בתשובה לטלי וישנה, 10/07/03 16:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
*[ואני אגיע לזה בעוד שתי פסקאות, אבל קודם...] אני לא אומרת שכתיבה על עולמך הפרטי היא בהכרח דבר רע. אני אומרת שבתוך הנושא הרחב- "אני", יש תת-נושא של "אני בן עשרים ומשהו, לומד/עובד/מזדיין/משוטט ברחובות [אחד או יותר מאלה] וסובל מאנגסט קיומי כללי". הנושא הזה, הוא הכי פשוט כביכול, אבל הוא אולי גם זה שהכי קשה לכתוב בו משהו טוב. כי זה נושא נדוש, ואם בכמה שירים הראשונים שבהם נתקלים, עצם החידוש יכול לעזור, הרי שהחידוש הזה פג מהר מאוד. ואז, בשירים הבאים, רצוי שיהיה איזה ערך אוניברסלי, שמדבר על מצבו הפנימי של האדם, ולכן לא חשוב באיזה לוקאל או נסיבות הוא מתרחש. וכאן הקטע שבו אני חוזרת בי מדבריי (שנכתבו כשרבוט מהיר לברקת, שלא תבין חלילה לא נכון את מה שאמרתי בתגובה שלפני כן)- בעניין האמצעים השיריים. הם כן חשובים. כלומר יכול להיות לנו נושא נדוש, שגם לא נוגע בסופו של דבר במשהו האוניברסלי הפנימי, אבל- יש מצלול מעניין, דימויים מקוריים, אלוזיות כאלה ואחרות. יש לזה ערך (אם כי בסופו של דבר- בשבילי אישית, הנושא, והמסר, הם האלפא והאומגה, והעניין הצורני הוא פחות חשוב). אבל - אם הדימויים שנבחרו נשמעים מזוייפים אז גם תחכום צורני לא יציל את השיר. מה רוצה המחברת להגיד? שהיא מעמידה פני-שווה, כשבפנים היא יודעת שהיא לא. בסדר. ואיך היא בוחרת לבטא את זה- ליאונרדו, ואלכימיה, ורציו, ומצח גבוה... תסלחי לי אם אומר שזה מאוד לא משכנע. זה לא מרגיש כמו משהו אמיתי מבפנים, אלא כמו משהו שבא להרשים. משהו מזוייף. וזה לא זיוף מכוון, שבא להמחיש את "אני מעמידה פני שווה אבל אני לא"1. לא- זו סתם קפיצה מעל הפופיק. אם הייתי נתקלת בשיר שבו מישהי, למשל, עורכת רשימת מכולת "גבינה דייאט, משקה בטעם תפוזים, סיגריות לייט, תחליף חיים". (סליחה, זה רק בשביל להדגים) הייתי מקבלת את זה כמשהו אמיתי. ליאונרדו, ואלכימיה- מצטערת, לא קונה את זה. [מזכיר לי את ההוא שכתב על התאבדות בנהר המיסיסיפי, כשאפשר לטבוע בהצלחה ניכרת גם בירקון. אבל מספיק העלבתי ליום אחד, ולכן אני גוזרת על עצמי שתיקה. עד להודעה חדשה כמובן] 1 פעם, די מזמן, ראיתי את הסרט "המדבר האדום". הנושא היה על חייו המשעממים של מישהו. והסרט עצמו היה משע-מ-ם! קמתי ויצאתי באמצע. (עכשיו אני באמת אחטוף על הראש מברקת..) כלומר- סרט על חיים משעממים אסור לו להיות משעמם בעצמו. הוא חייב להיות מעניין. ושיר על העמדת פנים אסור לו להיות מזוייף בעצמו, הוא צריך להיות אמיתי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ה-1, ניסיתי פעם לכתוב סיפור שיתאר בפירוט מוגזם פעילות יומיומית כלשהי. הוא נפתח בתיאור בן כעמוד של איש מסתכל בטלוויזיה ומגרד את הביצים שלו. בשלב הזה, בערך, הסיפור נגנז. סיפורים צריכים עלילה ועניין, ושום קונספט אומנותי לא יציל את הסיפור ההוא שלי משיממון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר "עם מאכל מלכים" של יצחק לאור נפתח בתאור של צלצול טלפון המשתרע על כמה וכמה עמודים. כמה? לא זוכר, המון, או לפחות זה נראה ככה. מי שמצליח לצלוח את הצלצול, סביר שיצליח גם לצלוח את הספר. אני הצלחתי, אבל זה לא היה שווה את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיכתוב שירים ויקלל בטלויזיה. בכלל, כדאי שכל אחד יעשה את מה שהוא חייב לעשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא זה התחיל מבטיח - תאור ההוויה הצבאית הגובניקית בסגנון אבסורד. אבל אחרי בערך שלושים עמודים העסק הדרדר. קראתי את הספר כשהייתי בחו''ל בעקבות ביקורת מעולה בעיתון. בדיעבד התברר שגם המבקר הודה שקרא רק את תחילת הספר (מנחם בן אאלט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גדול, לכתוב ביקורת על ספר כאשר קוראים רק את תחילתו. מעניין האם המבקר, כאשר הוא מקבל חבילת שטרות מכובדת, טורח לספור את כולה, או שמא מסתפק בתחילתה בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שמאז התגובה הזאת ועד היום, היו עוד ספרים שמנחם בן כתב עליהם ביקורת מבלי לקרוא אותם. וגם כשהוא קורא הוא לא תמיד מבין את מה שהוא קורא, כך שלא הפסדנו הרבה. חבל שיאן לי כאן את הגידופים שהיו לו לגדף את מוצא המינים של דארווין ואת תאוריית האבולוציה באופן כללי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בן אמר במפורש שספרים שמשעממים אותו בתחילתם הוא מבקר בלי לקרוא את ההמשך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז בשביל מה הוא מפרסם ביקורת? שיכתוב "שיעמם אותי, לא קראתי ואין ביקורת", או שלא יכתוב כלום. אה, לא על זה משלמים לו. טוב, שיהיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הוא חושב שזה מצביע על גאונותו. וחוץ מזה, אם משלמים לו - אז מה איכפת לו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאחת מהמטרות של פרסום ביקורת בכלל, וביקורת ספרים בכלל, היא בשביל שאנשים ידעו אם כדאי להם לקרוא את הספר. לכן, גם ביקורת בסגנון ''הספר כל כך שיעמם אותי עד שלא הצלחתי לגמור את הפרק הראשון'' היא בעלת חשיבות רבה לציבור הקוראים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל במקרה הזה הוא כתב ביקורת ''מעולה'' אחרי שקרא רק את ההתחלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שביקורתו התייחסה לכותרת (שהיא באמת לא רעה, אגב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב"גיבן מנוטרדם" יש פרק שלם שמתאר את המפה של פריז על פני 30 עמודים, כולל שמות רחובות, גשרים, כיכרות וזוועות שכאלה. נכנסתי לרשת, הסתכלתי על מפה של פריז, ודילגתי על הפרק. ספר נפלא, אם כי מורבידי משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בעלובי החיים יש תאור מהסוג הזה (אבל אולי לא של כל העיר). מעניין אם הוא עשה קופי אנד פייסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממליץ על ''יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'' של סולזניצ'ין, יום רגיל בחייו של אסיר בגולאג מבוקר עד לילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את התאחדות בעלי בתי הקולנוע? לידיעתך, אני יצאתי פעם באמצע "זיקוקי די-נור", ונכנסתי ל"עלובי החיים" 1. למרות מה שנדמה לך, גם אני לא משתגעת על השיר הזה, אבל מסיבות שונות לגמרי. אני לא זיהיתי כאן תחכום צורני, למעשה מה שהפריע לי היה חוסר תחכום כזה. הנושא עצמו לא הפריע לי. אבל הלשון: יש כאן יותר מדי אמירות ישירות, כאילו בשפת דיבור - אבל ללא הקלילות שמאפיינת שפה כזו. השיר הזה מזכיר לי מאוד את שיר מוקדם אחד של איתן גלאס 1, שעסק בביאליק. ליתר דיוק, במפגש של ילד עלוב מהפריפריה עם שירת ביאליק בבית הספר - הוא מתרשם מהמשורר הלאומי, מקנא בו, אוהב אותו, שונא אותו. השיר נגמר בשורה האלמותית "הכניסיני תחת כנפך. בן זונה". יופי של שימוש בשפת רחוב כדי לתאר חוויה של מי שעדיין אין לו המילים המתאימות להביע את עצמו, אבל מזהה מילים כאלה אצל משוררים גדולים ממנו. ביטוי רגשי פשוט וישר. כאן, לצערי, זה לא עובד, ואני מנסה לברר למה. אולי מפני שהדוברת מנמיכה גם את עצמה וגם את ליאונרדו (התחרפן). היא לא באמת מרגישה כאן רגש חזק מספיק שיצדיק את השימוש בביטויים הבוטים הללו. כל מה שיש לה לומר על חקר האלכימיה של ליאונרדו זה "נאיבי". מילא אם היתה מזדהה איתו, כועסת עליו, שונאת אותו - אבל היא סתם מזלזלת בו. וזה לגיטימי, כמובן, אבל אדישות לא מחזיקה אמירה משמעותית שעליה נבנה שיר. עוד לגבי הלשון - השילוב בין שפה גבוהה (טרוטת עיניים, שגיתי) לבין שפת רחוב (פקינג, מניירות, התחרפן) הוא טריק מוכר וידוע. אולי מוכר מדי. ובכל זאת, ייתכן שהיה אפשר לבנות שיר אחר סביב הדוברת עצמה, בלי להכניס את ליאונרדו לעסק. אז לפחות התיאורים הפלסטיים היו מקבלים יותר עוצמה רגשית. ואגב, גם הסנפת דבק מגע היא סוג של אלכימיה. גם כתיבת שירה. 1 מה שפחות או יותר נושא סימבוליקה נאה למצבי בכלל. מזל שזה אוניברסלי. 2 שפרסם אז תחת השם "סימון נחמיאס", נדמה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לי השיר הזה עושה אסוציציה לקרן מור (בגירסה הפרחית) שיושבת במושב האחורי של לימוזינה ומתפלספת עם בעלה (גאון לא פחות) על החיים? אבל, כנראה שראיתי יותר מידי חמישיה הקמארית ולא פתחתי מספיק ספרי שירה בחיי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי אלו פונקציות ה XOR שמופיעות מדי פעם בניק הפלואידי שלך. חוצמזה, תוכנה היא שירה וכל תיעוד הוא פואמה. מעבר לזה, אם כבר צריך להתייחס בדיון הזה ליצירה למעלה, אז הייתי כותב לגב' המלאכית, בתרגום חופשי משפת המקור: אל תוותרי על העבודה האחרת שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען הסר ספק, לא ניסיתי לרמוז על איכות השיר (לחיוב או לשלילה), משום שאני לא מבין בזה שום כלום. זאת האסוציציה הפרטית שעלתה לי לראש מקריאת השיר ומסגנון השפה שלו שמשלבת פרחיות ואינטלקטואליזם (פסודו?) יחדיו (לדעתי בכוונה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי להתייחס לשיר ספציפי זה - רק הערה בעקבות ההערה שלך, בסוגריים, "בשבילי, אישית, הנושא, והמסר, הם האלפא והאומגה, והעניין הצורני פחות חשוב": אין אפשרות להפריד בין צורה לתוכן בתחום הספרותי. אם זו אמנות, הם שלובים וארוגים זה בזה. בלי הצורה - נשאר לכל היותר רק רעיון, בלי התוכן - נשארת רק מריחה; בשני המקרים אין זו אמנות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |