 |
טוב, אז ביקשת מאמר על מה מצחיק אותנו. אז מאמר אין לי כוח לכתוב כי אז אני אצטרך להסביר בפירוט - אבל תגובה ארוכה כן יש לי כוח ;)
לפי מיטב ידיעתי ישנם שלוש תיאוריות פסיכולגיות שמנסות להסביר מה מצחיק אותנו ולמה.
הראשונה היא התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. רבים וטובים (גם באתר הזה) כבר אמרו מה הם חושבים על התיאוריה הפסיכואנליטית, ואני חושב שהשקפות התיאוריה בנוגע להומור יחזקו את דעתם.
בעיני פסיכואנליטיקן, מטרתה העיקרית של הבדיחה היא לאפשר ביטוי דחפים מיניים ותוקפניים. דחפים אלה אינם יכולים לבוא כמובן בצורת ביטוי חופשית, בגלל איסורים חברתיים - ולכן תהליך הבלימה דורש כמות מסוימת של אנרגיה נפשית - וברגע שהאנרגיה הנפשית משתחררת בדמות בדיחה מינית - היא מתבטאת בדרך הצחוק.
אולם ברור שלא כל הצגה של דחפים מיניים הינה פצצת צחוק (שיעורי גיניקולגיה אינם כל כך מצחיקים..) - בכדי שביטוי מיני יהיה מצחיק צריך להציגו בצורה מיוחדת. פרויד מונה לא פחות מעשרים טכניקות הצגה שכאלה.
בעייתי העיקרית עם התיאוריה של פרויד היא שלא כל בדיחה שאני שמעתי קשורה למין (למרות שרבות מהן כן) ולכן הקישור בין מין לבין הומור הינו לפי דעתי שגוי.
התיאוריה השניה היא התיאוריה החברתית. לדעת תיאוריה זו ממלא הצחוק בעיקר תפקיד חברתי. לדעת מצדדי דעה זו הצחוק הוא מכשיר חינוכי המופנה כלפי אדם שמעשיו אינם תואמים תקנים והרגלים של קבוצה או חברה. יש בצחוק מעין הענה על התנהגות בלתי הולמת - ובעקבותיו - מעין דרישה לשנות התנהגות זו.
החיים והחברה דורשים מאיתנו שני גורמים חשובים בכדי להשתלב בחברה - קשב, בכדי להעריך סיטואציה מסוימת באופן ישיר ומדויק, וגמישות המחשבה - כאשר הנפש אינה גמישה ואינה מסתגלת למצבים נכון היא מקבלת סנקציות חברתיות.
אולם הפיקוח על שני תכונות אלה אינו נתון רק בידי האדם עצמו אלא גם בידי החברה. כאשר אדם כלשהו מבצע פעולה שמראה על ליקוי באחת משתי התכונות המצוינות למעלה, הוא מקבל מהחברה סנקציה המתבטאת בצורת צחוק.
התיאוריה השלישית היא התיאוריה הקוגניטיבית. תיאוריה זו טוענת שהצחוק הוא אפקט הנוצר מתוך גלגול פתאומי של ציפייה מתוחה באפס (קאנט, "ביקורת כוח השיפוט)
כלומר, כשאדם שרוי בציפיה ולפתע היא נשמטת מתחת לרגליו הוא מגיב לעיתים קרובות בצחוק.
קסטלר מפתח תיאוריה זו בספרו "תהליך היצירה". הוא טוען שההומור הוא סוג של יצירה שבה נקשרים רעיונות בצורה מקורית ובלתי רגילה. ההצגה הבלתי שגרתית יוצרת בעיה מבחינת המתבונן. מציאת הפתרון גורמת לנו עונג אשר מתבטא בצחוק.
לפי דעתי תיאוריה זו מסבירה מדוע סדרות קיצוניות כמו סאות' פארק הינן מצחיקות. הן מציגות מצבים בצורות מאד קיצוניות ובלתי שגרתיות - ברגע שצופה הסידרה מבין את ההגיון הטמון בדרך ההצגה הוא מרגיש עונג המתבטא בצחוק.
ולסיכום - בל נשכח את ה"תיאוריה" של רוברט היינלין מספרו "גר בארץ נוכריה" - היינלין טוען שכל צחוק הוא בעצם צורה של עצב - משום שבכל מצב מצחיק יש מישהו שסובל - וזה מה שמצחיק אותנו...
ואיך אפשר לסיים זאת בלי חיוך: ;))))
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות