 |
|
 |
||
|
||||
 |
פרוטוקול קיוטו המפורסם כולל התחייבות של המדינות המתועשות להוריד את פליטת גזי החממה שלהם אל מתחת לרמתה ב- 1990. מבחינת ההשלכות על צריכת האנרגיה, זהו צעד ענק לאחור שפגיעתו הפוטנציאלית בתעשיות המזהמות רבה. הנה עוד כמה מהפרטים היותר משמעותיים בהסכם: א. מדינות מתפתחות פטורות לחלוטין מהקיצוץ, תחת הטענה שצריכת האנרגיה שלהן עולה עקב פיתוח כלכלי "רגיל" ובלתי נמנע. ב. המשתתפים יכולים לקבל "נקודות זכות" על ידי נטיעת יערות והרחבת שטחים ירוקים, שכן אלו מסלקים דו-תחמוצת הפחמן מהאטמוספירה ובכך מקטינים את אפקט החממה. ג. והמעניין מכל: בהשראת ארה"ב הוכנס להסכם סעיף שמאפשר למדינות לסחור זו עם זו במכסות הזיהום שלהן, כך שאם קזחסטן, למשל, תפלוט פחות גזי חממה ממה שמותר לה היא תוכל למכור את עודף המכסה לארה"ב, שתוכל לזהם לבטח גם על חשבון המכסה הקזחית. הרעיון המחוכם היה שברגע שיווצר שוק למסחר במכסות זיהום, התעשיינים הגדולים - קפיטליסטים חובבי שוק, כמובן - יתאהבו בקונספט ויסכימו למנגנון שבבסיסו. וזה כמעט עבד... אבל הכוח הדוחף האמיתי מאחורי פרוטוקול קיוטו הוא - איך אם לא - כסף. כספה של תעשיית הביטוח העולמית, שסופגת מדי שנה מיליארדי דולרים של הפסדים עקב אסונות הטבע המתגברים והולכים. לחברות הביטוח, ובעיקר למבטחי המשנה שלהן, יש אינטרס מובהק שבכוכב הלכת שלנו ישרור אקלים יציב וניתן לחיזוי. דרך אגב, חברת פורד הודיעה לא מזמן על כוונתה לשווק מכונית "ירוקה", חסכנית, שתונע בשילוב של דלק וחשמל. אם יתממש, יהיה זה צעד מעשי ראשון להקטנת פליטת גזי החממה מהמזהמים הגדולים ביותר - כלי הרכב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, ניתן לצפות לפתרונות יצירתיים שבוודאי יוצעו במשך הזמן, כתחליף ל"פתרונות" קצבים של קיצוץ פרוע בצריכת האנרגייה.חשבתם מה תעשו עם פחות דיזל? איך תגיעו למפעלי ההי-טק, בקורקינט? גם חשמל וותאורה צריך שם, כמדומני.וכיצד יגיעו להם המצרכים לסופרמרקט? במתקנים פנאומתיים? דומה שהאנושות עם כל קפיצת מדרגה טכנולוגית מגייסת גם את משאבי היצירתיות המקזזים את נזקיה.אבל צמצום וגריעת רווחה מסיבית, כולל אפקט הדומינו שיהיה לקריסות תעשיות בסיס על הכלכלה העולמית -נראה שאלו, מצבי הדחק למיניהם מדלדלים גם את משאבי היצירתיות ומגבירים את הברבריות והפראות- תוצר בלתי נמנע של דחק למינהו. בעוד מגמות עלייה והתרחבות כלכלית יוצרות כר פורה ליצירתיות רב כיוונית. נו, מאה שנה זה הרבה מאד זמן, בהתחשב בקצב התמורות הטכנולוגיות והפריחה היצירתית בעשור האחרון.אבל תמיד, תמיד היו כאלה שהתרפקו על עידן תמימות ברברית היפוטטי, וניסו להשיבנו אחורה בעילה זו או אחרת (ראה למשל מהרסי המכונות בזמן המהפיכה התעשייתית, או ההמון המוסת שידה אבנים וזעק בגרון ניחר ופנים מעוותות משנאה כלפי בביט, ששקד על פיתוח עקרונות המחשב בסוף המאה ה-19). דומה שהברירה היתה תמיד, קונן הברברי וחבר מרעיו, או התקדמות הציויליזציה. ואגב, אילו היית ג'ורג' וו. בוש במצב של נסיגה זמנית בתעשיית ההיי-טק וקריסת מניות הנסדאק, האם היית מחולל פגיעה מסיבית בתעשיות הבסיס של מדינתך, או ממתין מעט, בציפייה לפתרונות טכנולוגיים חכמים לבעייה האקולוגית שבוודאי יופיעו? יש לחשוב גם על ההשלכות ולא לקפוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון של שוק לזיהום לא היה 'טריק' לגיוס הסכמתם של אילי התעשייה (מה הם כל כך טפשים?), אלא יישום מחוכם (לטעמי) של עקרון כלכלי פשוט. אם מטרת האנושות להקטין את רמות הזיהום, ומצד שני איננו מעוניינים לוותר כל כך בקלות על מכוניותינו, תנורינו, וכיו"ב, צריך דרך לאזן בין זיהום 'יעיל' (היוצר יותר תועלת מאשר נזק), לבין זיהום 'לא יעיל' (שנזקו רק על תועלתו). אמנם זיהום נתפש על ידי רובנו כדבר רע מעצם מהותו, אך צריך לזכור שהוא חלק הכרחי ב'חבילה' של ייצור מודרני (וגם לא כל כך מודרני - זוכרים את עשן המדורות, שלא לדבר על המתאן ה'מיוצר' על ידי כבשים?). הרעיון של מסחר בזכויות זיהום מאפשר לאנושות (דרך נציגיה בקיוטו) להגדיר רמות זיהום רצויות, ועדיין לוודא שלא מוותרים על ייצור יעיל. אם לכל מדינה זכות לזהם במידה שווה (לפי שטח, אוכלוסיה, או כל מדד אחר) ללא אפשרות לסחור, קזחסטאן תשתשמש במעט מהמותר (אך במפעלים פחות יעילים - אין תמריץ לחדש), וארה"ב תשתמש במקסימום (בעולם אידיאלי שבאמת מקיימים מה שחותמים עליו). הצרה היא שמפעלים יעילים בארה"ב יצטרכו להיסגר בהיעדר אפשרות לפעול (ולזהם תוך כדי), או יועברו לקזחסטאן, על כל העלויות הכרוכות בדבר. מסחר בזיהום מאפשר לארה"ב לשלם לקזחסטאן, כך הייצור היעיל ימשיך (ויקבל תמריץ לזהם פחות, הרי צריך לשלם לפי מידת הזיהום). מצד שני, יאפשר הכנסה לקזחסטאן, דבר שיעזור בהתפתחותה הכלכלית. כמובן שהשמות רק מתוך הדוגמאות הנ"ל, ודינמיקה תוביל לייעול הדרגתי גם בקזחסטאן (שהרי מפעל מזהם מדי שם מונע עוד מכירה של זכויות זיהום לארה"ב - חבל על הרווח המבוזבז). כך שהשיטה בסה"כ עובדת, ואפילו מיושמת חלקית היום. קראתי לפני כמה חודשים מאמר על שוק פנימי לזיהום בחברת BP (חברת הדלק הגדולה באירופה אם לא בעולם), ולפני כשנתיים על יישום חלקי עם קישור לקיוטו ב- New Scientist. (צר לי שאין לי לינק טוב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מה שאתה אומר, וסה"כ זה "מתיישב" אצלי, כולל השאיפה שלנו (הערה לעצמי: מי זה "שלנו"?) לא לפגוע ביעילות הייצור, אבל הצד השני של המטבע לא מסתדר לי. תשלום דמי זיהום למדינה מתפתחת בד"כ לא יעזור להתפתחותה הכלכלית. במדינות המתפתחות הכסף לא מנוצל לרווחת האזרחים, אלא לרווחת השלטונות. בקניה למשל, הדיקטטור מוי, אחד האנשים העשירים בתבל, קיבל כסף מהקרן הבינלאומית, אף אזרח קנייתי לא ראה תועלת מהסיוע הזה. כשראו כי רע, הפסיקו לו את הסיוע, אז הוא הדפיס כסף קנייתי בסכומי עתק. הכסף הזה גם עלול לשמש לדברים מפוקפקים כמו נשק וטרור. למשל, מה היה עושה ערפת עם דמי הזיהום? אני משער שמה שעשה עם כסף שקיבל מהקרן הבינלאומית. לעומת זאת למדינות שנמצאות בשלבי דמוקרטיזציה כמו פרו, זה בהחלט יכל לעזור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שאתה צודק. אין כלי כלכלי אחד שיפתור את כל הבעיות, ובעיית שחיתות שלטונות בכלל זה. מצד שני, השלטון המושחת ייקח לעצמו בין כך ובין כך, ובשיטה הזו לפחות יש תמריץ לייעל את הייצור המקומי (חבל לבזבז זיהום טוב על מפעל מקומי אם אפשר למכרו וליהנות מעוד קצת נשק/סמים/נעליים). בעייה אחרת שלא התייחסתי אליה היא הבעייה של ריכוז זיוהם מוגבר במקומות ספציפיים בעוד אחרים מרוכזים פחות. אני מבין מעט מאוד באקולוגיה, אך בהחלט יכול להיות שהגזמה בכיוון זה תוביל לנזק מוגבר לסביבה - כך שמה שחשוב זה לא רק הממוצע העולמי, אלא גם פיזורו. ברור שאם כך המצב, ניתן להתייחס בהתאמה ביצירת מנגנון למחיר משתנה ליחידות שוליות של זיהום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך בדיוק יקבעו המכסות? ההסכם מדבר על זה? על פי רמת התיעוש של כל מדינה? כי אם כן הרי זה ישמר את המצב הקיים. לא בשורה טובה למדינות המתפתחות. (מה גם שיכול לשמר מבנה ארכאי. כמו מועצת הביטחון של האו"ם.) על פי מספר התושבים? סין והודו יגרפו מליאדרים. גם ילדים בעולם השלישי יהיו רווח כלכלי. זה לא אמור לשרת את האינטרס העולמי המדבר על צמצום הילודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדינות המתפתחות (כולל סין והודו) אינן חתומות על פרוטוקול קיוטו ולא התחייבו לשום צמצומים. לגבי המדינות המפותחות, ובכלל זה מדינות ברה"מ לשעבר, המכסה נקבעת לפי רמת הפליטה בפועל בשנת 1990 בניכוי חמישה עד שבעה אחוזים - תלוי במדינה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |