בתשובה לעוזב קיבוץ, 14/01/03 0:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מצאתי בו דווקא גם הנאה אסתטית, וגם עניין רעיוני. רק על קצה המזלג: כבר בשם "חלון להשקיף דרכו" נחבאות לפחות שתי משמעויות: האחת, אותו חלון פיזי שמדובר בה בשיר עצמו (החלון שהילד הקטן מנסה להשקיף דרכו, והילד הגדול - ליפול בעדו); השניה, פתח הצצה - מתוך החלון השירי תוכל לראות את מעשיו, מחשבותיו, הלך הרוח של הדובר; חלון ההצצה המטאפורי. בשני חלקי השיר המקבילים עומד הדובר בחלון, חציו בפנים חציו בחוץ, ומתאר את החוויה. בפעם הראשונה - המטרה היא סקרנות בלבד (חלון להציץ דרכו), והסכנה היא הנפילה, המיוצגת על ידי השטן. בפעם השניה - המטרה היא הנפילה, והסכנה היא דווקא העדרו של השטן, או אי-הנפילה. ובין שני אלה סבתא, המבטאת בדיוק את התהליך שיעבור הילד בן הארבע שיהפוך בסופו של דבר לאותו איש בן עשרים ושש. הילד בן הארבע הוא חקרני, לוקח סיכונים (כמו שד), זעיר, וזוקף קומתו יותר מהמותר. האיש בן העשרים ושש אינו מעוניין עוד בחקירה, גם לא בסיכונים, הוא שואף לוודאות ("בעצמי" - לא סומך על המקרה), ובדיוק כשם שציוותה סבתא - הוא אינו זוקף קומתו יותר מהמותר ("כפוף"). הציווי העקיף של סבתא הוא אולי תחילתו של אותו תהליך גסיסה של חלומות, של שאיפות, של עניין, ואם כך, בשביל מה בעצם להמשיך? בספרו של פאולו קואלו "ורוניקה מחליטה למות" 1 מתוארת נערה צעירה ומוצלחת (נבונה, יפה, מוכשרת, בעלת משרה קבועה, חיי חברה ומחזרים) אשר מחליטה למות בגלל הדמיון של יום אחד למישנהו, בגלל חוסר העניין, שגורם לה להגיע למסקנה שאין בעצם סיבה להמשיך. אין בספר תיאור של החלל הנוצר על ידי דיכאון, או עוצמות רגשיות אחרות. העדר היעד, העניין, השאיפות ("השדים סירבו לשוב"), הוא המוביל לשאיפת המוות האקטיבית ("דחפתי בעצמי"). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בספרם של ג'ואדניס וגרוס, "סקס עכשיו", הוצאת בבל, מצאתי פיוט נפלא, העורך פארודיזציה לפייטני ימה"ב באנגליה ובספרד (בחלקים שונים של הספר). אז מה? - ברור שתוכלי למצוא בטקסט הכל, את, אחרי הכל, פרשנית. אולם לא ברור בכלל איך אפשר להשליך על אובייקטיביות הניתוח. כלומר - מניין לנו שבאמת "סקס עכשיו" עורך פארודיזציה לפיוט ימה"ב? מניין לנו שבאמת מדובר בתהליך בטקסט הנ"ל? ראי, גם אם מדובר בתהליך, בסופו של עניין "לכך התכוון המשורר", אז מדובר בכתיבה לא טובה. אם נבחן לרגע תיאורי תהליכים כמו ב"לוליטה" למשל או אם נחזור לשירה - ארץ הישימון של אליוט - או אם ננסה למצוא זאת בשירה קצרה - פגיס בלא מעט משיריו — אלה עושים בשפה שימוש מדוייק יותר, כמנתחי עין, הם מפתחים גם משלב לשוני לאורך הטקסט, גם מבנה דינאמי המשקף את המסר המובא בתוכו, וגם מחוברים למכלול יצירה ותופשים מקום יסודי בו. הטקסט הנ"ל הוא לצערי לא זה ולא זה ולא זה. השימוש בשפה הוא בנאלי, המבנה הוא בנאלי והמכלול, עדיין איננו, אך ככל הנראה הוא בטל בששים. אגב, פארודיה מופלאה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה הקודמת שלי נמנעתי כמעט לגמרי מ''ניתוח'' וממתן פרשנות, והשתדלתי להיצמד למילים עצמן. הטענה שלך ש''ברור שתוכלי למצוא בטקסט הכל'' עומדת בניגוד לגישה שניסיתי להציג. בטקסט יש מסר. לעיתים יותר ממסר אחד. אבל לא ''הכל''. בנוגע ל''מניין לנו שבאמת'' - באופן כללי, מתוך אותו ידע תרבותי משותף שאנחנו מניחים שיש לכותב של השיר ולקורא. אישית, מצאתי בשיר של ירון חבר אסתטיקה לא בנאלית, וגם חוויה רגשית וחוויה מחשבתית. הדבר לא הופך את השיר לפסגת הפואטיקה שנכתבה אי פעם, אבל בעיני יש בו מספיק מרכיבים (ויותר) כדי להיקרא ''שירה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לוקח שיר של יוצר צעיר (אני מניח) ומשווה אותו לגדולי המשוררים בכל הזמנים. האם יש *איזשהו* משורר בתולדות ישראל שיעמוד בתנאים שאתה מעמיד? מסופקני. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |