלצלת, הוא ימציא לעצמו סיפור שזו היתה תזמורת כלי הקשה שמנגנת במיוחד בשבילו." נדמה לי שנפוץ לא פחות ואולי יותר, הוא דווקא המקרה ההפוך: אמא פולניה שמתלוננת בטקס קבלת הדוקטורט של הבן שלה: "הוא אף פעם לא קושר את העניבה כמו שצריך! בן שלושים ועוד לא למד כלום!". כלומר, היא בטוחה שהתזמורת המנגנת במיוחד בשבילה היא סטירת לחי מצלצלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת לא דוגמה נגדית. למצוא פגמים באחרים זה פן אחר של לא למצוא פגמים בעצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל זה גם פן של למצוא פגמים בעולם, ביקום, בחיים ובמציאות באופן כללי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולכן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הייתה סתם טעות בניסוח. האמא המתוארת (הלא פולנייה) אומרת לעצמה "לא דחפתי אותו כמו שצריך/ פינקתי אותו יותר מדי/ השקעתי יותר באחות שלו/..." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי "ידיעות אחרונות", הכלב הגיע אל המשפחה בקטנותו, והוחזק אצלה עד לפני כשנה וחצי, כשאבי המשפחה נשלח למאסר. הכלב נמסר למשפחה אחרת, והוחזר לפני שבועות אחדים כשהאב השתחרר. המשפחה עברה למקום מגוריה הנכחי לפני ימים ספורים. מכיוון שאני נמנה על אותם טיפוסים מחורבנים המסוגלים לראות צדק פואטי בכך שמעשן לוקה בסרטן הריאות, או כשהפר מכסח את המטדור, לא היה אכפת לי במיוחד אם קורבנות התקיפה היו אבי המשפחה או האם. אני מסכים לדעתך שיש לבחון אם ההורים כשירים להמשיך ולגדל את ילדיהם הנותרים. מצד שני, נראה לי שעבור בני אדם סבירים, העונש שכבר קיבלו קשה יותר מכל עונש שמערכת המשפט הישראלית יכולה להטיל עליהם. כשמדובר ביצורים חיים, הסברה שתגובותיהם תמיד ניתנות לצפייה, נשמעת לי כיומרה נפוחה. נניח שתינוק דוחף זוית של קוביית לגו לתוך עינו של כלב ידידותי ורגוע ביותר, האין שום סיכוי שהכלב יגיב בנשיכה? האם התרחיש עד כדי כך מופרך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי יותר מדי ניסיון, אבל ממה שיש לי, הכלב יגיב בנביחה, בנהמה, אולי בדחיפה של הילד, ולכל היותר בנשיכה ''רכה'' - כלומר, כזאת שלא פוצעת את העור כלל. לא שאני לא חושב שכלבים ידידותיים לא עשויים להפוך אלימים לפתע - בעיקר אם יש כלבים אחרים בסביבה, דבר שבהחלט נוטה לשגע כלבים מסויימים. אבל בתוך הבית, כלב שמורגל בבני הבית וזוכה ליחס טוב ואוהב לא יתקוף אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכלבה שהייתה להורי, שנאוצרית ענקית עם נשמה של פודל, הייתה הופכת, ברגע שנתנו לה בשר חי או עצם, למפלצת נוהמת ומאיימת שאין לי ספק קל שבקלים שהייתה נושכת למוות את מי שהיה מנסה לקחת ממנה את השלל. עד שלא ראיתי את זה חשבתי שהסיפורים על כלבים ובשר חי הם אגדות אורבניות, אבל הם לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכלב של אחותי (שם מתחיל ונגמר הניסיון האישי שלי) יכול לעיתים לנהום ולחשוף שיניים בצורה מאוד מאיימת. זה לא אומר שכשתנסי לקחת ממנו את מה שזה לא יהיה שהוא שומר עליו, הוא ינשוך אותך (או לפחות אותי - אותי הוא מכיר מאז שהוא גור). למעשה, הוא כן ינשוך: אותה נשיכה רכה. זה תמיד מפתיע אותי איזו שליטה עצמית יש לו, גם כשאנחנו משחקים בצורה "אלימה" והזרוע שלי בתוך הפה שלו, הוא לעולם לא יסגור את המלתעות שלו חזק מספיק כדי לפצוע אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיון פרטי של כלב זאב ענק שגידל (כך!) שלושה תינוקות, אני מסכים לתאור שלך. יותר מזה, אפילו "נשיכה רכה" לא היתה, אלא גייב זצ"ל היה קם ועובר לפינה אחרת של החדר או אפילו לחדר אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הבוקסרית שלי ככה. בהתחלה היא היתה שולחת אלי מבטים אומללים כדי שאני אוריד ממנה ילדים ותינוקות שנטפלו אליה (היא מגנט לילדים, עם פרצוף-הדובי שלה), אבל לאחרונה היא למדה טכניקה חדשה - לקום ולהתחמק. גם אוכל אפשר להוציא לה מהפה בלי שהיא תגיד כלום (ואפילו לא מעירה לחתול שניגש לאוכל שלה). אולי זה עניין של גזע+חינוך. אמא שלה גם היתה כלבה רכה ועדינה. לעומת זאת, היא לא מרשה לכלבים אחרים להתקרב אלי (אבל מסתפקת בנהימות חד-משמעיות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאקי 1, שתמיד היה ידידותי עד כדי הצעת קפה ועוגה לגנבים פוטנציאלים, הפגין במלחמת המפרץ הראשונה אורך רוח מדהים כשהנכדודה שלי, בת השנה שנחשפה לראשונה לכלב חי ונושם מקרוב, התיישבה עליו, והתחילה לבדוק מקרוב איזה-חלק-עושה-מה. כשכבר ממש נמאס לו לשמש כבובת ניסויים, הוא גרגר קצת, התנער קלות, וכשהיא הייתה בידיים של האמא הלחוצה שלה ("הוא ינשוך את הילדה! צריך להרחיק אותה ממנו!") - הלך בשלוות נפש לא מפתיעה בכ-לל. 1תשמור עליו השכינה אי שם במרומי גן העדן לכלבים. ________ העלמה עפרונית, פתאום מתגעגעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלו, ''נכדוד'' זאת מילה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתפעם מהיכולת שלך למצוא היבטים אסתטיים בחיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לי את בינגו ! מה לא עשיתי לבינגו שלנו... אח אח אח... ואני בקושי זוכר מה עשיתי לו, כי הייתי כ"כ קטן. את רוב הדברים שעשיתי לו אני יודע שעשיתי רק כי סיפרו לי את הסיפורים בבגרותי. רכבתי עליו, קשרתי לו את האזניים עם אטב כביסה, משכתי לו בזנב, ישנתי עליו... מה לא. והוא... נשמה שכמותו, לא זז אפילו סנטימטר. רק פעם אחת, רציתי לבדוק מה יקרה אם אני אתקע לבינגו אצבע בעין. עשיתי את זה נורא לאט... ככה אצבע זקורה נעה לה לאיטה לכיון עינו הפקוחה של בינגו, שלא זז ולא השמיע קול, ורק שכב מתבונן באצבע בריכוז, ומבט נרגן על פניו. בערך חצי סנטימטר מהשלמת הניסוי, עשה בינגו בלי שום אזהרה תנועה מהירה עם הראש, ותוך כדי נהמה קולנית תפס את היד שלי בפה שלו ! מיותר לציין שפרצתי בבכי וברחתי משם. אמא שלי מיד באה בריצה, וגם אבא שלי. אחרי חקירה זריזה שגילתה שאין עלי אפילו שריטה, ושניסיתי להכניס לבינגו אצבע לעין (נשברתי. הודיתי.) נשמעו על רקע הבכיות שלי משפטים כמו "מגיע לו", "שילמד את הלקח" ו "תפסיק לבכות לא קרה לך שום דבר". סתם אנטי-תזה לאמסטף/רוטווילר ליד הילדים. יש גם עוד גזעים של כלבים בעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש למישהו מושג *למה* האמסטף התנפל על הילדה? כתבו משהו בסגנון באיזה שהוא מקום? האם הוא קפץ עליה לפתע פתאום, ללא התרעה מוקדמת? איכשהו אני חושד שאם הילדה עשתה לו משהו (ללא כוונת זדון, מן הסתם), לעולם לא נשמע על זה, ונישאר עם הרושם שאמסטף הוא פצצה שיכולה להתפוצץ כל שנייה. אשמח לשמוע שהתבדיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשמח לשמוע שהילדה עצבנה את הכלב לפני שהוא תקף אותה? אני מנחש שלא תשמע מה בדיוק קרה שם כי שני העדים היחידים כבר מנועים מלהעיד, ואני מנחש גם שהיה איזה טריגר שהטריף קצת את הכלב. לפי הרושם שעולה הילדה היתה חלק ממשפחה די אלימה, וכידוע החלשים מחפשים ומוצאים את הנמוכים מהם בהיררכיה כדי להפנות אליהם את האגרסיות. אני חושב שכל העניין היה ויכוח בין הכלב לילדה בשאלה מי נמוך ממי במידרג המשפחתי. אפשר להגיד שזה הסתיים בתיקו. לא בטוח ששימחתי אותך, אבל אל תגיד שלא ניסיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, הייתי שמח לשמוע שהתבדיתי, ואם הילדה כן עשתה לכלב משהו, נשמע על זה. אם איני טועה, יש עדות - של האמא, לא? זה כזה משחק, לנסות לפרש מה שאנשים אומרים בצורה שתוציא אותם רע? מה הפרס הראשון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדותה של האם לא בדיוק אובייקטיבית (אין לצפות ממנה שתודה ''לא ידענו לחנך אותו כראוי'' או ''התעללנו בו''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק הבעיה, וזו אחת הסיבות למה בכל הפרשה הזו מטפלים בצורה מאוד לא אובייקטיבית ודמגוגית למדי. אם זה היה רק בתקשורת, מילא, זו העבודה שלהם, אבל נראה לי שמקבלי ההחלטות פועלים גם כן על סמך הדברים הללו. מצד אחד, מתעללים בכלבים. מצד שני, כשהם תוקפים, מאשימים אותם בתוקפנות ללא התגרות, מרדימים אותם ומחליטים להדביר אותם מהארץ. חיי כלב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, פשוט רציתי להדגים את מה שאמרתי על החלשים שמוצאים חלשים מהם... איכשלאיהיה, באמת יצאתי תוקפני קצת, ואני מתנצל בטרם אורדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלמהרשת1 האמא אומרת שהם "השתוללו ביחד"- לא אופתע אם הילדה עשתה משהו (ללא כוונת זדון כמובן) שגרם לו לנהום לפני הנשיכה, והילדה (ושאר האנשים מסביב) התעלמו מאזהרת הכלב או לא היו מודעים למשמעותה- ראיתי יותר מידי ילדים שחושבים שזה מגניב לגרום לכלב לנהום. 1 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניחוש של הזקן שלי זה מאבק כוח. כלומר הכלב מצדו פשוט התחיל לבסס היררכיה עם החבר החדש בלהקה. אני מניח שהוא היה מאוד מופתע מרגישות היתר של הגור החדש. כמובן זה ניחוש שלא מבוסס על הכרות עם פרטי המקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי מוגזם למדי להתייחס לכל כלב כאל אוטומט (במובן המתמטי) שעובר בין מצבים קבועים מראש רק לפי טיב הקלט 1. אחרי הכל מדובר בבעלי חיים שמסוגלים לפעמים לרדוף אחרי הזנב של עצמם במשך שעות (חוץ מההוא ששיחק שחמט). 1 אם בני אדם יכולים להתחרפן לפעמים ללא הודעה מוקדמת וללא סיבות חיצוניות נראות לעין, מאיפה הרעיון שאצל כלבים זה אף פעם לא יכול לקרות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם כשיש לך איש שמתחרפן פתאום, ברוב המקרים אפשר יהיה לגלות מה גרם לזה, אם כי אולי תצטרך פסיכולוג טוב. וגם בלי להתייחס לחתול שלי כמו אוטומט, אני יודע פחות או יותר איך הוא יתנהג כשאני אעשה דבר זה או אחר. השאלה היא אם אמסטפים, ברובם, הם חיות שעשויות להיות חברות שלך משך שנים ארוכות ולפתע לזנק אל הצוואר, או שצריך מסכת התעללות/להכניס להם אצבע לעין כדי לעורר אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את האמוציונליות שייכתי להתייחסות שלך למצבו הרפואי של אותו אדם אשר כלב נגח בו. כאשר רועה אנגלי החליט לשחק איתי 'קיר המוות' בשדרות רוטשילד זה כאב מאוד גם מבלי להזדקק לאינסולין. הדמגוגיה (המינורית, חייב אני לציין) מתבטאת בנסיון להעצים בעיה ולנפח אותה מעל לכל פרופורציה (זה לא אתה שהתחלת עם זה) וניהול מאבק רעשני על גב החלשים. כאשר הזכרתי את האלימות כלפי הכלב שקלתי אם להתייחס גם ללינצ'ים אותם חוו ערבים או סתם יהודים שחרחרים מיד לאחר פיגועים ולקשר זאת לאותו פחד קמאי פרמיטיווסקי אבל חששתי שזה יסיט את הדיון. בכל מקרה, אני בהחלט מוצא קשר התנהגותי ישיר בין האוכלוסיה שנוהגת בד"כ לגדל כלבים מסוג זה, תקיפת הכלב לאחר 'מעצרו' והסכסוך הישראלי ערבי. בוודאי שצריך להקדים תרופה למכה, חשוב גם לא להכנס להסטריה. דווח בארה"ב על פודל ננסי שנשך תינוק בן יומו למוות - האם גזע זה יופיע ברשימת הכלבים המסוכנים? אני מוכן להתערב שדגמי מכוניות אשר חביבות על ציבור צעיר מסויים מעורבות בתאונות קטלניות יותר מאשר דגמים אחרים, מישהו חושב להוציא דגמים אלה מחוץ לחוק? אני מוצא קשר ישיר בין העובדה שבעל הכלב היה עבריין לבין התוצאה הסופית. אולי זה לא PC אבל רוב מוחלט של הציבור בארץ אשר מחזיק בכלבי אמסטף, דוגו ארגנטינו, פיטבול וגזעים דומים הם 'ערסים' שלרוב כל מושג בחינוך הוא מהם והלאה וכשמדובר בכלב הרי הוא אמצעי להעצים את תחושת הכח של הבעלים. לא במקרה דווקא בגזעים אלו נהוג לקצץ זנבות ואזניים על מנת לשוות מראה אלים וכל האגדות בנוגע לבריאות הכלב מצוצות מן האצבע. כן, לפעמים יהיה פודל (או רוטווילר כמו זה של כרמית) שלמרות כל החינוך הטוב - משהו בקופסא יידפק לו. במקרה כזה, בעל כלב אחראי יקח אחריות וידאג או למנוע מהכלב מגע עם זרים או במקרים קיצוניים מסירה למוסדות מסויימים. אבל צריך לזכור שזה לא הכלל. אמסטפים, למרות מורשות הקרב של הבעלים הגאה, לא 'מתוכנתים' לתקוף. עם חינוך נכון (הנדרש לכל סוג כלב) אמסטף יגדל להיות כלב חזק הדורש המון פעילות גופנית אבל בד בבד חברותי, מקשקש בזנב שלא גזמו לו ונשכב על הגב כאשר הוא פוגש באדם ידידותי. אני לא מתייחס ליחסים בין כלבים כי זה נושא הרבה יותר מסובך ואף כי הוא מהווה מין תפאורה לפחד ולדימוי של אותם כלבים, הוא לא קשור לדיון. רשימות של כלבים מסוכנים הן בדיחה פופוליסטית אכזרית ומיותרת. תן לי לברדור צמרירי ובתוך חצי שנה אני מייצר חיה עצבנית תקפנית המסוגלת לתקוף כל מה שזז. אני מציע שיגמרו קודם את הרשימות של הסוכנים הקומונסטים בהוליווד... ישנם מספיק חוקים קיימים, אשר במידה ויאכפו, יבטיחו איכות חיים לשוכני העיר ההולכים על שתיים ולא משתגעים מכלבים. אחרים העלו בדיון הצעה לתשלום ביטוח אשר לדעתי היא בסיס לשליטה בבעלי הכלבים וסינון מומדים לא רצויים. אפשר לנצל את העובדה שבעלי כלב מהסוג ה'כחני' דורשים כלב גזעי - כלומר כלב בעל תעודות שעובר רישום בירוקרטי. כן יש לזכור שכלב גזעי אשר עולה מאות ואלפי שקלים יעבור בוודאי תחת ידו של וטרינר. אני יכול בשליפה לחשוב על קווי המתאר הבאים: 1. כלב גזעי לא יימסר ללא אישור מהוטרינר העירוני. במידה ונציג מועדון גזע כלשהו חתם והעביר תעודות יוחסין ללא שהוצג לו אישור העבירה תגרור קנסות ופגיעה בפעילות המועדון. 2. הוטרינר העירוני לא ימסור רשיון ללא הצגת תעודת יושר מהמשטרה. אדם אשר הורשע בעבירות אלימות לא יהיה רשאי לגדל כלב מגזע גדול. יש צורך בתשלום ביטוח על מנת לקבל את הרשיון. 3. וטרינר מטפל מחוייב לדווח על בעל כלב המחזיק בו ללא רשיון. 4. כלב נובח, נושאח, בוראח :-) - האחריות כולה היא על ראש הבעלים גם אם הנפגעת היא בתו הקטנה - אחריות מתורגמת לסכומי כסף לא קטנים. תרגיש חפשי לבטל לתקן או להוסיף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ניהול מאבק רעשני על גב החלשים" ?? ואני, אדיוט שכמותי, עד עכשיו בכלל סברתי שהחלש, זה שמצפצפים על זכויותיו, הוא אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לא התכוונתי להולכי על שתיים. החלשים הם אותם כלבים אשר סובלים בזמן גידולם ומשלמים לבסוף את המחיר במקום הבעלים. הייתי אומר שלא מובנת לי התשוקה שמביעים אנשים (גם באתר זה) להרוג את הכלב אך במחשבה שנייה זה הרי המהלך המתבקש. היסטריה כללית כבר הובילה לציד מכשפות בעבר. אני מציע גם לקשור את גופת הכלב לרכב שיגרור אןתה ברחובות העיר, רק כך יבינו כל האמסטפים שהם לא יכולים לרצוח בנו כמה שמתחשק להם. רק כח הם מבינים, חיות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האשמת אותי באמוציונליות, האשמת אותי בדמגוגיה, האשמת אותי בנסיון להעצים בעיה ולנפח אותה מעל לכל פרופורציה , והאשמת אותי בניהול מאבק רעשני על גב החלשים 1. אני לא סבור שתגובותי כל כך חשובות שמישהו צריך לקרוא אותן בעיון (או לקרוא אותן בכלל), אבל אם כבר החלטת לטפול עלי האשמות כנ"ל, הייתי בכל זאת מצפה שתבדוק אם יש להן בסיס. נראה לי שאם תקרא שוב (והפעם ביתר תשומת לב) את כל תגובותי בדיון זה, אולי תגלה שהאשמותיך לעיל די מופרכות. מצד שני, אחרי שראיתי אתמול בסרט על רצח אסף שטיירמן ז"ל קצת ממה שמתרחש בחדרי החקירות של משטרת ישראל, אני מבין שיצאתי ממך מאד בזול. ומברך על כך 2. 1 ואם אנשים כאן מביעים תשוקה להרוג את הכלב, איך זה לעזאזל קשור אלי ולמה דוקא אני מואשם ברדיפת ההולכים על ארבע? 2 שכחת לדחוף לי גם את רצח ארלוזורוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בודק שוב ולא מוצא היכן ייחסתי לך את התשוקה לרצוח את הכלב. אני מתנצל שהשתמשתי בפתיל המשותף לנו להעלות את הטענות שלי כלפי ההתנהגות הכללית של ההמון. דווקא לאחר התגובה השניה שלך, לי היתה ההרגשה שהמשותף גובר על ההבדל, שנינו לא רוצים קקי על המדרכה, תינוקות מתים ובד בבד לא חושבים שמציאת השעיר לעזאזל תפתור בעיה זו. גם את הדמגוגיה והאמוצינליות אשר שייכתי לך בתחילה סייגתי והצבעתי על המקור לטענתי. אני מתנצל אם נפגעת מדברי, לא זו היתה הכוונה. מאד נח להשאר אלמוני ולהשתלח בצורה אישית במקום להצמד לתכלית הדיון. את האייל אני מכבד מספיק על מנת לא ללכלך כאן יותר ממה שכבר נעשה. אני, את הקקי של הכלבים לא משאיר ברשות הציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. שאלתי אותך למה התכוונת באומרך כי אני "מנהל מאבק רעשני על גב החלשים", וקבלתי את תגובה 227803. אם החלשים הם הכלבים, ואם אני מנהל מאבק רעשני על גבם, מה לפי ציפיותיך הייתי אמור להסיק מהתגובה? 2. אין לי בעייה עם זה שענית למספר אנשים בתגובה אחת, אבל מהניסוח עולה שטענות הדמגוגיה וגו' בהחלט מופנות כלפי. 3. "ההאשמות" המפורטות התיחסו לגופה של כתיבה, ובמשתמע גם לדמותו של כותב, במקום להתמקד בגופו של כתוב. "...להשתלח בצורה אישית..."? אחי, אתה התחלת. 4. התנצלותך מתקבלת. לא ממש נפגעתי, אבל באיטרציה השלישית זה כבר התחיל להמאס עלי. 5. גם אני מתנצל בפניך. הייתי צריך להתאפק. 6. יש לי ניק שאני משתמש בו באופן די קבוע, וכתובת דוא"ל שאני טורח מדי פעם לרשום (לנוחיותך, הוספתי אותה גם הפעם). בסולם הוירטואליות האיילי, זה ממקם אותי בחלק המרכזי של הסקאלה. מוטב היה לו שמרת את רמיזתך הלא נעימה להזדמנויות מתאימות יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, ברור שבעלי הכלבים אשמים ולא הכלבים עצמם. יחד עם זאת, כמו שנאכף חוק להגבלת העישון במקומות ציבוריים 1, אף למורת רוחם של המעשנים - יש מקום לאכיפה מוגברת של חוקים בנושא גידול הכלבים באזורים עירוניים צפופים. לגבי הכאת הכלב - אכן תגובה לא טובה. אני הייתי תומכת בהרדמתו (גם אם זו לא "אשמתו" שכך התנהג. העובדה היא, שהוא הגיע למצב תוקפני קיצוני ובלתי ניתן לצפייה). 1 הכותבת נושאת עבר של 10 שנות עישון (והפסיקה לאחרונה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ''ל - מצב של תוקפנות קיצונית ובלתי ניתנת לצפייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוששני שפספסתי את כוונת הכותרת. האם הכוונה למספר משפטי הפתיחה? בישובים קטנים (מושבים, קיבוצים), מספר הכלבים המגודלים 1 המסתובבים חפשיים וללא השגחה, עולה לעיתים קרובות על זה שבערים (בממוצע לדונם :-)). קבלי נא את ברכתי ואיחולי להצלחתך במשימה. 1 לברדור, גולדן רטריבר, כלב זאב, זה מגודל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היא למספר הכלבים שברשות האייל היפאני. כמובן שאם הם חיים ביפאן, הוא יכול מצידי להחזיק שלושה :-) לדעתי צריך גם להשוות את מספר הדונמים שבערים לזה שבכפרים, אבל זה כבר נושא לדיון חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ל-1 ברכותי, חזקי ואמצי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי לחזק, כמעט כל הטענות הן טענות שרלוונטיות לבעלי כלבים ישראלים, ולא קיימות במקומות אחרים בעולם. (למשל, למרות מה שכרמית אמרה, אפשר לאלף כלב לא לנבוח, ויש מקומות שבהם מצפים מבעלי הכלבים לעשות את זה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה שאין להניח לכלב לנבוח כל היום בלי הפסקה. בדרך כלל זה קורה כי הוא משעמם לו או כי הוא זקוק לתשומת לב (וכלבים זקוקים להרבה תשומת לב). אפשר לפתור את זה בצורות הרבה יותר פשוטות מאשר אילוף (למשל, להוציא אותו לטיול, או אם יש חצר גדולה להאריך את החבל שאליו הוא קשור, או להשאיר רדיו פתוח כשלא נמצאים בבית, או צעצוע לשחק איתו). אבל יש מקרים שבהם הכלב נובח לא כתוצאה מדרך הגידול שלו אלא כי הוא פשוט שמח, או כי הכלבה של השכנים מוצאת חן בעיניו, או כי הוא ראה חתול, או מסיבות של מלחמת טריטוריה עם הכלבים האחרים במקום או כי זאת עונת הייחום. ובמקרים כאלו, לא יעזור כלום, גם הכלב הכי מאולף שבעולם ינבח גם ינבח. נביחות כאלו בדרך כלל לא נמשכות הרבה זמן. אם הכלב נובח יותר מחצי שעה, סימן שיש בעיה ושצריך לטפל בה (רוב הסיכויים, שכאמור, משעמם לו. או שמישהו מנסה לפרוץ לך למכונית...). כשגרתי בהיידלברג בגרמניה, כל הכלבים ברחוב היו בוגרי בית ספר אילוף לכלבים, משתתפים קבועים בתחרויות למיניהן ומבקרים כל שבוע במספרה. כל בעלי הכלבים היו גרמנים אנאלים לגבי נימוסין ושקט. ובכל זאת הכלבים נבחו מדי פעם, ואף אחד לא יצא מגדרו. אצלנו, לעומת זאת, כבר בנביחה השניה של הכלב כולם משתגעים. ולא אכפת להם שאחרי שלוש נביחות הוא הפסיק, מבחינתם זה "כל היום". אז כמו שהטענות רלוונטיות לבעלי כלבים ישראלים, גם הטענה הזאת רלוונטית רק לישראלים. חוסר הסובלנות האופייני שלנו מתבטא גם בעניין הקטן הזה. ואגב, זה לא רק נביחות כלבים. נדמה לי שאנשים מצפים לסביבה סטרילית מכל צליל, ניחוח או מראה שאינו לטעמם. מין תערובת של התנשאות ומיזנטרופיה במסווה של אנינות ואיכות חיים. אני למשל, חושבת שיש קשר הדוק בין מי שמפגינים חוסר סובלנות לנביחות, לבין אותם חבר'ה שלא רוצים לראות ולשמוע אוטיסטים בסביבה הקרובה שלהם. (ראו למשל דיון 1448). יש אנשים שפשוט היו רוצים לחיות בעולם שבו אין כלבים נובחים, ואין מפגרים מזילי ריר, ואין ילדים שזורקים את עצמם על הרצפה במסעדה וצורחים ואין תינוקות שבוכים באוטובוס, ואין מעשנים, ואין שמנים וגם אין מכוערים. ברור שלכל אחד יש את ההגדרה שלו לשלווה ואיכות חיים. ברור שכל אחד רוצה את הפרטיות שלו, וליהנות מסביבה שנעימה לו. ברור שמחובתו של כל אזרח לעשות כמיטב יכולתו לא לפגוע באחרים. אבל חליק. אפשר גם לגלות טיפונת סבלנות, ולא להיכנס לאטרף מכל נביחה של כלב או יללה של תינוק או עשן של סיגריות במקום פתוח 1. 1 לא רק שאני לא מעשנת, אלא שאני סובלת ממגוון מרשים של אלרגיות ובעיות בדרכי הנשימה, עד כדי כך שעשן פסיבי יכול למוטט אותי לכל היום. ובכל זאת מעולם לא הערתי לאנשים על עישון במקומות פתוחים וגם אין לי כוונה לעשות את זה. לא כל כך קשה לזוז הצידה חצי מטר, במקום לגרום למישהו עוגמת נפש ולהרוס לו את הנאת הסיגריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך ב100% לכל מה שכתבת. הבעיה העיקרית עם כלבים שנובחים בלי הפסקה היא שבעליהם מזניחים אותם שעות בבית. הפתרון הטוב ביותר לזה הוא להוציא אותם יותר לטיול, ואם אין זמן אז לשלם למישהו שיעשה את זה, בדיוק כמו שהורים (בשאיפה) משלמים לביביסיטר במקום לקחת ילד לסרט שלא מתאים לו והוא לא מסוגל להנות ממנו אלא רק להפריע לכל שאר הצופים... אני מסכים איתך ביותר מ100% לכך שהרבה אנשים מגזימים בשאיפה לסטריליות שלא ייתקלו בשום דבר (רעש, ריח, אדם וכו') שהוא פחות מאידאלי עבורם. אני לא חושב שעיר מודרנית צריכה להיות מקום שמותאם לאנשים כאלה - היופי שבעיר הוא גם זה שהיא מקום לא סטרילי שאתה נתקל בו בכל מיני אנשים וכל מיני דברים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני חושבת שזה מעט דמגוגי לטעון, שבגלל שחוסר ההתחשבות של בעלי הכלבים מפריע לי, אני גם ''נגד'' כל מי שגורם למטרד סביבתי אחר. שוב - הבעיה הרי אינה הכלב עצמו, או רמת הדציבלים שהוא מפיק, אלא החוצפה של בעליו, שבה נתקלתי הרבה יותר מדי פעמים (גם אם את אישית לא חוטאת בחוצפה כזו). הדם עולה לי לראש מהדברים האלה, לא בגלל שכלב נבח לחמש דקות, אלא בגלל הידיעה שלי, שאותו כלב עומד במרפסת כל היום לבדו, ושהוא ימשיך לנבוח, כי לבעלים שלו לא איכפת ממנו (וודאי שלא ממני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובינתיים עשיתי מחקרון קטן על איך לגרום לכלב שלי להפסיק לנבוח *בכלל*. מסתבר, שהדרך היחידה להשתיק כלב לגמרי היא באמצעות רצועת צוואר שנותנת לו שוק חשמלי במתח נמוך בכל פעם שהוא פותח את הפה לנבוח. כל שאר השיטות של אילוף התנהגותי לא עובדות על כל סוגי הנביחות ולא במאת האחוזים ותמיד הכלב ימצא לו סיבות מדי פעם להביע את עצמו בצורה קולית. (ובשביל אילוף התנהגותי לא צריך בית ספר או מאלף מקצועי, מספיק "לחנך" את הכלב, שזה נראה לי דבר בסיסי לדרוש ממילא מכל בעלי הכלבים). מה אני אגיד לכם. *אני* לא עושה דבר כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע למה צריך להשתיק כלב "לגמרי". זה לא אסון בינלאומי אם מדי פעם הוא נובח לזמן קצר ומצטרף בכך לאזעקות המכוניות ולשאר הרעשים המעצבנים של הסביבה העירונית. אבל כלב שנובח במשך שעות הוא סיפור אחר לגמרי, כפי שבילי קולינס היטיב להסביר (ותודה לגב' ו.): http://www.bigsnap.com/p-bc-01.html | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על רצועה כנ"ל שתהיה מתוכנתת לפעול רק לאחר שהכלב נובח כבר שעה (או עם רגישות לעוצמת הנביחה, או כל מיני תיקונים אחרים, אבל הפרינציפ ברור)? חשבתי על זה בעבר כשכלב אחד אצל השכנים שיגע לי את השכל עם שעה של נביחות עתירות דציבל כמעט בכל בוקר. גיליתי שזה עדיין נראה לי אכזרי, אבל אני לא בטוח עד כמה (הוא בטח יתרגל לא לנבוח, ולא יקבל יותר שוקים; ואז אולי הוא יהיה במצוקה פסיכולוגית, אבל מה אנחנו באמת יודעים על זה?). מתבקש לנסות לשקול את הסבל לכלב מול הסבל לאנשים, אבל גיליתי שגם זה מאוד קשה: נראה לי שאיכשהו אלו שני "סבלים" בלתי ניתנים להשוואה, כי אנחנו *מבינים* והכלב לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר, אז רצועה שתפעל על הבעלים של הכלב אם הוא נובח יותר מרבע שעה. אני מתפלא שאף אחד עוד לא קישר לכאן דיון 1954. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תמשיך לכיוון שגדי הלך אליו שם, אתה עלול לקבל את הזץ מראש, עוד לפני שאפילו שקלת אם להשיג כלב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צחקתי. אבל ברצינות, התהיה שלי כאן היא לא איך אנחנו כחברה מאלצים את הכלבים (ישירות, או דרך בעליהם) לשתוק, אלא מה סביר מצד בעלי כלבים לעשות כדי להשתיק את יקירהם, ובעקיפין - מה סביר מצדנו כחברה לדרוש מהם. בעצם, מהכיוון הזה אולי יש משהו בהצעתך. השוק החשמלי לבעלים יכול להיות מספיק חלש כדי שהבעלים יבחרו לעמוד בו, ולא לחנך את הכלב; יהיה בכך "כופר סבל" כנגד הסבל שהכלב גורם לשכניו. מי יותר מבעלי הכלב יודע לשקלל את הסבל של עצמו מול זה של הכלב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי יש לתת לכלב עצמו ללחוץ על הכפתור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לקנות מכשיר שמזהה את הנביחה ומשחרר צליל על-קולי שלא נעים לכלבים ואנשים לא שומעים. כנראה שאפילו השכן יכול להשתמש במכשיר כזה ללא הסכמת ( או אפילו ידיעת) בעל הכלב, למרות שעל המוסריות של זה אפשר להתווכח. אני לא יודע אם יש מכשיר שמאפשר לבעלים להקליט את עצמו אומר "לא!" ושהמכשיר ישמיע את ההקלטה בכל פעם שהוא מזהה נביחה. אני חושב שמכשיר כזה יכול לעזור בחינוך כלב בלי לפגוע בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום רב האייל האלמוני. האם אתה מכיר מכשיר כזה? המסוגל לנטרל נביחות(או לפחות לנסות). אני סובל מכך רבות. הכלבים של השכנים לא נותנים לי לישון. תודה מראש, מוטי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ותודה להיא שבזכותה אני מכיר את זה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון 1906 אגב, אביב, אם לדעתך זה "הכיוון שאליו הלכתי" שם, כנראה שבאמת לא הבנת כלום ממה שרציתי לומר ומה ששאלתי עליו בדיון הזה. ככל הנראה באשמתי, הייתי צריך לנחש שלהגיד "קולר", גם כבדיחה, יהרוג את הדיון מראשיתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף. או שאני נהייתי ממש לא רציני בזמן האחרון, או שכמות הלקחת-כל-דבר-ברצינות-תהומית-עד-כאב הפך להיות פה נורמה. לא, זה לא הכיוון שאני חושב שלקחת שם. הבנתי מה שניסית להגיד יותר משנדמה לך (נדמה לי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנגדת לעצם הרעיון של חינוך חיות מחמד באמצעות שוק חשמלי או כל צורה אחרת של גרימת סבל פיזי, ומאמינה באילוף התנהגותי ומתן תשומת לב לכלב. נכון שזה גוזל יותר זמן ומאלץ יותר מעורבות ואקטיביות בגידול הכלב - אבל זה הפתרון האחראי ביותר הן כלפיו והן כלפי הסביבה. חוץ מזה, אני מתארת לעצמי שדווקא אותם בעלי כלבים לא אחראים ישמחו לאמץ את ''פתרון'' הרצועה. למה להשקיע בחינוך הכלב ובדאגה להתנהגותו אם אפשר פשוט לחשמל אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובעצם, מה ההבדל העקרוני בין להרביץ לכלב במקלות כמו שעשה בעל האמסטף טריפ לבין שימוש ברצועה חשמלית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא אם זה תמיד ריאלי. הנה עוד סיפור כלבי מעברי הדלוח. הכלב מתגובה 228313 היה השני לעכור את בקרי. לפני כן היה דאסטי. זה היה כלב קטן ששכני אימצו מילדים שמצאו אותו כגור נטוש. ולפחות במשך השנתיים שהיו עד שאני נשברתי ועזבתי (סתם, זה לא היה בגללו) הוא המשיך לסבול מחרדת נטישה ברורה. כל בוקר, לאחר שבעליו היו הולכים לעבוד (ואני עוד רציתי לישון קצת), הוא היה פוצח בשעה של נביחות ויללות, בדציבלים שלא יאומנו לגודלו הזעיר. תנאי המחיה שלו, אני חושב שהיו מזכים אותו בקנאתם של כלבים רבים: הוא היה בזמן הזה קשור בשרשרת ארוכה מחוץ לבית, בין גינה ודשאים ומלונה. זה היה מאוד טרגי, אבל לדעתי הוא בעצם התרגל די מהר, וידע שאחרי הצהריים הם יחזרו. למה אני חושב כך? עכשיו אני על קרקע חלקלקה של האנשה ופסיכולוגיה בגרוש לכלב על סמך מעט מדי מידע1; בכל אופן, בעיני ובאוזני משהו במראה שלו, ובקול של היללות, איבד מהטרגיות; לא היה נשמע שהוא *באמת* עצוב. נהפוך הוא, היה נדמה ששעת הזאבים הזו היא טקס כיפי בשבילו, שהוא מחכה לו כל היום. עלה בדעתי שאולי הוא חושב שהטקס הזה הוא באמת מה שגורם להם לחזור כל יום (המבינים בכלבים כאן, הפסיקו אותי כשאני עושה יותר מדי צחוק מעצמי). ואם אני צודק, אז מה בעצם בעליו היו אמורים לעשות? יכול להיות שהם בכלל לא ידעו. אבל גם אם כן, מה? הרושם היה שהם מרעיפים עליו הרבה אהבה כשהם בבית. האם הם היו אמורים להפסיק ללכת לעבודה? ואפילו רק לכמה ימים? 1 מה שבטוח, לא שנאה אליו השפיעה על שיפוטי; אמנם קיללתי כל רגע שאני רציתי לישון והוא רצה לילל, אבל כשהייתי יוצא ורואה כמה הוא חמוד, הייתי סולח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכלבים משוכנעים שהנביחות שלהם מחזירות אותנו אל חיקם בכל יום מחדש. כך היה עם שתי הכלבות שהיו לי, להורי יש עכשיו שתי כלבות אחרות שמתנהגות אותו דבר. אגב, כשאומרים לאחת מהן לקרוא לשניה היא הולכת וחוזרת איתה, בלי מילים. הן לא נובחות אחת על השניה כדי לתקשר, זו שיטה נחותה היועדת לאנשים בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא התרשמתי שכלבי השכונה מתקשרים בנביחות. אחד מתחיל ואחרים עונים. לעומת זה חתולים כמעט שלא מתקשרים זה עם זה ביללות. הם נוהמים, נושפים וצווחים זה על זה, אבל ''מיאו'' נשמר כמעט רק בשביל בני אדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חתולים מחזרים ביללות בתקופת הייחום, וגורי חתולים בהחלט מייללים כשהם רוצים אמא. ונכון שכלבים מדברים ממרחקים בנביחות אחד עם השני. אבל פנים מול פנים לעולם לא- נהמות כן, נביחות לא. לא יודעת אם חיות הן טלפתיות, אבל יודעת בוודאות ששני כלבים יכולים לתקשר היטב ללא מילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צווחות החיזור של החתולים ממש לא נשמעים כמו ה''מיאו'' שבו הם ''מדברים'' עם בני אדם. את צודקת שגורים מיללים. אני חושד שחתולים בוגרים מתיחסים אל בני האדם כאל אמא (מספקים אוכל ומלטפים) ולכן הם מייללים. אני לא חושב שחיות הן טלפתיות, אבל קל לראות, לפחות אצל כלבים וחתולים, שימוש נרחב בשפת גוף. בפרט, צורת העמידה ושימוש בזנב, באוזניים בפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יום אחד נגלה שפרוטוקול הנביחה השכונתית מורכב לעין ערוך ממה ששיערנו. אולי אפילו מתוחכם יותר מפרוטוקולי הרשת הנפוצים היום... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה מקרים מתועדים של בעלי חיים שמפתחים אמונות טפלות, זה בהחלט יכול להיות מקרה כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל מיני ניסויים, לפעמים החיה הנבדקת עושה במקרה תנועה סתמית שלא קשורה לניסוי רגע לפני שהיא מתוגמלת על משהו חיובי שעשתה. נדמה לי שאצל יונים (או איזה בעל כנף אחר) היו כאלה שהתחילו בעקבות זה לחזור בעקשנות ובתכיפות על התנועה הסתמית ההיא - ניקור קטן של נוצות הצואר או משהו כזה. מאחר ומדי פעם הן קיבלו שוב תגמול על פעילות אחרת, רב הסיכוי שהתגמול מופיע בסמיכות לתנועות העצבניות ההן וכך מתקבעת אצל היונה האמונה הטפלה שניקור נוצות הצואר מביא בעקבותיו גרגר תירס או מה שנותנים להן שם. הן ממשיכות עם הטיק הזה הרבה אחרי שהניסוי מסתיים. כל זה נראה ברור ולא ממש מעניין, ובטח אפשר לטעון שזאת לא ממש אמונה טפלה, עד שאתה מסתכל על שחקן שש-בש מגלגל את הקוביות ביד לפני הטלה קריטית, נושף על האגרוף הקמוץ, ממלמל מה התוצאה שהוא מייחל לה ומטיל את הקוביות עם הרבה אמונה בלב. אפילו עבדך הנאמן, למרות היותו חף מכל אמונה טפלה בעיקרון ובמעשה, תפס את עצמו בעיצומו של הטקס המגוחך הזה. הפתרון שלי היה להפסיק לשחק שש-בש (האמת היא שנמאס לי להפסיד, אבל תודה שזה סיפור יפה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי על זה, ולמעשה זו היתה ההשראה לתיאוריה שלי שדאסטי בנביחותיו חושב שהוא מחזיר את בעליו הביתה. מסקנה: מה שיפתור את הבעיה הוא לא קולרים ולא מכשירי שמיעה, אלא שיעורי חינוך מדעי לכלבים, עם מנשק לאקסל לצורכי החישובים הסטטיסטיים הנחוצים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |