 |
|
 |
||
|
||||
 |
(אזהרה: ספויילרים מינוריים ל"ההוביט") רציתי לשתף אתכם בהרגשה שלי. נכון שטוענים שטולקין הוא אבי הפנטזיה, אבל לדעתי מה שהוא יצר הוא בוסר, בהשוואה ליצירות יותר מתקדמות. אפילו רומח הדרקון יותר מעניין.. הבעיה של טולקין הוא שכל הדמויות שלו הן שטחיות. ההוביט בכלל לא מעניין ולא מעורר הזדהות. יש מסתורין שקשור לגנדלף, אבל עדיין זה לא עושה אותו מעניין. הבעיה של שר הטבעות (וגם של ההוביט) היא שכל הסיפור הזה לא היה צריך לקרות. בילבו היה כל-כך מאושר במחילה שלו, והוא לא היה צריך בכלל לצאת למסע חסר התועלת הזה עם הגמדים, שבסופו הוא נתקע עם הטבעת שאימללה חלק גדול מהחיים שלו. ובגללו אנשים אחרים היו צריכים לסכן את חייהם, רק בשביל להשמיד את הטבעת ולתקן את הנזק שהוא עשה. נראה לי שאחת הבעיות היא שבקושי יש בנות בסיפור. ספרתי ארבע (לובליה; אישתו של בומבדיל; ארוון ולבסוף המכשפה המחומצנת מהיער). הסיפור לא מעניין בכלל אם הוא מורכב כמעט רק מגברים. איפה המתח המיני? קראתי את ההוביט, וניסיתי לקרוא את אחוות הטבעת, אבל פשוט לא הצלחתי לגמור. נרדמתי כל פעם כשניסיתי. ועכשיו.. הסרט. הסרט עשה עבודה מאוד טובה בהעברת הרעיונות של הספר. לא הרגשתי שום סתירות.. ואולי זאת היתה גם הבעיה שלו. היוצרים כנראה כל-כך פחדו לעורר את זעמם של מעריצי טולקין, שהם נצמדו לעלילה כמו חתול שמתחכך בבעליו האהובים. בגלל זה לא היה מגוון, והדמויות נשארו שטחיות ממש כמו בספר (חוץ ממקרה אחד, שבתחילת הסרט הוביט אחד ניסה לשכנע הוביט אחר לרקוד עם איזו הוביטית). עכשיו, נשאלת השאלה למה אהבתי את פרק 2 של מלחמת הכוכבים הרבה יותר מאשר אחוות הטבעת. הרי גם במלחמת הכוכבים הדמויות לא היו מורכבות במיוחד.. אבל מה, הסרט היה הרבה יותר מעניין משום מה.. אולי בגלל התזמורת והכתוביות האגדיות בהתחלה, וגם בגלל שהיו שם הרבה יותר בנות? :) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה, ברומח הדרקון הדמויות לא שטחיות? הן שטוחות כמו דיקט למרות הניסיונות הפתטיים של צמד המחברים להעניק להן עומק. הניסיונות העלובים האלה רק מחמירים את המצב. כל דמות נראית כלכודה בתוך קו אופי אחד עלוב וממשיכה להתעמק בו באופן שרחוק להיות מציאותי. אצל טולקין אמנם אין העמקה בדמויות אבל אי ההעמקה היא מאוזנת. כולם שטחיים באותה מידה. אין עומק פסיכולוגי כמעט בכלל וזה עדיף על התעמקות מזוייפת ועלובה. בסרט שר הטבעות עושים אותה טעות שעשו ברומח הדרקון: ניסיון לת עומק על קצה המזלג. צריך לזכור שזה שאין העמקה בדמויות זה עוד לא פגם. השאלה היא מהו משקל הדמות ביצירה. אצל טולקין לא מדובר ברומאן פסיכולוגי ולעומק של כל דמות אין משקל רב ואין בו גם צורך. עם זאת, הדמויות מעוצבות היטב, ככל שנדרש על פי צרכי היצירה. ברומח הדרקון לא נדרשת יותר מדי העמקה אבל הם מתעקשים לתת אותה וכך זה נראה. לגבי מתח מיני, אני לא רואה את חסרונו כלל. חוץ מזה, גם מדובר במינים שונים, ככה שקיומן של בנות גם אם היה עדיין לא היה פותר את הבעיה. ברומח הדרקון ניסו להכניס מתח מיני והתוצאות הן כמובן עגומות. חוץ מזה, אני אישית קלטתי מתח מיני מאוד מעניין בין תום בומבדיל לאישתו. זה אולי נשמע קצת סוטה אבל לי תמיד היה נדמה שאני קולט שמץ של חרמנות כאשר בומבדיל משום מה היה חוזר ואומר שאישתו מחכה בשער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה לא מתבייש? רומח הדרקון שולת!!!1 לא סתם.. אבל לדעתי חוסר העומק פוגע קשות ביצירה. למה שיהיה לי אכפת מחבורת יצורים שיוצאים למסע, אם אני לא יודע שום דבר עליהם? סתם קוראות להם תלאות ועוד תלאות, וזהו. אי אפשר לכתוב אפוס כזה בלי להעניק משמעות לגיבורים. אני לא זוכר במיוחד את רומח הדרקון, כי זה היה לפני שנים, אבל הגיבורים בהחלט היו יותר מעניינים. יכול להיות שהתוצאה היתה יותר יפה אם טולקין היה מספר את הסיפור בגוף ראשון, כמו בסדרה של אמבר (שמאוד אהבתי, כל עוד קורווין היה המספר. כשהתפקיד עבר לבן שלו, מרלין, רמת העניין מאוד ירדה, בעיקר בגלל שהאחרון היה כמעט כל יכול, והכל נהיה מופשט מדי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ברור לי *למה* שיהיה אכפת מהם, אבל עובדה היא שהספר עורר עניין. כנראה שטולקין כן ידע מה הוא עושה. אני חושב שהדמות המרכזית בספרי טולקין היא "הארץ התיכונה" בעצמה, ולה יש רקע עשיר והסטוריה מפותחת, מאבקים פנימיים, רצונות סותרים ועומק מכאן ועד הודעה חדשה. לי, אישית, יש המון סימפטיה לארץ התיכונה, והסקרנות, לא לגבי "מה יקרה" (הסוף הרי צפוי מרוב פאתוס), אלא לגבי איך זה יקרה, ואיך זה ישתלב באפוס ההיסטורי, בעבר ובעתיד של העולם שטולקין ברא היא זו שמנעה ממני להניח את הספרים מידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא עוד דיון של ''שר הטבעות נגד רומח הדרקון''. אני כבר רואה את אלפי התגובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרצה עם תרגום לעיברית, יש בה היום כ18 ספרים אם אני לא טועה. רנד הוא הגיבור בה ומשום מה שמע לא מצליח לעלות על שפתי.(כמובן שבאנגלית כל שני ספרים הם ספר ועל כן יש לסידרה רק 9 ספרים) הדמויות בה להבדיל מרוב הספרים בסיגנון באופו יחסי מלאות ואינן שטחיות. דבר שיחסית הפתיע אותי. לכל אחד יש את הטוב והרע שבו איש לא מושלם בטח לא הגיבורים. ואני לא מצליח להזכר מה השם שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוּסף לרשימת ה"2read". תודה. :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעע. לא סומך על מישהו שכותב כל-כך הרבה ספרים כל-כך ארוכים כל-כך מהר. מה גם שהבחורה היחידה שאני מכיר שאוהבת את הסדרה הזאת אוהבת גם רומח הדרקון ואנחנו נחלקים פחות או יותר בכל דבר אחר שמעורב בו טעם אישי או אפילו סתם דיעות. אז אני מתרחק מזה. All for the best, אני מניח, כי יקח לי שנים לקרוא את כל התפלצת הספרותית הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנסה זה עלול להפתיע אותך. אני באופן אישי מאוד נהנתי מה שקראתי עד עכשיו. היתרון של הסידרה הזו היא שיש לה המון קצוות, להבדיל מסדרות אחרות שבהם כמות הגיבורים קטנה יחסית פה מלבד שלושת הגיבוריים הראשיים יש מספר לא מועט של גיבורי משנה שמסופר עליהם די הרבה. המסע בסידרה הזו גם שונה מהמסעות בסדרות האחרות וניתן ממש לחוש כיצד ולמה הגיבורים מתחזקים, ולא כי הם נילחמו במפלצת אחת וכבר הם אלופים, להפיך ככל שהם נילחמים יותר הקרב לא ברור, הסגנון משתנה. הכוחות החזקים לפעמים הופכים לחלשים בעוד החלשים מתחזקים ואז שוב מתהפך הגלגל. אחד המשפטים היותר זכורים לי מהסידרה הוא משפט נבואה שרץ בחלק מהספרים. "הוא יחסל אותם כדי להציל אותם" או משהו מאוד דומה. וכאשר רואים איך המשחקים שם והכחות שניראים דומים שונים , הסגנונות של העוצמות שונים. או בקיצור אני מאוד אהבתי את הסידרה וממתין כמו רבים לספרים הבאים. אגב ממה שקראתי על הסידרה התכנון היה באמת רק 10 ספרים באנגלית אולם מסתבר שהסופר החליט כי כנראה זה לא מספיק והוא אמר שזה יגמר כאשר זה יגמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הסדרה שתורגמה לעברית כ'כישור הזמן'? כי אם כן, קיבלתי המלצת 'שומר נפשו ירחק' לגביה ממקור שאני סומך עליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אחד אוהב סגנון אחר , אני מאוד אהבתי אותה. שוב אחד היתרונות שלה הוא כמות גדולה מאוד של גיבורים להבדיל מהסדרות הרגילות בהן יש גיבור אחד ואו חבורה של עד בדרך כלל 5 גיבורים. לכל גיבור יש את החולשות שלו וכמובן שהוא מצליח לגבור עליהם למרות שכמה מפתיע במשך רוב הסידרה הטוב הוא לא זה שמנצח ולא פעם אתה לא בטוח מי ניצח בקרב זה או אחר בסופו של דבר, הטוב או הרע. חלק מהגיבורים מתים במשך הסידרה משנים סגנונות אישיות ועוד רבות וטובות. מה שכן הסידרה ארוכה יחסית לסדרות אחרות ועדיין אין לה סוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק שאתה לא אוהב את הספר אתה גם לא שם לב לספר. אילולא בילבו היה יוצא למסעו אזי הטבעת הייתה נשארת אצל גולום בהרי האופל משכנם של האורקים וכאשר שר האופל היה קם כדי לקחת את כיסאו ובא לקחת את כל האורקים שלו הוא היה שם לב לטבעת שנמצאת בהרים ואז הטבעת הייתה מגיעה אליו וסוף על העולם .(לשר האופל יש זיקה חזקה לטבעת אם היא הייתה נשארת אצל גולום הוא היה מוצא אותה .) אילולא בילבו היה יוצא למסע שלו שהיה מתוכנן על ידי גנדלף, קרב חמשת הצבאות לא היה מתרחש ואזי היו פי חמש יותר אורקים מה שהיה מגדיל את צבאו האדיר גם ככה של שר האופל. אילולא בילבו לא היה יוצא למסעו אזי לשר האופל היה דרקון חמוד בשם סמוג שהיה מציית לפקודותיו ואילולי בילבו היה מוציא אותנו ממצרים דהיינו דהיינו דיי דיינו דהיינו דינו . ואני מקווה שהבנתה שההרפתקה של בילבו ופרודו היו חובה ועל כן ניצלו חיים אין ספור. את אומרת שסיפור לא יכול להיות מעניין בלי בנות אני לא יודע מה יותר ההערה הזות פמניסטית או שובניסטית ,למה לא בשביל המתח המיני ?!?! באמת אם אין מין זה זבל ?זה לא מעניין? את לא מסוגלת למצוא עניין במשהו אחר?אם לא יש תמיד את מאלדר וסקאלי או שהיה . ואני לא יודע מה איתך אבל אני חי לי חיים טובים ונוחים בבית שלי ונוח לי ושמח לי ואני לא יוצא כל יום להרפתקאות לא יודע אולי את כן וכשלוקחים דמות שהיא חיה את מרבית החיים שלה כמוני אני דווקא פה יוצר הזדהות חזקה.ובכלל לכל אחד מאיתנו יש לו את הקשיים בחיים קשים שהוא לא בוחר שהוא נזרק אליהם כמו בילבו הוא נזרק להרפתקה וכך גם פרודו וזה מה שיוצר לי את ההזדהות . לא יודע מה איתך אבל אני לא מזדהה עם אדם שהיה לוחם והרפתקן כל החיים שלו כמו ברומח הדרקון ,ומה מה שקורה ברומח הדרקון היה צריך לקרות אל הם היו יכולים לשבת בבית ולנוח ולא לצאת ולהציל את העולם אבל הם יצאו . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עליך להבין כי מיודענו ג.ר.ר. טולקין היה גבר ויקטוריאני למשעי, ולכן לא היה עולה על דעתו להציג מתח מיני בסיפוריו, וודאי שלא יותר מדי נשים, אותן בקושי הבין. דבר דומה קורה בסיפוריו של ארתור קונאן דויל, יוצרו של ''שרלוק הולמס.'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממם. אם איני טועה, הספרים נכתבו בתקופת המלך ג'ורג'. ויקטוריה, בכל מקרה, מתה הרבה לפני כן. (וסליחה על הקטנוניות חסרת הפשר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מומחית מטעם עצמה לתקופה הויקטוריאנית, אני חייבת לציין שבין טולקין לויקטוריאניות אין שום קשר. אנגליות, אולי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סחטיין נווה! צריך הרבה אומץ כדי לצאת בהכרזות כאלו על טולקין (ועוד לא להסתתר מאחורי "האייל האלמוני"). טולקין הוא כ"כ קונצנזוס שאם רק מעיזים להעביר עליו איזושהי ביקורת, מנתר עליך מישהו בחימה שפוכה של חילול קודש, עם קצף בזווית הפה. אני איתך. אני תוהה עם חלק גדול מההערצה לטולקין אינה נובעת מהיותו החלוץ של הפנטסיה. מההוביט לא הצלחתי להתרגש, ספר נחמד מינוס על ננס בורגני שמתגעגע הביתה ולמטפחת שלו. לגבי שר הטבעות, עוד לא הצלחתי לצלוח את חמישים העמודים הראשונים שמתעקשים לספר לי את קורותיהם של הגמדים משבט ה-אלוהים-יודע-איזה שבאו מכיוון צפון-צפון-מזרח, על גבעות <פיהוק> הכורכר עם ארבעת הפסגות, שחצו את נהר הבלה-בלה והתפצלו לשני <פיהוק> כיוונים. כמה משעמם אפשר להיות? זה ספר היסטוריה וגיאוגרפיה. אני יודע, אני יודע... "ספר מופת", "אתה חייב לקרוא", "זה משתפר אחר כך". אני מבטיח לנסות שוב, אבל זה הרושם בינתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולם לא הצלחתי להתמודד עם טולקין. ההוביט שעמם אותי. הנימוק הראשון היה שניגשתי אליו בגיל צעיר מדי, אבל בעוד שלספרים אחרים חזרתי וצלחתי ללא בעיות, הוא נשאר עומד מיותם ונבוך על המדף. גם את הסרט לא ראיתי. כשרואים סרט מבלי לקרוא את הספר, אין על מה לקטר וכך מתפוגג חצי מהכיף. 1 איזו הקלה, לדעת שאני לא האינדבידואלית היחידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא ההוביט הכי מעניין מכל יצירותיו המשמימות של טולקין בגלל איכויות ספר הילדים שלו. שר הטבעות היה זה שהפיל עליי שממון מוחלט לכל אורכו ואת הסילמריליון אפילו לא טרחתי לקרוא עד הסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני נהנתי מההוביט יותר משר הטבעות (וכן, טרחתי וקראתי את כל השלושה). אני מתכנן לנסות את הטרילוגיה שוב, אולי בקריאה שנייה אני אצליח להשתלט על האפיות המוגזמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה כיף להיות אינדיבידואלים! טולקין? אף פעם לא הבנתי. לוין? הכל פיפי וקקה. הנדל? לא מבין מה כולם מתלהבים, אני מתרגש רק מבאך. באך? מוזיקה כל-כך מדכאת, אקדמית. וכך הלאה. לכל אחד יש את הטעם שלו. יצירת אומנות שנוגעת בכולם תקרא בפיכם רדודה. יצירת אומנות שמתאימה לכם תהיה אלוהית. לפי ההגיון הזה, אולי מה שלא מתאים לכם בא מהשטן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה ראית שטענתי שהספר הוא לא ספר טוב? שאני שוללת טעמם של אחרים? נהפוך הוא. שנים חשבתי שמשהו לא תקין ביכולות ההבנה שלי1 משום שלא הצלחתי להתמודד עם טולקין. לא טענתי שהיצירה לא מתאימה לי. הייתי מאוד רוצה לקרוא בהנאה ספרים שאחרים ממליצים עליהם בחום. 1 רק בגלל טולקין ולא בגלל סיבות אחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שפופק הצהיר שהוגה דמותו כותב לעיתים באייל תגובות משעממות וקנטרניות,אתה החשוד העיקרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתיל הזה מזכיר לי את ''המלך ערום''. קדימה חברים, זה הזמן והמקום להכריז שטולקין אינו אלוהים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הוא לא, אבל טולקין ברא עולם קצת יותר מעניין, והרבה יותר מסובך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי תחושה שיותר משאוהדי טולקין מכריזים על כל צעד ושעל כי טולקין הוא המלך ומנסים לכפות אותו על אלה שאינם חושבים כך, הרי האחרונים הם בעלי רגשי נחיתות בעניין. הם רצים להתגונן בפני טענה שלא הושמעה וגם אם כן בטח לא בעצמה שהם מייחסים לה. נכון, טולקין הוא סופר נפלא וממש ברא עולם ומלואו אבל לא צריך להגזים. הוא אינו אלוהים וגם לא שמעתי איש שטוען כך. מי שלא קרא לא הפסיד יותר מדי. בסך הכול עוד ספר נפלא שהוא לא קרא. יש מאות כאלה וכמה שלא נקרא תמיד יהיו עוד. אני אישית לא רואה עצמי חוזר אליו אי פעם. אני נהנה לחזור אבל לקרוא מחדש שלושה כרכים זה כבר מוגזם. קשה לחזור לספר ארוך. אולי תחושת הנחיתות הלא מוצדקת של אלה שלא קראו נובעת מכך שהם שומעים את השם טולקין על כל צעד ושעל ולכן זה שב ומרגיז אותם. ובכן, פשוט תשלימו עם העניין באומץ. כמי שלומד ספרות אני תמיד נתקל בשמות של ספרים שלא קראתי. כבר הפסקתי לייסר עצמי על כך. אני משלים את הפער לאטי. אתם מדברים על טולקין? אתם יודעים מה זה לקרוא את טריסטרם שנדי? כל ארבעה עמודים אני עוצר לשבוע הפסקה. ספר מדהים ומטורף כאחד. פשוט לא ניתן לקרוא אותו ברצף. כל פעם הוא נזכר באיזה סיפור אחר להוסיף לערמה. והוא עושה את זה בכוונה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טולקין הם שומעים על כל צעד ושעל? מה לגבי שייקספיר? מישהו כאן קרא יותר משלושה-ארבעה מחזות שלו? מה לגבי התנ"ך - מישהו מהלא-דתיים שבקהל קרא את כולו (נו טוף, נוותר לכם על הקטעים בארמית)? הברית החדשה? מישהו מהקהל קרא יותר משניים או שלושה מספריו של דיקנס בגירסתם המלאה? של דוסטוייבסקי? של טולסטוי? ג'ימס ג'וייס? קפקא? סטיינבק? המינגווי? אני מניח שלמרבית מהשאלות יהיו, כמובן, כאלה בקהל שיענו "כן". מישהו מהקהל יכול לענות "כן" ל*כל* השאלות הללו? "הקנון המערבי" כולל כיום מאות סופרים ואלפי ספרים, מהתנ"ך ועד לורנס שטרן ("חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי"). אני מתקשה עד מאוד להאמין שיש מישהו בתרבות המערב שבאמת קרא את הקנון כולו. (והקנון הישראלי, כדי להוסיף חטא על פשע, כולל גם כמה יצירות מופת מקומיות; עגנון למשל). כמי שלא קרא טולקין, ומצר על כך, אני עדיין חושב שהוא מהפחות חשובים בסופרים שטרם יצא לי לקרוא את כתביהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תבוא אלינו לחוג לתורת הספרות הכללית ואני אראה לך אנשים שרשימת השמות שציינת היא רק הבסיס למה שהם קראו. אתה מדבר על יצירות מופת שהן מובנות מאליהן. תאר לך מה זה לקרוא יצירות מן המאה השבע עשרה שאינן יצירות מופת ידועות. כמו כן, נזכור כי הקנון המערבי ממשיך הרבה אחרי לורנס סטרן ולמעשה חלקו הגדול נמצא אחריו. לגבי טולקין - יש לו ערך מיוחד לדעתי לקנון המערבי בשל הראשוניות והחדשנות שבו, מבשר ספרות הפנטזיה שמאז לא קם כמוהו. לכן הוא חשוב יותר לדעתי מעוד ריאליסטן או מודרניסט. מי שקבע לעצמו מטרה לקנות לו ידיעות נרחבות ומאוזנות בקנון מן הראוי שיקול צעדיו בקפידה ויטעם מעט מכל דבר. ברשימה המצומצמת טולקין בהחלט נכלל. הוא חשוב יותר לדעתי מ''הטירה'' או ''אמריקה'' של קפקא שייחודן כבר ניכר ב''המשפט'', אם כי הן יצירות מופת בפני עצמן כמובן. ניתן בהחלט לבנות רשימה מצומצמת יותר, אם רוצים, אך גם זו תהיה עצומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כן, וברצינות תהומית, אשמח לראות את הרשימות המצומצמות לקריאה הכרחית של האדם המשכיל בתחילת המאה העשרים ואחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואל תפנו אותי עם לינק חינני לסקר על הספרים.1 יש לי חצי שנה עם המונ'תלפים זמן פנוי, ואני מתעקשת להשלים "חסכים תרבותיים" בתקופה הזו. רשימת סרטים שאני צריכה לראות כבר יש, עכשיו חסרים ספרים. 1 אם אני אתחיל לקרוא אותו מחדש, לא יהיה לי זמן לקרוא ספרים אמיתיים. _______ העלמה עפרונית, מסבירה את מה שלא מעניין אף אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך לקרוא כלום, את כל מה שאתן צריכות לדעת (ועוד קצת) אתן יכולות לקרוא כאן באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלמ"ג, אבל אל תקראי שום דבר של דיקנס. קראתי זוג, וחוץ מתרגיל במשמעת עצמית לא היו לחוויות הקריאה האלה שום ערך מוסף. בכלל, ככלל אצבע (לדעתי), אם הסופר חי לפני יותר ממאה שנה - לא כדאי לקרוא, לא משנה עד כמה הוא קאנוני. אחת משלוש: או שהוא בלתי קריא לחלוטין לעין המודרנית, או (מה או, בטוח) שאת מפספסת המון משמעות והנאה כי את מחוץ לקונטקסט, או שהרעיונות שהוא מנסה להעביר כבר ברורים לך כי התרבות המערבית הפנימה את הקאנון שלה, וטחנה את זה באינסוף צורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני מסכימה עם העיקרון עד מאוד, יש משהו בקריאת אותם הספרים הישנים ובחינתם לאור ההיסטוריה. דוגמא אחת היא "יחסים מסוכנים" (אני מקווה שאיני טועה בשם הספר. ללא ספק זהו שם אחד הסרטים שנבנה על בסיס הספר). בהקדמה המרתקת (לספר המרתק לא פחות) מתריע המחבר שאין לשייך בשום מקרה ואופן בין הדמויות הפיקטיביות לדמויות האמיתיות, כמו גם מדגיש שהרעים סופם להיענש. הספר עבר שני עיבודים לפחות לסרטים, שבאחד מהם נשמרה הרוח המקורית, ואילו בשני הסיום תואם יותר את התפיסה המודרנית (הרע *לא* חייב להיענש. וגם רע וטוב אינם כה מוחלטים). אבל אני מצאתי את הספר מרתק על אף יושנו בגלל שהוא מצליח הן להעביר את אורח החיים של התקופה לפרטיו, הן את תפיסת המוסר של התקופה, והן אפשר לי לנתח מה מבין הדברים עברו הלאה לקאנון התרבותי שלנו, מה נזנח, ולמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתייחסת גם לגרסה הקולנועית שביים רוז'ה ואדים? שם הסיפור מתרחש בשנות השבעים של המאה העשרים, באתר סקי של החברה הגבוהה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, התייחסתי לשתי גרסאות קולנועיות שראיתי בהן זמן ההתרחשות הוא אותנטי (צר לי שאיני זוכרת את השמות של הבמאים או של הגרסאות). באחת, הסיום הוא בחתונה עליזה. בשניה, בדומה לספר, הסיום הוא בגלות ובמנזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מערכת יקרה, נכון שההודעה שלמעלה לא פוגעת, לא מעליבה, ובהחלט יש בה תוכן (ועוד רלוונטי לנושא הדיון!) - אבל עם ספוילרים כאלה, לא עדיף שהיא תעלם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם מטעמים של שלום בית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מהאמור לעיל ניתן להסיק שמר ו. הוא מר וישנה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודים באשמה. אבל כבר עלו עלינו: תגובה 81792 תגובה 92152 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה יודע שלא התכוונתי לטלי? (-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם הייתי בטוח - עכשיו קצת פחות... בכל אופן, תוכנית הפעולה המשפחתית שהתגבשה (במעמד צד אחד) היא להניח שרוב האיילים לא מבקרים בפינה השכוחה הזו, ולהמשיך כאילו לא קרה כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ד"ר וישנה שישפוט..." לא תשפוט. לא ככה?! ___ העלמה עפרונית, עוד זוכרת משהו מלימודי הלשון שלה, וטוב שכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתה שם בכלל ל'. ריכוז אף פעם לא היה הצד החזק שלי בשעות האלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני התכוונתי לגרסה הזו (שהיא לא משנות השבעים אלא מ- 1959) http://us.imdb.com/Title?0053002 אני מניחה שהתכוונת לגרסה שביים סטיבן פרירס (עם גלן קלוז וג'ון מלקוביץ') יש עוד כמה גרסאות, אבל אני לא מצליחה להיזכר בעוד גרסה אמריקאית (למרות שאני בטוחה שהיתה אחת כזו...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילוש פורמן ביים ב-89 את הפיתויים של וואלמונט עם אנט בנינג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואלמון. הט' לא מבוטאת. ואם כל הכבוד לאנט בנינג, הסרט הוא קודם כל עם קולין פירת'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בחברות) קודם כל, אם סבלת אצל דיקנס, אנא קרא את מועדון הפיקוויקים שיעלה חיוך על פניך. הייתה תקופה שבה שברתי את כיוון הקריאה שלי קדימה בזמן, וקראתי רק דברים חדשים יחסית, עם העדפה למה שנכתב בישראל (ועדיף, תל אביב (כי הרצליה היא עיר משעממת)), בערך בגלל הסיבות שציינת. אבל קריאה של ספרות וותיקה יותר נותנת הרבה יותר פרספקטיבה שמעשירה *דווקא* את ההנאה מספרות עכשווית. חוץ מזה, אם כבר אנחנו מדברים על הקריאה כבעלת תכלית (אולי להבין טוב יותר את העולם, באין לי נורה מהבהבת באור בהיר יותר מעל ראשי כרגע), הריחוק והזרות של ספרים ישנים יותר מרתקים בפני עצמם - כיוון שהם עדיין עוסקים באנשים, שאולי באמת לא חירבנו באסלות עם ניאגרה, אבל חלקו איתנו די הרבה דברים. סתם דוגמא קאנונית: דון קישוט. החלף את ספרי האבירים של אותה תקופה בספרי סטאלגים, נניח, והפלא ופלא, קיבלת ספר בעל משמעות ואמירה נוקבת!1 אתה יודע מה? יש לי המלצה בשבילך. קרא שניים שלושה ספרים של ג'ון אירווינג, סופר חי וטוב (לדעתי. בטח תשמח לשמוע שיהיה מי שיעקם את האף ויגיד שהוא זבל), ואח"כ קרא משהו משל דיקנס, שאירווינג שואל ממנו וכותב עליו. אם אתה רוצה המלצה על ספר ספציפי שלו, אשמח לספקה. ואם כבר דיקנס - שלושה בסירה אחת, של ג'רום ק. ג'רום, נכתב בהשראתו, והוא גם ספר יפה ומצחיק. גם הוא נכתב אחרי שדיקנס עצמו מת ובהשראתו. ואסיים באמירה המתבקשת שלספרים יש ערך גם אם הם לא אקטואליים, כי לא צריך לקרוא ספרים לשם שיפור עצמי, אלא מתוך הנאה (ולשם הרבה דברים אחרים), ואפשר למצוא המון הנאה גם בספרים ישנים. מה שכן, אני מסכים שנקודת המבט שמוצגת בהם נראית לפעמים תמימה, או קיטשית, או לא רלוונטית, או ייקית, וכן הלאה. החוכמה היא להבין את זה ולהנות למרות זאת, ובזכות זאת. 1 כתבתי בהתחלה "מדע בדיוני", אבל החלפתי בסטאלגים. זאת דוגמא עדיפה ויפה, לעניות דעתי. דון קישוט, כדמות אנושית, הוא תוצר עגום של ספרי אבירים. ספרי האבירים האלה היו טיפה יותר מדי ישנים - כשהוא קרא אותם האבירות כבר חלפה מן העולם (או שהאידיאל של האבירות חלף, אם נתחשב בכך שספרים אלה הזכירו את הספרים שאלי אשד אוהב לחקור בהם), וזה מה שיצר את הניכור שלו מהעולם שהוא עצמו חי בו. זה מאוד מזכיר את הגיבור הילד של עיין ערך אהבה, שרואה את חייו דרך ספרים שהתיישנו, והקונטקסט המזוייף שלהם לא ניתן לזיהוי ברור עבורו, כיוון שזמן חלף מאז שנכתבו. מצד שני, זאת לא דוגמא טובה, כי דיברת פה על קאנון, ולא על טראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספיק לקרוא ספר אחד של אירווינג. אף אחד לא ירגיש, גם לא הקורא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שלא קראת מספיק ספרים שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לא מחליפה אותו עם וושינגטון אירווינג? בכל אופן, אני קראתי 9 ספרים שלו והגעתי למסקנה הפוכה משלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה פספסו? חמור מכך,לא טרחו לקרוא כראוי את התקציר שלך:( |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזי צודק. כל אחד מהספרים שלו, שקראתי (בערך שישה), היה מהנה מאוד ובעל ערך עבורי. אבל הם באמת קריאים מכדי להחשב ליצירות מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם קריאים ומהנים, זה כן. באיזשהו שלב הוא מתחיל לעייף - יש כמה מוטיבים חוזרים (דוב, אכסנייה, וינה...) בעולם לפי גארפ ובמלון ניו המפשייר, שבספר אחד מרעננים מאוד ובמשנהו כבר נדמה שכוח ההמצאה שלו כשל. תקנות בית השיכר נעים, לא יותר, ובתפילה לאוון מיני פשוט כשלתי אחרי 50 עמוד (את הרביעי אני לא זוכרת). ואין מה לעשות, יש סופרים שתיארו את המצב הכל-אמריקאי בצורה קצת יותר מעמיקה (ברמה שארווינג היה רוצה לשאוף אליה בעולם לפי גארפ) - ג'ון אפדייק למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה כי לא קראת את Setting free the Bears, שאיך לא, יש בו דובים וחלקו מתרחש בוינה. הספר הזה וכן The 158-Pound marriage מופיעים בעולם לפי גארפ בתור שני הרומאנים, שגארפ כתב. אני מסכים, שמלון ניו המפשייר מזכיר את העולם לפי גארפ, (ולמעשה את הוסטל גרילפרצר) אבל חוץ מהזוג הזה כל שאר הספרים לא ממש דומים זה לזה. A prayer for Owen Meany הוא ספר, שלא ניתן לתרגום לעברית (אני יודע שניסו, זה לא זה) ואת תקנות בית השכר מאוד אהבתי. אני מאוד ממליץ על בן הקרקס. (בתקווה שתורגם טוב לעברית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יש משהו שאני אוהב ומסוגל להבין, זה מוטיבים שחוזרים אצל אותו סופר בכפייתיות. הם מגדירים איזשהו צוהר, הם רמזים לדברים שהוא לא יכול לכתוב כי אין מילים שיסבירו מה זה דוב, אכסנייה ווינה עבורו. אם רוצים להגדיר מצב, ולא לכתוב סיפור יפה (וסיפור יפה זאת המומחיות של אירווינג, הרבה יותר משל אפדייק) אפשר לקרוא דווקא את היהודים האמריקאים, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, או שמתחברים לעולם המושגים האישי של הסופר או שלא. לי למשל יש סנטימנט מטורף לסלט עוף שלא נוגעים בו, חתולים ממצמצים בסלידה וקירות באמצע סיוד. העוגות של ארווינג לא עושות לי את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי עוגיות החמאה של פרוסט לא עושות את זה. בכל זאת, אם תשלבי סלט עוף שלא נוגעים בו, קירות לא מסויידים וחתולים ממצמצים, בספריך, אני אהנה לזהות אותם, ותהיה לי אשליה שאת מנסה להגיד לי משהו באמצעותם, למרות שאפילו אשליה של הבנה של מה את מנסה לומר לא תהיה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, כיוונתי ל''פראני וזואי'' של סאלינג'ר. לא משנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא אחד הדברים היפים ביצירה העתיקה לדעתי. דווקא ההבדלה החדה הזו של טוב ורע, דווקא השטחיות והמובהקות של הדמויות, היא אחד הדברים שאני אוהב. כך לא שוקעים במורכבות הדמות שמקשה על הבנת התמונה הכללית אלא רואים את הדברים במישור גבוה יותר. קל להתעלות לרמה העקרונית והסמבולית. זה נעשה בצורה טבעית כאשר הכול מתארגן בצורה ברורה למחנות ולצבעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אני מגשש באפלה, אבל אצל אריסטופנס או הומרוס דווקא אין טוב ורע כל כך מוחלטים - אולי החדות הזו היא סטייה (ולדעתי, רגרסיה) של ימי הביניים, שלא התפכחנו ממנה עד עכשיו באופן מלא (הספרות מקדימה את התרבות בתחום הזה, במקרים מסויימים, נראה לי). הדוגמא הראשונה שקפצה לי לראש כשניסיתי לחשוב על מחנות וצבעים ברורים הייתה דווקא טולקין. נראה לי שהחדות הזאת קצת פוגמת ביצירות ספרותיות - היא מפספסת את המושא של היצירות האלו, שהוא אף פעם לא טוב ורע בצורה אובייקטיבית, אלא בן אדם שנולד וימות. בכל מקרה, אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון, אבל בגלל שאני קורא מאוד לא משכיל אני נשאר רק עם היופי של התמימות ובלי היכולת להתעלות לרמות עקרונית וסימבוליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, דווקא אצל הטולקין ההבדלה בין טוב ורע היא הרבה יותר ברורה. כשאמרתי שביצירה העתיקה יש הבדלה ברורה לא כיוונתי להבדלה בסגנון טולקין אלא שישנו סט שלם של מערכים בינאריים. המורכבות נוצרת מצירוף של הרבה מורכבויות פשוטות, אבל עדיין קל לסרטט גבולות. אחד הדברים היפים הוא הדמויות המובהקות. לא תראה שם התחבטויות והתלבטויות. הכל ברור, צלול, שטוח במידה רבה אולם עדיין מלא חיים. מבחינת מושא היצירה - תלוי מה המושא. היוצר מעצב את העולם כך שישרת את הרעיון שלו. אם הוא רוצה לייצג מלחמת טוב ברע אז הוא מבליט את ההבדלים ביניהם. קח בחשבון שבתקופה העתיקה גם תפיסת העולם הייתה הרבה יותר חדה. היה ברור מה צריך לעשות ומה נכון ומה לא ולכן גם ייצוג מובהק ושטוח ייצג בצורה נאמנה את המציאות. אי אפשר לאכול את כל העוגה. העמקה בחיי הנפש תבוא על חשבון ההעמקה בחיי החוץ. כשמנסים להקיף הכול אז הכול נדפק. מה שחשוב הוא יצירת תחושת המציאות המיידית אצל הקורא ולא מימוש עקרונות כאלה או אחרים. קח למשל את האיליאדה, תראה כמה שהכול מובהק. שני מחנות: יוונים וטרוייניים, לכל צד האלים האהובים עליו שתומכים בו, לכל צד מפקד מובהק ומפקדי משנה. הכל מקביל, חופף, מקל על ההתקדמות למישור גבוה יותר. אין התלבטויות: זו מלחמת חורמה! הפחדנים והמהרהרים מוקצים מחמת מיאוס. לכולם ברור מה צריך לעשות. תאר לך שטולקין היה מעמיק בחיי הנפש של השר האפל? הוא כבר היה נהיה פחות אפל ואז המובהקות בין המחנות הייתה קטנה והיה צריך להתחיל לנמק והכול היה מסתבך. המובהקות מאפשרת הבלטה טובה יותר של המקומות שהיא אינה כה בולטת. כל התלבטות שכבר כן יש מקבלת מעמד חזק יותר מאשר הייתה מקבלת בסיפור המעמיק בחיי הנפש. כאשר הבד לבן לגמרי, יש משמעות רבה יותר לכל כתם פצפון. באיליאדה למשל כמעט ואין הומור. אין מצבים קומיים כמעט. אבל כשכבר כן יש זה בולט, פשוט, בסיסי ומובהק לגמרי. ככה הכול צלול יותר, לא צריך להתחיל לחפור. לכל אחד יש התפקיד שלו. אולי יצא לך לראות הסרט הישראלי הנפלא "כיכר החלומות". שם אותו דבר. לכל אחד התפקיד שלו: הרציניים, הקומיים, אירוע אחד מהעבר, אירוע אחד בהווה, הרעים, הטובים. הכול צלול. ובמקום שכבר כן יש התלבטות והעמקה קל לראות אותה וקל לעסוק בה. אם הכול היה כזה מסובך "כמו במציאות", לא הינו רואים את המציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קורא עכשיו דווקא ספר שאמור להיות חדש - אבל הוא יותר רחוק ממני מאשר אריסטופנס או סרוואנטס - מארש ראדצקי של יוזף רות. חוסר הרלוונטיות של הספר הזה גם מרתק, וגם מזעזע. בכל זאת, למרות השוני, האנושיות של הדמויות היא אותה אנושיות, גם אם הם חנוטים בתמימותם הנוקשה. לדוגמא, קטע יפהפה של הגיבור שיושב בבית של שוטר אבל, לנחם אותו על אשתו המתה שאיתה השתעשע בזמן שהשוטר עשה תס''חים בבוץ, אבל בעצם לחפש נחמה שלא מצא בשום מקום אחר (ולא ימצא, כמובן). ומצד שני, הקטע שבו המשרת הזקן מת, שכולו ייקיות פסטלית עד כדי כיעור (כל מה שאפשר לקרוא שם (חוץ מהמוות הכי קישטי) זה את אהבת המעסיק אל המשרת, כאשר העובדה שהמשרת לא התחתן אף פעם ומצא את סיפוקו בצחצוח נעליים, ותקשר עם אדונו במשפטים בני שתי מילים נתפסת כרומנטית ויפה - עד כמה שזה מחריד). ומצד שלישי, ההבנה שגם האדון הוא דמות לא פחות טראגית מהמשרת, אם הוא אפילו לא יכול לדבר איתו. ומצד רביעי, ולא פחות חשוב, זוהי נקודת תפנית בספר, כזאת שמגיעה אחרי עשרים עמודים של תיאורי אוכלוסיה כלליים וביצות (בדיוק בזמן, ז''א). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויותר מזה, אני לא חושב שאפשר להבין סופרים כמו, למשל, ריימונד קארבר, אם לא קוראים ספרים ישנים ומבינים את גודל ההתקדמות בספרות. ההשוואה בין סיפורים קצרים של קארבר וסיפורים קצרים של טולסטוי, נניח, מעניקה לך הנאה מאוד עמוקה, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש משהו מרתק בכלל בקריאת ספרים שמהווים חוליות אבולוציוניות בהתקדמות הספרות. כך למשל ''החטא ועונשו'' מצטיין בהמון חידושים יחסית לתקופה, אבל סיום סוגר קצוות ומלאכותי שנועד לרצות את קוראי התקופה. דור הסופרים הבא כבר יכל להרשות לעצמו להימנע מהסיום הזה. וקצת סטייה, אבל עדיין באותו כיוון, אם כבר חייבים לקרוא סיפורים קצרים מודרניים, עדיף ללכת על קארבר ולהימנע מבוקובסקי. אמנם אומרים אותם באותה נשימה, אבל קארבר הוא אומן אמיתי, ובוקובסקי, פרט לכמה פנינים, התפרסם בזכות הוולגריות שלו. אותו הדבר נכון לגבי שירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי דווקא יש חיבה לבוקובסקי. לבוקובסקי יש המון, אבל הוא קצת חוזר על עצמו. אולי בניגוד לקארבר, בוקובסקי כותב (ואני עושה כאן עוול ספרותי איום, שמעיד על קוצר הבנתי) את הביוגרפיה של עצמו שוב ושוב ושוב, ורק זה מספיק מרתק בשביל שתהיה סיבה לקרוא אותו. אני אולי אחזור להגיב עוד קצת בנושא מאוחר יותר, כי נגעת פה בנקודה קצת רגישה אצלי (בדיוק כמו גלעד, בעצם), אבל זמני קצר כרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צדקת עד מאוד. בוקובסקי באמת כותב שוב ושוב ושוב את הביוגרפיה שלו. למי שלא מעורה, תקציר הביוגרפיה של בוקובסקי: נולד ב- 1920 למשפחה גרמניה שהיגרה לארצות הברית (לוס אנג'לס). אביו היה קפדן ואלים. בעת המשבר הכלכלי האב איבד את עבודתו והאלימות החמירה. נושא האלימות של האב הוא מוטיב חוזר ונשנה בכתביו. (עם זאת, נראה כי האלימות של האב הואדרה עם השנים לצורך הכתיבה, ולא מדובר בבית מצוקה קלאסי). בשנות התיכון ואילך הוא היה בלתי אטקרטיבי ויזואלי בצורה קיצונית (הוא קורא לעצמו מכוער או בעל פנים טרגיות ביצירות רבות, ולא בכדי). הדבר ערער את הביטחון שלו, את מעמדו החברתי ואת הצלחתו עם נשים. הוא עוזב את הקולג' ועובר לחיות חיי הולל ובטלן המתגלגל מבאר לבאר. חייו מאופיינים במעבר בין דירות שכורות זולות, שכרות, ועבודות מזדמנות, פרט לתקופה ארוכה יחסית שבא עבד בדואר (שאף עליה כתב רומן). היו כמה נשים משמעותיות בחייו. הראשונה, ג'יין קוני בייקר, היתה שיכורה על גבול הזונה (התמסרה לכל מי שקנה לה כוס משקה). התפיסה שלו לגבי נשים עוצבה לא מעט על ידי הדמות הנשית הזו. הוא נישא פעמיים. בין שני הנישואין מנהל כמה רומנים סוערים, ורומן לא סוער אחד שממנו נולדת בתו היחידה מארינה. מעבר לעבודות המזדמנות והשכרות הכרונית הוא עוסק בכתיבה כמעט כל הזמן. הוא כותב שירה, סיפורים קצרים, טורים בעיתון (עיתונים אוונגרדיים, כאשר הטור שלו הוא פחות או יותר עלילותיו המיניות של זקן אשמאי, והוא אף בעל שם דומה). הוא מייצר כמויות אדירות של חומר, ומתוכו שולים העורכים הטובים יותר את היצירות היותר איכותיות שלו. רוב החומר לא מפורסם. הסיפורים הקצרים של בוקובסקי, השירה, והרומנים עוסקים רובם ככולם בסיפור החיים שלו, בחיים של המעמד התחתון של ארצות הברית. לקראת סוף חייו הוא מתפרסם ומעמדו הכלכלי משתפר לעין שיעור. אז מה הטענות המרכזיות שלי נגד בוקובסקי: 1) בניגוד לכותבים טובים ממנו, הוא לא היה מסוגל לבצע שום פעולת עריכה על היצירות שלו. הוא פשוט ייצר כמות אדירה ומתוכה נבחרו היצירות הטובות. יצירות שבוקובסקי שלח לעורכים מלכתחילה היו יצירות שיוצרים מלוטשים יותר לא היו מעלים בדעתם להציע לפרסום. 2) הוא גם בעיקרון לא בחל בייצור של ספרות גרועה ו"מוכרת". גם השפה של בוקובסקי היא פעמים רבות שפה נחותה, שמתישהו האוונגרדיות שלה כבר מפסיקה להיות אוונגרדית ונותרת רק הבוטות הרדודה. 3) החיים שהוא מציג, הדמויות שלו, הם חיים של שיכור בטלן. יש לי משהו נגד האדרה של אורח חיים כזה. לא מדובר באמת בחיים של העשירון התחתון הסובל של ארצות הברית, אלא באותם אנשים שבחרו במודע באורח חיים כזה, ועוד בחרו ממנו את כל הרע. הדמויות של קארבר לעומת זאת, עם כל הסבל והניכור שהן מציגות, קמות בבוקר לעבודה. 4) דמויות הנשים שלו, המושפעות לא מעט מג'יין אהבתו הראשונה, הן דמויות זנותיות על גבול הלא אמין. התפיסה שלו לגבי נשים היא שוביניסטית להחריד. 5) הוא לא מסוגל, וכמעט לא מנסה, לצאת מעבר לדמות של עצמו. סופר טוב מסוגל להרחיב טיפה את נקודת המבט שלו. 6) בעיות מוסריות רציניות: אחד הסיפורים הטובים שלו עוסק באונס של קטינה. הסיפור הוא טוב משום שהסופר גורם לנו להזדהות במשך רוב הסיפור עם האנס. מבחינה ספרותית, זה אחד מרגעי הגדולה של בוקובסקי. הבעיה היא, שבראיונות הוא מספר שהוא מתאר בעצם את עצמו, את המאווים שלו, ושהבחירה שלו לא לבצע את האונס של אותה ילדה (קונקרטית), היא בגלל אי רצונו לגמור בכלא. אולי זו נקודת מבט צרה, אבל אני לא מתלהבת מאנשים שברמה האישית מסיתים או מעודדים התנהגות כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי חבל שאני עונה עכשיו, כי אני לא מרוכז, ואני אנסה לחזור לכאן מחר אם לא אשכח, אבל לרוב הנקודות שציינת אני מודע, ואת רובן אפילו ציינתי בפני מישהו, רק בפחות דיוק - וכולן(!) אצלי הן סיבות לאהבה. זה משהו שאני ארצה להרחיב אודותיו מחר אי"ה, כי סוף סוף יש דיון שקשור איכשהו למשהו שאני אוהב. אולי חוץ מ 4, אבל בהתחשב בנסיבות אישיות הייתה תקופה לא קצרה שגם זה התאים לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשעות צהריים החיות שלי לא דומה לזאת של לפנות בוקר, אבל אני זוכר חלק מההדים של גלי הסימפטיה שחשתי לבוקובסקי. אז באופן לקוני ולפי נקודות: 1) זה בגלל שהוא כותב את האוטוביוגרפיה שלו, על בסיס קבוע. אולי קשה יותר לסנן כשאתה כל כך קרוב לנושא שלך. אבל גם אם לא - את יכולה (אחרי הסינון של הוצאות הספרים, שאינו מחמיר במיוחד) לברור בעצמך את המוץ מהתבן. לגלות שגם בחיים כל כך עלובים יש תוכן - בתנאי שאתה סופר - מקבל משמעות יותר רחבה אחרי שקוראים עליבות. וחוץ מזה, זה נוגע ללב, מישהו שכותב בלי הבחנה ויוצא לו מדי פעם משהו ששווה לקרוא. 2) זה נכון, וזה קשור למה שכתבתי ב 1. זה רק מראה שהמודעות שלו, מודעות של סופר(!), בכל זאת מוגבלת וזה נותן מבחינתי הרבה יותר תוכן לדברים הטובים שהוא כתב. 3) לי יש משהו בעד האדרה של אורח חיים כזה. אני, בשלוש השנים האחרונות, הייתי מובטל חסר תעסוקה משמעותית במסווה של סטודנט לפיזיקה. חוסר היכולת שלו להתמודד עם מועדי תשלום לשכר דירה, הקושי שלו להרים את עצמו, התיעוב של העבודות המזדמנות, ובכלל, חוסר ההתמודדות עם המנגנון שלפיו ולאורו חיים, הזכיר לי את מה שאני הרגשתי לגבי הלימודים. כמובן, שאני לא מתעלם מהקונטרסט. אני למדתי לקראת משהו, הוא חי בשביל לחיות, תוך כתיבה מונוטונית מתמשכת. גם הקונטרסט הזה יפה לכשלעצמו, ונהניתי ממנו. 4) האמת, שלדעתי הוא בכלל לא שובניסט. העובדה שהנשים זנותיות במקצת דווקא יוצרת אצלי חיבה אליהן - הרבה יותר משיש לי לנשים פוריטניות. הזנותיות היא אנושית, אני לא יודע מה כל כך קדוש בסקס. 5) אולי הוא לא סופר טוב, אבל זה יוצר אצלי הזדהות. אני לא חושב שהוא סופר רע. הקריטריון הכי חשוב שלי לספרות טובה הוא: "האם זה מעניין?" לי, רוב הזמן, זה היה מעניין. אח"כ כך, ולא במנותק, יש קריטריונים של הרגש שלי, של האמפתיה שלי, של הזמן שבמהלכו הספר דנדן לי בראש, של המחשבות שלי על הספר - ולפי הקריטריונים שלי הוא סופר טוב. וגם אירווינג, אם ברקת קוראת. אגב, אני קורא יחסית סקפטי וביקורתי. אני כל הזמן מחפש פרצות, זיופים, קלישאות, חפיפניקיות וחוסר שליטה. אני כל הזמן מודע לזה שמישהו ישב וכתב את מה שאני קורא, וזה יותר אצלי קצת אנטגוניזם וקנאה - אבל שניהם, בין הרבה אחרים, הצליחו לגרום לי לחבב אותם מספיק בשביל שזו תהיה קנאה ספורטיבית. אולי "לחבב" לא מתאים - "להעריך" יותר טוב. 6) לא נעים לי להגיד, אבל הדוגמא שנתת היא המוסר היחידי שאני מכיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לגמרי מדויק. יש לבוקובסקי שירים ליריים שבהם הוא כותב ברוך, אפילו על נשים. יש לו שירים (וסיפורים) המדברים על האנשים העובדים, על הפועלים, על החולמים, על עובדי שירות הדואר. ובנוסף, הבחירה שלו בבטלה אינה בחירה בפרזיטיות, אלא בוויתור מודע על הנאות החיים החומריות ועל 'המרוץ אחר הכסף'. מנקודת המבט שלי, זה ראוי להערכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שיש לו שירים ליריים, וחלק מהשירים שלו באמת יפיפיים (בהגדרתי הסובייקטיבית). עדיין התפיסה הבסיסית שלו כלפי נשים היא תפיסה אינסטרומנטלית למדי. נכון שיש לו שירים וסיפורים המדברים על האנשים העובדים, ומשמיעים את קולם. לגבי מניעי הבחירה שלו, באמת קשה לשפוט. בפועל, פעמים רבות הוא (ויותר אנשים שהלכו בדרכו) נפלו נטל על החברה, ופרעו חוק, וזה בעיני לא ראוי להערכה רבה. (שכרות ומין אינם ויתור על חומריות, אם כבר, בחירה בחומריות אחרת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בשיר, גם בתגובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יכול להסכים איתך פחות. דיקנס הוא מהסופרים החביבים עלי. ספרים קלאסיים כמו ניקולס ניקלבי, דיוויד קופרפילד, אוליבר טוויסט ואפילו ספר פחות מוצלח כמו תקוות גדולות, הם ספרים שלדעתי כדאי מאוד לקרוא. אני מעדיף לא להגיד ''חובה'' על ספרים, אבל אני באמת חושב שהם ספרים מלאי הומור ועניין. הספר היחיד שלו שקראתי ולא אהבתי, בינתיים הוא הפיקוויק פייפרז, שמצאתי מייגע למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הספרים האלה כל כך מתסכלים! הגעתי בtale of two cities עד האמצע - ולא קרה כלום! שום דבר! המשכתי עד הסוף, רק בשביל לגלות דרמה משפטית סוערת, שגם בה, לא קרה כלום (אבל קצת פחות כלום מהחצי הראשון). בשביל זה לריב עם האנגלית שלו? וזה עוד יחסית טוב לעומת great expectations, שהדבר היחיד שקיבלתי ממנו זה הנאה מוגברת מהפרק הרלוונטי בסאות' פארק. הצורה שמאור רואה את זה, של לקרוא את הקאנון בשביל frame of reference יותר טוב, לא מתאימה לי. בתור מי שקורא ספר אחד בשלושה שבועות בממוצע (בניגוד אליו), החיים קצרים מידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא *בשביל* frame of reference - זאת תוספת. בסך הכל יש גם ספרים פשוט יפים שנהניתי לקרוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את A Sale of Two Titties עוד לא קראתי, אז אני לא יכול להגיב, ותקוות גדולות הוא באמת לא הספר הכי טוב שלו (זה קצת מעיק כשהדמויות שלו מתחילות לבכות כל רגע. אבל את זה גם דוסטוייבסקי עושה לעייפה). מה אני אגיד לך, אולי אני נפלתי על הטובים ואתה על הרעים. תקרא את אוליבר טוויסט ותגיד לי שזה לא ספר מופלא. האנגלית של דיקנס זה, אולי, אחד הדברים המקסימים יותר בספרים שלו. היא לא קשה, הוא משלב *המון* "אנגלית נמוכה" בציטוטים של הדמויות השונות שלו, ומדי פעם נתקלים בכל מיני דברים שפעם נחשבו נורמליים, כמו connexion, והיום משתמשים בהם רק בקיצורים של SMS. גם אני קורא נורא לאט, אז אני יכול להזדהות עם מה שאתה מתאר, אבל דיקנס עדיין צריך להיות ברשימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוחר מדי. כשהייתי בת 10 הייתי צריכה לבלות את כל יוניוליאוגוסט במיטה, ואמ'שלי ניצלה את ההזדמנות ודחפה לי את כל הקלסיקות הארוכות1. אני חושבת שעברתי על לפחות מחצית מהדיקנסים. אם אני לא טועה, דווקא נהניתי. 1היא הייתה בטוחה שאני אפסיק לקרוא שנתיים אחר כך, אז רצתה להספיק איתי כמה שיותר כשאני עוד אוהבת לקרוא... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עושים עם ג'יין אוסטן? אני לא מוכנה להחזיר אותה לשולח. ואם כבר, אז גם לא את הרוח בערבי הנחל ועליסה בארץ הפלאות וסיפורי אוסקר ויילד (דווקא). ההנחות שלך באשר לספרים שלא כדאי לקרוא לא עומדות במבחן של סופרים בני זמננו. האם לא תקרא ספרות יפנית למשל, מפני שאתה מפספס המון משמעות והנאה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעייה היא שבשביל להנות מספרים זרים (גאוגרפית או זמנית) צריך שכל פנוי. במהלך שנת הלימודים אין לי אחד כזה, ואז אני קורא רק ספרים קלים לעיכול, כמו מד"פ, היסטוריה בת זממנו, פנטזיה וכדומה. בחופש, כאני ממש יכול להקדיש לקריאה כקריאה בפני עצמה (ואז היא בכלל הרבה יותר טובה) אני ממש מרגיש שאני מבזבז זמן על פיענוח הספרים המוזרים (מלשון זרות, לא משונים) וצריך ממש "לחלוב" אותם. אבל למה לי, כשיש ספרים כמו G.E.B ואחרים שיכולים ממש לשנות לי את הצורה שאני תופס את העולם, וכתובים בצורה שאני לא צריך לבזבז עליה שכל כדי להבין, שרק מחכים לי ליד המיטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוסטן משעממת בצורה שלא ניתן לתאר. וזה לא כי לשונה קשה אלא כי העולם שהיא מתארת הוא פשוט חסר התרחשויות. הייתי צריך להיבחן על "אמה" באחד הקורסים שלי. נשבע לכם, כמעט גוועתי במהלך הקריאה. כל מה שהם עושים שם זה לשתות תה ולטייל טיולי אחר הצהריים. אפשר פשוט להשתגע! בשם אלוהים, כמה תה יכול בנאדם לשתות? כמה יכול בנאדם להתבטל? כמה ריקני הוא יכול להיות? זה בערך כמו לראות אופרות סבון גרועות כמו "שכנים שכנים" או "קרוב רחוק". סיבוכים על סיבוכים של עלילות שכונתיות חסרות אירועים. אבל פה עוד צריך לקרוא את זה. בקיצור, סיוט. דוסטייבסקי הרבה יותר קשה לקריאה אבל גם יותר מעניין. דברים קורים, יש בלאגן. אצל אוסטן אין כלום! אתם יודעים, דרך אגב, שבחטא ועונשו יש איזה טריק מעניין. הוא זה שאיפשר לי בכלל לסיים את הספר. משום מה, דוסטוייבסקי קבע את חלוקת הפרקים כך שכל פרק מגיע לשיאו בסופו ואז נקטע. זה ממש מעניין. האפקט של זה, לפחות עליי, הוא שכל פעם שכמעט נשברתי ורציתי לקחת הפסקה באמצע הפרק זה בדיוק נהיה מעניין אז המשכתי ואז כשזה נקטע הייתי חייב להמשיך לפרק הבא ואז באמצעו זה שוב נהיה משעמם אבל לא עוצרים באמצע פרק ואז לקראת סופו... וכך סיימתי את הספר כולו. חשבתי שזה נדמה לי בכלל עד שמרצה שלי אישר את זה. טריק יעיל ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהסיבה לקרשנדואים הקצובים האלה הייתה שהוא פרסם את הספר בהמשכים באיזה עיתון - כל שבוע פרק. ושמעתי איפשהו שהסוף נכתב לאור בקשות הקוראים, אחרי שדוסטוייבסקי חשב שהוא גמר עם הספר, אבל אני לא בטוח שאני מבין למה יש סיבה לחשוב שהסוף לא היה שם מלכתחילה. והאמת שזה מזכיר את הטכניקות של אופרות הסבון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי השמועות נכונות. הספר פורסם במקור כסדרה בהמשכים. הסוף אכן הוסף לדרישת הקהל לאחר מעשה, לפחות לפי דעתם של חוקרי ספרות רבים. למה יש סיבה לחשוב את זה? כי הוא מאוד מאולץ. נראה שהקהל רצה לדעת שהכל בא על מקומו בשלום, ומה בדיוק קרה לכל דמות, והסוף הוא מין תקציר מהיר של השנים הבאות, יחד עם פתרון שהתאים לרוח התקופה עבור הרוצח והזונה (לעומת הקטעים היפיפיים בפרקים המקוריים שבהם רסקולניקוב וסוניה יושבים ביחד בחדרה וקוראים בתנ"ך לאור הנר, תמונה שהיתה קשה לעיכול עבור קוראי התקופה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ככה, אז אולי גם הסוף של האידיוט והאחים קראמאזוב נכתב לאחר מעשה, כי הם די מזכירים את הסוף של החטא ועונשו (ואני מקווה שהזיכרון שלי בסדר פה). רמזתי לזה קודם, כשכתבתי 'יש סיבה לחשוב שהסוף לא היה שם מלכתחילה,' וכיוונתי לזה שנראה לי שכל הסופים של דוסטוייבסקי די מתאימים למה שאפשר לצפות מנוצרי רוסי, ויותר מזה, הם כמו מוסר השכל. הסיומים האלה סוגרים את הסיפור כמו גמול העולם הבא. אם הוא באמת סיפח אותם לסוף כדי לעשות עוד כמה גרושים אז הכבוד שלי אליו, שהיה גדול מלכתחילה, גדל בעשרות מונים, וממלא אותי בשמחה קודרת ומרושעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הסיפור נכתב כדי ''לעשות כמה גרושים'' - הוא פורסם בעיתון בשכר. הסיום נכתב, ככל הנראה, כדי לרצות את העורכים והקהל. הרעיון הכללי הוא שכל הספרים של התקופה סגרו קצוות בסיום, שוב, בהתאם לצורך בגמול, עונש, ובשביעות רצון הקהל והעורכים. ב''בחטא ועונשו'' דוסטוייבסקי מצליח לצאת בגוף העלילה מהתפיסות המקובלות של גמול ועונש, ורק בסוף חוזר בחזרה לדפוסים המקובלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה במחנה עבודה בסיביר וחזר בתשובה והפך להיות נוצרי אדוק. החטא ועונשו נכתב לאחר התקופה הזו. לכן זה רק סביר שסופו יהיה כפי שהיה וכך גם סופם של ספריו האחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לספר בכלל צריך לקרוא ''חטא ועונש'', וגם זה לא בדיוק נכון, בגלל אי התאמות בין השפה הרוסית לשפות אחרות, כולל אנגלית ועברית. אבל אולי אני לא זוכר נכון מה שהוא אמר לי. לא משנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן: דיון 92 - פסקה חמישית מהסוף ("בכלל, נראה לי..."). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מלחמה ושלום'' סבל אפילו יותר מהתרגום. בגלל בעייתיות במעבר בין רוסית קלאסית לרוסית המודרנית, המילה שהיתה במקור ''עולם'' או ''חברה'' תורגמה בטעות ל''שלום''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצא לי לאחרונה לדבר קצת עם ידיד אשר היגר מרוסיה על הרוסית הקלאסית (הוא קרא לה: רוסית צארית), והבנתי ממנו כי התרגום בין שתי השפות מתמצה בשינוי האותיות, משום שברוסית הקלאסית אותיות שונות סימנו צלילים שונים, אך המילים עצמן היו זהות מבחינת הצליל והמשמעות שלהן לאלו שברוסית המודרנית; מההודעה הזו משתמע שלא כך הוא. האם מישהו יודע מה הם ההבדלים בין השפות הללו? אגב, השיחה התפתחה בעקבות היתקלות משותפת שלנו בעותק של "החטא ועונשו" ברוסית הקלאסית, שלטענתו מקומו שייך במוזיאון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אביא את דבריו כלשונם, כדי למנוע טעויות העברה: The problem is the letter i in Russian: There used to be two letters, one looking like i and the other looking like a vertical reflection of the letter N (written like u in handwriting). They sound absolutely the same. There is exactly one pair of words in the [Classical] Russian language that are distinguished by the choice of i, and these are mir and mi(u)r. After the revolution, the letter i was replaced with the u, so both words got mapped into the same spelling.
Mip means world, or society Mup means peace (the letter p is Russian for r) So Voina i Mir (meaning War and Society) got mistranslated into War and Peace. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלתי שתי קומאראד וקבלתי שתי תשובות זהות - התרגום לאנגלית זהה לשם הרוסי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, ואתה מתלונן? תאר לעצמך איך זה היה ממש *לחיות* את החיים האלה, עבור בעלי האחוזות באותה תקופה... ואותי היא לא משעממת בכלל. היא מתרכזת בחיי הנפש, בניואנסים הקטנים, בטקסים חברתיים ובסטיות קטנות מהם - ליתר דיוק, היא בוחנת עד כמה אפשר לסטות מהטקסים האלה. סטיות שנובעות לפעמים מחוסר ברירה (ניסיון לשמור על המעמד גם לאחר שהמשפחה יורדת מנכסיה), לפעמים מיוהרה (אמה תוקפת את בת העיירה הטיפשה) ולפעמים מרצון לשלוט באחרים (שידוכים כפויים למשל). השעמום האינהרנטי היה בנוי לתוך חייהם של כל האירופים העשירים מאז ימי הביניים ואילך. אבל זה שאין רצח בעמוד 17 לא אומר שהספר משעמם. עניין של טעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לא היה אכפת לי לחיות את החיים האלה באותה תקופה. מה רע? כל היום סתלבט. אז היה לי זמן לקרוא את כל הקנון מהערבי חמש פעמים. למעשה, גם החיים היום או למעשה חיים של כל אדם קטן ורגיל בכל תקופה שהיא לא שונים בהרבה. במה אנו שונים מאמה? אותם חיים קטנים וחסרי אירועים. אבל בשביל זה הסופר הוא יוצר ולא צלם ואני מצפה ממנו שיעשה משהו קצת יותר מעניין מן החיים הרגילים. ואם הוא רק מתאר לפחות שיבחר משהו שראוי תיאור. אבל כנראה שזה באמת עניין של טעם. אף שלא פגשתי אדם שנהנה מאמה. מדוסטוייבסקי דווקא רבים מחבריי נהנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה, פגשת אותי. אנחנו לא שונים מאמה. החיים של כולנו אפורים, עם הבזקים חיוורים פה ושם. אבל זה לא משנה לעניין הספרותי - הכוונה של ג'יין אוסטן היתה להראות איך האנשים האלה, באותו שעמום מסוג מסוים, מנסים ליצוק תוכן לחייהם, שהוא מעבר לשגרה ולטקסים החברתיים. אבל אתה אומר שאתה מצפה מסופר "לעשות משהו קצת יותר מעניין מן החיים הרגילים". אז מה, כל זרם ריאליסטי פסול בעיניך? ואגב, ספרי ג'יין אוסטן הם לא ריאליסטיים טהורים - הם ארוגים יפה בתבניות מהודקות של גיבורים ועלילה, מין סיפורי מוסר ידועים מראש שכאלה, ובכך התענוג. מצד שני, אין בהם את השטחיות והקלישאתיות של אופרות סבון כמו שטענת קודם. המרקם אצל אוסטן הרבה יותר עדין ואנין, מלא הומור דק. להפך, אופרות סבון יכולות היו להזכיר לך את אוסטן, בדיוק מפני שהן נסיונות - מוצלחים יותר או פחות - לתאר חיי נפש. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |