בתשובה לברקת, 23/10/02 16:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שכחת את רצח העם ברואנדה ובבורונדי ב-1995-1994? גם בקונגו-זאיר ובסומליה נרצחו לא מעט. ובמזרח אסיה יש את קמבודיה בתקופת החמר-רוז'. וממש לא רחוק מאיתנו יש את בוסניה וקוסובו. אינני רואה באלימות וברצח תופעה שמתמקדת דווקא בדרום אמריקה. אך אם יורשה לי להעלות ספקולציות, יש לכך קשר הדוק לתרבות הקולוניאלית הספרדית, עם דת קתולית (בפרו למשל יש אמונה דתית חזקה) ועל בסיס דתות מקומיות שכללו קורבנות אדם. ספרד עצמה כזכור לא היתה מופת לזכויות אדם ואזרח - לא ב-1492 שנת גירוש היהודים וגילוי הקריביים, ולא במאות שלאח"כ של שעבוד כל אמל"ט (יחד עם פורטוגל בברזיל). כדי לשפוך שמן על המדורה, יש לציין את תמיכתה הבסיסית של ארה"ב במשטרים ימניים/פרו-אמריקניים לאורך כל המאה ה-20, החל מקריעתה של פנמה מקולומביה, מלחמה בספרד שהביאה גם לעצמאות קובה, עימות עם קובה, תמיכה במיליציות קונטראס בניקרגואה (פרשת איראן-קונטראס), פלישה לגרנדה, פלישה לפנמה ועוד. לו היתה נוקטת ארה"ב עמדה פרו-זכויות אדם באמל"ט, היה כנראה מצבן של ארצות אמריקה הלטינית טוב יותר משהוא היום. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לו היתה נוקטת ארה''ב עמדה פרו-זכויות אדם באמל''ט, היא לא היתה ארה''ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שאם ארה"ב לא הייתה מתערבת בפוליטיקה של אמריקה הלטינית, כל אמריקה הלטינית הייתה קומוניסטית-פרו-סובייטית, ואולי אחת או יותר מהמדינות היו הולכות בדרכה של צפון-קוריאה. אני לא בטוח שזה היה עוזר לעולם החופשי בכלל ולאמריקאים ולאזרחי אמל"ט בפרט. עמדה של "פרו-זכויות אדם"? מה זו החיה הזו, ועל איזה תקדימים אתה מדבר? ארה"ב יכולה הייתה ללכת בדרך שהנהיגה ביפן למשל, זה היה עדיף אולם זה היה דורש מהם קורבנות רבים. מאז מלחמת ויאטנם האמריקאים לא מוכנים יותר להקריב קורבנות. יכל להיות שמצב זה השתנה בעקבות 911, אני עדיין לא יודע, אני מקווה כך, לטובתם (וגם לטובתנו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דיברתי על תקדימים. כוונתי היא שארה"ב לא היתה צריכה לתמוך בהפרות קשות של זכויות אדם שבוצעו בארצות אמריקה הלטינית. דומני שארצות כמו טיוואן ודרום-קוריאה, שהיו דיקטטורות ימניות במשך עשרות שנים, חוו הרבה פחות הפרות קשות של זכויות האדם מאשר מדינות אמריקה הלטינית (אם כי כאן מאוד ייתכן שזה גם שייך להבדלי תרבות). אגב, צפון-קוריאה הולכת בדרכה של פרגוואי במאה ה-19, תחת הדיקטטורה של הגנרל לופז, שחתר למשטר עצמאי ומסוגר. סוף הסיפור היה הכרזת מלחמה אבודה נגד ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי, הפסד במלחמה והתאבדות הדיקטטור במילים האחרונות (בספרדית) "אני מת עם מולדתי" - אכן, 90% מהגברים בפרגוואי נהרגו במלחמה הזו. אפשר לקרוא על כך גם בספר המצויין "ברזיל" (ספר קריאה משולב באירועים אמיתיים). לא הייתי בקובה, אך דומני שבעוד שקובה היא מדינה ענייה ודיקטטורית, הרי שמצבה החברתי הפנימי טוב בהרבה ממצבן של רוב מדינות אמריקה הלטינית, הנקרעות ע"י סכסוכים פנימיים. ההשכלה טובה יותר, ויש שירותי בריאות ורווחה לכל האוכלוסייה (בשנים האחרונות, לאחר קריסת בריה"מ, חלה הדרדרות בקטע זה). יתרה מזאת, עד כמה שאני זוכר, ארה"ב התערבה בקובה כבר מתחילת המאה ה-20, יובל שנים לפני ההפיכה של קסטרו. והעמדות הקיצוניות נבעו במידה לא מעטה גם מאי הצדק והעדר השוויון הכלכלי והחברתי, שחוזקו ע"י תמיכתה של ארה"ב בבעלי ההון בכל ארצות אמריקה הלטינית. מכל מקום, אשמח לשמוע את דעתם של דיאנה ונמרוד לגבי שאלת השפעת המעורבות האמריקנית על דרום-אמריקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון מאוד. ארה"ב מאז ומעולם התייחסה לאמל"ט כחצר האחורית שלהם. זה נושא מאוד גדול ומורכב, אך בהפשטה גסה ניתן לומר שבמשך מאות שנים ארה"ב טוותה את חוטי השפעתה בכיוון מאוד ברור: שיחוד אנשי מפתח ע"מ לאפשר שוד משאבים טבעיים, שמירה על האינטרסים הכלכליים ע"י כל האמצעים הקיימים (כולל *יזום* הפיכות צבאיות), החלשת המערכת המדינית הפנימית עד גרימת סכסוכים אלימים ומלחמות אזרחים, מתן "טובות הנאה" לצבא המקומי עד התבססותו המוחלטת של הצבא המקומי על הכח של ארה"ב. דוגמות ברפרוף (לצערנו יש הרבה מאוד): קריעת פנמה מקולומביה ע"י "קניית" הנשיא, יזום הפיכה צבאית בניקראגואה לאחר שהנשיא הנבחר התכוון ליזום רפורמה אגררית שהייתה מעלה את מחירי הבננות, תמיכה במשטרו המושחת של בטיסטה בקובה (שקיבל מקלט מדיני בארה"ב), יזום המהפיכה הצבאית של הרודן האכזרי פינושט ב-73 בצ'ילה (לאחר שאיינדה, נשיא נבחר מטעם הסוציאליסטים החל בתהליך של "איחוד לאומי" תוך כדי רפורמות סוציאליות), תמיכה בכל דיקטטורה הצבאית באמל"ט, תמיכה מאסיבית במשטרו של פוג'ימורי בפרו (צ'ינוצ'ט בפי מתנגדיו, על משקל פינושט), תמיכה במהפכה הצבאית בונצואלה ועוד ועוד ועוד... המעורבות של ארה"ב בוטה עוד יותר מכיוון שלא פעם הממשל של ארה"ב שיתף פעולה באופן מובהק עם חברות פרטיות. למעשה, הפעולה נעשתה בשני צירים מרכזיים: CIA שעבד עם תאגידים כלכליים (כמו צ'יקיטה בננה, למשל), והפנטגון שפעל יותר ממניעים מדיניים. גם ההצדקה כביכול שהדבר נעשה במסגרת המלחמה הקרה לא מדוייקת כ"כ, מכיוון שלעיתים ארה"ב דאגה להוריד מהמפה גם דמויות שלא היו מזוהות עם ברה"מ, כמו רצח גאיטן ב-48', הרצח של המועמד המוביל לנשיאות קולומביה שהיה ליברל ופופולרי מאוד. רצח זה גרם לתחילתו של העימות שנמשך עד היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואח''כ הולכים ומאשימים את אמריקה באימפריאליזם כלכלי. זה כל-כך מקומם. ממש בושה איך שעודים עוול לאמריקאים האלה ככה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת ולמרות הכל, חשוב לא להכליל ולהאשים את כל תושבי ארה"ב במה שקורה. ככל הנראה, רב תושבי ארה"ב לא מודעים למה שקורה בפרובינציה (כלומר בעולם), ובאופן פרטי הם דווקא מאוד מודעים לנושאים של איכות סביבה וזכויות אדם. הם יודעים שפצצת אטום זה לא טוב, אבל חלק גדול מאוד מהם לא יודע שארה"ב היא המדינה היחידה שהשתמשה בה. האם יש צנזורה עצמית בתקשורת בארה"ב? (כי זה לא מוכר או כי זה לא פטריוטי או כי זה לא מעניין אף אחד)? ומה קורה שמה במערכת החינוך? האם יש התכחשות קולקטיבית או פשוט בורות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיקר בורות. ראה כאן: וגם: "The literacy skills of America's adults מתוך:Twenty-one to 23 percent – or some 40 to 44 million of the 191 million adults in this country – demonstrated skills in the lowest level of prose, document, and quantitative proficiencies (Level 1). " כמה נתונים מהירים:http://www.eurekawebs.com/humlit/fast_facts.htm ובבלוגרפית רשת מענינת: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(דיאנה): קולמביה היא כמו ילדה שנאנסה והוכתה ע"י הוריה, קרובי משפחתה, וכל מי שהיה אמור לשמש לה לדוגמה. כעת, כשהיא כבר ילדה גדולה, היא מיישמת לבד את מה שלימדו אותה החיים. לכן הפתרון של קולומביה צריך לבוא מבפנים, ולא מבחוץ. היא צריכה ללמוד איך לבנות לעצמה זהות משלה, שתהיה מבוססת על הדברים הטובים שיש בה, ולדעת איך לעזוב את המורשת האכזרית שהורישו לה הוריה. בשביל זה הקולומביאנים צריכים להכיר באחיהם שחיים איתם באותו השטח ותחת אותה הריבונות, ולדעת למצוא ולטפח את הדברים המשותפים לכולם, בין אם מדובר בערכים אוניברסלים ובין אם מדובר בערכים הקולומביאנים. הקולומביאנים צריכים להתחיל לקיים דיאלוג בינם לבין עצמם, ואולי ככה הם יפסיקו לנסות ולהסתיר את רכיבי הזהות שלהם ויצליחו לבנות מפעלים לאומיים בליבו החלול של הקונצנזוס הלאומי, אותו חור שחור שאליו כולם מתנקזים. אולי ככה, לאט-לאט, ולא במהפיכה טראומטית נוספת, נבנה בטחון עצמי אמיתי שיאפשר לנו להתנתק מאותן אינפוזיות שמזרימות הרבה רעל לעורקינו, או שלפחות נפתח חסינות טבעית... אבל גם צריך לעזור לה לעזור לעצמה. העולם צריך לעזור לקולומביה לא באופן בוטה ומדכא, כמו כפיית חוקים או משטר חיצוני ישיר או עקיף, אלא ע"י מעורבות בתהליכי השלום ובשמירה על זכויות האדם. אני חושבת שלאירופה יש תפקיד חשוב בכך, בתור כח-נגדי למדיניות ארה"ב ובשל המודעות של האירופאים לנושאים של זכויות אדם. (נמרוד): אני דווקא לא חושב שהמעורבות של אירופה תעזור לקולומביה. האירופאים באמת מדברים יפה, אבל למעשה מתנהגים כמו ארה"ב (גם באירופה וגם בארה"ב יש חוקים שמכירים בצורכי שוחד של חברות מסחריות ע"מ לקיים עסקים מחוץ למדינה, למשל). בנק BBPV הספרדי הוציא סכומים עצומים מארגנטינה במשבר הנוכחי, וצרפת שולטת במשק המיים העולמי (בבוליויה, למשל, אני זוכר שמתו כ-20 איכרים לאחר שחברת המים הצרפתית הפרטית סגרה את הברז בגלל אי-תשלום חובות). ארה"ב היא אכן יצואנית הנשק מס' 1 בעולם, אך אחריה צועדות גרמניה וצרפת. הכנסת האירופאים הזירה רק תגרור עוד סוג של מלחמה קרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון עובדתי: כמדומני, הבנק הספרדי עליו מדובר נקרא BBVA (Banco Bilbao Vizcaya Argentaria), ולא BBPV. ובקשר לתוכן: אני נוטה יותר להסכים עם דיאנה. אני חושב שאירופה יכולה לשמש ככוח נגדי חיובי להגמוניה האמריקאית באיזור, אך אני מסכים עם נמרוד כי מצב שכזה יוכל לצאת לפועל אם ורק אם הקהילה האירופאית תדע לפעול לפי אינטרסים סוציאליים והומניים, ולא לפי האינטרסים של תאגידים אירופאיים תאבי-בצע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבלבלות כל ה-B האלה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לומר שהשילוב של אוצרות טבע כבירים ודריסת רגל של המעצמות הם הגורמים לשחיתות, למדינה חלשה ולחברה בלתי יציבה. מלחמת האזרחים ברואנדה מתודלקת כבר עשרות שנים ע''י הנפט והיהלומים. היה מאמר לא מזמן בהארץ שתיאר את הקשר הנורא - ארה''ב מכרה נשק למדינה תמורת נפט, וארצות אירופה מכרו נשק למורדים תמורת יהלומים... בדרום אמריקה זה נראה בברור - ככל שהמדינה היא עשירה יותר במשאבים טבעיים, כך היא מושחתת יותר ואזרחיה עניים יותר (אקוודור, בוליוויה ופרו, צועדות במקום הראשון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובל נשכח גם את ניקרגואה, שהייתה אחת המדינות העשירות ביבשת האמריקאית לפני כחמישים שנים, והיום היא הענייה ביותר בחצי הכדור הצפוני. חוץ מזה, מאמר נהדר. אבל יש לי שאלה קטנה : האם לדעתכם יש אכן סיכוי שלוצ'ו זה יזכה בבחירות הבאות, או יצבור כוח אלקטורלי ממשי? נדמה כי הדגם הנוכחי של השלטון האמריקאי הקולוניאליסטי על מדינות אמריקה הלטינית מכתיב מצב של שליטה טוטאלית באמצעות שליחים (פרוקסי), ואינו מאפשר רפורמות אגרריות או סוציאליות מרחיקות לכת שכאלו. אחד הכלים החדשים ביותר בדרך שליטה זו הוא מיטוט הכלכלה המקומית באמצעות הערכות נמוכות של עוצמתה בידי הגופים הכלכליים האמריקאיים העוסקים בכך (מריל לינץ' וחבריהם) תקופה קצרה לפני הבחירות, אשר בתורן גורמות להתרופפות תמיכת האוכלוסייה במועמד הסוציאליסטי, ומאפשרות כר נרחב לדמגוגיה של הימין בנוגע ל"התמוטטות הצפויה" באם ינצח אותו מועמד בבחירות. נדמה לי ש"לולה" (בברזיל? אינני זוכר) סבל מטקטיקה זו. יחד עם זאת, דבקים האמריקאים גם בשיטות הישנות והטובות של הפיכה בין-לילה, בתמיכת אוליגרכיות הצבא, התקשורת, הכנסייה ומפלגות הימין. תשאלו את צ'וואז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(נמרוד): בנוגע להשפעה של ארה"ב באמריקה הלטינית - יש אנשים שמתחילים לראות סדקים ביכולתה של ארה"ב להשליט את רצונה באופן מוחלט. ניתן לראות בנסיונות ההפיכה הכושלים נגד צ'אווס דוגמה לכך. יכול להיות שבעתיד נראה פחות הפיכות צבאיות גלויות ויותר לחצים כלכליים ופוליטים, כפי שציינת במקרה של לולה בברזיל. (אגב, זה לא "טריק" כ"כ חדש - הם עשו זאת גם בצ'ילה של איינדה, כשביטלו מענק שנתי למדינה הדרומית, כמה ימים לפני חתימת התקציב השנתי של צ'ילה). יש שמפרשים כך את המענק הנדיב מאוד שהעניקה ארה"ב לברזיל לפני הבחירות, כמעין חרב מתהפכת מעל לראשו של הנשיא החדש שיבחר. (דיאנה): אף אחד לא יודע מה יקרה עוד ארבע שנים. לוצ'ו לא יכול לתפקד כאפוזיטור באופן מלא, מכיוון שמאז הבחירות הוא לא שוהה בקולומביה, מפאת האיומים על חייו. בנוסף לכך, כל פעם שמועמד של השמאל או מועמד מהמרכז עמד לזכות בבחירות, הוא נרצח (כמו גאיטן, קרלוס גאלאן, קרלוס פיזארו, פרדו ליאל, חרמיו אוסה..). מצד שני, קולומביה חווה עכשיו את התקופה האלימה ביותר בתולדותיה, והכל מצביע על כך שהמצב רק יחמיר. עם השנים חלה נדידה של הציבור הקולומביאני יותר ויותר ימינה. יתכן מאוד שלאחר ארבע שנות כהונה של הימין הקיצוני בראשותו של אוריבה וולז, יפתח הציבור את עיניו ויחפש דרך חדשה. כבר היום, לוצ'ו מצליח לאסוף תומכים לא רק מקרב האינטלקטואלים, אלא גם מהשכבות הבינוניות של החברה. דבר נוסף שמייחד את לוצ'ו הוא שהוא לא "הולך ם הראש בקיר": חלק נכבד ממסע הבחירות שלו נוהל בארה"ב, ובמהלכו עסק בענינים רגישים ביותר ביחסים של ארה"ב - קולומביה, כמו הלגליזציה של הסמים. הוא מרבה להיפגש עם חברי סנאט ומקיים דיאלוגים עם רבים בוושינגטון. גם בתוך קולומביה הוא מחפש את הדרך לחזק את הסולידריות בין הפלגים השונים בחברה הקולומביאנית. הוא ניסה להתקרב לצבא ולהפוך אותו לצבא העם ע"י כך שניסה להעביר חוק שגם חיילים יוכלו להצביע בבחירות, הוא מנסה למצוא את הדרך הנכונה ביחסים בין המדינה לכנסיה (ע"י הענקה לכנסיה מעמד ממלכתי אך נטול סמכויות פוליטיות, גוף שיאחד את תושבי קולומביה השונים). בנוגע לגרילה ולאיכרים - הוא קורא לרפורמות אגרריות וסוציאליות, שיכולות להביא להפסקת אש, וגם לשמיטת הקרקע מתחת לארגונים המורדים. לוצ'ו לא שייך למפלגות המסורתיות, שמהן הציבור הקולומביאני כבר נואש. בקונגרס הנוכחי גדול מאוד מספרם של חברי הקונגרס העצמאיים, שרובם תומכים בלוצ'ו. הוא מכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה ומקרב עמו הוא בא, ולא ממגדל השן. אך כפי שיש לו אותה כריזמה עממית, הוא יודע גם להתרועע עם מנהיגי עולם. הוא מקובל מאוד באירופה ומנסה לרתום את אהדה זו להגברת המעורבות הבין-לאומית לא באופן "שיעשה סדר", אלא כמשקיפי שלום, מתווכים וגורם ממתן באלימות הפנימית בקולומביה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה המעמיקה. אני רואה דווקא תהליך הפוך: האמריקאים נוקטים בשתי גישות משלימות. הראשונה, לחץ כלכלי חריף ותמידי (כמו שהיה לאחרונה בברזיל, ובמקומות אחרים מוקדם יותר), לפעמים גם באמצעות גוף בינלאומי שלישי כמו קרן המטבע העולמית. השנייה, פעולה ישירה. עידוד גורמים פנימיים להפיכות וסיוע צבאי/כלכלי/תעמולתי לגורמים הריאקציונריים. השיטה הראשונה היא חדשה יחסית, והיא יכולה להתקיים אך ורק במסגרת הכלכלית הגלובלית של ימינו. כיום, השיטה הזו פועלת במלוא אונה במזרח התיכון, ואפשר לראות לה סימנים ראשונים ומדאיגים מאוד גם בדרום- ומרכז-אמריקה. השיטה השנייה היא ותיקה מאוד, עוד מראשית ימיו של האימפריאליזם והקולוניאליזם, והאמריקאים כבר השתמשו בה (בהצלחה משתנה) בכל רחבי דרום-מזרח אסיה, ובעוד מקומות רבים אחרים. עד לאחרונה חשבתי כי התהליך הוא חד משמעי לכיוון השיטה הראשונה ולזניחת השיטה השנייה, אשר נדמית כ"גסה" מדי בעולם המתוקשר והעירני של ימינו. כיום, לאור ההתדרדרות המהירה של השיח הציבורי האמריקאי לעבר פשיזם לוחמני (המתבטא בויתור על ערכי יסוד דמוקרטיים בכל התחומים, והן ברדיקליזציה של הצעדים המלחמתיים ברחבי העולם כולו), אני חושש כי הממשל האמריקאי ינצל את "המלחמה הלא-נגמרת בטרור" שהכריז כדי לעשות כמה שינויים עקובי-דם במקומות בהם הוא חפץ. נראה כי דרום אמריקה נמצאת על הכוונת, במובן זה, ואפשר לראות זאת בהתבטאויות האחרונות של כל מיני גורמים אמריקאיים המציירים את ה-FARC כאחת המטרות הבאות במסע הצלב האמריקאי. (יחד עם הפיליפינים) קודם לכן הדגמתם כאן בצורה מופלאה כיצד מסייעת הלכה למעשה "המלחמה בסמים" ל-FARC, וכיצד ארגון זה צובר כוח ועוצמה כתוצאה ממעשיה של ארה"ב. כולי תקווה כי לוצ'ו זה אכן יוכל לקיים את כל ההבטחות הנפלאות שהצגתם כאן, אך אני חושש מאוד כי דבר זה אינו יכול לקרות בתוך מסגרת השליטה האמריקאית הנוכחית, מסיבות רבות. בין היתר, נראה לי כי אין סיכוי ללגליזציה של סמים מסוג כלשהו בארה"ב בתקופה הקרובה. האם יש סיכוי להפיכה חברתית בתוך קולומביה עצמה, אשר לא תסתיים בטבח המוני? במילים אחרות, האם יש ללוצ'ו השפעה בקרב חוגי הצבא? ללא השפעה כזו, נדמה לי שסיכוייו אפסיים לחלוטין. הרי זה היה מה שהציל את צ'וואס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(נמרוד): אני דווקא רואה סימני היחלשות מסויימים במדיניות ארה"ב באמל"ט, אבל אני לא יודע אם זה ענין זמני או קבוע. לולה עומד לזכות בברזיל ובכך הוא מצטרף לצ'אווס בונצואלה (ולקסטרו בקובה...) בתור מנהיגים לטינים שלא קיבלו צ'ק מוושינגטון...(אגב, בקרוב יהיו בחירות גם באקוודור וצופים שגם שמה יזכה מועמד שכזה, שמזכיר מאוד את צ'אווס - גנרל לשעבר שעדיין לובש מדים, שניסה לבצע מהפכות כושלות בעבר ומעריץ את סימון בוליבר ודוגל במדיניות חברתית סוציאלית). במידה מסויימת אפשר גם לכלול את טולדו הפרואני ולאגוס הצ'ילאני באותה קטגוריה - מנהיגים שנבחרו למורת רוחה של ארה"ב, אלא ששני אלה הפכו את עורם מהרגע שעלו לשלטון ו"ישרו קו". (דיאנה): בנוגע לאפשרות של מהפכה אזרחית שקטה - אני חושבת שיש אפשרות שזה יקרה, אבל זו לא תהיה מהפכה, כלומר, זה יהיה תהליך שצריך לקחת הרבה זמן. המצב כיום הוא כאוטי, והאנשים זקוקים ליציבות ולקצת סדר ולכן הם מוכנים לפעמים לוותר קצת על זכויות כדי לארגן מחדש את החברה (מבלי להדרדר למצב של דיקטטורה). אפשר לקחת את המקרה של בוגוטה כדוגמה. בבוגוטה חיים כ-7 מיליון איש, מאוכלוסיות רבות ומגוונות. היא מונהגת ביד רמה ע"י אנטנס מוקוס, איש אשכולות בעל תואר דוקטור בסוציולוגיה ופילוסופיה. הוא מצליח לארגן לאט-לאט סדר בתוך הכאוס של בוגוטה, ואף ליצור "לוקל פטריוטיות" בעיר. הוא עוסק בעניינים שלכאורה נוגעים רק בסוגיות שראש-עיר מתעסק בהם, אך הוא מצליח להעניק לפעילויות אלה עומק חשוב מאוד: הוא מצליח (לאט לאט) לטוות קשרים בין האנשים, בתוך האנונימיות של העיר הגדולה. (הוא גם מצליח בפרוייקטים העירוניים שהוא מבצע, כמו מלחמה בתאונות דרכים ועוד, אבל זה כבר לא קשור). האנשים מחפשים את הזהות והרגשת השייכות שאין להם וזה גורם שעוזר בכל הכאוס הזה. ומלבד זאת, אני חושבת שהקולומביאנים כבר עייפים מכל האלימות ואולי במהלך שנות שלטונו של אוריבה וולז הקיצוני, יותר ויותר אנשים יחפשו פתרונות אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כל הכבוד על המאמר המרתק והדיון האינטליגנטי בהתאמה. לדעתי מאמרים הנכתבים בשניים איכותיים יותר ממאמרי יחיד. מפליאה אותי העובדה שגם לאורך הדיון אתם מוסיפים להגיב כזוג גם כשדבריכם שונים. אם דיאנה אינה כותבת בעברית (הנחה שלי בלבד), מדוע נמרוד לא מפרסם את הודעותיה והודעותיו שלו בנפרד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטעמים של שלום בית... :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רואנדה? ברואנדה אין נפט ויהלומים. ודאי התכוונתם לאנגולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה פחות או יותר עונה לי על תהייתי הראשונה, תודה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |