 |
|
 |
||
|
||||
 |
שאלה: האם זה שפרחה1 מודעת לפרחיותה מוריד מגודל הפרחיות? תשובה: גם אם כן, אז רק באנגסטרום או שניים (למה רק היא? גם אני יודעת דברים!) מותר לכל אחד להיות מתכת זולה שמעמידה פני זהב, אבל למה להטריד עם זה את מנוחת השכנים? כלומר- להגיד שאת יודעת שאת לא שווה, ובאותה נשימה לנסות לסנוור את הבריות עם ליאונרדו ואלכימיה, זה בעצם לנסות להראות שאת כן שווה. והשאלה היא- לא אם את כן או לא, אלא למה חיבוטי האגו שלך צריכים לעניין אותי? [ברקת- שלא תשלפי לי עכשיו נושאים של פרוזודיה וכו'. זה באמת לא הענין פה. אפילו אלף אמצעים ספרותיים לא יגאלו מה שהנושא הבסיסי שלו כ"כ דל]. 1 לא בגלל המציצות. בגלל הכול. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבהרה לברקת: כלומר, תשלפי חופשי, אבל לא לכיוון שלי. כי לי פשוט נשבר הX מסוג הנושא הכללי הזה. כאלה יש מלאנתאלפים ב"במה חדשה". קיוויתי שאוקפי יהיה משהו אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניחה שכמעט על כל נושא יש מלאנתאפלים שירים (ב''במה'' ומחוצה לה). בשירה, הדרך לא פחות חשובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*[ואני אגיע לזה בעוד שתי פסקאות, אבל קודם...] אני לא אומרת שכתיבה על עולמך הפרטי היא בהכרח דבר רע. אני אומרת שבתוך הנושא הרחב- "אני", יש תת-נושא של "אני בן עשרים ומשהו, לומד/עובד/מזדיין/משוטט ברחובות [אחד או יותר מאלה] וסובל מאנגסט קיומי כללי". הנושא הזה, הוא הכי פשוט כביכול, אבל הוא אולי גם זה שהכי קשה לכתוב בו משהו טוב. כי זה נושא נדוש, ואם בכמה שירים הראשונים שבהם נתקלים, עצם החידוש יכול לעזור, הרי שהחידוש הזה פג מהר מאוד. ואז, בשירים הבאים, רצוי שיהיה איזה ערך אוניברסלי, שמדבר על מצבו הפנימי של האדם, ולכן לא חשוב באיזה לוקאל או נסיבות הוא מתרחש. וכאן הקטע שבו אני חוזרת בי מדבריי (שנכתבו כשרבוט מהיר לברקת, שלא תבין חלילה לא נכון את מה שאמרתי בתגובה שלפני כן)- בעניין האמצעים השיריים. הם כן חשובים. כלומר יכול להיות לנו נושא נדוש, שגם לא נוגע בסופו של דבר במשהו האוניברסלי הפנימי, אבל- יש מצלול מעניין, דימויים מקוריים, אלוזיות כאלה ואחרות. יש לזה ערך (אם כי בסופו של דבר- בשבילי אישית, הנושא, והמסר, הם האלפא והאומגה, והעניין הצורני הוא פחות חשוב). אבל - אם הדימויים שנבחרו נשמעים מזוייפים אז גם תחכום צורני לא יציל את השיר. מה רוצה המחברת להגיד? שהיא מעמידה פני-שווה, כשבפנים היא יודעת שהיא לא. בסדר. ואיך היא בוחרת לבטא את זה- ליאונרדו, ואלכימיה, ורציו, ומצח גבוה... תסלחי לי אם אומר שזה מאוד לא משכנע. זה לא מרגיש כמו משהו אמיתי מבפנים, אלא כמו משהו שבא להרשים. משהו מזוייף. וזה לא זיוף מכוון, שבא להמחיש את "אני מעמידה פני שווה אבל אני לא"1. לא- זו סתם קפיצה מעל הפופיק. אם הייתי נתקלת בשיר שבו מישהי, למשל, עורכת רשימת מכולת "גבינה דייאט, משקה בטעם תפוזים, סיגריות לייט, תחליף חיים". (סליחה, זה רק בשביל להדגים) הייתי מקבלת את זה כמשהו אמיתי. ליאונרדו, ואלכימיה- מצטערת, לא קונה את זה. [מזכיר לי את ההוא שכתב על התאבדות בנהר המיסיסיפי, כשאפשר לטבוע בהצלחה ניכרת גם בירקון. אבל מספיק העלבתי ליום אחד, ולכן אני גוזרת על עצמי שתיקה. עד להודעה חדשה כמובן] 1 פעם, די מזמן, ראיתי את הסרט "המדבר האדום". הנושא היה על חייו המשעממים של מישהו. והסרט עצמו היה משע-מ-ם! קמתי ויצאתי באמצע. (עכשיו אני באמת אחטוף על הראש מברקת..) כלומר- סרט על חיים משעממים אסור לו להיות משעמם בעצמו. הוא חייב להיות מעניין. ושיר על העמדת פנים אסור לו להיות מזוייף בעצמו, הוא צריך להיות אמיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ה-1, ניסיתי פעם לכתוב סיפור שיתאר בפירוט מוגזם פעילות יומיומית כלשהי. הוא נפתח בתיאור בן כעמוד של איש מסתכל בטלוויזיה ומגרד את הביצים שלו. בשלב הזה, בערך, הסיפור נגנז. סיפורים צריכים עלילה ועניין, ושום קונספט אומנותי לא יציל את הסיפור ההוא שלי משיממון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר "עם מאכל מלכים" של יצחק לאור נפתח בתאור של צלצול טלפון המשתרע על כמה וכמה עמודים. כמה? לא זוכר, המון, או לפחות זה נראה ככה. מי שמצליח לצלוח את הצלצול, סביר שיצליח גם לצלוח את הספר. אני הצלחתי, אבל זה לא היה שווה את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיכתוב שירים ויקלל בטלויזיה. בכלל, כדאי שכל אחד יעשה את מה שהוא חייב לעשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא זה התחיל מבטיח - תאור ההוויה הצבאית הגובניקית בסגנון אבסורד. אבל אחרי בערך שלושים עמודים העסק הדרדר. קראתי את הספר כשהייתי בחו''ל בעקבות ביקורת מעולה בעיתון. בדיעבד התברר שגם המבקר הודה שקרא רק את תחילת הספר (מנחם בן אאלט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גדול, לכתוב ביקורת על ספר כאשר קוראים רק את תחילתו. מעניין האם המבקר, כאשר הוא מקבל חבילת שטרות מכובדת, טורח לספור את כולה, או שמא מסתפק בתחילתה בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שמאז התגובה הזאת ועד היום, היו עוד ספרים שמנחם בן כתב עליהם ביקורת מבלי לקרוא אותם. וגם כשהוא קורא הוא לא תמיד מבין את מה שהוא קורא, כך שלא הפסדנו הרבה. חבל שיאן לי כאן את הגידופים שהיו לו לגדף את מוצא המינים של דארווין ואת תאוריית האבולוציה באופן כללי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בן אמר במפורש שספרים שמשעממים אותו בתחילתם הוא מבקר בלי לקרוא את ההמשך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז בשביל מה הוא מפרסם ביקורת? שיכתוב "שיעמם אותי, לא קראתי ואין ביקורת", או שלא יכתוב כלום. אה, לא על זה משלמים לו. טוב, שיהיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הוא חושב שזה מצביע על גאונותו. וחוץ מזה, אם משלמים לו - אז מה איכפת לו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאחת מהמטרות של פרסום ביקורת בכלל, וביקורת ספרים בכלל, היא בשביל שאנשים ידעו אם כדאי להם לקרוא את הספר. לכן, גם ביקורת בסגנון ''הספר כל כך שיעמם אותי עד שלא הצלחתי לגמור את הפרק הראשון'' היא בעלת חשיבות רבה לציבור הקוראים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל במקרה הזה הוא כתב ביקורת ''מעולה'' אחרי שקרא רק את ההתחלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שביקורתו התייחסה לכותרת (שהיא באמת לא רעה, אגב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב"גיבן מנוטרדם" יש פרק שלם שמתאר את המפה של פריז על פני 30 עמודים, כולל שמות רחובות, גשרים, כיכרות וזוועות שכאלה. נכנסתי לרשת, הסתכלתי על מפה של פריז, ודילגתי על הפרק. ספר נפלא, אם כי מורבידי משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בעלובי החיים יש תאור מהסוג הזה (אבל אולי לא של כל העיר). מעניין אם הוא עשה קופי אנד פייסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממליץ על ''יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'' של סולזניצ'ין, יום רגיל בחייו של אסיר בגולאג מבוקר עד לילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את התאחדות בעלי בתי הקולנוע? לידיעתך, אני יצאתי פעם באמצע "זיקוקי די-נור", ונכנסתי ל"עלובי החיים" 1. למרות מה שנדמה לך, גם אני לא משתגעת על השיר הזה, אבל מסיבות שונות לגמרי. אני לא זיהיתי כאן תחכום צורני, למעשה מה שהפריע לי היה חוסר תחכום כזה. הנושא עצמו לא הפריע לי. אבל הלשון: יש כאן יותר מדי אמירות ישירות, כאילו בשפת דיבור - אבל ללא הקלילות שמאפיינת שפה כזו. השיר הזה מזכיר לי מאוד את שיר מוקדם אחד של איתן גלאס 1, שעסק בביאליק. ליתר דיוק, במפגש של ילד עלוב מהפריפריה עם שירת ביאליק בבית הספר - הוא מתרשם מהמשורר הלאומי, מקנא בו, אוהב אותו, שונא אותו. השיר נגמר בשורה האלמותית "הכניסיני תחת כנפך. בן זונה". יופי של שימוש בשפת רחוב כדי לתאר חוויה של מי שעדיין אין לו המילים המתאימות להביע את עצמו, אבל מזהה מילים כאלה אצל משוררים גדולים ממנו. ביטוי רגשי פשוט וישר. כאן, לצערי, זה לא עובד, ואני מנסה לברר למה. אולי מפני שהדוברת מנמיכה גם את עצמה וגם את ליאונרדו (התחרפן). היא לא באמת מרגישה כאן רגש חזק מספיק שיצדיק את השימוש בביטויים הבוטים הללו. כל מה שיש לה לומר על חקר האלכימיה של ליאונרדו זה "נאיבי". מילא אם היתה מזדהה איתו, כועסת עליו, שונאת אותו - אבל היא סתם מזלזלת בו. וזה לגיטימי, כמובן, אבל אדישות לא מחזיקה אמירה משמעותית שעליה נבנה שיר. עוד לגבי הלשון - השילוב בין שפה גבוהה (טרוטת עיניים, שגיתי) לבין שפת רחוב (פקינג, מניירות, התחרפן) הוא טריק מוכר וידוע. אולי מוכר מדי. ובכל זאת, ייתכן שהיה אפשר לבנות שיר אחר סביב הדוברת עצמה, בלי להכניס את ליאונרדו לעסק. אז לפחות התיאורים הפלסטיים היו מקבלים יותר עוצמה רגשית. ואגב, גם הסנפת דבק מגע היא סוג של אלכימיה. גם כתיבת שירה. 1 מה שפחות או יותר נושא סימבוליקה נאה למצבי בכלל. מזל שזה אוניברסלי. 2 שפרסם אז תחת השם "סימון נחמיאס", נדמה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לי השיר הזה עושה אסוציציה לקרן מור (בגירסה הפרחית) שיושבת במושב האחורי של לימוזינה ומתפלספת עם בעלה (גאון לא פחות) על החיים? אבל, כנראה שראיתי יותר מידי חמישיה הקמארית ולא פתחתי מספיק ספרי שירה בחיי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי אלו פונקציות ה XOR שמופיעות מדי פעם בניק הפלואידי שלך. חוצמזה, תוכנה היא שירה וכל תיעוד הוא פואמה. מעבר לזה, אם כבר צריך להתייחס בדיון הזה ליצירה למעלה, אז הייתי כותב לגב' המלאכית, בתרגום חופשי משפת המקור: אל תוותרי על העבודה האחרת שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען הסר ספק, לא ניסיתי לרמוז על איכות השיר (לחיוב או לשלילה), משום שאני לא מבין בזה שום כלום. זאת האסוציציה הפרטית שעלתה לי לראש מקריאת השיר ומסגנון השפה שלו שמשלבת פרחיות ואינטלקטואליזם (פסודו?) יחדיו (לדעתי בכוונה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי להתייחס לשיר ספציפי זה - רק הערה בעקבות ההערה שלך, בסוגריים, "בשבילי, אישית, הנושא, והמסר, הם האלפא והאומגה, והעניין הצורני פחות חשוב": אין אפשרות להפריד בין צורה לתוכן בתחום הספרותי. אם זו אמנות, הם שלובים וארוגים זה בזה. בלי הצורה - נשאר לכל היותר רק רעיון, בלי התוכן - נשארת רק מריחה; בשני המקרים אין זו אמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מה זה פרוזודיה? :-( ומה פתאום יש לה גם "וכו"'? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרוזודיה היא תורת הצורות של השירה, כלומר משקל, קצב, חריזה, וכו'. היא שופעת מונחים ביוונית ידידותית, כגון הקסאמטר דאקטילי (המשקל של האפוסים היווניים) או פנטאמטר יאמבי (משקל הסונטות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שמאז החלה בתולה קדושה זו לפקפק בדרכו של יישוע מושיענו ולהעזר בכישוף היהודי, החלה הקריירה שלה לדעוך. לא? אז מדוע לכל הרוחות היא ממשיכה עם השטות הזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. ייתכן שהיחס סיבה/מסובב הפוך. 2. בשנים האחרונות היא גם למדה יוגה, ילדה 2 ילדים, התחתנה ועברה לגור באנגליה. 3. זה נכון שהיא כבר לא מזהה טרנדים בשלב הקריטי (רגע לפני הפריצה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי 1) עדיין, העיסוק בקבלה מעשית, אם תורת אמת היא, אמור לעזור לקריירה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שהיא עוסקת בקבלה מעשית ולא בקבלה תיאורטית? ומי אמר שהיא ניסתה לקדם את הקריירה שלה באמצעים מאגיים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומי אמר שזה לא עזר? אולי ללא הקבלה הקריירה שלה היתה במצב יותר גרוע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, גם אתה צודק. But don't push your luck!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך זה ששניהם צודקים1? 1 מתבקש, לא?2 2 גם התשובה שלך שתבוא, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו אותו דבר עם שרי אריסון, לא? ____________ לאור הנודניקיאדה שפרצה מודה אפופידס בכך שהודאתו בטעות היתה טעות ומחליט לנהוג כמו גבר וללכת עם זה עד הסוף ובגו זקוף! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שברקת ציינה, המדונה התחתנה ילדה וגרה באושר באנגליה. אולי זה מה שהיא רצתה. כאילו, רכבה גבוה המון שנים, והתחילה להרגיש שחסר לה אושר אישי בתוך כל הרעש הזה. ככה שאולי הקבלה כן הצליחה לה. מצד שני, אולי יש לי יותר מדי רעיונות רומנטיים בראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שלישי, זה לא בלתי סביר שאנו מקבלים מידע לא ממש מדויק על על רצונותיה, תחביביה וחייה האישיים של ה"זמרת". מצד רביעי, גם אם זה נכון, למה היא מעניינת? אפילו בתור זמרת היא לא מעניינת במיוחד ובטח שבתור אדם פרטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוח תובנות נתניה החדשות שהופקו באייל, ניתן לומר גם על ''אסתר'' שהיא מאלה שלא צריכות להתאמץ בשביל להיות זמרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מעניינת כאדם פרטי? אני דווקא חושב שאישה שעברה ועשתה כל-כך הרבה בחיים, ובצורות לא שגרתיות, חייבת להיות מרתקת כאדם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת תדע רק כשתכיר אותה. הקשר בין האדם לבין הדמות הוירטואלית שהוא יוצר (או שיוצרים בשבילו) כחלק מקריירת ה-"celeb" שלו, מקרי בהחלט. ראיתי מספר ראיונות איתה, היא נשמעה כמו אדם משעמם למדי. שמעתי את המוזיקה הבנאלית שלה (שעולה תמיד על גלים ולא באמת יוצרת אותם) וזה נשמע משעמם למדי. שמעתי אותה שרה ב-LIVE וזה היה מזעזע למדי (זייפנית לא קטנה בכלל הגברת). איך היא בתור אדם? אין לי שום סיכוי לגלות כמו למרבית קוראי האייל. אם בכל זאת יש מי שמתעניין בפיקציה ודמויות וירטואליות, האם אין דמויות יותר מעניינות לעסוק בהן? הסלבריטאות (שלמדונה יש חלק לא קטן בדחיפתה אל מרכז הזירה של תעשיית המוזיקה) הרסה את תעשיית המוזיקה כמעט לחלוטין. הייתי שם אותה ברובריקה אחת מעל ביל גייטס במצעד האנשים ה(לא)חביבים עלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהשאלה הבאה מעניינת: מדוע אצל מרבית בני האדם (לפחות כך אני מרגיש) מתקיימת עוינות (אני מתכוון מעבר לקנאה, מעין הרגשת "מהם נדחפים לכל מקום?") כלפי הידוענים (מתבטאת במיוחד בשמחה לאיד), צד בצד עם סקרנות כמעט בלתי ניתנת לריסון כלפיהם. אני למשל קורא עיתון מסויים מהסיבה היחידה שאני יודע שלא אהיה מסוגל לדלג על מדורי וכתבות הרכילות בעיתונים האחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אם מישהו אחר מסתכן, מעז ומצליח, בעוד אני בחרתי לא להסתכן, אבל אז הוא נופל, אז הבחירה שלי מוצדקת בדיעבד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה! אבל הידוענים של קבע אינם דוקא מסתכנים גדולים. אדם המציל טובע או חייל צלש"ניק הם ידוענים לרגע ואם אינם הופכים לזמר נעלמים מיד. דוקא אדם רגיל המשקיע שנים רבות בלימוד רפואה או הנדסה, מסתכן שיהיה גרוע במקצועו וכך יבזבז שנים מחייו לחינם, מסתכן לא מעט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשפט האחרון שלך הוא תובנה יפה, אבל זה בכלל לא נתפס ככה אצל האדם הרגיל, ומה שנתפס הוא מה שקובע כשעוסקים בפסיכולוגיה בגרוש. למשפט הראשון - זה לא חשוב כמה הסיכון "אמיתי"; זה עצם ההעזה, או העובדה שהם הצליחו, שמאפשרת לנפילתם להיות גורם מנחם לכך שאני לא הצלחתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה כנראה מסביר גם את הסקרנות שלנו. אנחנו פשוט לא רוצים להחמיץ את הנפילה שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה כזה מומחה, אנא הסבר את העליצות שבה אני קורא את זה: תקציר לעצלנים: משרד החוץ הצרפתי מתבכיין ש"התקשורת מנפחת" אחרי ש"בני מהגרים" הציתו מעל לאלף (!) מכוניות בפרברי פריס בשבוע האחרון. בגלל שזה תקציר לעצלנים, אני מגלה לכם ש"בני המהגרים" הם ממוצא מוסלמי (לא שזה קשור, כמובן). במשרד החוץ הצרפתי מסבירים ש"אופן הכיסוי של המהומות בפרוורי פאריס בתקשורת העולמית תורם להגברת האלימות" (לגזור ולתלות ברחובות רמאללה). אבל אל דאגה, שר הפנים, שספג ביקורת כשאמר עם פרוץ המהומות כשאמר כי הממשלה לא תתיר לכמה חוליגנים לעשות מה שבא להם, כבר יודע מי אשם: "אני מודע לכך שטיפול בבעיות שלא טופלו זה 30 שנה יקח זמן". "השר ללכידות חברתית" הוסיף ש"צרפת חייבת להודות בכך שלא השכילה להתמודד עם הזעם הגובר בפרוורים העניים במשך עשרות שנים". חידה לסיום: האם יישמעו טענות שלפיהן "המשטרה משתמשת בכוח מופרז לדיכוי ההפגנות"? ומה יקרה בפרק הבא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען הדורות הבאים: דיון 2496 עוסק במהומות בצרפת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר את הבדיחה על הישראלי שקיבל באופן מפתיע הזמנה לבלות במיטה עם הגברת, ודחה אותה בנימוק ש''ממילא אף אחד לא יאמין לי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי גם על ישראלי שדחה את אותה הצעה, משום שזה נדוש מדי. ''את מי זה יעניין, כולם כבר היו שם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע לגבי זמרות (או שחקניות, או איך שתגדיר את מקצועה של הגברת), אבל בתחום העסקים הזעירים, הקריירה פורחת דווקא אצל אלו אשר באופן מעשי מתרחקים מעיסוק בקבלות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה דועכים? השירים החדשים והנוראיים שלה מושמעים בלי הפסקה ברדיו. אם היא מתעקשת לדעוך, אז לפחות שתדעוך בשקט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תד_ע_ך. שתד_ע_ך בשקט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אתה ומה עשית לכה"נ האמיתי?! תגובה 153803 |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |