בתשובה לChen Shapira, 17/11/02 10:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לשאלותיך. אתחיל מהסוף להתחלה. 3. העסק עובד פחות או יותר כך: תאגיד גדול מאד (ניקח כדוגמא את ענף המלט), חודר לשוק. הוא מוכר במכירי הפסד במשך תקופה מאד ארוכה. בשלב הזה הצרכן מרוויח. השוק המקומי לא מסוגל לעמוד בהפסדים לאורך זמן ואז הוא קורס, נסגרים מפעלים ומפטרים עובדים. אז התאגיד הגדול יכול להחזיר את המחיר למחיר השוק, אבל אין לו מתחרים מקומיים. זה לא טוב לפועלים שפוטרו, זה לא עוזר לצרכן וזה פוגע במדינה (יחס יבוא-יצוא וכד'). מכסי המגן מונעים קריסה של התעשייה המקומית ולכן למשל ארה"ב הטילה מכסי מגן על תעשיית הפלדה כדי להגן על העובדים ועל העצמאות שלה כמדינה. 2. משק בית מנוהל אחרת לחלוטין מכלכלה של מדינה. אם כבר, תשווי את כלכלת המדינה לכלכלה של חברה. חברה עסקית שתדאג כל הזמן לתקציב מאוזן, ולא תיקח הלוואות, ולא תשקיע במחקר ופיתוח ובתשתיות מתקדמות, ולא תבנה מפעלים מתקדמים, לא תשרוד לאורך זמן. זהו לא גרעון שנובע מתקלה, אלא מחשיבה לטווח הרחוק. כנ"ל לגבי מדינה. הגרעון צריך להיות מופנה לפיתוח ותשתיות. חברה פונה לבנשקים והמשק מתפתח מהעובדה שהבנקים מאשרים הלואות ענק לפיתוח. בנוסף, חשוב להדגיש שמשפחה היא גוף יציב - המדינה כל הזמן גדלה (עליה וילודה) ולכן, אם תשמור על איזון היום, היא לא תהיה מסוגלת להאכיל את הילדים של המחר. 1. את צודקת, כשאת אומרת שמרבית הכסף שקיים בעולם הוא פיקטיבי. למשל, כשבועת מניות ההי-טק התפוצצה הרבה מאד כסף פשוט נעלם. זה נכון לגבי הרבה מאד כסף שהוא פשוט פיקטיבי. אבל... יש גם כסף ממשי - כסף שמקבלים במשכורת, כסף שהממשלה מנפיקה, כסף שמישהו מקבל כשהוא מוכר מפעל. כסף מרווחים. מילת המפתח היא רווחים. בעל ההון תמיד שומר לעצמו רווח. כדי לשמור על הרווח הוא יפטר עובדים. שימי לב - גם כשחברות ובנקים מפסידים מיליונים, בעלי החברה ממשיכים לקבל דיווידנדים ושכר. כשחברת תקשורת פושטת את הרגל, מי שיבוא לחלץ אותה היא המדינה. בעלי החברה לא יכניסו שקל מכיסם ואף אחד לא ידרוש זאת מהם. בכל דיסק שיצוא יש אחוז שהולך לזמר ולבעל חנות המוזיקה ולעטיפה. רובו המכריע הולך לרווח - למפיץ ולחברת ההפקה. הכסף הקטן הולך להרבה אנשים. הכסף הגדול הולך לרווח לבעלי ההון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
3. הבנתי את התאוריה, אבל קשה לי לראות אותה מתרגמת למציאות שאני מכירה. חנויות ענק כמו "הום סנטר" ו "איקאה" מאפשרות לראשונה לזוג צעיר לרהט בית במחיר סביר. לפני זה, פשוט לא היתה אפשרות כזו. אמנם בישראל איקאה היא חנות חדשה, אבל בארה"ב היא קיימת כבר 20 שנה, ועדיין מחיריה נמוכים להדהים. כניסתה לשוק בהחלט תרמה רבות לאיכות החיים שלי. 2. אני עדיין לא רואה את ההיגיון. כמעט כל חברה שקיימת 50 שנה (כמו מדינת ישראל) מנהלת תקציב מאוזן, שאינו גרעוני. אף חברה לא מחזיקה גרעון קבוע, כי בשלב כלשהו היא הייתה פשוט נסגרת. באיזשהו שלב צריך שההכנסות יכסו את ההוצאות. יתכן שיש מצבים ובהם כדי לנצל היזדמנות כלשהי אין ברירה אלא להכנס לחוב, אבל למה חייבים להיות במצב תמידי של גרעון? 1. כאן העלת לא מעט נקודות מעניינות. בעל ההון אכן שואף שיהיה לו מקסימום רווח, אך שם לב שגם לעובדים יש אינטרס שהחברה לא תפסיד (כלומר לשמור על הרווח). למעשה הדיון הוא באיזו רמה הרווח צריך להשמר. בתחום זה אני מסכימה שניתן לנהל חברות בצורות יותר מוסריות או פחות. חברתי עובדת בחברת תעופה. כ6 חודשים לפני שהתחילו לפטר דיילות, הורידו את המשכורות של כל המנהלים ב20%. זו דוגמא לדרך מוסרית יותר לניהול החברה. אני מסכימה שהעובדה שהמדינה מזדרזת לחלץ חברות תוך חלוקת כספי הציבור, לחברות שיש להן הון עצמי לא מועט זו שערוריה. אכן, רוב הרווח מדיסק הולך לחברת ההפצה, אבל צריך גם לקחת בחשבון שחברת ההפצה נושאת בסיכון של דיסקים שלא יצליחו. המוזיקאי ובעל החנות הם לא אלו שממנים מאות-אלפי דיסקים שהודפסו אבל אף אחד לא מקשיב להם. יש הגיון שהתגמול הגדול ילך לאלו שלוקחים את הסיכון הכלכלי הגדול ביותר. גם בשוק ההון, ככל שהסיכון גדול יותר, גם פוטנציאל הרווח עולה. וכך גם במשחקי מזל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו שכתבתי בהקשר אחר (תגובה 9462): "הרי, כידוע, משכורתו האגדית מגיעה לו בגלל הסיכון שהוא נוטל. שהרי השקעתו עלולה להיכשל, ואז, מסתמא, ימצא עצמו בבית התמחוי, בין כל המוני אנשי העסקים שהשקעתם נכשלה והם הגיעו לפת לחם." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני לא מדברת על סיכון אישי (כמו הסיכון של לגור בחברון). אבל נניח כל הדפסת והפצת דיסק עולה 10 שקל. ונניח דיסק אחד מ10 מצליח. הרי שמן הסתם כדי לשמור על רווחיות (והסיכוי להפסיד כסף - הוא הסיכון עליו דיברתי) הוא צריך לגבות על דיסק מוצלח 100 שקל, כדי לכסות את כל ההוצאות. לא רק של הדיסק שנמכר אלא גם של הדיסקים שלא נמכרו. ב. אנשי עסקים כושלים מגיעים לפת לחם. לרוב אתה לא שומע עליהם בחדשות, כי משוחרר טרי שלקח הלוואה וניסה לפתוח פאב בת"א והפאב נכשל, זו לא ידיעה סקסית, אבל זה קורה הרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. משוחררים שלקחו הלוואה ופתחו פאב בת''א מגיעים לפת לחם. בעלי מפעלים וחברות גדולות, שקיבלו מענק גדול מהממשלה לפתוח חברה באיזור פיתוח ואחרי חמש שנים סגרו את המפעל והלכו הביתה, לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. במצב הזה לא מדובר על סיכון, מצידו של המדפיס-מפיץ. בכל דיסק נתון יש לו סיכון, אבל בראיה כוללת שלו הוא בטוח (וגם הרווח שלו, לפי המודל הזה, לא יכול להיות גדול מדי). ב. משוחרר טרי שניסה לפתוח פאב הוא עצמאי קטן, לא בעל הון. אני לא מנסה לעשות כאן איזו דיכוטומיה מעניינת, אלא לרמוז על סקאלה: נראה שכשעולים במעלה סולם ההון, מפותח הפאבים אל גד זאבי, המשכורות רק עולות, והסיכון (להגיע לפת לחם) רק קטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
100 שקל? דיסק הוא מוצר שיכול להימכר לאורך שנים, ואין לו תאריך תפוגה. לזה יש להוסיף את העובדה, שהוצאות ההדפסה (גם של דיסק וגם של ספר) קטנות פר פריט בודד ככל שמספר הפריטים המודפס גדול יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספר הדיסקים שנמכרים לאורך יותר משנה הוא הרי קטן ביותר. ולכן ההשפעה שלו על המשוואה מינימלית. הכסף הגדול הרי נמצא בדיסק הבא של בריטני, ואותו דיסק לא ימכר במשך יותר מחודש-חודשיים. אכן ההוצאות על הפריט קטנות ככל שמספר הפריטים המודפסים קטן יותר. לא כל-כך הבנתי איך זה קשור. העלות הגדולה היא על פריטים שמודפסים ולא נמכרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה בריטני היא הדוגמה שלך? בריטני נמכרת לאורך מספר חודשים. ברי סחרוף מוכר לאורך מספר שנים. הביטלס מוכרים לאורך מספר עשורים, וכנ"ל כל אמן שנכנס לקלאסיקה (שלא לדבר על "מוזיקה קלאסית" ממש), והתחיל למכור עוד כשהיו תקליטי 78 אינץ'. כדי "להדפיס את הביטלס" (או כל אמן ותיק אחר) פשוט משתמשים בהקלטות קיימות, מקסימום עם מעט עריכה דיגיטלית, וממחזרים עד אין סוף. המחיר לצרכן נשאר אותו מחיר, ואף עולה. כדי לקזז את מה שנראה לך כ"הפסד" על בריטני, אנא זכרי כי היא ואמנים אחרים בז'אנר שלה וז'אנרים קרובים (פופ, דאנס וגם היפ הופ) מוכרים בנוסף לדיסקים גם סינגלים - אותם להיטים שהצליחו במצעד. שיר אחד בודד, או שניים, נמכרים במחיר של שליש אלבום בערך. משתלם או לא משתלם? לגבי מספר ההדפסות - העלות לגבי פריטים מודפסים יורדת, בין אם מכרת אותם ובין אם לא. אבל זה מאפשר לחברות מוזיקה למכור אלבום של הביטלס שהודפס לפני 8 שנים, במחיר של אלבום שהופק והודפס לפני שנה. במקרה הטוב יורידו 15 שקל מהמחיר ויקראו לזה מבצע (ואגב, המבצעים האחרונים של החברות על מוזיקה ישראלית דווקא היו קולעים מאוד - 39 שקל לדיסק לשם ריקון מדפים זה בטח לא מחיר הפסד בשבילן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, היו להם פטפונים גדולים פעם. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתחיל בהתנצלות. השעה מאוחרת, אך החלטתי לנסות ולענות בקיצור, תחת הכותרת: מוטב מאוחר מאשר מאוחר יותר. כל חברה שמחשיבה את עצמה נמצאת בגירעון תמידי שמיועד לטובת תשתיות ופיתוח. (הייתי אומר שזהו מהמאפיינים הבולטים של השיטה הקפיטליסטית - הרעב המתמיד לנצחון). משחקים חשבונאיים מאפשרים לחברה לפרוס את החוב על שנים תקציביות רבות ותחת סעיפים שונים ומשונים. כדרך אגב, גם ההורים שלי נמצאים תמיד בגרעון: הם במינוס מתמיד, הם לוקחים הלוואה לרכב, הם לוקחים משכנתא. בלי המשכנתא והלוואות נוספות כיצד אבי יכל לקנות דירה? האם היה עליו לקבל החלטה להמשיך לגור בשכירות כדי לא להיות חייב כסף? כנ"ל לגבי המדינה. אין סיכוי שבאמצעות קיצוץ בתשלומי ההעברה משהו ישתנה. אם, במקום לקצץ, המדינה תפתח מעונים לילדים של אמהות חד הוריות בחינם, היא גם תעסיק עובדים בבניה ותשתיות ומחנכות, וגם תכניס 120,000 אמהות חד הוריות למעגל מחפשות העבודה כי יהיה להן פתרון לילד. לצורך כך צריך להגדיל את התקציב ולא לצמצם אותו. והערה אחרונה: מעניין מי מסתכן יותר - הפועל שיפוטר מעבודתו ויהרסו חייו, או לב לבייב ששולט בקומפלקס החברות הענקי "אפריקה ישראל" שכולל את החברה שבנתה את כביש חוצה ישראל, תחנות דלק אלון, קניון רמת אביב, 40% מ "ישראל 10" ו 170 מזקקות נפט בארה"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא ברור לי הרעיון של גירעון תמידי. המטרה של מישהו בחובות (למשל המשכנתא על הדירה) תהיה לצאת מהחוב, לא להגדילו. למה המדינה לא מעוניינת לצאת מהחובות? מדוע גרעון נראה כמצב טבעי וקבוע? אגב, מה קורה במדינות אחרות? האם כולן בגרעון? ובנוגע לסיכון, אני מסכימה שככל שבעל הון הוא עשיר יותר סיכונו קטן. אבל אני מנחשת (וזה רק ניחוש פרוע) שחלק מבעלי ההון היום, לא התחילו כבעלי הון, ובשלב כלשהו בחיים, הם סיכנו את עתידם בהשקעה שלא רק שהייתה יכולה להכשל, אלא לרוב גם נכשלת. אני הייתי יכולה לעזוב כיום את עבודתי (הפלוס-מינוס קבועה) לקחת הלוואה, ולנסות להקים קניון. הפוטנציאל לרווח הוא עצום, אני עשויה להפוך מסטודנטית בחובות לבעלת הון! אבל סביר יותר שאני אכשל, ואשקע בחובות עצומים לשארית חיי. כדי שמישהו יחשוב אפילו לקחת סיכון כזה, חייב להיות פוטנציאל רווח עצום, אחרת לא תהיה סיבה לעזוב את המשרה הקבועה, והיכן נהיה בלי יזמים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך - http://www.your-nation.com/ המדינה עם החוב החיצוני הגדול ביותר בעולם: ארה"ב (862 ביליון דולר), אחריה קנדה (253 ביליון). לתחתונות כבר אין חובות: ברונאי, ליכטנשטיין, מאקאו, הולנד ו-טוקלאו. החל מאיי הבתולה, יש חוב חיצוני כלשהו (4.5 מיליון, במקרה שלהם). ישראל במקום ה-41 עם 18.7 ביליון (לפי ספר העובדות של הCIA מ-98'), בין בנגלאדש לסוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שכן, אבל ממש אין לי כוח לחשב את זה (ועוד לדרג אותנו יחסית למדינות אחרות!). כל מה שניסיתי להראות הוא שאין (כמעט) מדינות שאין להן חוב כלשהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכרת בע"פ מספר עובדות : (מקוה לדייק , אך המספרים אינם רחוקים מהמציאות) לפי הגדרת קרן המטבע העולמי מדינה שחובה החיצוני אינו עולה על 20% מהתל"ג נחשבת כ"מקור" בטוח להלוואה. באמצע שנות השמונים היה החוב הלאומי של ישראל כ80% מהתל"ן(תל"ג בניקוי הפחת),בשנת 2000 הגיע החוב לסכ"ה 15% מהתוצר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד נקודה: מי שהלוה כסף לממשלת ארה"ב סביר שהוא יקבל אותו בחזרה מי שהלוה כסף לממשלת בנגלדש מצבו קשה הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך יתכן שהחוב של ישראל הוא כ- 20 מליארד דולר, אם זה בערך החזר החובות השנתי תגובה 107025? מה הם עושים שם במשרד האוצר, משחקים במק"מים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבת שלום. גרעון הוא מצב טבעי וקבוע כי המדינה כל הזמן גדלה. הגרעון הוא השקעה לטווח רחוק. מתי ישראל לקחה עשר מיליארד דולר הלוואות מבנקים זרים? בתחילת שנות התשעים, כשהיא קלטה סדר גודל של שישים אלף עולים בחודש, מיליון וקצת עולים בשנה. בתקופה הזאת אריאל שרון כשר התשתיות בנה בקצב מטורף בכל הארץ והעלה את הגרעון לשש אחוז. העליה הרוסית (והגרעון האדיר שהיא יצרה) הביאה לפריחה הכלכלית של אמצע שנות התשעים לא פחות מתהליך השלום ומפריחת ההי-טק. בהקשר הזה ממשלת רבין היא דוגמא מצויינת לממשלה שהשקיעה כספי ענק בתשתיות, ובחינוך (ביחוד בעיירות הפיתוח ובמגזר הערבי) - מהלך שאת תוצאותיו הכלכליות זכה לקצור ביבי. את תוצאות מדיניות המיתון של שרון נספוג בעוד שנים מעכשיו. והערה אחרונה לסיום: הייתי רוצה לחיות בעולם שבו אנשים עובדים בעבודות שמספקות אותם ומספקות להם הנאה ולא כסף. עולם בלי יזמים נשמע לי כהצעה מאד מוצלחת. במקום יזמים, שתפקידם הוא לייצר כסף, יהיו בעלי חנויות. אולי אם לא היה פוטנציאל רווח כספי עצום, אנשים היו שואלים את עצמם מה הם באמת רוצים לעשות ומה הפוטנציאל הרגשי והאנושי העצום. כמובן, שאני לא משלה את עצמי לרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משרד התשתיות הומצא ב96 עקב הצורך של ביבי לתפור לשרון תיק ברגע האחרון. בראשית שנות ה-90 שרון היה מן הסתם שר הבינוי והשיכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלק, צודק. טעות של שעת לילה מאוחרת. קבל את התנצלותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין "כסף פיקטיבי" - הכסף לא נעלם. מה שנעלם הוא מחירי המניות הגבוהים. נאמר שחברת כלום.קום הנפיקה בבורסה, במחיר מניה של 50 דולר. כבר ביום ההנפקה הראשון, עקב התלהבות המשקיעים, המניה עלתה ל- 300 דולר ונשארה שם כמה חודשים (עם עליות וירידות קלות). כשהגיע המשבר, כלום.קום ספגה אותו - והמניה ירדה מייד 1 ל- 40 סנט. לאן נעלמו ה- 300 (כפול מספר המניות כמובן)? לאן נעלמו 50 דולר (כנ"ל)? התשובה: הם נעלמו רק מהמסמכים שבידי המשקיע הקטן (ובאמת בבורסה, אותו דבר יכול לעלות היום מאה שקל ומחר אלף שקל, ואף שטרות לא יחליפו ידיים). אבל בפועל, החברה גייסה כסף בבורסה - לא סתם קוראים לזה כך. אותו מחיר של 300 דולר נתן בידיה כסף ממשי, וגם איפשר לה לבצע פעולות פיננסיות ולהתחייב להוצאות שונות, חלקם בתשלומים במניות (מה שהיה מקובל בתקופת הבועה). היא שכרה עוד עובדים, הגדילה את ההוצאות ובזבזה הרבה. הכסף שהיא הוציאה בזמן רווחתה לא נעלם כלל וכלל, אלא הלך לכמה מקורות, ואלה הם: 1. "אדריכלי הבועה" - בנק ההשקעות ששימש כחתם בהנפקה, חברת הייעוץ שהוציאה דו"ח מחמיא, ארוחות ערב עם האנליסט שסיקר בהמלצת "קנייה חזקה" (גם אם החברה לא שילמה לו ישירות, שילם בנק ההשקעות המעסיק אותו, שקיבל ממנה הון). 2. נותני שירותים - נדל"ן משרדי, מעצבי פנים, חברות רכב, חברות קייטרינג, יצרני בגדים יקרים, בעלי מסעדות ומלונות, חברות תעופה, בתי דפוס (כרטיסי ביקור, ברושורים), מעצבי אתרים וכולי. 3. עובדים ומנהלים - כמובן, חלק במזומן וחלק באופציות. 4. סעיף "פיתוח עסקי" - כלום.קום שיווקה אוויר בצנצנות, ולכן רכשה המון אוויר והמון צנצנות, עם תוויות יפות ומכסה יוקרתי, כדי שמיליוני הלקוחות לא יאוכזבו. בפועל, מכרה בשתי שנות פעילותה 15 צנצנות, אחת בלי מכסה ושתיים עם תווית מהודרת. שאר המלאי המתין במחסנים, זוללי כסף ידועים. כל האנשים והסעיפים האלה קיבלו כסף ממשי, שאותו אחזו ביד והעבירו הלאה. זה נחשב כסף טוב, גם מניות כלום.קום נחשבו סחורה עוברת לסוחר, כיוון שהאמונה בימי הבועה היתה, שכלום.קום עוד תכניס כסף ותצדיק את ההשקעה. כשהבועה התנפצה, מה שהתנפץ היה האמונה ביכולתה של כלום.קום לייצר הכנסות בעתיד - ואז, הופה, יצאה לבנה אחת וכל המבנה התמוטט. 1 הירידה ל- 40 סנט מן הסתם לא קרתה "מייד", אלא היתה תהליך של כמה שבועות ואולי אפילו חודשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ורק לחדד עוד יותר - הכסף שגברת ג'קסון מסינסינטי השקיעה בכלום.קום בשנת 1999 אולי "נעלם" מידיה של הגברת, אבל אין ספק שהוא שוכן לבטח במקום ידוע אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גב' ג'קסון נכנסה מוקדם (כלום.קום היא חברה של האחיין של השכנה), ולכן קנתה מניות ב-50 דולצ'ים. המניות ישבו אצלה בבוידעם כמה חודשים, ובינתיים, הבורסה השתגעה סביב כלום.קום, וערכן של המניות עלה ל-300 דולצ'ים. שמחה גב' ג'קסון ואמרה - הו! יש לי מניות בשווי 300 דולצ'ים! אצא לי השוקה ואקנה לי ואזה נאה. כעבור שבועיים, עם קול "פופ" חלוש, התפוצצה הבועה של כלום.קום, וגב' ג'קסון נותרה עם ואזה נאה, וחתיכת נייר ששווה 40 צנטים עלובים. לאיפה נעלם הכסף שהיה לה לפני שבועיים? נגוז. לא היה אף פעם, למעשה. פיקטיבי. צר לי, גב' ג'קסון, באמת באמת. בפעם הבאה תלמדי שלא לסמוך על כסף פיקטיבי. לעולם לעולם לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, ברור. אם גברת ג'קסון התחייבה לשלם על הוואזה בתשלומים, בעוד שהמניות שלה תופחות בחשבון, היא נפלה חזק - כמו שרבים אחרים נפלו עם התפוצצות הבועה. למעשה, המשקיעים הקטנים הם המגזר שנפגע הכי הרבה מהנפילה - לא החברות עצמן, שהסתמכו על כסף של אחרים. אבל הכסף, בזמן שהיה כסף, החליף ידיים. אם חברה קרסה, הכסף שנשאר אצלה (שהיה שייך פעם לגברת ג'קסון) שימש לכיסוי חובות, למחיקת החברה וכולי. והרי כבודו יודע שמניות שוות רק על הנייר. האנשים הממולחים (או ממוזלים) יותר של עידן הבועה פשוט פדו את הניירות האלה לפני הזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצב בו כסף נעלם בצד אחד מופיע תמיד בצד אחר אינו לגמרי מדויק. בראשית המאה העשרים בזמן השפל הגדול נעלמו מאות אלפי מיליונים של דולרים (סכום אסטרונומי בהתחשב בתקופה) ל"חור השחור" מבלי שיופיעו ב"חור לבן" אחר כלשהו. עד כמה שידוע לי זה היה בערך כך :התמוטטות מסיבית של חברות כמעט בכל תחום , הציבור עומד בתור לבנקים כדי להציל את יתרת כספו , הבנקים לא חויבו באותה תקופה לשמור על יחס רזרבה נורמלי ולכן אינם יכולים לעמוד בדרישות לפדיון פקדונות העו"ש וכמובן לפדיון השקעות וחסכונות. במשך שנים אח"כ לא מצליחה היד הנעלמה של הקפטיליזם לייצב את המשק ואח"כ נולד מודל קיינס , ישנה התערבות ממשלתית (של הנשיא פורד,כמדומני) וההמשך ידוע מספרי ההיסטוריה). למעשה,גם בלי הדוגמא של השפל הכלכלי קיים המושג "כמות הכסף" המתייחס לכמות הרזרבות בתוספת למזומן בידי ציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרנקלין ד. רוזוולט, אחיינו של טדי רוזוולט (שהיה נשיא אחר). פ.ד. רוזוולט היא נשיא בין 1933 לבין 1945 (אז הוא מת). פורד היה הנשיא שהחליף את ניקסון כשהאחרון התפטר והיה נשיא בין 74 (נדמה לי שאז התפטר ניקסון) לבין 77, אז החל קרטר את כהונתו כנשיא. פורד הוא הנשיא האמריקני היחיד שלא נבחר כנשיא או כסגן נשיא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לגבי הסעיף האחרון (או הראשון... נו - סעיף 1): רווח הוא ההפרש בין ההוצאות להכנסות. לכן, כל אגורה שמקבל היוצר מעבר למה שהוא השקיע, זה רווח. כל שקל שמקבל כל פועל, הוא רווח. עבורו. עבור המעסיק של הפועל - זה הוצאה. הרווח של אדם אחד (משכורת) הוא הוצאה של אדם אחר (מעסיק). לכן לא ברור לי למה אתה שומר את מושג הרווח אך ורק ל"בעלי ההון". או שלדעתך המנהלים של חברת ההפצה לא צריכים לקבל משכורת עבור עבודתם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היוצר בד''כ מקבל פחות ממה שהשקיע, והרווח שלו שלילי, בעוד שכל שאר הגורמים שומרים רווח חיובי (לפחות ככה זה עובד בהוצאת ספרים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מדבר על הוצאה פרטית, אולי. מה דוד גרוסמן השקיע בספר האחרון שלו (חוץ מדיזו"ד1, כמובן)? נראה לי בלתי סביר שהכלל לגבי ספרים (מצליחים ברמה זו או אחרת) הוא שהיוצר מקבל פחות ממה שהשקיע. למה היוצרים ממשיכים לפרסם ספרים? שישימו את היצירות שלהם בבמה חדשה חינם וילכו להרוויח כסף ממשהו אחר... 1 דם יזע ודמעות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דם יזע ודמעות = זמן עבודה, בחודשים ושנים. ובתור אחד שחושב שאמנות מודרנית זה לא משהו, אתה לא מפתיע אותי בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה אישית לפתיחה: כשאתה רוצה לקרוא/לשמוע משהו, אתה נכנס לבמה חדשה? אני מניח שלא. וגם אני לא. בעיקר *בגלל* שבמה חדשה היא ג'ונגל שבו כל אחד יכול לפרסם. מה חסר לנו? עריכה. מישהו שיקבע מה טוב ומה פחות טוב. מערכת הפרסום של ספר כוללת כמה רמות של סינון ועריכה מסוג זה. ראשית, ההוצאות עצמן, לאחר מכן מבקרי הספרות בעיתונות, ובהמשך חנויות הספרים (הקובעות מה ייכנס לחלון הראווה). בישראל (כפי שכבר כתבתי בהודעה אחרת) מערכת הסינון החזקה ביותר היא משום מה המכירה הקמעונאית, שנשלטת ע"י רשתות חנויות ספרים גדולות. הקריטריונים שהם מציבים לשיפוט אינם בד"כ קריטריונים של איכות ספרותית מכל סוג שהוא. למעשה, שליטתן של חנויות מסוימות בשוק מאפשר להן להכתיב איזה קריטריונים שרק יירצו לגבי הסינון. במקביל, על פעולת הסינון (והמכירה) גובות החנויות אחוז גבוה מאוד מעלותו של הספר לצרכן. הסינון שמופעל בחנויות מורכב מקריטריונים כגון שערורייתיות הספר, מוכרות המחבר [מכתיבה או מתחומים אחרים], קשרים לטלוויזיה וסרטים, וכד'. הרווח שלהן הוא הכי מובטח בשוק, שכן הן מנצלות את כוחן כדי לדאוג שיהיה מבחר קטן של "כותרים מצליחים". התוצאה יוצרת פירמידה גם ברמות הבאות, המובילה לכך שבעוד דויד גרוסמן, מאיר שלו, א. ב. יהושע ועוד חמישה-שישה מקבלים אכן תמורה לעמלם, הרוב הגדול של היוצרים מרוויח מהכתיבה סכומים זעומים ביחס לזמן ההשקעה, ורבים מהם אינם מרוויחים כלל. צריך לשים לב שאת הסיכון העיקרי של אי-הצלחת ספר לוקחות ההוצאות ולא החנויות, מכיוון שהשקעה הראשונית בהדפסת פריטים היא מצידן( הוצאות רבות (בעיקר קטנות) דורשות מהיוצר, בעיקר אם מדובר בספרו הראשון, להשתתף בהשקעה זו וכך לקחת על עצמו סיכון. לעתים קרובות אין קשר בין דרישה זו לבין איכות הספר בעיני ההוצאה. כלומר, גם אם היצירה היא טובה מספיק כדי שהיא תגיע לקהל לאחר הסינון של ההוצאות, היוצר עלול לא להרוויח ואף להפסיד.) בסיפור הזה, בעלי ההון העוסקים במסחר ואינם מייצרים דבר, זוכים לרווחים גבוהים תוך כדי כך שהם מקטינים את השוק ויוצרים פערים תלולים בחלוקת ההכנסות בין היוצרים. בעלי הוצאות הספרים, שמקיעים ולוקחים סיכון, מרוויחים פחות. ואילו הכותבים, שבצעו את הייצור הראשוני של העבודה, מקבלים לעתים קרובות כלום למרות שפעמים רבות הם לוקחים סיכון גבוה יותר מ'סטימצקי'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם, לפני הרבה שנים, כאשר הייתי צעיר ויפה (טוב, נו, רק צעיר), עבדתי באופן זמני (לפני תחילת הלמודים, משהו כמו 3-4 חדשים) במחלקת אחזקה מכנית של תחנת הכח בחיפה. בעיקרון הייתי זה שסוחב את הארגז כלים למסגרים או המכונאים (מה שנקרא "עוזר" או "עובד בלתי מקצועי"), אבל לא בזה העניין. יום אחד התבקשתי להשאר לאחר שעות העבודה, כדי לבצע עבודה נוספת. התבקשתי להתיצב בבית מלאכה מסוים, ולקבל שם הוראות. מה שקיבלתי שם היה הכריך שחולק לעובדים שעות נוספות, כוס קפה, והנחיה בסגנון "שב תנוח בינתיים". בקיצור, הבינתיים הזה התמשך ללמעלה מחמש שעות, אשר עברו משעות נוספות ב125% ל150%, והתקדמו לכוון שעות לילה. כאשר אמרתי (לממונים עלי) שלא נעים לי, משלמים לי הרבה (יחסית) ואני לא עושה שום דבר בתמורה, נעניתי במשפט המחץ: "כאן לא משלמים לך בשביל העבודה שאתה עושה, אלא בשביל הזמן שאתה משקיע. אם בנוסף לכך גם תעבוד, אז תקבל גם פרמיה". אז נכון, לא כל מקום עבודה זה חברת חשמל, ובכל זאת: עובד מתוגמל עבור הזמן שהוא משקיע בעבודה. (או כמו שהאמריקאים אוהבים לומר טיים איז זמן). נכון שמצפים ממנו לתפוקה כלשהיא בזמן זה, אבל מתגמלים אותו עבור הזמן שהוא משקיע, וזמנו של דוד גרוסמן, שווה לא פחות מזמנו של פקיד מחלקת המים בעירית זרנוגה עילית. ________ בדיעבד, למרות ההנאה לחבוט בחברת חשמל, אותה המתנה היתה שיקול נכון מבחיה עסקית, שכן היה עלי לפרק פיגום מיד עם סיום עבודות רתוך בדוד הקיטור, על מנת שניתן יהיה להפעיל את הטורבינה מוקדם ככל האפשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם, כשהייתי צעיר ויפה (טוב, לפני שלושה חודשים), עבדתי במגזין כלכלי מסויים כפרילנסר. במסגרת עבודתי שם אני מקבל משימה כלשהי, ומשלמים לי לפי מספר המילים שמתפרסמות (לאחר עריכה). המשימות שקיבלתי היו שונות אחת מהשניה. פעם אחת, הייתי צריך ללכת לראיין אנשים מחברה שעובדת פה בירושלים. בשביל הכתבה הזאת השקעתי נטו בערך חמש-שש שעות, 1400 מילה (שזה פחות או יותר 1400 ש"ח לפני מס). כתבה אחרת עסקה במחקר בתאי גזע בישראל, והייתי צריך לראיין חוקרים פה בירושלים, בטכניון ובמכון ויצמן. נטו עבודה (כולל נסיעות, טלפונים לאנליסטים ושאר בננות) משהו בסביבות ה-15 שעות. 1400 מילה, 1400 ש"ח. באופן כללי, זה המצב בכתיבה. זה נכון גם לגבי עיתונאים ביומונים - ראש המשרד במשרד פה בפיננשל טיימס מקבל ריטיינר, שזה תשלום חודשי עבור הזמן שלו, אבל עיקר המשכורת באה פר מילה שהוא מפרסם. פרילנסרים מקבלים תשלום אך ורק עבור המילים שהם כותבים. הרי זה יהיה בלתי הגיוני שטרי פראטצ'ט, שמוציא ספר כל חצי שנה ומוכר במיליונים, ירוויח פחות מאשר סופר שעובד על ספר אחד במשך ארבע ושנים ואז מוכר 5000 עותקים. עם כל הכבוד לחברת החשמל, יש הבדל בין פועל לבין סופר (בין אם של ספרים ובין אם של עיתון). בקרב סופרים, הזמן בכלל לא חשוב - אם הם עובדים חצי שעה ביום ומסיימים ספר אחרי נטו של 3 שעות, או אם הם עובדים 10 שעות ביום ומוציאים ספר כעבור שנה - זה לא משנה. את פרנקנשטיין מרי שלי כתבה בשעות ספורות, וזה בכלל לא קשור לאיכות הספר. אם אני אפרסם ספר של הסיפורים הקצרים שלי, זה יהיה פרי עבודה של 7-8 שנים (נכון להיום), אבל אני לא אצפה לתמורה בהתאם לזמן שהושקע, אלא בהתאם להצלחה המסחרית של הספר. חיים קשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. כל קבלן, או פרילנסר או חברה קבלנית גובים תשלום לפי התמורה שהם מספקים. אבל כשהם באים לתמחר את המוצר אותו הם מוכרים, ולא משנה אם מדובר בנעלי בלט, קירות מסוידים (לא כולל הקירות), שרותי הנדסה או קובץ ספורים, ברשימת העלויות אשר הם לוקחים בחשבון על מנת לתמחר את המוצר, כלולים פרט לבד ממנו מיצרים את הנעליים, הסיד, הבלאי של המברשות והסולמות, ניר, דיו פלוס זה וזה, גם מרכיב, שהוא לא כל כך שולי בתמחור, שנקרא ''שכר עבודה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה רק במקרים שהם צריכים לשלם "שכר עבודה" לאנשים, לפי שעות. אז קבלן מעסיק פועלים שהוא צריך לשלם להם לפי שעה, ולא (רק) לפי תפוקה. אבל מה עם הסופר שלנו? אצלו כל השכר הוא "שכר עבודה" - אין לו חומרי גלם, והבלאי של המקלדת הוא לא ממש משהו שאפשר לתמחר. העובדה הפשוטה היא שעיתונאים מקבלים תשלום לפי תפוקה בלבד (מילים), ולא לפי שום דבר אחר. אין סיבה שסופרים יקבלו תמורה בצורה אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על כך שסופרים (אשר עובדים כעצמאיים ולא כשכירים), יקבלו תמורה לפי תפוקה, ועדיין, על מנת להשיג תפוקה עליהם להשקיע אמצעי ייצור (קרי שעות עבודה), אשר הינם משאב בעל ערך כלכלי, וכך יש להתיחס אליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירה היא צורך, ולכן היוצר ייצור גם כשהוא לא מתעשר מזה. הוא לא רוצה להיות ב"במה חדשה" עם האחיין של השכנה שלו, הוא צריך את ההכרה, את הקוראים המכוונים ולא המזדמנים. כמה אמנים אתה מכיר שמתו עניים? אני מכירה הרבה. זה לא סוד שהיצירה לא תגווע כשלא יהיה לה כסף, והידע הזה מנוצל לרעת היוצרים. (גילית הוציאה ספר והיא עניה כשהייתה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. יש אפילו אנשים שמשלמים עשרות אלפי שקלים עבור הוצאה עצמית של ספר שאף אחד לא יקרא בחיים. אבל גם יש המון אנשים שמצלמים סרטים שאף אחד לא רואה, או מקליטים מוזיקה שאף אחד לא ישמע. כאמור - אם מישהו לא מצליח להתפרנס מכתיבה, לא אמרתי שיפסיק לכתוב, אמרתי שיפסיק לראות בכתיבה את המקצוע הראשי שלו, ילך לעסוק במשהו אחר וישאיר את הכתיבה כתחביב לשעות הפנאי. בערך כמו שאני עם שירה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשמע, אם מישהו חי יצירה למה שהוא לא יתוגמל על זה? לכל פריק מחשבים יש, בפוטנציה, אפשרות של מימוש עצמי טוטאלי- לעשות מה שאתה טוב בו ולהרוויח מזה כסף. כולם יוצאים נשכרים. לפריקים של שירה אין את האפשרות הזו, היא פשוט לא קיימת. למה? בין היתר כי פריק מחשבים לא יתכנת שום תוכנה עבור כלום דוט.קום אם לא ישלמו לו, ופריק של שירה יכתוב תמיד, ותמיד יתאמץ לפרסם. היצע וביקוש, ניצול משאבים שיתקיימו בכל מקרה. אם למישהו לא מצליח אז סבבה, קורה. אבל זו צריכה להיות לפחות אופציה. אתה חושב שנתן זך משתכר מספיק למחייתו משירה? והאם הוא לא תרם תרומה נאה לחברה הישראלית? "משורר" אמור להיות מקצוע, ממש כמו "מהנדס". היו תקופות בהן זה היה המצב. אני לא חושבת שיהודה עמיחי, למשל, אמור היה להשאיר את כתיבתו כתחביב לשעות הערב, משל הייתה איסוף מפיות או בולים. יש הרבה אנשים שמפתחים תוכנות שמאבדות רלוונטיות בערך יום אחרי הפיתוח ולא קונים אותן או משתמשים בהן, אפילו חינם. האם היה עולה על דעתך לומר להם שהם לא יקבלו משכורת בעד זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שכן יתוגמל על זה? לא יודע איזה פריקים של מחשבים את מכירה, אבל הרבה מתכנתים שאני מכיר לא ממש נהנים מהעבודה שלהם. כן, הם אוהבים לתכנת, אבל הם לא אוהבים את המשימות המשממימות שמוטלות עליהם עבור תשלום. את התכנות ה"כיפי" שלהם הם עושים בשעות הפנאי. מצד שני, יש גם אנשים כמו טל, שכותבים מנוע עבור אתרים איזוטריים בלי תשלום, ולא מפסיקים להתלונן על זה.1 משורר אולי אמור להיות מקצוע, אבל אם אין לקוחות, אז בפני מי בדיוק את מתלוננת? אין מה לעשות עם שירה. בעסה. חיים קשים. פעם מי שידע להלחם בחרב הייתה מובטחת לו קריירה מוצלחת (אם כי לאו דווקא ארוכה) ואולי אפילו איזה תואר אבירות. היום, אדם שיודע להלחם עם חרב יכול מקסימום ללכת לתחרויות סיף - גם זה לא ממש מקצוע מכניס בארצנו. אז מה הוא עושה? הולך כל יום לעבודה, ובזמנו הפנוי נהנה מהספורט החביב עליו. אדם שמפתח תוכנה בגלל שנתבקש לפתח אותו - אכן צריך לשלם לו, כי הוא נשכר כדי לכתוב תוכנה, ולא כדי למכור אותה. אבל אם אדם כותב תוכנה מרצונו החופשי ואף אחד לא קונה אותה, האם לדעתך מישהו צריך לשלם לו על כך? 1 סתם, טל, מת עליך! (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פה שתי שאלות נפרדות: 1. האם כתיבה/יצירה היא עבודה ששווה כסף? 2. האם *המדינה* היא שצריכה לתגמל כותבים ויוצרים? בעוד שלגבי שאלה 2 יש דיון רב שנים לגבי רמות, מינונים וחלוקת תקציבים, הרי שאלה 1 היא כבר סיפור אחר לגמרי. אולי לא את יזע האמן צריך לכמת, אלא את מה שמפיק ממנו הקורא/צופה. אבל איך מכמתים הנאה אסתטית או רגשית מקריאת שירה? איך מכמתים תובנות פילוסופיות שעלו בקריאת ספר של יואל הופמן? איך מכמתים העשרה רוחנית? איך מכמתים השראה, כזו שנתנו שירי ויסוצקי לעם הרוסי? זה כנראה בלתי אפשרי לכמת, אבל כנראה שיש ערך לדברים הללו, אחרת אף אחד בעולם לא היה קונה ספר או שיר מאף אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מכמתים כמו שעושים בכל מוצר אחר - המוצר שווה כמה שמוכנים לשלם עבורו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתוך תחום התכנות אפשר לנוע. לכל מתכנת יש, איפשהו, עבודה מתגמלת שעשויה לעניין אותו. לאף משורר אין בשומקום עבודה מתגמלת שעשויה לעניין אותו. "אין מה לעשות עם שירה"? זה אינטרס של המדינה שהשירה תפעם ותתחדש, לכן היא צריכה לדאוג לשכר סופרים באותו קנה מידה (או לפחות מתחיל להתקרב) של מלגות מחקר במדעים מדויקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אשאיר למתכנתים לענות לך על זה. (הלו, יש שם מובטלי היי-טק בין הקוראים?) למה זה אינטרס של המדינה? אין מה לעשות עם השירה, והדבר נכון פי כמה וכמה אם אף אחד אינו מעוניין לצרוך את השירה הזו. אבל אני אתמוך בכל ליבי במימון מדינה לסופרים ומשוררים. אולי זה ידרבן אותי להוציא את הספר שאני חולם עליו. (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכסים רוחניים הם מבסיסה של כל אומה. במה נמדדת אומה? ביכולת התיכנות שלה? אולי. יפאן ודאי גאה בעצמה. אבל בלי תרבות לאומית, שהיא מיצוי השפה הלאומית ומראה של האופי הלאומי, הרי אין כל ערך להפרדה בין המדינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, וכל המשוררים הם נכס לאומי? לא? אז מי קובע מי כן? ואם דווקא כן - אני מכיר כמה אלפי בימאיסטים שישמחו לצ'ק חודשי מהמדינה על עבודתם הקלוקלת. (סוד: אי שם במעמקי הבמה, ישנו פסודונים שמשמש אותי ועוד אדם לפרסום שירים עלובים להפליא. לא תצליחו בחיים, אבל בכל זאת - 100 שקל למי שמגלה את הפסודונים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פואטיקה, poet בא מהמילה היוונית שמשמעותה ליצור, לעשות, לעבוד. כך גם אופרה אופוס במוסיקה באות מאותו שורש של עבודה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |