בתשובה לשוקי, 25/07/03 17:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
על הגב' כהנא אפשר להגיד הרבה דברים, אבל לא הייתי מכנה אותה יריב קל. (כן, ניצה, זאת מחמאה) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יריב קל במובן הקשה של המילה. לגבי הרהיטות והניסוח, הלואי עליי, אבל לגבי המהות והתוכן? נו טוב. באנשים מן החוג הקיצון, מגיעים מהר מאוד לנקודה בו הויכוח הוא חסר תועלת ונחסם ע"י תפיסת מציאות מן הסוג שאי אפשר להתוכח עליו. למשל, מאשה דתית היית מצפה לדעת את החומרה של האשמת מישהו ב"לא תעמד על דם רעך". והנה במאמר שנועד לדבר בשבחו של קרוב משפחה שנרצח, אפשר להאשים את "יהדות ארה"ב" בדיוק בזה. (נו טוב, אח"כ היא נזכרה שזה בעצם רק ה"ממסד היהודי", אבל מה כבר ההבדל). בראייתה זו היא המציאות לאמיתה ולכן יש לומר זאת ואתה לך ושכנע אותה שלא כך היו פני הדברים. בראיית העולם שלה הפרזידנט רונלד כהנא הכניע ומוטט את אימפריית הזדון של בריה"מ ושמו ותמונתו מתנוססים בכל בית של מאה אלף עולי שנות השבעים. מה יש להוסיף ולומר על כך? אולי רק It ain't neccessarily so, my dear. דרך אגב, בנוגע לתאוריית ה"בת של ניצה", אני מוכן להתערב שלא! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבינה את הצורך שלך לשמור על כבודה של הקהילה היהודית ארה"ב, על התנהגותה בזמן השואה. האם לא ברור שהם חיו במדינה דמוקרטית אשר אפשר היה להשפיע על דעת הקהל שלה, ודרך זה על ההתנהלות הפוליטית שלה? האם לא ברור שארה"ב היתה יכולה, עם קצת רצון, להרוס את מנגנון ההשמדה הנאצי? אין הטענה מכוונת כלפי כל אחד ואחד אלא על כך שבכללותה, הקהילה לא מצאה את האומץ והכוחות בתוכה כדי לעזור לאחיהם המומתים. גם אם הם לא ידעו בדיוק מה קורה שם (מנהיגיהם ידעו, סטיפן וויז מנהיג יהודי ארה"ב באותה תקופה, ניסה לשכנע את הנשיא רוזוולט להפציץ את מחנות ההשמדה. הנשיא סירב- ושם זה נגמר), הרי הם ידעו שקורה דבר רע מאוד ליהודים בגרמניה ואירופה בכלל, אז למה הם, שחיו בארץ חופשית ובעלת כוח, לא הצליחו להניע את המשטר הדמוקרטי בו הם חיו, כדי לעשות משהו למען אחיהם? ב 1939 היתה אוניה בשם "סנט לואיס" שהגיעה לחופי ארה"ב ועל סיפונה 900 פליטים יהודיים מגרמניה, שקבלו ויזה לקובה. קובה לא הסכימה לירידתם לחופיה, ואז הספינה עברה ליד חופי ארה"ב בתקווה שינתן להם לרדת בחופיה, הנושא עורר רעש תקשורתי רב, כולל מאמר מערכת בניו יורק טיימס המביע תקווה כי "תמצא מדינה שתסכים לקבל את הפליטים", אולם לא נמצאה מדינה כזאת, והספינה נאלצה לחזור לגרמניה. שם גורל נוסעיה היה דומה לגורל שאר יהודי גרמניה. יהודי ארה"ב לא עשו כלום, לא הפגינו לא צעקו. הם המשיכו את שיגרת יומם, ולא עשו דבר כדי שהמדינה הדמוקרטית והנאורה ארה"ב, מדינתם, תסכים לקבל את הפליטים הללו. אפשר להתייחס בבוז לכל דבר. דבר נא עם עולים מרוסיה משנות השבעים, ותשמע מהם מה הם יודעים על הרב כהנא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכונותך להיכנס לויכוח מפתיעה אותי ומחייבת אותי לתגובה קצת ארוכה. מה שלעיתים קרובות, מייאש בויכוחים מסוג זה, הוא ששני הצדדים רואים את אותה המציאות, אבל נקודות המבט השונות מייצרות ממנה תמונות הפוכות. הויכוח במקרים אלו הוא לרוב עקר, משום שקשה מאוד להזיז אנשים מנקודת המבט שלהם, בפרט אצל אנשים בעלי מחויבות אידיאולוגית שאצלם נקודת המבט אינה רק השקפה אינטלקטואלית אלא אורח חיים מלא. אין לי אלא לתאר לך את העובדות ההיסטוריות שאת מביאה כפי שהן נראות מנקודת המבט שלי. אני איני היסטוריון מקצועי ואני מעלה עובדות מן הזיכרון. יתכן בהחלט ולא אדייק בפרטים אך אני מאמין שהתמונות שאצייר הן כאלו שרוב המקצוענים יאשרו. נלך מן הקל אל הכבד. בריה"מ התמוטטה בגלל כשלון הכלכלה המרקסיסטית-ריכוזית שלה. ברגע שהאזיקים הטוטאליטריים הלניניסטים-סטליניסטיים התרופפו במקצת (שנות החמישים) ופועלי בריה"מ יכלו להיווכח כי מצבו של מעמד העובדים במדינות הסוציאל-דמוקרטיות והקפיטליסטיות טוב לאין ערוך ממצבם הם, נפילת שלטון המפלגה לא הייתה אלא עניין של זמן. נוסף על גורם עיקרי זה, היו עוד גורמים משניים שתרמו במידות שונות (אך כולן משניות) להתמוטטות זו. אחד הגורמים המשניים היה התעוררות לאומית של אזרחי בריה"מ ממוצא יהודי וגרמני, התעוררות שנעזרה בין היתר בסיוע של גורמים יהודיים מחוץ לבריה"מ ובין היתר פעילותה של הליגה להגנה יהודית בארה"ב שנתמכה אקטיבית ע"י גורמי ימין קיצוני (נוצרי) ופסיבית (לפעמים יותר ולפעמים פחות) ע"י הגורמים הרשמיים בארה"ב וישראל. מדוע אני מכנה התעוררות זו, שהיא בבחינת מהפך ניסי בתמונת עולמך, כמשנית? יהדות ארגנטינה היא בעלת הזדהות יהודית לאומית העולה לאין ערוך על כל מה שהיה אפשר למצוא בבריה"מ ובכל זאת "גלי" עלייה התרחשו בעיקר כאשר הכלכלה הארגנטינאית קרסה. אני לא עשיתי סקר בין עולי בריה"מ, אבל אני יכול להבטיח לך שבין העולים של שנות ה-70 יש כמה שלא שמעו מעולם אפילו על גולדה מאיר. לגבי המקרה של "סנט לואיס". הנה פרשה אומללה זו מדגימה את מה שכתבתי בפתיחת דברי, מפני שגם אני התכוונתי להביא פרשה זו להוכחת דברי. בראייתי, דווקא פרשה זו ופרשת ועידת אויאן שהתרחשה בסמוך לה, מדגימות עד כמה היה העולם בזמן ההוא אטום לנושא הפליטים ועד כמה כל דבר שיכלו לעשות גורמים יהודיים היה בסופו של דבר עקר. למיטב ידיעתי, פרשת "סנט לואיס" דווקא עוררה סערה בעולם היהודי ועוררה פעילות יהודית נמרצת לטובתם. עד כדי כך שהיא הביאה לכינוס ועידה בינלאומית לפתרון בעיית הפליטים באויאן. בסופו של דבר כל המאמצים היו לריק ורק מדינות מעטות הסכימו לקלוט מספר זניח של פליטים (אני זוכר את קובה והרפובליקה הדומיניקנית). הנושא המרכזי שתפס את הבמה הבינלאומית באותה תקופה היתה טענתו של היטלר כי העם היהודי באמצעות באי כוחו "מועצת זקני ציון" פועלים כדי לגרור את העולם למלחמה עולמית נוספת שבסופה הם (היהודים) ישתלטו על העולם התשוש והמרושש. בארה"ב האוירה הציבורית נטתה בצורה חזקה לבדלנות (אי התערבות בפוליטיקה של יבשות אחרות) והיתה לא מעט אהדה לגרמניה. רוזבלט, שהיה למיטב ידיעתי עויין מאוד כלפי גרמניה (ללא קשר לבעיה היהודית), נזהר מאוד שהמדיניות שלו לא תהיה כזאת שיהיה קל לצייר אותה כמייצגת את האינטרסים היהודיים. מצב זה הפך תגובה אגרסיבית של המימסד היהודי בארה"ב לדבר קונטרה-פרודוקטיבי. לשאלתך, האם התאפקות יהודי ארה"ב סייעה במשהו ליהודי גרמניה, תשובתי העצובה והבלתי מספקת היא שככל הנראה כן. האנטישמיות הברברית במלואה התגלתה רק לאחר הצטרפות ארה"ב למלחמה, כאשר התגובות בארה"ב הפכו ללא רלאבנטיות. כאן כבר נכנסנו לשאלה הכבדה ביותר, והיא: האם יכלו היהודים לעשות יותר להצלת אחיהם? זוהי שאלה העשויה להביא להאשמת יהודים בעבירת "לא תעמוד על דם רעך". אני חושב שהכותרת של "אהבת ישראל" צריכה להכיל את הדרישה כי מי שנכנס לשאלה זו חייב לעמוד בדרישה מחמירה של נקיון הדעת. כלומר, צריך להיכנס לדיון כזה ללא כל כוונה להשתמש בדיון, כדי לנגח יריבים פוליטיים בסוגיות של פוליטיקה בת זמננו שאינן בהכרח קשורות בתקופה הנ"ל. אני מצטער, אך להבנתי, כאשר כתבת "יהדות ארה"ב בזמן השואה, שתיקתם, התעלמותם ופחדם" לא עמדת בדרישה זו. השמצת וביזית ציבור יהודי שלם והצגת אותם כיהודי חצר, יהודי "מה יפית" של הפריץ, רק כדי להעמיד כנגדם את המופת הזוהר של חותנך כאביר הזכויות והכבוד של עם ישראל. בחושבי על הדברים השפלים שאולי כתבת ואולי רק רמזת שם, אני חושב על מאות יהודי ארה"ב שהתנדבו ללחום בנאצים ועוזריהם במסגרת הבריגדה הבינלאומית ב-1936, על אלפי המתנדבים היהודים האמריקניים לצבא הקנדי והבריטי לפני 1941 ועל עשרות האלפים שלחמו במסגרת הצבא האמריקני לאחר מכן. מאחר ומתנדבים אלו היו מראשוני הלוחמים, רובם נתנו את המידה האחרונה והמלאה של מסירות למען עמם (בין אם זה היהודי או האמריקני) ולא שרדו (ניחוש אחד, מי ראו עצמם ראויים לפטור מחובה זו!!! נו טוב גם לאהבת ישראל אני חוטא לפעמים). אכן מופת של יהודי חצר! ואין זה המקום להרחיב על זכויותיה של יהדות ארה"ב בסיוע לפליטי השואה ולמדינת ישראל שבדרך. לעצם השאלה של פעולה אפשרית של יהודים בעלי השפעה (לגבי קיומו של ממסד יהודי בעל השפעה ללא גבולות, אני חושב שהוא היה קיים אז כמו היום רק בדמיונם של אנטישמיים ואויבי עמינו). כפי שהתחלתי לטעון, ה"יהודי רוזבלט" וכנראה גם צ'רציל וסטלין דאגו יותר שמדיניותם לא תצטייר כיהודית יתר על המידה, מאשר מה יעשו או יאמרו ידידיהם ויועציהם היהודיים. הניחוש שלי, הוא כי גם אם "הנכבדים היהודיים" היו עושים בדיוק מה שדורשים מהם אנשי בית"ר וימינה, זעקתם היתה נותרת כזעקה במדבר המלחמה העולמית המשתוללת. כבר הזכרתי את התאבדותו של שמואל זיגלבוים נציג יהודי פולין בועד הלאומי הפולני בכניסה לפרלמנט הבריטי ב-1943, במחאה על אדישות העולם מול השמדת עמו. מה היתה השפעתו? גם אני לא הצלחתי לזכור את שמו, עד שקוראי אתר זה הזכירו לי. נדמה לי כי גם יהודים אחרים (אבא הלל סילבר?) ניסו לשבור את האדישות. על העובדה כי היה זה סטיפן וייז, אשר בקש להפציץ את מחנות ההשמדה והגיע עם זה עד לנשיא ארה"ב, אני שומע ממך לראשונה. את יכולה כאן לשאול, מדוע לא התיישב "מנהיג יהודי ארה"ב" בפתח הבית הלבן והודיע כי לא יזוז משם עד שתתמלא בקשתו? אני שואל, מדוע רוזבלט וצ'רציל, לאחר שהתקבלו ידיעות על משלוחי השמדה, ובשלב כזה של המלחמה שבו הפצצת קווי הרכבת ומחנות ההשמדה לא היתה מאמץ בלתי מתקבל על הדעת, מדוע הם סרבו? מה הניע מנהיגים אלו למנוע הצלה אפשרית של מאות אלפי יהודי הונגריה? להבנתי, גם הם וגם מנהיגות יהודי ארה"ב טעו במעשיהם בגלל ההבדל הקשה להבנה שבין ידיעת העובדות לבין התודעה המלאה של המציאות שמאחורי העובדות. הפוליטיקאים אז חיו תחת הרושם של תעמולת הזוועה של מלחה"ע ה-1 כנגד הגרמנים שהתבררה לאחר המלחמה כמוגזמת (אם כי הגרמנים הצטיינו בברבריות שלהם כבר במלחמה הראשונה). כמו כן הם היו מודעים למעשי הזוועה שהתרחשו בעצם המלחמה (השמדת כפרים, הוצאות להורג סיטוניות של בני ערובה, הפצצות מן האויר שגרמו לאלפי הרוגים (הפצצת בנות הברית על העיר דרזדן גרמה למאה אלף הרוגים בסופת גז בוער)). אפשר לנחש כי בדרך הטבע, מנהיגים אלו, גם לאחר שקבלו ידיעות מאושרות, לא קלטו והבינו את המציאות של השמדת העם שעמדה מאחוריהם. הם הניחו כי הידיעות מופרזות ורצח יהודים אינו חורג מגדר שאר זוועות המלחמה. ולכן החליטו מה שהחליטו כנראה כדי לא להראות מעלים את היהודים על ראש דאגתם, מה שבחכמה שלאחר מעשה מצטייר כשיקול מביש וכלל לא מתאים לגודל האסון. אם זו אכן תמונת המציאות, הרי היתה דרושה מידה גדושה של חוכמה עליונה ויכולת נבואה מצד מנהיגי היהודים כדי לפעול כפי שאת מצפה ומעשיהם אלו בסופו של דבר לא היו מעלים ולא מורידים. כאשר השליח הפולני יאן קארסקי סיפר לשופט היהודי פליקס פרנקפורטר (1943) על המתרחש בגטאות פולין ועל המשלוחים למזרח, השופט אמר לו "איני יכול להאמין למה שאתה אומר לי". לשאלת הפולני "האם אדוני חושב כי אני ממציא את הדברים?" ענה השופט "איני אומר שמה שאתה אומר אינו נכון. אני רק אומר שקשה לי להאמין בכך." (הציטוטים מן הזיכרון, אך נאמנים לרוח הנאמר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תקרא טוב את מה שכתבתי במאמר תראה שאיני טוענת שהקריסה של ברית המועצות התרחשה בגלל הפעילות של הרב כהנא. זו גם לא היתה כלל המטרה של פעילותו. אני מסכימה שהפעילות שלו היתה נדבך בתהליך רחב שהביא לקריסתה. העלייה מרוסיה המדוברת אינה העליה של שנות התשעים שהגיעה לאחר ההתפרקות, אלא העלייה של שנות השבעים שבאה לאחר עשרות שנים של ניתוק ודיכוי היהודים והיהדות בברית המועצות. הגדולה בתהליך אותו הוביל הרב כהנא היא, שהיא התחילה מאפס. הוא החל לפעול מול הדוב הרוסי שחששו ממנו ומדורסנותו, ומול הממשל בארצות הברית שהיהודים ברוסיה לא ממש עניינו אתו (כמו שזכויות אדם של אחרים לא עניינו אותו כאשר היה מדובר באנטרסים של ארה"ב). כאשר הממסד היהודי מתעלם, ומדינת ישראל מדברת בחצי פה וביראת כבוד עם הרוסים, הוא בפעילות של בודדים, הצליח להעלות את הנושא שלו לתודעה העולמית ול"הכריח" באמצעות דעת הקהל, להתנות את ההתקרבות בין המעצמות, ששתיהן רצו בה, ביחס ליברלי יותר ליהודים והתרת עלייתם לארץ ישראל. התהליך הזה החל להתגלגל אז בתחילת שנות השבעים, ונמשך אחר כך מעצמו עד לעליות הגדולות של שנות התשעים. לגבי הבקורת של הרב כהנא על הממסד היהודי. לא הבאתי אותה כאנטיתזה לפועלו, אלא כדי להסביר את את התהליך המחשבתי/נפשי שהוא עבר, כדי להגיע למסקנות האופרטיביות שלו. אני לא רואה את הרווח הפוליטי העכשווי שיש למישהו מבקורת על אנשים שלא מצויים על הבמה הציבורית מזמן. לאי עשיה יש תמיד הרבה תירוצים וסיבות, אולם כדי לומר ש"אי אפשר", היה לעשות משהו, צריך היה לנסות. ולנסות בכל נפשם ובכל מאודם. הכשלון כשלעצמו לא היה נזקף לחובתם, אלא רק חוסר הניסיון הכן, המוכן להקרבה של המעמד והנוחות שהיו להם, כדי לנסות להציל את אחיהם. אני לא מתעלמת מהעזרה הגדולה שלאחר המלחמה, ומהקשיים להבין מה קורה שם באמת וכו' אולם התחושה של הרב כהנא היתה שההנהגה של יהדות ארה"ב (והוא הכיר מקרוב את ארחם ורבעם), לא עשתה את כל שאפשר היה כדי להציל, (דבר שגם הוא כמובן לא היה מבטיח הצלחה), אולם כמו שכתב הרב כהנא, אז אפשר היה לומר- עשינו מה שיכולנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |