 |
|
 |
||
|
||||
 |
בתור אדם שאוהב הרבה מתוכניות הבידור (גם אילו שהוזכרו)אני שמתי לב לתופעה כי ככול שהתוכנית יותר קשה היא מצחיקה אותי יותר. נכון בזמנו קוסבי הצחיק אותי אבל היום כבר לא . היות וידוע לי שהתוכניות מדברות על הקיצוני אני משתעשע יותר ויותר. למעשה אני לא אוהב את התוכניות שמנסות להיות יותר לבנות מאמא תרזה. אולי פעם יופיע פה מאמר על מה מצחיק אותנו אך עד אז לפי דעתי הקצוניות היא זו שמצחיקה ולכן התוכניות מעלות אותה בהדרגה. יש ביום שבת בשעה 12 בלילה או 12 וחצי תוכנית קומית שלדעתי היא היום מהמצחיקות ביותר שיש והסיבה הפשוטה היא לא מפחדת לומר את מה שהרבה אנשים מפחדים לשמוע. היא בערוץ שלוש לכל המעונין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז ביקשת מאמר על מה מצחיק אותנו. אז מאמר אין לי כוח לכתוב כי אז אני אצטרך להסביר בפירוט - אבל תגובה ארוכה כן יש לי כוח ;) לפי מיטב ידיעתי ישנם שלוש תיאוריות פסיכולגיות שמנסות להסביר מה מצחיק אותנו ולמה. הראשונה היא התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. רבים וטובים (גם באתר הזה) כבר אמרו מה הם חושבים על התיאוריה הפסיכואנליטית, ואני חושב שהשקפות התיאוריה בנוגע להומור יחזקו את דעתם. בעיני פסיכואנליטיקן, מטרתה העיקרית של הבדיחה היא לאפשר ביטוי דחפים מיניים ותוקפניים. דחפים אלה אינם יכולים לבוא כמובן בצורת ביטוי חופשית, בגלל איסורים חברתיים - ולכן תהליך הבלימה דורש כמות מסוימת של אנרגיה נפשית - וברגע שהאנרגיה הנפשית משתחררת בדמות בדיחה מינית - היא מתבטאת בדרך הצחוק. אולם ברור שלא כל הצגה של דחפים מיניים הינה פצצת צחוק (שיעורי גיניקולגיה אינם כל כך מצחיקים..) - בכדי שביטוי מיני יהיה מצחיק צריך להציגו בצורה מיוחדת. פרויד מונה לא פחות מעשרים טכניקות הצגה שכאלה. בעייתי העיקרית עם התיאוריה של פרויד היא שלא כל בדיחה שאני שמעתי קשורה למין (למרות שרבות מהן כן) ולכן הקישור בין מין לבין הומור הינו לפי דעתי שגוי. התיאוריה השניה היא התיאוריה החברתית. לדעת תיאוריה זו ממלא הצחוק בעיקר תפקיד חברתי. לדעת מצדדי דעה זו הצחוק הוא מכשיר חינוכי המופנה כלפי אדם שמעשיו אינם תואמים תקנים והרגלים של קבוצה או חברה. יש בצחוק מעין הענה על התנהגות בלתי הולמת - ובעקבותיו - מעין דרישה לשנות התנהגות זו. החיים והחברה דורשים מאיתנו שני גורמים חשובים בכדי להשתלב בחברה - קשב, בכדי להעריך סיטואציה מסוימת באופן ישיר ומדויק, וגמישות המחשבה - כאשר הנפש אינה גמישה ואינה מסתגלת למצבים נכון היא מקבלת סנקציות חברתיות. אולם הפיקוח על שני תכונות אלה אינו נתון רק בידי האדם עצמו אלא גם בידי החברה. כאשר אדם כלשהו מבצע פעולה שמראה על ליקוי באחת משתי התכונות המצוינות למעלה, הוא מקבל מהחברה סנקציה המתבטאת בצורת צחוק. התיאוריה השלישית היא התיאוריה הקוגניטיבית. תיאוריה זו טוענת שהצחוק הוא אפקט הנוצר מתוך גלגול פתאומי של ציפייה מתוחה באפס (קאנט, "ביקורת כוח השיפוט) כלומר, כשאדם שרוי בציפיה ולפתע היא נשמטת מתחת לרגליו הוא מגיב לעיתים קרובות בצחוק. קסטלר מפתח תיאוריה זו בספרו "תהליך היצירה". הוא טוען שההומור הוא סוג של יצירה שבה נקשרים רעיונות בצורה מקורית ובלתי רגילה. ההצגה הבלתי שגרתית יוצרת בעיה מבחינת המתבונן. מציאת הפתרון גורמת לנו עונג אשר מתבטא בצחוק. לפי דעתי תיאוריה זו מסבירה מדוע סדרות קיצוניות כמו סאות' פארק הינן מצחיקות. הן מציגות מצבים בצורות מאד קיצוניות ובלתי שגרתיות - ברגע שצופה הסידרה מבין את ההגיון הטמון בדרך ההצגה הוא מרגיש עונג המתבטא בצחוק. ולסיכום - בל נשכח את ה"תיאוריה" של רוברט היינלין מספרו "גר בארץ נוכריה" - היינלין טוען שכל צחוק הוא בעצם צורה של עצב - משום שבכל מצב מצחיק יש מישהו שסובל - וזה מה שמצחיק אותנו... ואיך אפשר לסיים זאת בלי חיוך: ;)))) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך למה תינוק בן חודש צוחק. הרי אין זה מהבנת הסביבה. למה אנחנו צוחקים כאשר מדגדגים אותנו. למה צריך להבין חוש הומור. ואגב בסידרה שצינתי יש את ההפך מהדוגמה הקוגנטיבית, יש שם ציפיה לבום שיפיל אותך מהרגלים ולכן כאשר מגיע בום אתה מוכן. כמו כן למה אומרים שהצחוק הוא דבר מדבק? לדעתי טוב יעשה האייל הקורא אם ימצא אדם שיתן לנו מאמר על הצחוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת אינני מומחה גדול לעניין ההומור - מה שכתבתי לעיל ממצה לפי דעתי את הגישות הפסיכולוגיות. כמובן שתינוקות צוחקים מהבנת הסביבה. זה שהם אינם מבינים את הסביבה כפי שהיא באמת אלא כפי שהם רואים אותה עדיין לא אומר שאין להם הבנה שלה. דרך אגב - זאת גם הסיבה שדברים שמצחיקים תינוקות לא מצחיקים אותך. בקשר לדיגדוג - פעולת הדיגדוג עצמה אינה גורמת לצחוק - אם יבוא אדם זר ברחוב וידגדג אותך לפתע, סביר להניח שלא בדיוק תצחק אלא ויתר תגיב בתוקפנות. הדיגדוג אינו מביא לצחוק אלא הסיטואציה שבה הוא מופעל. את דיבוק הצחוק ניתן כמובן להסביר בעזרת הגישה הקוגניטיבית - כאשר אתה רואה מישהו צוחק ללא סיבה את מופתע מן הסתם וכו' וכו'. כמו כן - השיטה שלהלן אינה תורה מסיני - היא בסך הכל תיאוריה, כמובן שייתכן שהיא אינה נכונה - כל מה שעשיתי הוא למלא את בקשתך ולהסביר מדוע אנו צוחקים (לפחות לפי הפסיכולוגיה) ובקשר לסידרה שהבאת כדוגמא - לא ראיתי אותה אף פעם ולכן אינני יכול להגיב - אם יצא לי לצפות בה אז אני אוכל לענות לך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע כאשר אנחנו צוחקים על אנשים ויורדים עליהם אנחנו מרגישים סיפוק ונהנים מזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התיאוריה הראשונה שתיאר אייל היא שהצחוק קשור, בין השאר, לדחפים אלימים. אני מניחה שכשמישהו צוחק על אדם שמולו ומקבל מזה סיפוק, זה הדחף שהוא נענה לו. כמובן, חלק גדול מההומור איננו כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כי זה מעמיד אותנו במקום גבוה יותר בהיררכיה החברתית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצגה לא רעה בכלל של הגישה הקוגניטיבית מופיעה ב- "Le Ton beau de Marot" מאת דאגלס ר. הופשטטר (למרות הכותרת, הספר באנגלית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי יש פעמים שהקיצוניות מצחיקה ואולי גם בדיחות קיצוניות הן בין היותר מצחיקות (גם לטעמי) אך אתה מתעלם מהעובדה שיש עדיין בדיחות שהן לא קיצוניות ולא מדברות על הקיצוני... ועדיין בדיחות מהסוג הזה גורמות לצחוק... אני לא יודע עד כמה אני צריך לתת לך דוגמאות של בדיחות לא קיצוניות שהם כן מצחיקות אבל אם הדבר נראה לך לא-טריביאלי אשמח לתת גם דוגמאות... עכשיו צריך לבנות איזשהו מודל של צחוק... אני סבור שצחוק ובכי הם שני דברים די דומים. מכיוון שהבכי הוא קל יותר להבנה נעשה אנלוגיה בין הבכי לבין הצחוק, ואם הדמיון עולה על השוני בצורה מספקת ננסה להבין קצת את הבכי ומתוך כך להבין גם קצת את הצחוק. -הסבירות לבכות מושפעת ממצב הרוח. כאשר מישהו מרגיש שהוא במצב נפשי יציב, הסבירות שהוא יבכה קטנה יותר, ואם דה קונטרה - דה קונטרה. -לפעמים אם מנסים לעצור את הבכי, הוא מתפרץ בצורה חזקה יותר. דבר שגורם לבכי להרגע זה לחשוב על דברים שמועדים להוביל לשמחה. -הגורמים לבכי רבים הם ואין גורם אחד, או אפילו קבוצה מסויימת יחידה של גורמים. אי אפשר להגיד אפילו שכל הבכי נעשה מתוך עצב... כי יש גם בכי של שמחה -יש אנשים שנוטים לבכות יותר מאחרים, מטבעם. לא כולם שולטים בבכי באותה המידה. תכונות אלו, ואחרות שהן פחות בולטות או קשים יותר לפירוט, הן דומות ביותר לתכונות של הצחוק, והן כפי הנראה ראייה מספקת לכך שניתן להסיק מתכונות של הבכי על התכונות של הצחוק. נסתכל כעת על השפעות הבכי: -הבכי נותן קו מחשבה אחר. כאשר אדם מקובע הוא בקו מחשבה מסויים, ואז הוא בוכה, לעתים תכופות הוא יכול לראות הכל מזווית שונה, אם לא תוך כדי הבכי, אז לאחר הבכי. -הבכי גורם להפסקת הפעילות השגרתית. לא ניתן להמשיך כרגיל בזמן של בכי, וזמן זה לעתים מוקדש לרפורמה אמוציונאלית וקוגניטיבית. -הבכי של הפרט יכול לגרום לשינוי בהתנהגות הכלל. -הבכי מזכיר לאדם שהרגש חשוב גם כן, ולא רק השכל. לפי הנראה, והקישור שבטח עשית לבד.. ניתן להבין את כוונתי - הצחוק מהווה קישור חזק לטווח קצר בין גוף האדם ושכלו לבין הרגש שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב טריוואליות, אם יש לך בדיחות מצחיקות, קיצוניות או לא, תביא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא חושב שאתה מגזים? מילא בדיחות, אבל שגם יהיו מצחיקות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת אני יכול להבין שתהיה לך בעיה עם זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי דווקא אין בעיה עם זה. ממש לא מפריע לי שהבדיחות שלי לא מצחיקות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |