בתשובה לchingiss, 24/07/03 4:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
המטרות אולי היו טובות (נגיד, לצורך הדיון) אבל הדרך - הוי, הדרך. התשובה הנכונה לאלימות אינה הקמת ארגון טרור שיפעל באלימות נגדית, אלא הקמת ארגונים שידאגו להגן על אנשים, ללחוץ על הרשויות לתת יותר תקציבים לכוחות שיטור באזורים הבעייתיים, הקמת "משמר אזרחי" *חוקי* וכד'. הדרך להעלות נושא לתקשורת היא דרך הפגנות ודרך התקשורת, לא דרך הטמנת פצצות במקומות אסטרטגיים. בקיצור, מי שמיישם את תורתו הפוליטית של כהנא הכי טוב בתחומי ארץ ישראל השלמה הם דווקא החמאס והג'יהאד האיסלמי. גם להם מטרות טובות - אבל הדרך... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שלך (ושל רבים אחרים המביאים השוואות שונות ומשונות) מביאה אותי לספר סיפור שאני תמיד מזדעזעת מחדש כשאני חושבת עליו. לפני שנתיים שלוש סיפרו בחדשות שילדה קטנה נפטרה בחדר מיון של בי"ח הדסה בזרועות אביה מהתייבשות. הילדה סבלה משילשולים הקאות, וכיון שלא טופלה בזמן, היא מתה. כיון שאני מכירה את "התפאורה" במקום- (ביליתי בו כמה לילות עם זעזועי מוח שהילדים שלי התמחו בהם בעבר..) אני מדמיינת לעצמי שוב ושוב את הסיטואציה, כאשר במקום הסוף הנורא, אני (המשחקת את תפקיד האב) קמה ועושה שערוריה על יד הדלפק של האחיות ווצועקת שלא מעניין אותי! אני רוצה שהרופא יבוא עכשיו!! לבדוק את הילדה שלי. האחות מנסה להרגיע אותי בנימוס "שזה בסדר גברת, הרופא תכף יבוא", ואחר כך בצורה קצת בוטה היא אומרת שיש מקרים דחופים יותר, ואחר כך היא קוראת לאיש הביטחון שמנסה לומר לי שאסור לי לצעוק ושהוא יוציא אותי החוצה. זה כמובן לא עוזר להם ואני נאחזת בשולחן וצועקת שהרופא יבוא עכשיו! אם לא, אני אמשיך לצעוק ואפריע לכל חדר המיון. תוך כדי זה אני רואה את האנשים הממתינים בחדר מסתכלים אחד על השני, מנידים בראשם ונאנחים על האלימות הפושה בארצנו. כך עד שהעסק נמאס לכולם. האחות קוראת לרופא, הוא דוחף אינפוזיה לילדה, ולמחרת היא חוזרת הביתה לשחק, לצחוק ולחיות את החיים הכל כך מובנים מאליהם. ברור לי שכל המצויים שם באותו יום יחשבו שאני אלימה ואולי מעורערת בנפשי, אבל אני, ואולי גם הרופא המטפל, נדע שהצלתי את הילדה שלי. זה מאוד נכון שיש הרבה אלימים בחדר מיון שעושים את זה רק בשביל הקטע, או בגלל שהם חושבים שמגיע להם, או בגלל שהם באמת מופרעים. ובודאי יהיו הרבה שיבלבלו בין ההתנהגות שלי לשלהם. אולם אני, שידעתי את מצבה של בתי, וידעתי שרק על ידי צעקות ושערוריה אוכל להכריח את הרופא להגיע, יודעת שההתנהגות הזאת היתה הדבר המוסרי והנכון ביותר בהקשר ההוא. אני לא מוכנה להקריב את הילדה שלי, רק כדי שהאנשים בחדר המיון ימשיכו לחשוב שאני אישה מהוגנת. כל זה כמובן בדמיון. הסוף האמיתי היה הרי הפוך. נראה לי שהנמשל ברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותו רופא שהכרחת לעזור לבתך היה באותו רגע עסוק ברישום התרופות היומיות לילדים במחלקה. לאחר שהוא סיים להציל את בתך, הוא שכח להמשיך ברישום. למחרת מתו ונפגעו כך וכך ילדים במחלקה בגלל אי נטילת התרופות. אך מאחר ומחלקת הילדים היתה בירושליים, הרי סביר להניח שרוב המתים היו ערבים ויצא שכרך בשכר גדול עוד יותר לכל ישראל ואמרו אמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרת סדר במקום ציבורי עדיין אינה אלימות של ממש. האנלוגיה המתאימה יותר היא זו, שבה היית מתחילה לפצוע ולהרוג את החולים בחדר המיון, חולה אחרי חולה, כאולטימטום - עד שהרופא יגיע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשוואה לא נכונה. האלימות של הליגה להגנה יהודית בעניין יהודי רוסיה כללה פיצוץ (במובן המטפורי) של הופעות תרבות רוסיים, הפגנות סוערות ללא התחשבות בחוק שעות עבודה ומנוחה ליד השגריריות וכו'. היו גם איומים לרצוח דיפלומטים רוסיים אם בריה''מ תוציא להורג שני יהודים- שלא הוצאו להורג עקב איום זה. כל זה הציל עשרות ומאות אלפי יהודים מהדיכוי בו היו שרויים, ולא גרמו למות של אף אחד אחר. (המזכירה שנהרגה ממשלוח מעטפת נפץ נהרגה הרבה אחרי שהרב כהנא עזב את הליגה והוא כלל לא נחקר בעניין על אף שחזר לארה''ב פעמים רבות).כך שלא מדובר על להרוג מישהו על מנת להציל את הבת שלי. הנקודה המרכזית בטיעון היא שיש מצבים בהם אסור לך להיות ''בסדר''. אני חושבת שאין לאף אחד ספק שבמקרה של אותו אב, בדיעבד הוא היה ממש לא בסדר בבסדריות שלו. נכון שיש סכנה שכל אחד יעשה שבת לעצמו ויחליט שלא בא לו להיות בסדר. אולם בשביל זה יש את המנגנונים החברתיים ששומרים על חוק וסדר שמאזנים את זה. ורק מי שהעניין בוער בו עד כדי שהוא מוכן לשלם את המחיר החברתי המיידי של להיות מוקצה בחברה הסובבת אותו, נוקט בשיטות אלו. במקרים אלו, רק ההיסטוריה שופטת האם האדם חש נכון את המציאות, ופעל נכון, או שהיה סתם חוליגן פרוע. (גם זה סיכון שאדם כזה לוקח על עצמו, הרי ייתכן שאפילו ההסטוריה לא תטה לו חסד). רק אדם שהאמת בו בוערת וברורה מאוד, יקח על עצמו את הסיכון. במקרה של הרב כהנא בעניין יהודי רוסיה ההסטוריה כבר אמרה את דברה, והיום יודעים שהוא צדק בפעילותו, והוא, על ידי ניתוח נכון של המצב, מסירות נפש, ומוכנות לקחת סיכונים גדולים שלו ושל אנשיו, הצליח להסיט את כיוון התנהלותן של המעצמות הגדולות בעולם, לכיוון של שחרור אחיו היהודים מהדיכוי הסובייטי. שם הסיפור נגמר הרבה יותר טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
John Q, שבו אב חוטף חדר מיון כדי לדאוג לבנו להשתלה, או משהו כזה. ואם כבר אנחנו בעניין, שיטת הפעולה הזו היא *לא* לגיטימית, טבל היא *מובנת* כאשר מדובר באדם יחיד המקושר רגשית למקרה, ומגיב כך באופן ספונטני. אחרת (כמו במק'רה הככניקי) היא גם לא "מובנת". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם הרופא לא היה עסוק באותה שעה בקריאת עיתון, אלא בטיפול במקרים דחופים, הרי שהאנוכיות שלך ראויה לכל גינוי. מעבר לכך, את כותבת ''בגלל שהם חושבים שמגיע להם'' ולא כוללת את עצמך בקבוצה הזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לה כבר מטר שמונים וחמש לסיבה הזאת, ועוד היד נטויה.... אני לא יודעת אם אתה מכיר את ההוי בחדר מיון. ומכל מקום, במקרה שאני מתארת הטיפול בילדה היה דחוף מכל דחוף, הרי הילדה מתה מחוסר טיפול. אבל הסיפור הוא משל, והנמשל הוא יהדות רוסיה שהיתה על סף אובדן מהעם היהודי בלחץ השלטון. אם אני לא טועה, לא היו ''מקרים דחופים'' בעולם שהצלת יהדות רוסיה באה על חשבונם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל כך ברור לך שהניתוח שלך של המציאות הוא נכון, שקשה לך להעלות בדעתך שמישהו מבין אותה אחרת ממך. לכן את מסיקה שההתנגדות לטרנספר נובעת מהתיפיפות, מניסיון למצוא חן ולהיות נחמד. האמת היא הראיה שלך את הערבים היא פשטנית, ובמידה רבה היא בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. תורתו של כהנא לא מותירה לערבים שום ברירה חוץ מלהיות אויב. את משולה לא לאמא המנסה להציל את בתה ממוות, אלא לרופאת אליל המתעקשת לתת לילדתה ''תרופת פלא'' רעילה, שסופה להרוג גם את הילדה וגם את השכנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך טעות בהבנת הנקרא. אני חושבת שההתנגדות לטרנספר נובעת לא מהתייפייפות אלא מההתנגדות לכך שתהיה כאן מדינה יהודית. לא ראיתי שהערבים אהבו אותנו לפני שהרב כהנא עלה לארץ. למען האמת אני אפילו זוכרת מלחמה אחת או שתיים. אני מסכימה אתך שבמקרה של היחס ליהודים וערבים בארץ הילדה שאני רוצה להציל, היא דווקא זו שאתה רוצה לקבור, אולם את הדיון הזה כדאי לנהל במאמר הבא. לגבי חילוץ יהודי רוסיה מהדיכוי הסובייטי, אני חושבת שאתה מסכים שתרופת האליל דווקא רפאה את הילדה (וגם את השכנים, לדעתי מאבק זה היה נדבך בתהליך שהביא לקריסתה של ברית המועצות ולשחרור כל העמים מעולה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרשי לי לצטט אותך: נו באמת. הרוב המכריע של המתנגדים לטרנספר בין היהודים בארץ תומכים במדינה יהודית בכל ליבם, אחרת כבר מזמן היתה בארץ מדינה דו-לאומית. המחלוקת היא על מה זו יהדות, מהי מדינה יהודית, וכמה עוול מותר לגרום ללא יהודים על מנת להקים ולקיים מדינה כזו. אבל על כך באמת יותר מתאים לדון תחת המאמר הבא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הקביעה הנחרצת והמשונה הזו, כאילו פעילות כהנא הייתה *ה*סיבה להתפוררות הגוש הסובייטי, היפתחותו למערב, ושחרור היהודים ממנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן, התכוונתי. כתבתי אמש תגובה ולחצתי ''אשר'' פעם אחת, ואז ויתרתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות בהודעה שהגבת עליה ניצה טוענת רק שמאבקו של כהנא היה *נדבך* אחד וגו', לא *ה*סיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אין בפרסום מאמר כזה משום סיוע יותר מפסיבי למטרות משפחת/תנועת "כך". היה בזמנו סרט על פרשת סקוקי (כיכב דני קיי). חברי קבוצה נאו-נאצית תבעו את זכותם לערוך מצעד ברובע "יהודי" בסן-פרנסיסקו. בסופו של דבר לאחר שבתי המשפט אשרו זאת, הכנופיה ויתרה והמצעד לא צעד. בסוף הסרט, כשנשאל ה"פיהרר" המקומי מדוע הם לא צעדו, הוא ענה: "אתה חושב שמה שרציתי היה לצעוד ברחוב של קייקים מסריחים? שנה שלמה לא דיברו על שום דבר אחר חוץ מאשר עלי. מספר התרומות שקבלתי הוכפל פי ...". אין כאן עניין של חופש דיבור, כיון שלגברת ימצא בודאי היכן לפרסם את ה"יזכור" שלה על חותנה החביב. אין כאן גם עניין של מניעת דיון בעמדות הצריכות להשמע, שכן לא חסרים דוברים של אותן העמדות בניקוי האלמנטים של המוקיונות, ביריונות והסתת האספסוף של תנועת "כך". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בעיירה קטנה סמוכה לשיקגו, לא סן-פרנסיסקו. לא שזה משנה משהו, רק יחסוך חיפושים מייגעים להיסטוריון העתידי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כן חופש הדיבור, כי מותר לדברים להאמר. זה כן המקום הנכון, כי אם הדברים יפורסמו באתר כהניסטי, מן הסתם הדיון בהם לא יהיה מרתק במיוחד. לא הבנתי איך יהיו דוברים של העמדות של כך בלי שהאדם יהיה מתנועת כך או קרובים אליה באיזשהו אופן. אינני חושב שהמאמר שלעיל לוקה ב"אלמנטים של מוקיונות, ביריונות והסתת אספסוף". הוא כתוב היטב, ובהחלט ראוי לפרסום באייל. חוץ מזה, יהיה מה-זה מגניב אם איזה ארגון יתבע אותנו לדין על המאמר הזה. הרבה פרסום חינם נקבל. (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתר כהניסטי? אתה באמת חושב ש"נקודה", "הצופה", "המודיע", "יתד נאמן" יסרבו לפרסם "אחרי מות" שכזה? השאלה היא כלל לא האם מותר לדברים להאמר, השאלה היא אם אתה רוצה שהם יאמרו בעיתון שלך? לא טענתי שהמאמר לוקה ב"מוקיונות, בריונות והסתת אספסוף". טענתי שתנועת כך לקתה בכך (נדמה לי שאתה עצמך דברת על הסתת אספסוף (בלי להגיד אספסוף)). כל האלמנטים התוכניים והעמדות העקרוניות של כך נמצאים בצורה כזאת או אחרת ובמינונים שונים בימין הפוליטי (בני אלון, זאבי, קליינר, ליברמן ועוד). מה יש לתנועת כך להוסיף לויכוח הפוליטי בישראל מלבד חיקוי נגטיב של פלוגות הסער? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בספק מאוד אם נקודה או הצופה יסכימו לפרסם מאמר שכזה. המתנחלים ברובם לא רוצים להיות מזוהים עם עמדותיו של כהנא, בין אם משום שהם לא מסכימים איתו ובין אם משום שזיהוי כזה יזיק למטרותיהם. לגבי המודיע ויתד נאמן אני לא בטוח. לכהנא יש תמיכה גדולה בקרב הקהל החרדי. ובכל זאת - שוב ימנע הדיון הראוי. מה גם שאני לא חושב שניצה הייתה שולחת מאמר שכזה לעיתונים הללו. לא משום שהיא לא מעריכה אותם (אין לי מושג), אלא משום שהיא קוראת של האייל, ואני הוא שהציב לה את האתגר לכתוב מאמר שכזה. האם אני רוצה שהם יאמרו בעיתון שלי? המממ... הנה: דיון 385 - תקציר: כן. כך היא תמצית הימין הקיצוני בישראל. זו התנועה היחידה בארץ שעומדת בהצלחה בכל התנאים של תנועת ימין קיצוני מהדגם האירופאי החדש. בני אלון וקליינר הם חיקוי חיוור של המקור. ליברמן הוא בדיחה עגומה וזאבי הוא גבולי, במקרה הטוב, משום שימניותו הייתה רק על הציר המאוד ספציפי לישראל של שטחים. הוא לא התייחס, למשל, לערבים אזרחי ישראל ברטוריקה האנטי-ערבית שלו. לפיכך, דיון בכך הוא הרלוונטי ביותר בבואנו לדון בימין הקיצוני בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר מחשבה שניה, אני חוזר בי ומסכים כי יש מקום לפרסם את המאמר בעיתונך. מבחינתי החלק הראשון שפורסם היה מעין הקדמה (בנוסח "אחרי מות קדושים") למנה העיקרית והיא חזונו של כבוד הרב על עתיד מדינת היהודים. דיון 385 דוקא לא שכנע אותי. על העובדה שמי שמשקה את הדשא בהייד פארק הוירטואלי ואוסף את בדלי הסיגריות לאחר התפזרות הקהל, הוא בעל הזכות והחובה לקבוע את נושאי הדיון, כמדומני שאין מחלוקת. דוקא מאמרו של שחר נתניהו (דיון 379) שהוא מאמר יותר מראוי לקריאה ודיון מדגים את מה שלא היה בתשובתך. מאמר הראוי ל"אייל" צריך ככל הנראה לכלול רעיונות ועמדות הראויים לדיון וכוללים לכל הפחות משהו מקורי ולא לעוס לעייפה. וכאן אנו מגיעים למהות העניין: לפי תשובתך "כך היא תמצית הימין הקיצוני בישראל" יש להסיק שלתנועת "כך" יש רעיונות/עמדות/השקפות ("חזון" בלשונם) הראויים לדיון ושאינם קיימים במשנתם של אנשי הימין האחרים. יעלו ויבואו אם כן רעיונות אלו בחלק ב' של המאמר הבא עלינו לכלותינו. מהו הימין קיצוני בישראל? האם זו אידיאולוגיה בעלת מאפיינים המייחדים אותה מן הימין הממוסד או שזו קבוצה שתמציתה הוא חוליגניזם והסתת קבצנים לבעוט בכלביהם? שאלה בהחלט ראויה. אם כפי שאני חושד, גברת כהנא תתקשה מאד לנפק רעיונות יחודיים ממורשת הרב, חובת העורך והאזרח שלך תהיה לפנות את השטח לויכוח האמיתי בין השקפות השמאל והימין (לעוס ככל שיהיה). עמדתך המבטלת את נציגי הימין הממסדי אינה מבשרת טוב לגבי אפשרות של דיון רציני. לבטל עמדות של נציגי ציבור גדול מאוד אשר מקבלים עליהם את חוקי המשחק הדמוקרטי (גם אם הם גורמים להם להראות לעתים כבדיחה עגומה וגבולית) ולנסות להחליף אותם בעמדות רדיקליות של ביטניקים ימניים, נראה לי כנסיון להחליף את היריב שלך ביריב קל יותר. לאור המצבים הקשים והמייאשים שהמציאות הנוכחית מעמידה בפניי כשמאלני, אני רוצה לשקול ולהתוכח עם העמדות של הימין ולא עם פרובוקציות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על הגב' כהנא אפשר להגיד הרבה דברים, אבל לא הייתי מכנה אותה יריב קל. (כן, ניצה, זאת מחמאה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יריב קל במובן הקשה של המילה. לגבי הרהיטות והניסוח, הלואי עליי, אבל לגבי המהות והתוכן? נו טוב. באנשים מן החוג הקיצון, מגיעים מהר מאוד לנקודה בו הויכוח הוא חסר תועלת ונחסם ע"י תפיסת מציאות מן הסוג שאי אפשר להתוכח עליו. למשל, מאשה דתית היית מצפה לדעת את החומרה של האשמת מישהו ב"לא תעמד על דם רעך". והנה במאמר שנועד לדבר בשבחו של קרוב משפחה שנרצח, אפשר להאשים את "יהדות ארה"ב" בדיוק בזה. (נו טוב, אח"כ היא נזכרה שזה בעצם רק ה"ממסד היהודי", אבל מה כבר ההבדל). בראייתה זו היא המציאות לאמיתה ולכן יש לומר זאת ואתה לך ושכנע אותה שלא כך היו פני הדברים. בראיית העולם שלה הפרזידנט רונלד כהנא הכניע ומוטט את אימפריית הזדון של בריה"מ ושמו ותמונתו מתנוססים בכל בית של מאה אלף עולי שנות השבעים. מה יש להוסיף ולומר על כך? אולי רק It ain't neccessarily so, my dear. דרך אגב, בנוגע לתאוריית ה"בת של ניצה", אני מוכן להתערב שלא! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבינה את הצורך שלך לשמור על כבודה של הקהילה היהודית ארה"ב, על התנהגותה בזמן השואה. האם לא ברור שהם חיו במדינה דמוקרטית אשר אפשר היה להשפיע על דעת הקהל שלה, ודרך זה על ההתנהלות הפוליטית שלה? האם לא ברור שארה"ב היתה יכולה, עם קצת רצון, להרוס את מנגנון ההשמדה הנאצי? אין הטענה מכוונת כלפי כל אחד ואחד אלא על כך שבכללותה, הקהילה לא מצאה את האומץ והכוחות בתוכה כדי לעזור לאחיהם המומתים. גם אם הם לא ידעו בדיוק מה קורה שם (מנהיגיהם ידעו, סטיפן וויז מנהיג יהודי ארה"ב באותה תקופה, ניסה לשכנע את הנשיא רוזוולט להפציץ את מחנות ההשמדה. הנשיא סירב- ושם זה נגמר), הרי הם ידעו שקורה דבר רע מאוד ליהודים בגרמניה ואירופה בכלל, אז למה הם, שחיו בארץ חופשית ובעלת כוח, לא הצליחו להניע את המשטר הדמוקרטי בו הם חיו, כדי לעשות משהו למען אחיהם? ב 1939 היתה אוניה בשם "סנט לואיס" שהגיעה לחופי ארה"ב ועל סיפונה 900 פליטים יהודיים מגרמניה, שקבלו ויזה לקובה. קובה לא הסכימה לירידתם לחופיה, ואז הספינה עברה ליד חופי ארה"ב בתקווה שינתן להם לרדת בחופיה, הנושא עורר רעש תקשורתי רב, כולל מאמר מערכת בניו יורק טיימס המביע תקווה כי "תמצא מדינה שתסכים לקבל את הפליטים", אולם לא נמצאה מדינה כזאת, והספינה נאלצה לחזור לגרמניה. שם גורל נוסעיה היה דומה לגורל שאר יהודי גרמניה. יהודי ארה"ב לא עשו כלום, לא הפגינו לא צעקו. הם המשיכו את שיגרת יומם, ולא עשו דבר כדי שהמדינה הדמוקרטית והנאורה ארה"ב, מדינתם, תסכים לקבל את הפליטים הללו. אפשר להתייחס בבוז לכל דבר. דבר נא עם עולים מרוסיה משנות השבעים, ותשמע מהם מה הם יודעים על הרב כהנא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכונותך להיכנס לויכוח מפתיעה אותי ומחייבת אותי לתגובה קצת ארוכה. מה שלעיתים קרובות, מייאש בויכוחים מסוג זה, הוא ששני הצדדים רואים את אותה המציאות, אבל נקודות המבט השונות מייצרות ממנה תמונות הפוכות. הויכוח במקרים אלו הוא לרוב עקר, משום שקשה מאוד להזיז אנשים מנקודת המבט שלהם, בפרט אצל אנשים בעלי מחויבות אידיאולוגית שאצלם נקודת המבט אינה רק השקפה אינטלקטואלית אלא אורח חיים מלא. אין לי אלא לתאר לך את העובדות ההיסטוריות שאת מביאה כפי שהן נראות מנקודת המבט שלי. אני איני היסטוריון מקצועי ואני מעלה עובדות מן הזיכרון. יתכן בהחלט ולא אדייק בפרטים אך אני מאמין שהתמונות שאצייר הן כאלו שרוב המקצוענים יאשרו. נלך מן הקל אל הכבד. בריה"מ התמוטטה בגלל כשלון הכלכלה המרקסיסטית-ריכוזית שלה. ברגע שהאזיקים הטוטאליטריים הלניניסטים-סטליניסטיים התרופפו במקצת (שנות החמישים) ופועלי בריה"מ יכלו להיווכח כי מצבו של מעמד העובדים במדינות הסוציאל-דמוקרטיות והקפיטליסטיות טוב לאין ערוך ממצבם הם, נפילת שלטון המפלגה לא הייתה אלא עניין של זמן. נוסף על גורם עיקרי זה, היו עוד גורמים משניים שתרמו במידות שונות (אך כולן משניות) להתמוטטות זו. אחד הגורמים המשניים היה התעוררות לאומית של אזרחי בריה"מ ממוצא יהודי וגרמני, התעוררות שנעזרה בין היתר בסיוע של גורמים יהודיים מחוץ לבריה"מ ובין היתר פעילותה של הליגה להגנה יהודית בארה"ב שנתמכה אקטיבית ע"י גורמי ימין קיצוני (נוצרי) ופסיבית (לפעמים יותר ולפעמים פחות) ע"י הגורמים הרשמיים בארה"ב וישראל. מדוע אני מכנה התעוררות זו, שהיא בבחינת מהפך ניסי בתמונת עולמך, כמשנית? יהדות ארגנטינה היא בעלת הזדהות יהודית לאומית העולה לאין ערוך על כל מה שהיה אפשר למצוא בבריה"מ ובכל זאת "גלי" עלייה התרחשו בעיקר כאשר הכלכלה הארגנטינאית קרסה. אני לא עשיתי סקר בין עולי בריה"מ, אבל אני יכול להבטיח לך שבין העולים של שנות ה-70 יש כמה שלא שמעו מעולם אפילו על גולדה מאיר. לגבי המקרה של "סנט לואיס". הנה פרשה אומללה זו מדגימה את מה שכתבתי בפתיחת דברי, מפני שגם אני התכוונתי להביא פרשה זו להוכחת דברי. בראייתי, דווקא פרשה זו ופרשת ועידת אויאן שהתרחשה בסמוך לה, מדגימות עד כמה היה העולם בזמן ההוא אטום לנושא הפליטים ועד כמה כל דבר שיכלו לעשות גורמים יהודיים היה בסופו של דבר עקר. למיטב ידיעתי, פרשת "סנט לואיס" דווקא עוררה סערה בעולם היהודי ועוררה פעילות יהודית נמרצת לטובתם. עד כדי כך שהיא הביאה לכינוס ועידה בינלאומית לפתרון בעיית הפליטים באויאן. בסופו של דבר כל המאמצים היו לריק ורק מדינות מעטות הסכימו לקלוט מספר זניח של פליטים (אני זוכר את קובה והרפובליקה הדומיניקנית). הנושא המרכזי שתפס את הבמה הבינלאומית באותה תקופה היתה טענתו של היטלר כי העם היהודי באמצעות באי כוחו "מועצת זקני ציון" פועלים כדי לגרור את העולם למלחמה עולמית נוספת שבסופה הם (היהודים) ישתלטו על העולם התשוש והמרושש. בארה"ב האוירה הציבורית נטתה בצורה חזקה לבדלנות (אי התערבות בפוליטיקה של יבשות אחרות) והיתה לא מעט אהדה לגרמניה. רוזבלט, שהיה למיטב ידיעתי עויין מאוד כלפי גרמניה (ללא קשר לבעיה היהודית), נזהר מאוד שהמדיניות שלו לא תהיה כזאת שיהיה קל לצייר אותה כמייצגת את האינטרסים היהודיים. מצב זה הפך תגובה אגרסיבית של המימסד היהודי בארה"ב לדבר קונטרה-פרודוקטיבי. לשאלתך, האם התאפקות יהודי ארה"ב סייעה במשהו ליהודי גרמניה, תשובתי העצובה והבלתי מספקת היא שככל הנראה כן. האנטישמיות הברברית במלואה התגלתה רק לאחר הצטרפות ארה"ב למלחמה, כאשר התגובות בארה"ב הפכו ללא רלאבנטיות. כאן כבר נכנסנו לשאלה הכבדה ביותר, והיא: האם יכלו היהודים לעשות יותר להצלת אחיהם? זוהי שאלה העשויה להביא להאשמת יהודים בעבירת "לא תעמוד על דם רעך". אני חושב שהכותרת של "אהבת ישראל" צריכה להכיל את הדרישה כי מי שנכנס לשאלה זו חייב לעמוד בדרישה מחמירה של נקיון הדעת. כלומר, צריך להיכנס לדיון כזה ללא כל כוונה להשתמש בדיון, כדי לנגח יריבים פוליטיים בסוגיות של פוליטיקה בת זמננו שאינן בהכרח קשורות בתקופה הנ"ל. אני מצטער, אך להבנתי, כאשר כתבת "יהדות ארה"ב בזמן השואה, שתיקתם, התעלמותם ופחדם" לא עמדת בדרישה זו. השמצת וביזית ציבור יהודי שלם והצגת אותם כיהודי חצר, יהודי "מה יפית" של הפריץ, רק כדי להעמיד כנגדם את המופת הזוהר של חותנך כאביר הזכויות והכבוד של עם ישראל. בחושבי על הדברים השפלים שאולי כתבת ואולי רק רמזת שם, אני חושב על מאות יהודי ארה"ב שהתנדבו ללחום בנאצים ועוזריהם במסגרת הבריגדה הבינלאומית ב-1936, על אלפי המתנדבים היהודים האמריקניים לצבא הקנדי והבריטי לפני 1941 ועל עשרות האלפים שלחמו במסגרת הצבא האמריקני לאחר מכן. מאחר ומתנדבים אלו היו מראשוני הלוחמים, רובם נתנו את המידה האחרונה והמלאה של מסירות למען עמם (בין אם זה היהודי או האמריקני) ולא שרדו (ניחוש אחד, מי ראו עצמם ראויים לפטור מחובה זו!!! נו טוב גם לאהבת ישראל אני חוטא לפעמים). אכן מופת של יהודי חצר! ואין זה המקום להרחיב על זכויותיה של יהדות ארה"ב בסיוע לפליטי השואה ולמדינת ישראל שבדרך. לעצם השאלה של פעולה אפשרית של יהודים בעלי השפעה (לגבי קיומו של ממסד יהודי בעל השפעה ללא גבולות, אני חושב שהוא היה קיים אז כמו היום רק בדמיונם של אנטישמיים ואויבי עמינו). כפי שהתחלתי לטעון, ה"יהודי רוזבלט" וכנראה גם צ'רציל וסטלין דאגו יותר שמדיניותם לא תצטייר כיהודית יתר על המידה, מאשר מה יעשו או יאמרו ידידיהם ויועציהם היהודיים. הניחוש שלי, הוא כי גם אם "הנכבדים היהודיים" היו עושים בדיוק מה שדורשים מהם אנשי בית"ר וימינה, זעקתם היתה נותרת כזעקה במדבר המלחמה העולמית המשתוללת. כבר הזכרתי את התאבדותו של שמואל זיגלבוים נציג יהודי פולין בועד הלאומי הפולני בכניסה לפרלמנט הבריטי ב-1943, במחאה על אדישות העולם מול השמדת עמו. מה היתה השפעתו? גם אני לא הצלחתי לזכור את שמו, עד שקוראי אתר זה הזכירו לי. נדמה לי כי גם יהודים אחרים (אבא הלל סילבר?) ניסו לשבור את האדישות. על העובדה כי היה זה סטיפן וייז, אשר בקש להפציץ את מחנות ההשמדה והגיע עם זה עד לנשיא ארה"ב, אני שומע ממך לראשונה. את יכולה כאן לשאול, מדוע לא התיישב "מנהיג יהודי ארה"ב" בפתח הבית הלבן והודיע כי לא יזוז משם עד שתתמלא בקשתו? אני שואל, מדוע רוזבלט וצ'רציל, לאחר שהתקבלו ידיעות על משלוחי השמדה, ובשלב כזה של המלחמה שבו הפצצת קווי הרכבת ומחנות ההשמדה לא היתה מאמץ בלתי מתקבל על הדעת, מדוע הם סרבו? מה הניע מנהיגים אלו למנוע הצלה אפשרית של מאות אלפי יהודי הונגריה? להבנתי, גם הם וגם מנהיגות יהודי ארה"ב טעו במעשיהם בגלל ההבדל הקשה להבנה שבין ידיעת העובדות לבין התודעה המלאה של המציאות שמאחורי העובדות. הפוליטיקאים אז חיו תחת הרושם של תעמולת הזוועה של מלחה"ע ה-1 כנגד הגרמנים שהתבררה לאחר המלחמה כמוגזמת (אם כי הגרמנים הצטיינו בברבריות שלהם כבר במלחמה הראשונה). כמו כן הם היו מודעים למעשי הזוועה שהתרחשו בעצם המלחמה (השמדת כפרים, הוצאות להורג סיטוניות של בני ערובה, הפצצות מן האויר שגרמו לאלפי הרוגים (הפצצת בנות הברית על העיר דרזדן גרמה למאה אלף הרוגים בסופת גז בוער)). אפשר לנחש כי בדרך הטבע, מנהיגים אלו, גם לאחר שקבלו ידיעות מאושרות, לא קלטו והבינו את המציאות של השמדת העם שעמדה מאחוריהם. הם הניחו כי הידיעות מופרזות ורצח יהודים אינו חורג מגדר שאר זוועות המלחמה. ולכן החליטו מה שהחליטו כנראה כדי לא להראות מעלים את היהודים על ראש דאגתם, מה שבחכמה שלאחר מעשה מצטייר כשיקול מביש וכלל לא מתאים לגודל האסון. אם זו אכן תמונת המציאות, הרי היתה דרושה מידה גדושה של חוכמה עליונה ויכולת נבואה מצד מנהיגי היהודים כדי לפעול כפי שאת מצפה ומעשיהם אלו בסופו של דבר לא היו מעלים ולא מורידים. כאשר השליח הפולני יאן קארסקי סיפר לשופט היהודי פליקס פרנקפורטר (1943) על המתרחש בגטאות פולין ועל המשלוחים למזרח, השופט אמר לו "איני יכול להאמין למה שאתה אומר לי". לשאלת הפולני "האם אדוני חושב כי אני ממציא את הדברים?" ענה השופט "איני אומר שמה שאתה אומר אינו נכון. אני רק אומר שקשה לי להאמין בכך." (הציטוטים מן הזיכרון, אך נאמנים לרוח הנאמר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תקרא טוב את מה שכתבתי במאמר תראה שאיני טוענת שהקריסה של ברית המועצות התרחשה בגלל הפעילות של הרב כהנא. זו גם לא היתה כלל המטרה של פעילותו. אני מסכימה שהפעילות שלו היתה נדבך בתהליך רחב שהביא לקריסתה. העלייה מרוסיה המדוברת אינה העליה של שנות התשעים שהגיעה לאחר ההתפרקות, אלא העלייה של שנות השבעים שבאה לאחר עשרות שנים של ניתוק ודיכוי היהודים והיהדות בברית המועצות. הגדולה בתהליך אותו הוביל הרב כהנא היא, שהיא התחילה מאפס. הוא החל לפעול מול הדוב הרוסי שחששו ממנו ומדורסנותו, ומול הממשל בארצות הברית שהיהודים ברוסיה לא ממש עניינו אתו (כמו שזכויות אדם של אחרים לא עניינו אותו כאשר היה מדובר באנטרסים של ארה"ב). כאשר הממסד היהודי מתעלם, ומדינת ישראל מדברת בחצי פה וביראת כבוד עם הרוסים, הוא בפעילות של בודדים, הצליח להעלות את הנושא שלו לתודעה העולמית ול"הכריח" באמצעות דעת הקהל, להתנות את ההתקרבות בין המעצמות, ששתיהן רצו בה, ביחס ליברלי יותר ליהודים והתרת עלייתם לארץ ישראל. התהליך הזה החל להתגלגל אז בתחילת שנות השבעים, ונמשך אחר כך מעצמו עד לעליות הגדולות של שנות התשעים. לגבי הבקורת של הרב כהנא על הממסד היהודי. לא הבאתי אותה כאנטיתזה לפועלו, אלא כדי להסביר את את התהליך המחשבתי/נפשי שהוא עבר, כדי להגיע למסקנות האופרטיביות שלו. אני לא רואה את הרווח הפוליטי העכשווי שיש למישהו מבקורת על אנשים שלא מצויים על הבמה הציבורית מזמן. לאי עשיה יש תמיד הרבה תירוצים וסיבות, אולם כדי לומר ש"אי אפשר", היה לעשות משהו, צריך היה לנסות. ולנסות בכל נפשם ובכל מאודם. הכשלון כשלעצמו לא היה נזקף לחובתם, אלא רק חוסר הניסיון הכן, המוכן להקרבה של המעמד והנוחות שהיו להם, כדי לנסות להציל את אחיהם. אני לא מתעלמת מהעזרה הגדולה שלאחר המלחמה, ומהקשיים להבין מה קורה שם באמת וכו' אולם התחושה של הרב כהנא היתה שההנהגה של יהדות ארה"ב (והוא הכיר מקרוב את ארחם ורבעם), לא עשתה את כל שאפשר היה כדי להציל, (דבר שגם הוא כמובן לא היה מבטיח הצלחה), אולם כמו שכתב הרב כהנא, אז אפשר היה לומר- עשינו מה שיכולנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני אינני פוסל את עמדות הימין המתון בישראל - אלו מיוצגות גם מיוצגות באייל, וכל אימת שמגיע אלינו מאמר של ימני מתון, יותר או פחות, הוא נחשב מועמד לגיטימי לחלוטין לפרסום. אבל המאמר של ניצה אינו על הימין המתון, אלא על מה שמכונה הימין הקיצוני - המפלגות שנמצאות מעבר למפד''ל (לשיטתי). אם רוצים לדון על משנתו של הימין הקיצוני בישראל, אין כמו דיון על כהנא לצורך העניין. ניצה הרי לא מהווה את היריב שלי (כאיש שמאל, נגיד) במגרש הפוליטי, ולו משום שדעותיה אינן זוכות לתמיכה גדולה בציבור. הדיון כאן אינו מלחמה בין ימין ושמאל, אלא בין, נגיד, דמוקרטים לאנטי-דמוקרטים, או ממסדיים נגד אנטי-ממסדיים. וגם זה דיון ראוי וחשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המודיע ויתד נאמן לעולם לעולם לא יפרסמו מאמר של כהנא, אלא רק מאמרי גינויים חריפים נגדו. ולו רק מפני שכהנא היה ציוני גדול, והם אנטי ציוניים במוצהר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי, החרדים מתנגדים למדינת ישראל החילונית. מדינת ישראל היהודית לפי משנתו של כהנא תתקבל על ידם בשמחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח. אני חושב שלפחות חלקם מתנגדים לאיזושהי מדינה המתיימרת להיות יהודית בארץ ישראל לפני בוא הגאולה. מדינת הלכה, אם לאו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כהנא והכוחניות הציונית שלו רחוקים מאוד מהאידיאולוגים החרדים (אך אהודים מאוד על קהל מרעיתם). לדעת הרבנים החרדים, בעיקר הליטאים, לפני בוא המשיח אסור להתגרות באומות העולם יותר מדי. הרבנים החסידיים קצת מזגזגים בנושא. לגבי הקמת מדינה יהודית הלכתית עכשיו - זו שאלה מאוד מעניינת, שהחרדים לא רואים צורך להתייחס אליה. המיעוט הקטן של נטורי קרתא וחסידי סאטמר מתנגדים בעיקרון לכל מדינה לפני בוא המשיח. הפיתרון היחיד בעיניהם הוא השמדת המדינה. החרדים הסטנדרטים (''יתד נאמן'' ו''המודיע'', רביץ, ליצמן, גפני ופרוש) מביעים התנגדות לחזון הציוני מלכתחילה, אבל בדיעבד, אחרי שהוקמה המדינה, הם ישמחו כמובן לראות אותה הופכת למדינת הלכה, והם בהחלט אינם חפצים בהכחדתה. עם זאת, הרעיון הזה הוא קצת בעייתי מבחינתם. סוף כל סוף, המשיח אמור להקים מדינת הלכה. לא הם. אני מניח שאם תתחקר אותם, הם יגידו לך שהם משוכנעים שאם יווצר רוב בציבור שירצה מדינת הלכה, המשיח יבוא ממילא, וכל הבעיות תיפתרנה מאליהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשכתבתי למעלה החרם, נדה וכו' שכחתי להוסיף: צנזר, סתום פיות וכדומה. תודה על התזכורת, שוקי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשניה חשבתי שאתה מדבר על יחידה 101 בהנהגת אריק שרון, שניה אח"כ נזכרתי בפיצוץ במלון המלך דוד... כן, הדרך להקמת מדינת ישראל היתה רצופה פעולות מנוגדות, מקל וגזר, חתימת הסכמים, התישבות, בניה, הגנה, אבל לצידם גם התקפה: האצל, הלחי, פעולות התגמול, פעולות יזומות אחרות. מה ההיתממות הזו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההיתממות היא שלך. לא מדובר באבות מיסדים ולא מדובר בתקופת האצ"ל, הלח"י והטרור של יצחק שמירים למינהם, מלפני קום המדינה ("כך" נוסדה ב-1973). לא מדובר במקימי מדינת ישראל. מדינת ישראל כבר קמה. מדובר בקבוצות שעוסקות בפעילות טרור ומחזיקות באידיאולוגיה המתנגדת לקיום מוסדות המדינה הדמוקרטית שלנו, *לאחר* שמדינת ישראל כבר קמה. בטח שגם לא מדובר בציונות. הרצון להקים במדינת ישראל (או ליתר דיוק - במקום מדינת ישראל) מדינה לא דמוקרטית אשר חוקה הוא "חוק התורה", הוא לא רק רעיון שלא עולה בקנה אחד עם הציונות של האבות המיסדים, הוא פשוט רעיון אנטי ציוני. מדובר במסלול מנוגד למסלולה של הציונות. ממשלה הכפופה לחוק התורה, המלכת מלך (או נשיא עליון) על ממלכת ישראל, נתינת סמכות עליונה לסמכות הרבנית, הקמת מעין סנהדרין שכזה, הכפפת כל מוסדות המדינה לאותה סמכות רבנית ולרוח ההלכה, וכמובן הרעיון שמצדיק את יהדותנו אך ורק בגלל *מציאות* התורה והבחור ש*באמת* יושב שם למעלה - כל אלה הם רעיונות המנוגדים לרוח הציונות כפי שבטאו אותה (והוציאו אותה אל הפועל לשמחת היהודים) האבות המיסדים שלנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |