|
||||
|
||||
מאמרך מבטא את אחת החרדות הבסיסיות של הקיום האנושי לאורך אלפי שנים. המין האנושי לא מצא עדיין דרך שתבטיח חיי נצח, או לפחות, דרך שתוכיח שאחרי מותנו איננו מפסיקים להתקיים. אין ספק שהדת מספקת נחמה מסויימת, ואין ספק שהאמונה שיש סוג מסויים של קיום אחרי המוות, עשוייה לשכך את הפחד מפני המוות, או אפילו להעלים אותו כליל. ראי את תופעת ה"שהידים": הם אינם פוחדים למות. הם ששים אלי מוות, רק בזכות האמונה שאחרי מותם הם יחגגו בחברת שבעים בתולות (ואני שואל: מה לעזאל יכול גבר ממוצע לעשות עם שבעים בתולות, אלא עם כן כחלק מעיסקת החבילה מקבל המנוח גם אספקה שוטפת של ויאגרה... ומה קורה כשבתולות מפסיקות להיות בתולות? מקבלים אספקה חדשה? יש כאן איזה לפסוס לוגי) אנשים חדורי אמונה עזה אינם פוחדים למות. אין זו חייבת להיות אמונה דתית דווקא, זו יכולה להיות אמונה פוליטית/אידיאולוגית ("טוב למות בעל ארצנו") או אמונה דתית למחצה כפי שניתן למצוא בקרב כתות למינהן:לידה מחדש, הכת הזו שחבריה התאבדו יחדיו בחווה בארה"ב, ואולי אפילו ההתאבדות הקולקטיבית על המצדה (עם נתעלם כרגע מהמחלוקת ההיסטורית אם באמת היתה זו התאבדות). סיפרת סיפור נאה על שיכור אירי. אספר לך סיפור דומה על ר. מעצב גרפי ישראלי. את ר. הכרתי במשרד פרסום גדול לפני שנים רבות. הוא הרוויח הון ולא עבד קשה.אולם, מדי ערב, כשכולם היו נמלטים הביתה הוא היה נשאר במשרד ומעצב עטיפות לספרים. משקיע שעות ארוכות ומקבל תשלום זעום. כשחקרתי אותו לפשר חוסר ההגיון הכלכלי, ענה לי במילים אלו: " אני רוצה להשאיר אחרי דבר מה. את המודעות שאני מעצב איש לא יזכור, אבל עטיפות הספרים תשארנה אחרי" בינגו ! אז הבנתי את מהותם של חיי הנצח: להשאיר אחרינו דבר מה. אם שמנו יוזכר לאחר מותנו, הרי שזו צורה מסויימת של חיי נצח. הזכרת זאת בחטף בכתבתך,ותגובתי מנסה לחזק את יסודות התיזה: מהן הפירמידות אם לא נסיון לחיי נצח? וביתן "הלנה רובינשטיין" במוזיאון ת"א? ומגדל עזריאלי? ובית החולים ע"ש ליס? או כל שם אחר? אנדרטאות שהאדם מציב לעצמו על מנת ששמו יזכר בעתיד. מוצרט,אגתה כריסטי, ביאליק,אפלטון, משה דיין,פרימו לוי, אדגר אלן פו, דוד המלך, הנביא מוחמד,תות אנח'אמון, זכו בחיי נצח כמו רבים אחרים שהשאירו אחריהם דבר מה. בין אם מוחשי כפירמידה ובין אם תיאורטי כתורת היחסיות. איני טוען שטוב לו לאדם להאמין שזו הדרך היחידה לזכות בחיי נצח. אני טוען שזו אחת האופציות, ובמקרה גם האופציה המועדפת עלי: אם השארת משהו לעולם, אם העשרת את האנושות בדבר מה, חלק ממך ממשיך לחיות. חשבי גם על אפשרות ההוכחה: האופציה שלי ניתנת להוכחה. על כמה אופציות אחרות ניתן לומר זאת? |
|
||||
|
||||
שבעים ושתיים ולא שבעים. ובתוליהן מתחדשים אחרי כל פעם מחדש. כך שבעניין הזה אתה יכול להירגע, ועכשיו נשאר לך רק לפתור לנגה את הבעיה הקטנה של חרדת-מוות (כאשר לפי דבריה, ה''להשאיר משהו'' אחריה לא מנחם אותה). |
|
||||
|
||||
תודה על שתרמת לידע שלי. עניין התחדשות הבתולין לא היה ידוע לי. מסתבר שכל הניסים והנפלאות מתרחשים רק לאחר המוות. לצערי איני יכול לפתור את בעיות פחד המוות של אחרים. המלצתי על האופציה אותה בחרתי אני לאמץ... |
|
||||
|
||||
לפחות אני יודע שאחרי שאמות, ישארו אחרי ההודעות שלי באינטרנט. |
|
||||
|
||||
שמח לפגוש אותך שנית.לצערי אני חושש שהודעות באינטרנט תחיינה עוד פחות ממרבית הכותבים אותן... במחשבה שניה, טוב שכך. |
|
||||
|
||||
סוף סוף אוף טופיק. כמה זמן לדעתכם ישרדו הודעות פורומים באינטרנט? ואיך הן יימחקו מהשרתים - באופן יזום, במחיקה מהאתר? מתוקף תוכנה שתסנן כל מידע לא רשמי שגילו מעל 30 שנה? בקריסה רבתי של הרשת? באמת, לא חשבתי על זה - בשביל מה ובשביל מי אנחנו מתאמצים כאן כל כך, עם כל הניקים האלה. עדיף כבר לכתוב בשם האמיתי ודי :-) |
|
||||
|
||||
הייתי רוצה להאמין שיום אחד, אחרי שהאייל ימות סופית, מישהו יקח את כל הודעות האייל הישנות ויעבור עליהן כדי לבור את המעניינות, ואז יאפשר גישה למאגר הידע הזה לכל. |
|
||||
|
||||
אוף טופיק או לא אוף טופיק, שוב חוזר מוטיב האמונה... ועל תגובתך אגיב בלטינית דווקא: Oh, sancta simplicita (הו, תמימות קדושה ) איילים חיים או גוססים מסוג זה או אחר יש למאות ולאלפים. האפשרות לעבד את הידע הנמצא בהם היא קלושה עד בלתי אפשרית. הקופירייטר שבי מתעקש לכתוב: אם לא נעבד-נאבד. ההגיון אומר: 99% מהחומר אינו ראוי לחיי נצח. הלב אומר: חבל. ואני אומר: הבו לנו אוף טופיק! |
|
||||
|
||||
ובתגובה פוסט- מודרניסטית: ראה תגובה 1 |
|
||||
|
||||
אולם אוטודידקטיות עולה פחות מאשר לחם אחיד. |
|
||||
|
||||
כבר עכשיו יש שניים-שלושה מאלו שציינת ש"זכו בחיי נצח", שאיננו בטוחים אם חיו או משל היו; מה ידוע לנו על אפלטון? ואולי לא הוא זה שכתב את "המדינה", אלא יווני אחר בשם אפלטון? ממרומי התרבות בת ארבעת-אלפי השנים שלנו, למה אנחנו יכולים לצפות מ"חיי נצח"? כמה זמן באמת נזכור את אדגר אלן פו, או את מוצרט? חמש מאות שנה? אלפיים? חמשים אלף? מליון? ואם ממילא מדובר בפרק זמן סופי, האם "השארת משהו לעולם (לזמן מה)" פותרת במשהו את הבעיה הראשונית? |
|
||||
|
||||
בספרו ''כתב הגנה של מתמטיקאי'', כתב הארדי איזו שורה בדיוק על כך. הוא טען שאם יש בכלל משמעות למושג ''נצח'', הרי שלמתמטיקאי יש את הסיכוי הרב ביותר להתקרב אליו. המתמטיקה היא נצחית, אמיתית, ובלתי משתנה. אאוקלידס ייזכר זמן רב לאחר שסופוקלס יישכח. |
|
||||
|
||||
יש שפע פלאים מדהימים, אך אין דבר מה מדהים כמו האדם... הוא מייגע את הקדומה באלים, את האדמה הנצחית הבלתי נלאית... גם דיבור הוא למד, לחשוב חיש כמו הרוח, וסיגל לעצמו רגשות המעצבים סדרי מדינה... לכל הוא מוצא אמצעי, כי באמצעי תלויה התקדמותו, רק מפלט מן המוות אין בכוחו להמציא, אם כי גילה תרופות גם למחלות בלי תוחלת... סופוקלס, תרגם יפה אהרון שבתאי. אאל''ט אצל קורדווינר סמית חברי מועצת ההשגחה גאים להחזיק ברשותם עותקים בני עשרת אלפים שנה של מיטב הקלסיקונים, שייקספיר וחבריו. |
|
||||
|
||||
יפה ומדוייק, אולי אף יותר מששיער הארדי. |
|
||||
|
||||
ואפופידס יותר משניהם. |
|
||||
|
||||
כרגע, לפחות לפי גוגל אני ניצב הרחק מאחרי שנייהם. אבל רק עוד כמה מאות אלפי תגובות שלי באייל ואני מסודר! |
|
||||
|
||||
לולא הכרתי את הבדיחה על אפלטון (מ''ספר הבדיחה והחידוד''), הייתי חושב שאתה מתבדח. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |