בתשובה למאיר גאליס, 19/11/02 2:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
3. הבנתי את התאוריה, אבל קשה לי לראות אותה מתרגמת למציאות שאני מכירה. חנויות ענק כמו "הום סנטר" ו "איקאה" מאפשרות לראשונה לזוג צעיר לרהט בית במחיר סביר. לפני זה, פשוט לא היתה אפשרות כזו. אמנם בישראל איקאה היא חנות חדשה, אבל בארה"ב היא קיימת כבר 20 שנה, ועדיין מחיריה נמוכים להדהים. כניסתה לשוק בהחלט תרמה רבות לאיכות החיים שלי. 2. אני עדיין לא רואה את ההיגיון. כמעט כל חברה שקיימת 50 שנה (כמו מדינת ישראל) מנהלת תקציב מאוזן, שאינו גרעוני. אף חברה לא מחזיקה גרעון קבוע, כי בשלב כלשהו היא הייתה פשוט נסגרת. באיזשהו שלב צריך שההכנסות יכסו את ההוצאות. יתכן שיש מצבים ובהם כדי לנצל היזדמנות כלשהי אין ברירה אלא להכנס לחוב, אבל למה חייבים להיות במצב תמידי של גרעון? 1. כאן העלת לא מעט נקודות מעניינות. בעל ההון אכן שואף שיהיה לו מקסימום רווח, אך שם לב שגם לעובדים יש אינטרס שהחברה לא תפסיד (כלומר לשמור על הרווח). למעשה הדיון הוא באיזו רמה הרווח צריך להשמר. בתחום זה אני מסכימה שניתן לנהל חברות בצורות יותר מוסריות או פחות. חברתי עובדת בחברת תעופה. כ6 חודשים לפני שהתחילו לפטר דיילות, הורידו את המשכורות של כל המנהלים ב20%. זו דוגמא לדרך מוסרית יותר לניהול החברה. אני מסכימה שהעובדה שהמדינה מזדרזת לחלץ חברות תוך חלוקת כספי הציבור, לחברות שיש להן הון עצמי לא מועט זו שערוריה. אכן, רוב הרווח מדיסק הולך לחברת ההפצה, אבל צריך גם לקחת בחשבון שחברת ההפצה נושאת בסיכון של דיסקים שלא יצליחו. המוזיקאי ובעל החנות הם לא אלו שממנים מאות-אלפי דיסקים שהודפסו אבל אף אחד לא מקשיב להם. יש הגיון שהתגמול הגדול ילך לאלו שלוקחים את הסיכון הכלכלי הגדול ביותר. גם בשוק ההון, ככל שהסיכון גדול יותר, גם פוטנציאל הרווח עולה. וכך גם במשחקי מזל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
משהו שכתבתי בהקשר אחר (תגובה 9462): "הרי, כידוע, משכורתו האגדית מגיעה לו בגלל הסיכון שהוא נוטל. שהרי השקעתו עלולה להיכשל, ואז, מסתמא, ימצא עצמו בבית התמחוי, בין כל המוני אנשי העסקים שהשקעתם נכשלה והם הגיעו לפת לחם." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני לא מדברת על סיכון אישי (כמו הסיכון של לגור בחברון). אבל נניח כל הדפסת והפצת דיסק עולה 10 שקל. ונניח דיסק אחד מ10 מצליח. הרי שמן הסתם כדי לשמור על רווחיות (והסיכוי להפסיד כסף - הוא הסיכון עליו דיברתי) הוא צריך לגבות על דיסק מוצלח 100 שקל, כדי לכסות את כל ההוצאות. לא רק של הדיסק שנמכר אלא גם של הדיסקים שלא נמכרו. ב. אנשי עסקים כושלים מגיעים לפת לחם. לרוב אתה לא שומע עליהם בחדשות, כי משוחרר טרי שלקח הלוואה וניסה לפתוח פאב בת"א והפאב נכשל, זו לא ידיעה סקסית, אבל זה קורה הרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. משוחררים שלקחו הלוואה ופתחו פאב בת''א מגיעים לפת לחם. בעלי מפעלים וחברות גדולות, שקיבלו מענק גדול מהממשלה לפתוח חברה באיזור פיתוח ואחרי חמש שנים סגרו את המפעל והלכו הביתה, לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. במצב הזה לא מדובר על סיכון, מצידו של המדפיס-מפיץ. בכל דיסק נתון יש לו סיכון, אבל בראיה כוללת שלו הוא בטוח (וגם הרווח שלו, לפי המודל הזה, לא יכול להיות גדול מדי). ב. משוחרר טרי שניסה לפתוח פאב הוא עצמאי קטן, לא בעל הון. אני לא מנסה לעשות כאן איזו דיכוטומיה מעניינת, אלא לרמוז על סקאלה: נראה שכשעולים במעלה סולם ההון, מפותח הפאבים אל גד זאבי, המשכורות רק עולות, והסיכון (להגיע לפת לחם) רק קטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
100 שקל? דיסק הוא מוצר שיכול להימכר לאורך שנים, ואין לו תאריך תפוגה. לזה יש להוסיף את העובדה, שהוצאות ההדפסה (גם של דיסק וגם של ספר) קטנות פר פריט בודד ככל שמספר הפריטים המודפס גדול יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספר הדיסקים שנמכרים לאורך יותר משנה הוא הרי קטן ביותר. ולכן ההשפעה שלו על המשוואה מינימלית. הכסף הגדול הרי נמצא בדיסק הבא של בריטני, ואותו דיסק לא ימכר במשך יותר מחודש-חודשיים. אכן ההוצאות על הפריט קטנות ככל שמספר הפריטים המודפסים קטן יותר. לא כל-כך הבנתי איך זה קשור. העלות הגדולה היא על פריטים שמודפסים ולא נמכרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה בריטני היא הדוגמה שלך? בריטני נמכרת לאורך מספר חודשים. ברי סחרוף מוכר לאורך מספר שנים. הביטלס מוכרים לאורך מספר עשורים, וכנ"ל כל אמן שנכנס לקלאסיקה (שלא לדבר על "מוזיקה קלאסית" ממש), והתחיל למכור עוד כשהיו תקליטי 78 אינץ'. כדי "להדפיס את הביטלס" (או כל אמן ותיק אחר) פשוט משתמשים בהקלטות קיימות, מקסימום עם מעט עריכה דיגיטלית, וממחזרים עד אין סוף. המחיר לצרכן נשאר אותו מחיר, ואף עולה. כדי לקזז את מה שנראה לך כ"הפסד" על בריטני, אנא זכרי כי היא ואמנים אחרים בז'אנר שלה וז'אנרים קרובים (פופ, דאנס וגם היפ הופ) מוכרים בנוסף לדיסקים גם סינגלים - אותם להיטים שהצליחו במצעד. שיר אחד בודד, או שניים, נמכרים במחיר של שליש אלבום בערך. משתלם או לא משתלם? לגבי מספר ההדפסות - העלות לגבי פריטים מודפסים יורדת, בין אם מכרת אותם ובין אם לא. אבל זה מאפשר לחברות מוזיקה למכור אלבום של הביטלס שהודפס לפני 8 שנים, במחיר של אלבום שהופק והודפס לפני שנה. במקרה הטוב יורידו 15 שקל מהמחיר ויקראו לזה מבצע (ואגב, המבצעים האחרונים של החברות על מוזיקה ישראלית דווקא היו קולעים מאוד - 39 שקל לדיסק לשם ריקון מדפים זה בטח לא מחיר הפסד בשבילן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, היו להם פטפונים גדולים פעם. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתחיל בהתנצלות. השעה מאוחרת, אך החלטתי לנסות ולענות בקיצור, תחת הכותרת: מוטב מאוחר מאשר מאוחר יותר. כל חברה שמחשיבה את עצמה נמצאת בגירעון תמידי שמיועד לטובת תשתיות ופיתוח. (הייתי אומר שזהו מהמאפיינים הבולטים של השיטה הקפיטליסטית - הרעב המתמיד לנצחון). משחקים חשבונאיים מאפשרים לחברה לפרוס את החוב על שנים תקציביות רבות ותחת סעיפים שונים ומשונים. כדרך אגב, גם ההורים שלי נמצאים תמיד בגרעון: הם במינוס מתמיד, הם לוקחים הלוואה לרכב, הם לוקחים משכנתא. בלי המשכנתא והלוואות נוספות כיצד אבי יכל לקנות דירה? האם היה עליו לקבל החלטה להמשיך לגור בשכירות כדי לא להיות חייב כסף? כנ"ל לגבי המדינה. אין סיכוי שבאמצעות קיצוץ בתשלומי ההעברה משהו ישתנה. אם, במקום לקצץ, המדינה תפתח מעונים לילדים של אמהות חד הוריות בחינם, היא גם תעסיק עובדים בבניה ותשתיות ומחנכות, וגם תכניס 120,000 אמהות חד הוריות למעגל מחפשות העבודה כי יהיה להן פתרון לילד. לצורך כך צריך להגדיל את התקציב ולא לצמצם אותו. והערה אחרונה: מעניין מי מסתכן יותר - הפועל שיפוטר מעבודתו ויהרסו חייו, או לב לבייב ששולט בקומפלקס החברות הענקי "אפריקה ישראל" שכולל את החברה שבנתה את כביש חוצה ישראל, תחנות דלק אלון, קניון רמת אביב, 40% מ "ישראל 10" ו 170 מזקקות נפט בארה"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא ברור לי הרעיון של גירעון תמידי. המטרה של מישהו בחובות (למשל המשכנתא על הדירה) תהיה לצאת מהחוב, לא להגדילו. למה המדינה לא מעוניינת לצאת מהחובות? מדוע גרעון נראה כמצב טבעי וקבוע? אגב, מה קורה במדינות אחרות? האם כולן בגרעון? ובנוגע לסיכון, אני מסכימה שככל שבעל הון הוא עשיר יותר סיכונו קטן. אבל אני מנחשת (וזה רק ניחוש פרוע) שחלק מבעלי ההון היום, לא התחילו כבעלי הון, ובשלב כלשהו בחיים, הם סיכנו את עתידם בהשקעה שלא רק שהייתה יכולה להכשל, אלא לרוב גם נכשלת. אני הייתי יכולה לעזוב כיום את עבודתי (הפלוס-מינוס קבועה) לקחת הלוואה, ולנסות להקים קניון. הפוטנציאל לרווח הוא עצום, אני עשויה להפוך מסטודנטית בחובות לבעלת הון! אבל סביר יותר שאני אכשל, ואשקע בחובות עצומים לשארית חיי. כדי שמישהו יחשוב אפילו לקחת סיכון כזה, חייב להיות פוטנציאל רווח עצום, אחרת לא תהיה סיבה לעזוב את המשרה הקבועה, והיכן נהיה בלי יזמים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך - http://www.your-nation.com/ המדינה עם החוב החיצוני הגדול ביותר בעולם: ארה"ב (862 ביליון דולר), אחריה קנדה (253 ביליון). לתחתונות כבר אין חובות: ברונאי, ליכטנשטיין, מאקאו, הולנד ו-טוקלאו. החל מאיי הבתולה, יש חוב חיצוני כלשהו (4.5 מיליון, במקרה שלהם). ישראל במקום ה-41 עם 18.7 ביליון (לפי ספר העובדות של הCIA מ-98'), בין בנגלאדש לסוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שכן, אבל ממש אין לי כוח לחשב את זה (ועוד לדרג אותנו יחסית למדינות אחרות!). כל מה שניסיתי להראות הוא שאין (כמעט) מדינות שאין להן חוב כלשהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכרת בע"פ מספר עובדות : (מקוה לדייק , אך המספרים אינם רחוקים מהמציאות) לפי הגדרת קרן המטבע העולמי מדינה שחובה החיצוני אינו עולה על 20% מהתל"ג נחשבת כ"מקור" בטוח להלוואה. באמצע שנות השמונים היה החוב הלאומי של ישראל כ80% מהתל"ן(תל"ג בניקוי הפחת),בשנת 2000 הגיע החוב לסכ"ה 15% מהתוצר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד נקודה: מי שהלוה כסף לממשלת ארה"ב סביר שהוא יקבל אותו בחזרה מי שהלוה כסף לממשלת בנגלדש מצבו קשה הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך יתכן שהחוב של ישראל הוא כ- 20 מליארד דולר, אם זה בערך החזר החובות השנתי תגובה 107025? מה הם עושים שם במשרד האוצר, משחקים במק"מים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבת שלום. גרעון הוא מצב טבעי וקבוע כי המדינה כל הזמן גדלה. הגרעון הוא השקעה לטווח רחוק. מתי ישראל לקחה עשר מיליארד דולר הלוואות מבנקים זרים? בתחילת שנות התשעים, כשהיא קלטה סדר גודל של שישים אלף עולים בחודש, מיליון וקצת עולים בשנה. בתקופה הזאת אריאל שרון כשר התשתיות בנה בקצב מטורף בכל הארץ והעלה את הגרעון לשש אחוז. העליה הרוסית (והגרעון האדיר שהיא יצרה) הביאה לפריחה הכלכלית של אמצע שנות התשעים לא פחות מתהליך השלום ומפריחת ההי-טק. בהקשר הזה ממשלת רבין היא דוגמא מצויינת לממשלה שהשקיעה כספי ענק בתשתיות, ובחינוך (ביחוד בעיירות הפיתוח ובמגזר הערבי) - מהלך שאת תוצאותיו הכלכליות זכה לקצור ביבי. את תוצאות מדיניות המיתון של שרון נספוג בעוד שנים מעכשיו. והערה אחרונה לסיום: הייתי רוצה לחיות בעולם שבו אנשים עובדים בעבודות שמספקות אותם ומספקות להם הנאה ולא כסף. עולם בלי יזמים נשמע לי כהצעה מאד מוצלחת. במקום יזמים, שתפקידם הוא לייצר כסף, יהיו בעלי חנויות. אולי אם לא היה פוטנציאל רווח כספי עצום, אנשים היו שואלים את עצמם מה הם באמת רוצים לעשות ומה הפוטנציאל הרגשי והאנושי העצום. כמובן, שאני לא משלה את עצמי לרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משרד התשתיות הומצא ב96 עקב הצורך של ביבי לתפור לשרון תיק ברגע האחרון. בראשית שנות ה-90 שרון היה מן הסתם שר הבינוי והשיכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלק, צודק. טעות של שעת לילה מאוחרת. קבל את התנצלותי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |