בתשובה לעוזב קיבוץ, 12/01/03 15:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאו דוקא מן השיר המסוים הזה, לאו דוקא משירה לבדה. מאמנות בכלל (למרות שבעיני תישאר השירה מוחזקת כסוג הצורב ביותר והמדויק ביותר של ביטוי עצמי). היכולת לרגש את הקהל, שאתה כה מזלזל בה במובלע, בדבריך, אינה מובנת מאליה בעיני. לא קלה היא מלאכת המרכבה המדויקת של המניפולציה (ואני מתכוונת, במובן הטוב שלה, ככל שזה נוגע לאמנות). גם במקרים בהם התהליך היצירתי הוא אינסטינקטיבי לכאורה, עדיין הוא מצריך כוחות נפש. להניע תהליך רגשי בקרבו של אדם אחר, שמעולם לא פגשת, שאינך יודע עליו דבר, שחייכם משיקים בהכל ובלא כלום - קל הדבר בעיניך? בעיני, כלל וכלל לא. הפסילה הגורפת שאתה פוסל, את כל מה ש"בסך הכל" גורם התרגשות אצל הזולת נראית לי דרמטית, דוגמטית, ומופרכת. יש להצהרתך צליל אופנתי של אידיאליזם מהפכני, שרדיקליות עם ניחוח אליטיסטי-טהרני מתדלקת אותו. אם כי אני מסכימה, שהיכולת לרגש אינה צריכה להיות קריטריון יחיד ובלבדי. אני אישית מעדיפה אמנות שמעבר לתהליכים רגשיים מפעילה אצלי גם תהליכים מחשבתיים. אני מעדיפה אמנות שמותירה אחריה משקע, (גם אם זה משקע של בלבול ושל אי הבנה), שמעוררת בי סקרנות, שגוררת אותי למקומות שאני לא מכירה, שמאזכרת אותי במקומות שנאי מכירה מזוויות שחדשות לי, שמאתגרת אותי. אמנות נעלה במיוחד יש לה היכולת להשפיע על חיי. לשנות אותי. ולו במילימטר. (ויש לי דוגמאות ליצירות אמנות מהסוג הזה, אם נחוץ לפרט) כן, לאמנות יש שאיפה אל הצורה הזו, הנעלה. אבל גם הנסיונות להגיע לשם הם בעלי ערך, וגם תוצרים פגומים (לא במובן האסתטי, אין לי כוח להתחיל כאן ויכוח זוטא) שאינם טוטאליים במהותם ובהשפעתם ראויים להיחשב אמנות. כי גם מה שעוצר אותי לרגע, לשאיפה מרוכזת של יופי, לאנחה של הזדהות, להרהור שמבליח לרגע, הוא בבחינת עוד נגיעה במקום הזה שנמצא מעל לתפקודים האוטומטיים למחצה של העצמי, המקום הזה, שהוא מבחינתי המהות. הליבה של ה raison d'etre שלי, כיוצרת. כאדם. שהוא בלתי פונקציונלי (במובן הצר), אבל איזו פונקציה רבת חשיבות שהוא תופס במושג החמקמק הזה "משמעות", ומבחינתי, לצרוך וליצור אמנות הם בסך הכל שני פנים מקבילים של הנסיון להתקרב יותר אל המקום ההוא. טענותיך כלפי המדיום הספציפי הזה כאילו הוא לבדו אחראי לקשב הקצר של הדור הזה נראית לי תמוהה. מרגע ששטף המידע פרץ את סכרי התודעה (ואני מתכוונת מבחוץ פנימה, כרגע), והציף אותנו, כמותית, באופן שאין לו תקדים בהיסטוריה האנושית, היה צפוי מאוד שהאדפטציה האנושית תהיה פיתוח כשרים של חלוקת קשב, של קיצור ושיטוח זמן ואיכות הקלט. זה לא אומר שכל מה שנכנס, נכנס ברזולוציות זוועה מפוקסלות (אם לקטוף לרגע דימוי מתבקש). זה אומר שאנחנו עוברים על הרבה דימויים ברזולוציה נמוכה כדי לשמור נפח איחסון להורדות איכותיות ברזולוציות גבוהות יותר. והשיר הזה? "נהניתי מהשיר הזה". צר לי לאכזב, אבל אני לא מרגישה רקובה ומנוונת רק בגלל שלא נקרעו לי מזה הקישקעס. ואני גם לא חושבת שזה מפחית מכבודו של היוצר. מקסימום אפשר לומר, אוקיי. זה לא שיר שעורר אותי לתגובה שהיא מעבר להנאה נטו. ואגב, לא תמיד קל להגיב על שיר. גם לו כולנו היינו מצוידים באיזמלים המתאימים (עניין חמקמק ובעייתי בפני עצמו. רובנו לא מצוידים. אלה כלים שמתבססים מעט על ידע והרבה על אינטואיציה) וגם, לא כל שיר דורש ניתוח. לא בכל שיר יש מה לנתח. זה לא אומר שהוא טוב פחות, זה רק אומר אולי שהוא פועל עלינו במישורים ישירים יותר ("ריגש אותי". מה לעשות? תירה בי?). שלא לדבר על מקרים בהם השיר הוא כן טוב אבל הוא נוגע בעצב חשוף שאין לך הכוחות הנפשיים להתמודד איתו כרגע, אבל אתה מזהה את האמת של השיר ומעריך אותו בשל כך. וחש צורך להביע זאת, כי אתה יודע שמאחורי השיר מקנן המשורר, רעב לביקורת חדה, אבל רעב עוד יותר להבנה, לאהדה, לאהבה. ואתה כן רוצה להושיט לו יד. גם אם היא אזולה ממלים לפעמים. במקרה של השיר הזה, מאוד ברור מה רצה המשורר לומר. אין פה מקום לדיונים ארכניים של חוסר בהירות ואי הסכמה. הבנתי, הבנתם, הבנו. היה נהיר לנו מה המצעים בהם בחר המשורר לומר את שאמר. השיר הזה גלוי עיניים. האם זה בהכרח עושה אותו לשיר טוב יותר או פחות משיר שיאמר את כל הנ"ל בדרך עקיפה וסבוכה, עם חמישה רבדי משמעות, ולפחות אחד מהם מן המקרא? לא בעיני. מידת התחכום של השיר יכולה להשפיע על היכולת להגיב אליו בפרוטרוט, אבל אינה חזות הכל, ובאותה מידה, המורכבות והעומק של התגובה שהוא מעורר אינה תמיד ניתנת לכימות (ולקימוט). יש לשיר אמירה. יש בו מעבר ל"נהניתי". מצד שני, הוא לא ידיר שינה מעיני. וגם בניתוחי שירה, יש הבדל בין הסוג הקוסמטי לבין הסוג המציל חיים. אני בעד ניתוחים רק כשאין מנוס מזה. רק כצד משלים שלעתים עוזר להסביר את ה"התרגשתי", או מדגיש בעיניך מדוע ראוי שתתרגש (הממ. "ראוי"? נגיד) מה שאינו ניכר לעין בלתי מזוינת, ולצורך העניין, עינו של חובב שירה שאינו מומחה לשירה, אלא רק מבין ביופי. אם כבר יש לי ביקורת (עניינית?) על השיר, מדובר בטענה בעניין הסימטריה. כי אני למשל חשתי שההקפדה על שלמות הסימטריה ההופכית של החלק הראשון לעומת השני פוגמת קצת בשיר, בבחינת תפסת מרובה, נתפסת ב. גם החזרה על ה"כש" השני, של השדים, לא נשמעה לי טוב באוזן. (זו כבר ממש הערה טכנית). ובעניין הויכוח על זכות הפיתול-והפנייה של הויכוח שהתעורר למעלה, אני בעד דיון שיתפתח מעצמו ויגלוש לפינות בלתי צפויות, שאולי לא קשורות לשיר המסוים הזה. להיות טריגר לדיון הוא כבוד בפני עצמו. להיות טריגר לדיון ענייני - קשה יותר. צריך לעורר מחלוקת לשם כך. זה עדיין לא אומר שכל מה שאינו מעורר תמיהה או מחלוקת הוא פסול/רקוב/מנוון. אוף, הסתבכתי קצת. ובכל זאת אני מקווה שהצלחתי לומר את שניסיתי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בראשית דבריך הזכרת נגיעה בעצב חשוף ובסייפא שלהם באמת נגעת באחד. אני מסכים איתך לגבי דבר אחד - כדי לעורר דיון ענייני, עניין קשה כשלעצמו, צריך לעורר מחלוקת. כאשר טקסט מתיימר ומכנה עצמו "שיר" אני מצפה שיעורר איזו מחלוקת; לאו דווקא קיומית/פוליטית/וכו' אלא מחלוקת באשר היא. תהא זו אפילו מחלוקת לגבי סגנון או מבנה. נקודה מסויימת שאיני מסכים לגביה באופן יסודי היא זו: בתקופה דקדנטית כמו זו, אסור לו לטקסט פשוט להיות. טקסט אשר מחשיב עצמו טקסט, כלומר, נושא מסר, אפילו יהא המסר שתיקה או ריקנות או בלבול או העדר, יהא הטקסט מחשיב עצמו כגל נושא, כמאפנן, עליו להיות מעורר מחלוקת. אחרת יווצר מצב שהצד הקולט, הצופה, הקורא, לא יתעורר לשום מחלוקת ובאופן זה לא יתעורר כלל וכלל. כלומר - כשלון הטקסט. שיר אינו נכתב על ידי משורר אלא על ידי ההיסטוריה. המשורר פשוט ארוגנטי דיו, באותו הרגע, לקרוא לטקסט מסויים שיר ולעצמו - משורר. השיר חייב לעורר מחלוקת מן הסוג הנצחי, אחרת יאבד מחינו השירי-לעתיד באופן מיידי ויהפך לטקסט פשוט. האם את מתרגשת נוכח רשימת מכולת? אני משער שלא. ואם כן - הרי זו התרגשות בעקבות מתן משמעות מחודשת, אך לא נוכח המשמעות המקורית של הטקסט. מתן משמעות ויצירת תקשורת דו כיוונית בתווך שבין הטקסט+מסר לבין הממשמע היא היא השירה; אל תטעי לחשוב שהשירה טמונה היכן שהוא בתוך טקסט מסויים. השיר לעיל אינו מעורר מחלוקת; הן סגנונית, הן תכנית. מדובר, לדעתי, ברשימת מכולת מסורבלת. אין לי כוונה לפגוע בכותב הרשימה הזו, ואם דבר כזה קרה (ואני משער שעלול לקרות) אני מצטער מראש. אבל חשוב להבין זאת - מעליבה אותי העובדה שהטקסט הזה מתפרסם תחת הכותרת "שיר" או "שירה". עצם העובדה שהוא עורר תגובות בנאליות מהווה דגם למה שהוא מייצר - בנאליות. כמו כן, לדעתי אדם שכותב תוך השתוקקות לביקורת מעמיד בבסיס היצירה שלו קבר עשוי רגשות אשם ורחמים עצמיים. כל משורר הוא בסופו של דבר מחנך. כל משורר הוא בסופו של דבר בעל עמדה. כל משורר הוא בסופו של דבר אמירה. מה האמירה בטקסט הנ"ל? מה המסר? אולי זהו נסיון רפה ליצור אסתטיקה כלשהי, אך האסתטיקה נבלעת בתוך החור השחור של אותו raison d'etre של השיר - הרחמים העצמיים, האנליטיקה העצמית, הדיווח העצמי, העדר אמירה (ולא בבחינת אמירה, אחרת הייתי מתייחס לעניין הזה ברצינות יתרה). זוהי תשובה חלקית, אני מקווה שהדיון הזה ימשך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סלח לי, שירה היא מדיום. שירה יכולה להתאפיין בבהירות, עירפול, רב משמעות, רפטיטיביות, מיסטיקה, מתמטיות, רגשנות, פילוסופיה, אמירה, מצב תדועתי, ועוד היד נטויה. אתה בוחר איכות אחת מתוך מגוון עצום של איכויות שונות שניתן להגיע אליהם במדיום הזה, ומחליט שהיא שירה, ואין שירה בלעדיה. באיזו זכות? נראה אותך דוחף את פסואה, אליוט, וירגיליוס והומרוס תחת אותה מטריה. כמובן, תוכל לטעון שכולן עוררו מחלוקת, אבל זו תהיה טענה בעיתית מאוד- כל דבר שהגיע למעמד של גדולה מעורר מחלוקת, כי אנשים אינם נוטים להסכים ביניהם, ומה שהגיע למעמד של גדולה מושך את תשומת ליבם של אנשים רבים. בחלק מהמקרים המחלוקת היא תוצר של הגדולה, לא הגורם לה. אז כן, לא מדובר כאן בשיר גדול, אבל בין זה לבין לומר שמדובר ב"רשימת מכולת?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פתאום? - שירה היא ז'אנר. המדיום הוא הטקסט. את וירגילויוס אינני מכיר יתר על המידה, אך אליוט שבר מוסכמות בכתיבתו, הן בסגנונו הן במסריו. גם פסואה וההטרונימים שלו. הומרוס, שהיה אגב קבוצה של אנשים שכונו ההומריים, גם הוא מעורר מחשבה ומגרה מחלוקות לגבי טיב המלחמה, טיב הכיבוש, טיב המיניות במלחמה, הכוח הנשמר בתחומי המלחמה, הפרת הכוח ומאזן הכוחות בתוך מערכת הקרב. כן, בטקסט הנ"ל מדובר ברשימת מכולת משום שהוא אינו מייצר עולם, אינו מעורר מחלוקת, אינו מהווה מילון, אינו מתרגש על קוראיו, אינו ממעודד תקשורת, אינו אלא עצמו בלבד. וחבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי באותו דיון נפלא בו אפופידס בוחן את גבולות הז'אנר: תגובה 49839 בנוגע לטענותיך הספציפיות כלפי השיר - השיר מתרגש לפחות על חלק מקוראיו - או מעורר בהם תחושה רגשית (גם אם הביטוי שבחרו לתת לה הוא בן מילה אחת או שתיים), וכבר משום כך אינו "אלא עצמו בלבד"; הוא מעביר רעיון שאינו טריביאלי, גם אם לא הופך עולמות. אתה יכול לא לאהוב את האסתטיקה הפנימית של השיר, אבל אינך יכול לטעון לבחירה אקראית של מילים או להתעלם מהניסיון האסתטי (גם אם התוצאה עצמה אינה אסתטית בעיניך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם כל אחת מהסונטות של שייקספיר עוררה מחלוקות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר להומרוס, אנא ממך- מאסתי באנשים המביאים סברות קלושות כעובדות מוגמרות. ביקורת עצמית היא חלק חשוב מהחשיבה המעמיקה שאתה כלכך נלהב ממנה. כמו כן, שירה איננה ז'אנר. טקסט אינו מדיום, אלא מטריה. מדיום בא עם קונבנציות קליטה מסוימות- לטקסט אין כאלה, שלירה יש כאלה. ז'אנר בא עם הכוונה סגנונית או תוכנית מסוימת, כללית כפי שתהיה- לשירה אין כאלה. להצהרה שלך אין שום קשר לשירה, אתה פשוט מצהיר כי יצירות טובות לא יכולות להיות מובנות מאליהן. ביג פאקינג נביא בעירו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבה ונביט על שיר קטן, לא משיריו הגדולים, אבל בהחלט מוערך ומוכר כחלק אינטגרלי מיצירתו, ויופיע בכל אונתולוגיה פסואנית: I have a terrible cold, פיסת חיים ותו לא. פיסת חיים מרגשת, משעשעת, כתובה נהדר ומעבירה אישיות בצורה מבריקה. אבל הוא איננו תוקף, איננו מתסער עליך בשאלות, אינו אופף אותך בלבול, אינו מעורר ב ך זעם. אולי אתה נשחקת עד כדי קח שאתה לא יכול בלי גרזן שישבור את הקרח, רוב הקוראים יכולים להתרגש אקטיבית מופי פסיבי.
And everyone knows how terrible colds Alter the whole system of the universe, Set us against life, And make even metaphysics sneeze. I have wasted the whole day blowing my nose. My head is aching vaguely. Sad condition for a minor poet! Today I am really and truly a minor poet. What I was in old days was a wish; it's gone. Goodbye for ever, queen of fairies! Your wings were made of sun, and I am walking here. I shan't get well unless I go and lie down on my bed. I never was well except lying down on the Universe. Excusez un peu ... What a terrible cold! ... it's physical! I need truth and aspirin. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגי משעול, "בהיפר" מתארת את רשימת המכולת שלה: "... מנווטת על פי שירשימת הקניות שיצא לי הבוקר מעל לקפה. [...] ... אך פני ליונתן ואלכסנדר חושו אחים אל הקוסברה חושו חושו אחים אני משוררת ההיפרשוק אשורר את רשרושו של הקורנפלייקס ואת עקמומיות המלפפונים המורדים עד שתושיט לי הקופה-רושמת גירסה סופית ומודפסת של שירי [...]" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצאתי בו דווקא גם הנאה אסתטית, וגם עניין רעיוני. רק על קצה המזלג: כבר בשם "חלון להשקיף דרכו" נחבאות לפחות שתי משמעויות: האחת, אותו חלון פיזי שמדובר בה בשיר עצמו (החלון שהילד הקטן מנסה להשקיף דרכו, והילד הגדול - ליפול בעדו); השניה, פתח הצצה - מתוך החלון השירי תוכל לראות את מעשיו, מחשבותיו, הלך הרוח של הדובר; חלון ההצצה המטאפורי. בשני חלקי השיר המקבילים עומד הדובר בחלון, חציו בפנים חציו בחוץ, ומתאר את החוויה. בפעם הראשונה - המטרה היא סקרנות בלבד (חלון להציץ דרכו), והסכנה היא הנפילה, המיוצגת על ידי השטן. בפעם השניה - המטרה היא הנפילה, והסכנה היא דווקא העדרו של השטן, או אי-הנפילה. ובין שני אלה סבתא, המבטאת בדיוק את התהליך שיעבור הילד בן הארבע שיהפוך בסופו של דבר לאותו איש בן עשרים ושש. הילד בן הארבע הוא חקרני, לוקח סיכונים (כמו שד), זעיר, וזוקף קומתו יותר מהמותר. האיש בן העשרים ושש אינו מעוניין עוד בחקירה, גם לא בסיכונים, הוא שואף לוודאות ("בעצמי" - לא סומך על המקרה), ובדיוק כשם שציוותה סבתא - הוא אינו זוקף קומתו יותר מהמותר ("כפוף"). הציווי העקיף של סבתא הוא אולי תחילתו של אותו תהליך גסיסה של חלומות, של שאיפות, של עניין, ואם כך, בשביל מה בעצם להמשיך? בספרו של פאולו קואלו "ורוניקה מחליטה למות" 1 מתוארת נערה צעירה ומוצלחת (נבונה, יפה, מוכשרת, בעלת משרה קבועה, חיי חברה ומחזרים) אשר מחליטה למות בגלל הדמיון של יום אחד למישנהו, בגלל חוסר העניין, שגורם לה להגיע למסקנה שאין בעצם סיבה להמשיך. אין בספר תיאור של החלל הנוצר על ידי דיכאון, או עוצמות רגשיות אחרות. העדר היעד, העניין, השאיפות ("השדים סירבו לשוב"), הוא המוביל לשאיפת המוות האקטיבית ("דחפתי בעצמי"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרם של ג'ואדניס וגרוס, "סקס עכשיו", הוצאת בבל, מצאתי פיוט נפלא, העורך פארודיזציה לפייטני ימה"ב באנגליה ובספרד (בחלקים שונים של הספר). אז מה? - ברור שתוכלי למצוא בטקסט הכל, את, אחרי הכל, פרשנית. אולם לא ברור בכלל איך אפשר להשליך על אובייקטיביות הניתוח. כלומר - מניין לנו שבאמת "סקס עכשיו" עורך פארודיזציה לפיוט ימה"ב? מניין לנו שבאמת מדובר בתהליך בטקסט הנ"ל? ראי, גם אם מדובר בתהליך, בסופו של עניין "לכך התכוון המשורר", אז מדובר בכתיבה לא טובה. אם נבחן לרגע תיאורי תהליכים כמו ב"לוליטה" למשל או אם נחזור לשירה - ארץ הישימון של אליוט - או אם ננסה למצוא זאת בשירה קצרה - פגיס בלא מעט משיריו — אלה עושים בשפה שימוש מדוייק יותר, כמנתחי עין, הם מפתחים גם משלב לשוני לאורך הטקסט, גם מבנה דינאמי המשקף את המסר המובא בתוכו, וגם מחוברים למכלול יצירה ותופשים מקום יסודי בו. הטקסט הנ"ל הוא לצערי לא זה ולא זה ולא זה. השימוש בשפה הוא בנאלי, המבנה הוא בנאלי והמכלול, עדיין איננו, אך ככל הנראה הוא בטל בששים. אגב, פארודיה מופלאה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה הקודמת שלי נמנעתי כמעט לגמרי מ''ניתוח'' וממתן פרשנות, והשתדלתי להיצמד למילים עצמן. הטענה שלך ש''ברור שתוכלי למצוא בטקסט הכל'' עומדת בניגוד לגישה שניסיתי להציג. בטקסט יש מסר. לעיתים יותר ממסר אחד. אבל לא ''הכל''. בנוגע ל''מניין לנו שבאמת'' - באופן כללי, מתוך אותו ידע תרבותי משותף שאנחנו מניחים שיש לכותב של השיר ולקורא. אישית, מצאתי בשיר של ירון חבר אסתטיקה לא בנאלית, וגם חוויה רגשית וחוויה מחשבתית. הדבר לא הופך את השיר לפסגת הפואטיקה שנכתבה אי פעם, אבל בעיני יש בו מספיק מרכיבים (ויותר) כדי להיקרא ''שירה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לוקח שיר של יוצר צעיר (אני מניח) ומשווה אותו לגדולי המשוררים בכל הזמנים. האם יש *איזשהו* משורר בתולדות ישראל שיעמוד בתנאים שאתה מעמיד? מסופקני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"השיר לעיל אינו מעורר מחלוקת; הן סגנונית, הן תכנית." האמנם? אז במה עוסקת התגובה שלך? נראה לי שהכשרת את השיר הזה ברגע של חוסר תשומת לב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שלי עוסקת בתגובות של האחרים. אבל אתה צודק. השתדלתי לכתוב ''טקסט'' במקום שיר, אבל זה נפלט. בכל זאת, למרות הטעות הזו, אני חושב שזהו שיר גרוע שמעורר בנאליות ועוד בנאליות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל את זה כבר אמרתי קודם, בהרבה יותר מלים. מאוד פנאטי מצידך, התפיסה הזו את השיר כמשהו שצריך להרעיד את אמות הספים, או לכל הפחות לעורר מחלוקת. כשאיפה, אני יכולה להסכים לזה. ועדיין, שיר בעיני יכול להיות גם פחות מכך. הוא לא חייב לעורר מחלוקת, או את המתים. אם שיר לוקח אותך ביד ומוליך אותך כברת דרך, מבחינתי הוא עשה את שלו. אבל גם אם השיר אינו מזיז אותך, אלא רק משחזר לפניך פיסת חיים, בין אם חיצונית או פנימית, ומצליח לשכנע אותך באמיתותה, וזה מרגש אותך, די לי בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינדי גו אהובתי, וואו, מאיפה הבאת את כל זה? אין ספק, בחורות אינטליגנטיות עושות לי את זה. אני בקושי מתאפק. בייחוד הרג אותי המשפט: "יש להצהרתך צליל אופנתי של אידיאליזם מהפכני, שרדיקליות עם ניחוח אליטיסטי-טהרני מתדלקת אותו." אם כי היה לו עוד מתחרה אחד חזק, משהו עם רזולוציות זוועה מפוקסלות. מרוב התרגשות אני לא מוצא את זה עכשיו. אוצר המילים הלועזו-מפוגזזות שלי, לעומת זאת, הוא מצומצם ביותר. אבל אני משתדל. באמת משתדל. את אינדי גו כל כך רוצה ממש אחוז אובססיה כבר לא עוזרות העוגיות, מתנת הדודה פסיה בוער עליך יום וליל רועד כאן באקסטאזה ולא אכפת לי מה יאמרו, ושילכו לעזה כדי להירגע מעט כותב לי כאן דיסטראציה עם קצת אליטראציה על עולם של אוטומאציה קצת גם על קואליציה וקצת על אופוזיציה וגם על אינקויזיציה מגאליסיה עד גאליציה אך זו האינדי גו, לא משה מן המוח אין מרפא ואין מנוח וגם אין לאן לברוח (פויה אנשים רעים! לא יפה ללעוג! אמרתי שאשתדל, לא אמרתי שאשתדל שיהיה קשר בין המילים!) שלך לנצח, יוש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונזכרתי בעוד שירה של אפופידס - תגובה 106803 שיכול להוות תשובה טובה ל: "יש להצהרתך צליל אופנתי של אידיאליזם מהפכני, שרדיקליות עם ניחוח אליטיסטי-טהרני מתדלקת אותו" או ל: "זה לא אומר שכל מה שנכנס, נכנס ברזולוציות זוועה מפוקסלות (אם לקטוף לרגע דימוי מתבקש). זה אומר שאנחנו עוברים על הרבה דימויים ברזולוציה נמוכה כדי לשמור נפח איחסון להורדות איכותיות ברזולוציות גבוהות יותר" שחיפשת כה נואשות, אם כי לדעתי איכותו הלירית פחותה. בנוגע לשיר שלך, אייעץ רק - כשכותבים בחריזה מבנית, כדאי להקפיד קצת יותר על המשקל, במיוחד בבתים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשכותבים בחריזה מבנית, כדאי להקפיד קצת יותר על המשקל, במיוחד בבתים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טלי מיין שאץ, ליבה פראו-ארצטין, לפני כשעה כתבתי לך תשובה, אך היא אינה מופיעה כאן ואין יודע למה. אני מנסה לשחזר: שיערתי שתעירי משהו על המשקל. זה זמן מה שאני עוקב (אבל בחיבה! בחיבה!) אחר רגישותך הגדולה לכגון אלה, כאן ובבמה החדשה. חשבתי להקדים הערה למכה, אך אחר שכתבתי את הערת "פויה אנשים רעים", ויתרתי. כבר לא זוכר בדיוק, אבל ההערה ההיא היתה בערך כך: חוקים ומבנים ומשקלות ומטריקות הם לבני המין האנושי הנוקדנים, הצייקנים1 והדקדקנים2. תנין חפשי וגאה רשאי לראות עצמו פטור מכל אלה. ועכשיו, האמת: אכן התלבטתי משהו לגבי הבית האחרון, ואם זכור לי, לגבי ו"ו חיבור מפירת משקל בשורה האחרונה. אבל אם הייתי מתחיל להתייחס לזה באמת ברצינות, לספור הברות וכו' וכו' וכו' - זה היה לוקח הרבה יותר מהשלוש-ארבע דקות שהקצבתי לכל העניין (אהא, האמת התנינית המרושלת יוצאת לאור). וכיון שהפנית אותי לדיון ההוא עם אפופידסים ושאר ירקות, הריני מציע לשיר במנגינת שלאגרה המהולל של זמרת-שחקנית העבר דליה פרידלנד, "לאבא שלי יש סולם": (זהירות, זה הולך להיות אפילו יותר גרוע מהשיר הקודם, אם זה אפשרי בכלל. דבר שאינו צריך לפגוע, לעניות דעתי, בחדוות השירה) להילברט היה בית מלון גבוה היה עד שמיים היו בו אלפי חדרים אבוי, חסר חדר או שניים הוי, הילברט קטן המלון כה גדול אך הילברט חכם הוא יודע הכל ואם לפעמים חסרים חדרים נארגן איזה בלוף ונכניס ת'אינסוף! 1 למקרה שמישהו מאוד חכם מתכונן להעיר לי שצייקן זה פשוט קמצן ולא שייך לכאן - בדקו שנית במילון. במובן מושאל, צייקנות היא צרות עין. 2 שקט, פופקים לדורותיהם! אמרתי "דקדקנים", לא "דגדגנים"! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילולי ידעתי שאין לי מושג מי אתה, הייתי חושדת שישבת בשולחן השבת בבית הורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הי, סבא סיפר לי על המלון של הילברט ! הבעיה העיקרית בשיר היא בשורה השלישית: "היו בו אלפי חדרים". אם מספר החדרים הוא סופי, ואפילו גדול, הטריקים של הילברט לא יעבדו. כדי להכניס אורחים חדשים, חייבים אינסוף חדרים מראש. ואז אפשר למשל לבקש שכולם יזוזו לחדר עם מספר אחד יותר משלהם, ומישהו חדש ייכנס לחדר מספר 1. אני לא מכירה את המנגינה של השיר המקורי, אבל אמא הסכימה לשיר לי. ככה זה כשאני בחופשת מחלה, אמא משעשעת אותי בבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גל חביבה, סבא? אני שמח. סבא בוודאי נהנה מאריכות ימים. דויד הילברט המשיל את משל המלון, אא"ט, היכן שהוא בשנות השלושים של המאה שעברה. וסטודנטיו, יש להניח, היו אז לפחות בני שמונה עשרה. "אלפי חדרים" - לפי הגירסה הרגילה את פחות או יותר צודקת. אבל המקור שלי הוא גירסה יותר ארוכה ורבת-השראה מן הגירסה המקובלת של סיפור המלון (לא מוצא את זה עכשיו), ובה מעורבת, איכשהו, גם בתו הנבונה של הילברט. ושם, בגירסה ההיא, אם זכורני, זה מתחיל במספר חדרים סופי ונמשך בהוקוס-פוקוס היוצר מספר אינסופי. ויש לזכור, כמובן, כי בכל אלה לא במתימטיקה אנו עוסקים אלא בפולקלור הנלווה אליה. ובכל מקרה אני מקווה ששירת אמא עזרה לך להחלים. אני מאמין גדול בתיראפיית מוסיקה. יוש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוש יקר, לא אמרתי שסבא שלי שמע את הסיפור ישירות מהילברט. אמנם הוא היה זה שסיפר לי, אבל הוא לא בן 90 מינימום. שירת אמא עדיין לא עזרה לי להחלים (אל תגידו לאמא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעומת זאת אם אבא היה שר לך מצבך בטח היה מחמיר, כך שיצאת בסדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה גרם לי לומבאגו בקורטקס, סקאביאס בקלאויקולה ואפופלקסיה בפאנקריאס. עד היום אני סובל. אופס, נדמה לי שעירבבתי קצת את הביוגראפיות שלי ושל הבוס שלי. אומרים לי שאני קצת שתוי. זה ממש לא בסדר, לדבר ככה בלי שום ביסוס עובדתי. הבקבוק הריק הזה זה לא שלי. ישר מאשימים אותי. אני לא יודע מי השאיר אותו כאן. גם הבקבוק הזה לא שלי. וגם הוא ריק אז מה אני צריך אותו בכלל. יוש, חפוי ראש (גם בגלל כובד הלסתות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליושקו, תגיד, המילים האלה: קלאויקולה אפופלקסיה באמת קיימות או שזה ג'יבריש שאתה "מרחת"? אלינה, חולה בבית, מיואשת מסופוקלס, רוצה לישון שלושים שעות לפחות אבל אי אפשר בגלל הלימודים והאף הסתוב. נ.ב. אני בדרך כלל לא כל כך אוהבת בדיחות אבל התגובה הזאת הצחיקה אותי קצת והאירה לי לדקה את היום האפור הזה. אז תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלינה מחמל נפשי, ראשית לכל: אל יאוש. הגשם מועיל ומחר-מחרתיים השמש תזרח ואת תהיי בריאה. כמו כן, בלתי סביר ככל שזה נשמע כרגע - קיים סיכוי סביר שבעתיד את עוד תיהני מסופוקלס. זה יקרה *לאחר* סיום הלימודים, ייתכן שאפילו *כמה שנים טובות* אחר סיום הלימודים. דרכו של עולם. כן, אלה מילים קיימות. קלאויקולה: (במקום הו"ו אפשר בי"ת רפה) עצם הבריח. אפופלקסיה: בעיית לב/כלי דם. להקת פופלקס נקראה כך (לפי סיפורם), אחר שבתחילת דרכם ניגנו בביתו של אחד מהם, ואמו אמרה שהמוסיקה "עושה לה אפופלקסיה". וע"מ להשליט סדר במערכת הבריאות: לומבאגו: כאבים בגב התחתון. קורטקס: מילה המשמשת בד"כ לציון קליפת המוח (אם כי זה קליפה בכלל, גם של איברים אחרים). סקאביאס: טפיל הגורם מחלות עור. פאנקריאס: בלוטת הלבלב. נחמד, אה? וירקון ושידפון וחידלון וכיליון, למי שאוהב ... החלמה מהירה (כדאי שתבקשי מאמא שתשיר לך משהו) יוש, כבר לא כאן אבל במיוחד בשבילך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שחיפשת כה נואשות", איכשהו זה לא מצלצל, למרות שאני לא מצליח כרגע לנמק עם איזה חוק ברור. נראה לי שעדיף, או: שחיפשת נואשות, או: שחיפשת באופן כה נואש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכי מה היא אהובתך? כמה ליטרים של מים + כמה סוגי מינרלים בתפזורת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יקיר, אולי כך אהובתך. אהובתי שלי, להבדיל, היא הרבה יותר מסך מרכיביה. מומלץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה שלושים קילו יותר. לא פלא שהתנין הרעבתן חומד אותי. :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רומן עם תנין? עדיף לגור בג'נין נו, יצא קצת מופלץ אל תחטוף לי שבץ תדמיין שאכלתי חמין. מצד שני, בדיוק חשבתי לקנות ארנק ומגפיים חדשים, ולך הרי יש כל כך הרבה לתרום, יושקו'לה. :) אגב נכון שזה עלול להישמע מפותל ועמוס כמו משהו מ"סטודיו", אבל, להבדיל, למשפט ההוא שכתבתי דוקא יש משמעות, והתכוונתי לכל מילה. אם יש צורך, אשמח לספק הסבר מפורט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא זוכר מתי נהניתי כל כך מקריאת תגובה, ואני נהנה מרבות מהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נורא נעלב שענית לאפופידס ולא לי, בדיוק על אותה שאלה1 והוא לא כתב לך שום שיר. 1 כשכתבתי לא שמתי לב שהוא שאל את זה לפני. האלכוהול. יוש, משיר קשקשים מרוב קנאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי כתבתי לך שיר בחזרה, ואפילו לא שמת לב. בעניין הקשקשים שאתה משיר, אני ממליצה על שמפו טיג'ל של ניוטרוג'ינה ועל חפיפה פחות תכופה. אתה קרוקודיל או אליגטור, אגב? בכל אופן, ואני מקווה שלא תיקח את זה אישית, יש לי איזו העדפה פטישיסטית לבעלי דם חם (למרות שאתה בטח יודע שקצת קשה לומר את זה על האחרון שלי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משוש חיי, הרבה אלכוהול - נו כן, למה אכחד. פתגם מן המזרח הרחוק1: אם יש בידך רק כוסית אחת של יין סאקה, שפוך אותה. רוצה לומר: כאב הגעגוע העז שתעורר הכוסית האחת, הוא גרוע מצער ההינזרות. שיר על ג'נין - שמתי לב. מסמיק. ניוטרוג'ינה - אצלנו זה לא כמו אצלכם. אצלנו כל קשקש קשקש, וכידוע, בירוק. אבל כבר נרגענו מהקנאה (קצת). קוקודיל או אליגטור - מטעמי חיסיון, מנוע מלהתחייב לכאן או לכאן, אבל רימוז מסויים אפשר למצוא כאן: תגובה 121602. הפטישיזם שלך - שוד ושבר, לא יכול שלא לקחת אישית. היה כאן פעם דיון שבו קראו לזה "סוגנות". האחרון שלך - איפה הפיה הזאת כשצריך אותה, זאת שאמרה - היזהרי ילדתי פן יתגשמו חלומותייך ... באהבה נכזבת ארוכת-נגן, יוש 1 "מזרח רחוק", זאת דרך לצאת איכשהו מן העובדה המצערת (שנגלתה לי רק בעת כתיבת המשפט ההוא), שאינני מצליח להיזכר אם היין - והפתגם - הם סיניים או יפאניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני חשבתי שזה עברות של LOL :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה לע"ל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תפסיק לקלל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |