בתשובה להעלמה עפרונית, 13/09/02 20:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אלמ"ג, אבל אל תקראי שום דבר של דיקנס. קראתי זוג, וחוץ מתרגיל במשמעת עצמית לא היו לחוויות הקריאה האלה שום ערך מוסף. בכלל, ככלל אצבע (לדעתי), אם הסופר חי לפני יותר ממאה שנה - לא כדאי לקרוא, לא משנה עד כמה הוא קאנוני. אחת משלוש: או שהוא בלתי קריא לחלוטין לעין המודרנית, או (מה או, בטוח) שאת מפספסת המון משמעות והנאה כי את מחוץ לקונטקסט, או שהרעיונות שהוא מנסה להעביר כבר ברורים לך כי התרבות המערבית הפנימה את הקאנון שלה, וטחנה את זה באינסוף צורות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני מסכימה עם העיקרון עד מאוד, יש משהו בקריאת אותם הספרים הישנים ובחינתם לאור ההיסטוריה. דוגמא אחת היא "יחסים מסוכנים" (אני מקווה שאיני טועה בשם הספר. ללא ספק זהו שם אחד הסרטים שנבנה על בסיס הספר). בהקדמה המרתקת (לספר המרתק לא פחות) מתריע המחבר שאין לשייך בשום מקרה ואופן בין הדמויות הפיקטיביות לדמויות האמיתיות, כמו גם מדגיש שהרעים סופם להיענש. הספר עבר שני עיבודים לפחות לסרטים, שבאחד מהם נשמרה הרוח המקורית, ואילו בשני הסיום תואם יותר את התפיסה המודרנית (הרע *לא* חייב להיענש. וגם רע וטוב אינם כה מוחלטים). אבל אני מצאתי את הספר מרתק על אף יושנו בגלל שהוא מצליח הן להעביר את אורח החיים של התקופה לפרטיו, הן את תפיסת המוסר של התקופה, והן אפשר לי לנתח מה מבין הדברים עברו הלאה לקאנון התרבותי שלנו, מה נזנח, ולמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתייחסת גם לגרסה הקולנועית שביים רוז'ה ואדים? שם הסיפור מתרחש בשנות השבעים של המאה העשרים, באתר סקי של החברה הגבוהה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, התייחסתי לשתי גרסאות קולנועיות שראיתי בהן זמן ההתרחשות הוא אותנטי (צר לי שאיני זוכרת את השמות של הבמאים או של הגרסאות). באחת, הסיום הוא בחתונה עליזה. בשניה, בדומה לספר, הסיום הוא בגלות ובמנזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מערכת יקרה, נכון שההודעה שלמעלה לא פוגעת, לא מעליבה, ובהחלט יש בה תוכן (ועוד רלוונטי לנושא הדיון!) - אבל עם ספוילרים כאלה, לא עדיף שהיא תעלם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם מטעמים של שלום בית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מהאמור לעיל ניתן להסיק שמר ו. הוא מר וישנה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודים באשמה. אבל כבר עלו עלינו: תגובה 81792 תגובה 92152 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה יודע שלא התכוונתי לטלי? (-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם הייתי בטוח - עכשיו קצת פחות... בכל אופן, תוכנית הפעולה המשפחתית שהתגבשה (במעמד צד אחד) היא להניח שרוב האיילים לא מבקרים בפינה השכוחה הזו, ולהמשיך כאילו לא קרה כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ד"ר וישנה שישפוט..." לא תשפוט. לא ככה?! ___ העלמה עפרונית, עוד זוכרת משהו מלימודי הלשון שלה, וטוב שכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתה שם בכלל ל'. ריכוז אף פעם לא היה הצד החזק שלי בשעות האלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני התכוונתי לגרסה הזו (שהיא לא משנות השבעים אלא מ- 1959) http://us.imdb.com/Title?0053002 אני מניחה שהתכוונת לגרסה שביים סטיבן פרירס (עם גלן קלוז וג'ון מלקוביץ') יש עוד כמה גרסאות, אבל אני לא מצליחה להיזכר בעוד גרסה אמריקאית (למרות שאני בטוחה שהיתה אחת כזו...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילוש פורמן ביים ב-89 את הפיתויים של וואלמונט עם אנט בנינג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואלמון. הט' לא מבוטאת. ואם כל הכבוד לאנט בנינג, הסרט הוא קודם כל עם קולין פירת'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בחברות) קודם כל, אם סבלת אצל דיקנס, אנא קרא את מועדון הפיקוויקים שיעלה חיוך על פניך. הייתה תקופה שבה שברתי את כיוון הקריאה שלי קדימה בזמן, וקראתי רק דברים חדשים יחסית, עם העדפה למה שנכתב בישראל (ועדיף, תל אביב (כי הרצליה היא עיר משעממת)), בערך בגלל הסיבות שציינת. אבל קריאה של ספרות וותיקה יותר נותנת הרבה יותר פרספקטיבה שמעשירה *דווקא* את ההנאה מספרות עכשווית. חוץ מזה, אם כבר אנחנו מדברים על הקריאה כבעלת תכלית (אולי להבין טוב יותר את העולם, באין לי נורה מהבהבת באור בהיר יותר מעל ראשי כרגע), הריחוק והזרות של ספרים ישנים יותר מרתקים בפני עצמם - כיוון שהם עדיין עוסקים באנשים, שאולי באמת לא חירבנו באסלות עם ניאגרה, אבל חלקו איתנו די הרבה דברים. סתם דוגמא קאנונית: דון קישוט. החלף את ספרי האבירים של אותה תקופה בספרי סטאלגים, נניח, והפלא ופלא, קיבלת ספר בעל משמעות ואמירה נוקבת!1 אתה יודע מה? יש לי המלצה בשבילך. קרא שניים שלושה ספרים של ג'ון אירווינג, סופר חי וטוב (לדעתי. בטח תשמח לשמוע שיהיה מי שיעקם את האף ויגיד שהוא זבל), ואח"כ קרא משהו משל דיקנס, שאירווינג שואל ממנו וכותב עליו. אם אתה רוצה המלצה על ספר ספציפי שלו, אשמח לספקה. ואם כבר דיקנס - שלושה בסירה אחת, של ג'רום ק. ג'רום, נכתב בהשראתו, והוא גם ספר יפה ומצחיק. גם הוא נכתב אחרי שדיקנס עצמו מת ובהשראתו. ואסיים באמירה המתבקשת שלספרים יש ערך גם אם הם לא אקטואליים, כי לא צריך לקרוא ספרים לשם שיפור עצמי, אלא מתוך הנאה (ולשם הרבה דברים אחרים), ואפשר למצוא המון הנאה גם בספרים ישנים. מה שכן, אני מסכים שנקודת המבט שמוצגת בהם נראית לפעמים תמימה, או קיטשית, או לא רלוונטית, או ייקית, וכן הלאה. החוכמה היא להבין את זה ולהנות למרות זאת, ובזכות זאת. 1 כתבתי בהתחלה "מדע בדיוני", אבל החלפתי בסטאלגים. זאת דוגמא עדיפה ויפה, לעניות דעתי. דון קישוט, כדמות אנושית, הוא תוצר עגום של ספרי אבירים. ספרי האבירים האלה היו טיפה יותר מדי ישנים - כשהוא קרא אותם האבירות כבר חלפה מן העולם (או שהאידיאל של האבירות חלף, אם נתחשב בכך שספרים אלה הזכירו את הספרים שאלי אשד אוהב לחקור בהם), וזה מה שיצר את הניכור שלו מהעולם שהוא עצמו חי בו. זה מאוד מזכיר את הגיבור הילד של עיין ערך אהבה, שרואה את חייו דרך ספרים שהתיישנו, והקונטקסט המזוייף שלהם לא ניתן לזיהוי ברור עבורו, כיוון שזמן חלף מאז שנכתבו. מצד שני, זאת לא דוגמא טובה, כי דיברת פה על קאנון, ולא על טראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספיק לקרוא ספר אחד של אירווינג. אף אחד לא ירגיש, גם לא הקורא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שלא קראת מספיק ספרים שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לא מחליפה אותו עם וושינגטון אירווינג? בכל אופן, אני קראתי 9 ספרים שלו והגעתי למסקנה הפוכה משלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה פספסו? חמור מכך,לא טרחו לקרוא כראוי את התקציר שלך:( |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזי צודק. כל אחד מהספרים שלו, שקראתי (בערך שישה), היה מהנה מאוד ובעל ערך עבורי. אבל הם באמת קריאים מכדי להחשב ליצירות מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם קריאים ומהנים, זה כן. באיזשהו שלב הוא מתחיל לעייף - יש כמה מוטיבים חוזרים (דוב, אכסנייה, וינה...) בעולם לפי גארפ ובמלון ניו המפשייר, שבספר אחד מרעננים מאוד ובמשנהו כבר נדמה שכוח ההמצאה שלו כשל. תקנות בית השיכר נעים, לא יותר, ובתפילה לאוון מיני פשוט כשלתי אחרי 50 עמוד (את הרביעי אני לא זוכרת). ואין מה לעשות, יש סופרים שתיארו את המצב הכל-אמריקאי בצורה קצת יותר מעמיקה (ברמה שארווינג היה רוצה לשאוף אליה בעולם לפי גארפ) - ג'ון אפדייק למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה כי לא קראת את Setting free the Bears, שאיך לא, יש בו דובים וחלקו מתרחש בוינה. הספר הזה וכן The 158-Pound marriage מופיעים בעולם לפי גארפ בתור שני הרומאנים, שגארפ כתב. אני מסכים, שמלון ניו המפשייר מזכיר את העולם לפי גארפ, (ולמעשה את הוסטל גרילפרצר) אבל חוץ מהזוג הזה כל שאר הספרים לא ממש דומים זה לזה. A prayer for Owen Meany הוא ספר, שלא ניתן לתרגום לעברית (אני יודע שניסו, זה לא זה) ואת תקנות בית השכר מאוד אהבתי. אני מאוד ממליץ על בן הקרקס. (בתקווה שתורגם טוב לעברית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יש משהו שאני אוהב ומסוגל להבין, זה מוטיבים שחוזרים אצל אותו סופר בכפייתיות. הם מגדירים איזשהו צוהר, הם רמזים לדברים שהוא לא יכול לכתוב כי אין מילים שיסבירו מה זה דוב, אכסנייה ווינה עבורו. אם רוצים להגדיר מצב, ולא לכתוב סיפור יפה (וסיפור יפה זאת המומחיות של אירווינג, הרבה יותר משל אפדייק) אפשר לקרוא דווקא את היהודים האמריקאים, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, או שמתחברים לעולם המושגים האישי של הסופר או שלא. לי למשל יש סנטימנט מטורף לסלט עוף שלא נוגעים בו, חתולים ממצמצים בסלידה וקירות באמצע סיוד. העוגות של ארווינג לא עושות לי את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי עוגיות החמאה של פרוסט לא עושות את זה. בכל זאת, אם תשלבי סלט עוף שלא נוגעים בו, קירות לא מסויידים וחתולים ממצמצים, בספריך, אני אהנה לזהות אותם, ותהיה לי אשליה שאת מנסה להגיד לי משהו באמצעותם, למרות שאפילו אשליה של הבנה של מה את מנסה לומר לא תהיה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, כיוונתי ל''פראני וזואי'' של סאלינג'ר. לא משנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא אחד הדברים היפים ביצירה העתיקה לדעתי. דווקא ההבדלה החדה הזו של טוב ורע, דווקא השטחיות והמובהקות של הדמויות, היא אחד הדברים שאני אוהב. כך לא שוקעים במורכבות הדמות שמקשה על הבנת התמונה הכללית אלא רואים את הדברים במישור גבוה יותר. קל להתעלות לרמה העקרונית והסמבולית. זה נעשה בצורה טבעית כאשר הכול מתארגן בצורה ברורה למחנות ולצבעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אני מגשש באפלה, אבל אצל אריסטופנס או הומרוס דווקא אין טוב ורע כל כך מוחלטים - אולי החדות הזו היא סטייה (ולדעתי, רגרסיה) של ימי הביניים, שלא התפכחנו ממנה עד עכשיו באופן מלא (הספרות מקדימה את התרבות בתחום הזה, במקרים מסויימים, נראה לי). הדוגמא הראשונה שקפצה לי לראש כשניסיתי לחשוב על מחנות וצבעים ברורים הייתה דווקא טולקין. נראה לי שהחדות הזאת קצת פוגמת ביצירות ספרותיות - היא מפספסת את המושא של היצירות האלו, שהוא אף פעם לא טוב ורע בצורה אובייקטיבית, אלא בן אדם שנולד וימות. בכל מקרה, אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון, אבל בגלל שאני קורא מאוד לא משכיל אני נשאר רק עם היופי של התמימות ובלי היכולת להתעלות לרמות עקרונית וסימבוליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, דווקא אצל הטולקין ההבדלה בין טוב ורע היא הרבה יותר ברורה. כשאמרתי שביצירה העתיקה יש הבדלה ברורה לא כיוונתי להבדלה בסגנון טולקין אלא שישנו סט שלם של מערכים בינאריים. המורכבות נוצרת מצירוף של הרבה מורכבויות פשוטות, אבל עדיין קל לסרטט גבולות. אחד הדברים היפים הוא הדמויות המובהקות. לא תראה שם התחבטויות והתלבטויות. הכל ברור, צלול, שטוח במידה רבה אולם עדיין מלא חיים. מבחינת מושא היצירה - תלוי מה המושא. היוצר מעצב את העולם כך שישרת את הרעיון שלו. אם הוא רוצה לייצג מלחמת טוב ברע אז הוא מבליט את ההבדלים ביניהם. קח בחשבון שבתקופה העתיקה גם תפיסת העולם הייתה הרבה יותר חדה. היה ברור מה צריך לעשות ומה נכון ומה לא ולכן גם ייצוג מובהק ושטוח ייצג בצורה נאמנה את המציאות. אי אפשר לאכול את כל העוגה. העמקה בחיי הנפש תבוא על חשבון ההעמקה בחיי החוץ. כשמנסים להקיף הכול אז הכול נדפק. מה שחשוב הוא יצירת תחושת המציאות המיידית אצל הקורא ולא מימוש עקרונות כאלה או אחרים. קח למשל את האיליאדה, תראה כמה שהכול מובהק. שני מחנות: יוונים וטרוייניים, לכל צד האלים האהובים עליו שתומכים בו, לכל צד מפקד מובהק ומפקדי משנה. הכל מקביל, חופף, מקל על ההתקדמות למישור גבוה יותר. אין התלבטויות: זו מלחמת חורמה! הפחדנים והמהרהרים מוקצים מחמת מיאוס. לכולם ברור מה צריך לעשות. תאר לך שטולקין היה מעמיק בחיי הנפש של השר האפל? הוא כבר היה נהיה פחות אפל ואז המובהקות בין המחנות הייתה קטנה והיה צריך להתחיל לנמק והכול היה מסתבך. המובהקות מאפשרת הבלטה טובה יותר של המקומות שהיא אינה כה בולטת. כל התלבטות שכבר כן יש מקבלת מעמד חזק יותר מאשר הייתה מקבלת בסיפור המעמיק בחיי הנפש. כאשר הבד לבן לגמרי, יש משמעות רבה יותר לכל כתם פצפון. באיליאדה למשל כמעט ואין הומור. אין מצבים קומיים כמעט. אבל כשכבר כן יש זה בולט, פשוט, בסיסי ומובהק לגמרי. ככה הכול צלול יותר, לא צריך להתחיל לחפור. לכל אחד יש התפקיד שלו. אולי יצא לך לראות הסרט הישראלי הנפלא "כיכר החלומות". שם אותו דבר. לכל אחד התפקיד שלו: הרציניים, הקומיים, אירוע אחד מהעבר, אירוע אחד בהווה, הרעים, הטובים. הכול צלול. ובמקום שכבר כן יש התלבטות והעמקה קל לראות אותה וקל לעסוק בה. אם הכול היה כזה מסובך "כמו במציאות", לא הינו רואים את המציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קורא עכשיו דווקא ספר שאמור להיות חדש - אבל הוא יותר רחוק ממני מאשר אריסטופנס או סרוואנטס - מארש ראדצקי של יוזף רות. חוסר הרלוונטיות של הספר הזה גם מרתק, וגם מזעזע. בכל זאת, למרות השוני, האנושיות של הדמויות היא אותה אנושיות, גם אם הם חנוטים בתמימותם הנוקשה. לדוגמא, קטע יפהפה של הגיבור שיושב בבית של שוטר אבל, לנחם אותו על אשתו המתה שאיתה השתעשע בזמן שהשוטר עשה תס''חים בבוץ, אבל בעצם לחפש נחמה שלא מצא בשום מקום אחר (ולא ימצא, כמובן). ומצד שני, הקטע שבו המשרת הזקן מת, שכולו ייקיות פסטלית עד כדי כיעור (כל מה שאפשר לקרוא שם (חוץ מהמוות הכי קישטי) זה את אהבת המעסיק אל המשרת, כאשר העובדה שהמשרת לא התחתן אף פעם ומצא את סיפוקו בצחצוח נעליים, ותקשר עם אדונו במשפטים בני שתי מילים נתפסת כרומנטית ויפה - עד כמה שזה מחריד). ומצד שלישי, ההבנה שגם האדון הוא דמות לא פחות טראגית מהמשרת, אם הוא אפילו לא יכול לדבר איתו. ומצד רביעי, ולא פחות חשוב, זוהי נקודת תפנית בספר, כזאת שמגיעה אחרי עשרים עמודים של תיאורי אוכלוסיה כלליים וביצות (בדיוק בזמן, ז''א). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויותר מזה, אני לא חושב שאפשר להבין סופרים כמו, למשל, ריימונד קארבר, אם לא קוראים ספרים ישנים ומבינים את גודל ההתקדמות בספרות. ההשוואה בין סיפורים קצרים של קארבר וסיפורים קצרים של טולסטוי, נניח, מעניקה לך הנאה מאוד עמוקה, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש משהו מרתק בכלל בקריאת ספרים שמהווים חוליות אבולוציוניות בהתקדמות הספרות. כך למשל ''החטא ועונשו'' מצטיין בהמון חידושים יחסית לתקופה, אבל סיום סוגר קצוות ומלאכותי שנועד לרצות את קוראי התקופה. דור הסופרים הבא כבר יכל להרשות לעצמו להימנע מהסיום הזה. וקצת סטייה, אבל עדיין באותו כיוון, אם כבר חייבים לקרוא סיפורים קצרים מודרניים, עדיף ללכת על קארבר ולהימנע מבוקובסקי. אמנם אומרים אותם באותה נשימה, אבל קארבר הוא אומן אמיתי, ובוקובסקי, פרט לכמה פנינים, התפרסם בזכות הוולגריות שלו. אותו הדבר נכון לגבי שירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי דווקא יש חיבה לבוקובסקי. לבוקובסקי יש המון, אבל הוא קצת חוזר על עצמו. אולי בניגוד לקארבר, בוקובסקי כותב (ואני עושה כאן עוול ספרותי איום, שמעיד על קוצר הבנתי) את הביוגרפיה של עצמו שוב ושוב ושוב, ורק זה מספיק מרתק בשביל שתהיה סיבה לקרוא אותו. אני אולי אחזור להגיב עוד קצת בנושא מאוחר יותר, כי נגעת פה בנקודה קצת רגישה אצלי (בדיוק כמו גלעד, בעצם), אבל זמני קצר כרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צדקת עד מאוד. בוקובסקי באמת כותב שוב ושוב ושוב את הביוגרפיה שלו. למי שלא מעורה, תקציר הביוגרפיה של בוקובסקי: נולד ב- 1920 למשפחה גרמניה שהיגרה לארצות הברית (לוס אנג'לס). אביו היה קפדן ואלים. בעת המשבר הכלכלי האב איבד את עבודתו והאלימות החמירה. נושא האלימות של האב הוא מוטיב חוזר ונשנה בכתביו. (עם זאת, נראה כי האלימות של האב הואדרה עם השנים לצורך הכתיבה, ולא מדובר בבית מצוקה קלאסי). בשנות התיכון ואילך הוא היה בלתי אטקרטיבי ויזואלי בצורה קיצונית (הוא קורא לעצמו מכוער או בעל פנים טרגיות ביצירות רבות, ולא בכדי). הדבר ערער את הביטחון שלו, את מעמדו החברתי ואת הצלחתו עם נשים. הוא עוזב את הקולג' ועובר לחיות חיי הולל ובטלן המתגלגל מבאר לבאר. חייו מאופיינים במעבר בין דירות שכורות זולות, שכרות, ועבודות מזדמנות, פרט לתקופה ארוכה יחסית שבא עבד בדואר (שאף עליה כתב רומן). היו כמה נשים משמעותיות בחייו. הראשונה, ג'יין קוני בייקר, היתה שיכורה על גבול הזונה (התמסרה לכל מי שקנה לה כוס משקה). התפיסה שלו לגבי נשים עוצבה לא מעט על ידי הדמות הנשית הזו. הוא נישא פעמיים. בין שני הנישואין מנהל כמה רומנים סוערים, ורומן לא סוער אחד שממנו נולדת בתו היחידה מארינה. מעבר לעבודות המזדמנות והשכרות הכרונית הוא עוסק בכתיבה כמעט כל הזמן. הוא כותב שירה, סיפורים קצרים, טורים בעיתון (עיתונים אוונגרדיים, כאשר הטור שלו הוא פחות או יותר עלילותיו המיניות של זקן אשמאי, והוא אף בעל שם דומה). הוא מייצר כמויות אדירות של חומר, ומתוכו שולים העורכים הטובים יותר את היצירות היותר איכותיות שלו. רוב החומר לא מפורסם. הסיפורים הקצרים של בוקובסקי, השירה, והרומנים עוסקים רובם ככולם בסיפור החיים שלו, בחיים של המעמד התחתון של ארצות הברית. לקראת סוף חייו הוא מתפרסם ומעמדו הכלכלי משתפר לעין שיעור. אז מה הטענות המרכזיות שלי נגד בוקובסקי: 1) בניגוד לכותבים טובים ממנו, הוא לא היה מסוגל לבצע שום פעולת עריכה על היצירות שלו. הוא פשוט ייצר כמות אדירה ומתוכה נבחרו היצירות הטובות. יצירות שבוקובסקי שלח לעורכים מלכתחילה היו יצירות שיוצרים מלוטשים יותר לא היו מעלים בדעתם להציע לפרסום. 2) הוא גם בעיקרון לא בחל בייצור של ספרות גרועה ו"מוכרת". גם השפה של בוקובסקי היא פעמים רבות שפה נחותה, שמתישהו האוונגרדיות שלה כבר מפסיקה להיות אוונגרדית ונותרת רק הבוטות הרדודה. 3) החיים שהוא מציג, הדמויות שלו, הם חיים של שיכור בטלן. יש לי משהו נגד האדרה של אורח חיים כזה. לא מדובר באמת בחיים של העשירון התחתון הסובל של ארצות הברית, אלא באותם אנשים שבחרו במודע באורח חיים כזה, ועוד בחרו ממנו את כל הרע. הדמויות של קארבר לעומת זאת, עם כל הסבל והניכור שהן מציגות, קמות בבוקר לעבודה. 4) דמויות הנשים שלו, המושפעות לא מעט מג'יין אהבתו הראשונה, הן דמויות זנותיות על גבול הלא אמין. התפיסה שלו לגבי נשים היא שוביניסטית להחריד. 5) הוא לא מסוגל, וכמעט לא מנסה, לצאת מעבר לדמות של עצמו. סופר טוב מסוגל להרחיב טיפה את נקודת המבט שלו. 6) בעיות מוסריות רציניות: אחד הסיפורים הטובים שלו עוסק באונס של קטינה. הסיפור הוא טוב משום שהסופר גורם לנו להזדהות במשך רוב הסיפור עם האנס. מבחינה ספרותית, זה אחד מרגעי הגדולה של בוקובסקי. הבעיה היא, שבראיונות הוא מספר שהוא מתאר בעצם את עצמו, את המאווים שלו, ושהבחירה שלו לא לבצע את האונס של אותה ילדה (קונקרטית), היא בגלל אי רצונו לגמור בכלא. אולי זו נקודת מבט צרה, אבל אני לא מתלהבת מאנשים שברמה האישית מסיתים או מעודדים התנהגות כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי חבל שאני עונה עכשיו, כי אני לא מרוכז, ואני אנסה לחזור לכאן מחר אם לא אשכח, אבל לרוב הנקודות שציינת אני מודע, ואת רובן אפילו ציינתי בפני מישהו, רק בפחות דיוק - וכולן(!) אצלי הן סיבות לאהבה. זה משהו שאני ארצה להרחיב אודותיו מחר אי"ה, כי סוף סוף יש דיון שקשור איכשהו למשהו שאני אוהב. אולי חוץ מ 4, אבל בהתחשב בנסיבות אישיות הייתה תקופה לא קצרה שגם זה התאים לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשעות צהריים החיות שלי לא דומה לזאת של לפנות בוקר, אבל אני זוכר חלק מההדים של גלי הסימפטיה שחשתי לבוקובסקי. אז באופן לקוני ולפי נקודות: 1) זה בגלל שהוא כותב את האוטוביוגרפיה שלו, על בסיס קבוע. אולי קשה יותר לסנן כשאתה כל כך קרוב לנושא שלך. אבל גם אם לא - את יכולה (אחרי הסינון של הוצאות הספרים, שאינו מחמיר במיוחד) לברור בעצמך את המוץ מהתבן. לגלות שגם בחיים כל כך עלובים יש תוכן - בתנאי שאתה סופר - מקבל משמעות יותר רחבה אחרי שקוראים עליבות. וחוץ מזה, זה נוגע ללב, מישהו שכותב בלי הבחנה ויוצא לו מדי פעם משהו ששווה לקרוא. 2) זה נכון, וזה קשור למה שכתבתי ב 1. זה רק מראה שהמודעות שלו, מודעות של סופר(!), בכל זאת מוגבלת וזה נותן מבחינתי הרבה יותר תוכן לדברים הטובים שהוא כתב. 3) לי יש משהו בעד האדרה של אורח חיים כזה. אני, בשלוש השנים האחרונות, הייתי מובטל חסר תעסוקה משמעותית במסווה של סטודנט לפיזיקה. חוסר היכולת שלו להתמודד עם מועדי תשלום לשכר דירה, הקושי שלו להרים את עצמו, התיעוב של העבודות המזדמנות, ובכלל, חוסר ההתמודדות עם המנגנון שלפיו ולאורו חיים, הזכיר לי את מה שאני הרגשתי לגבי הלימודים. כמובן, שאני לא מתעלם מהקונטרסט. אני למדתי לקראת משהו, הוא חי בשביל לחיות, תוך כתיבה מונוטונית מתמשכת. גם הקונטרסט הזה יפה לכשלעצמו, ונהניתי ממנו. 4) האמת, שלדעתי הוא בכלל לא שובניסט. העובדה שהנשים זנותיות במקצת דווקא יוצרת אצלי חיבה אליהן - הרבה יותר משיש לי לנשים פוריטניות. הזנותיות היא אנושית, אני לא יודע מה כל כך קדוש בסקס. 5) אולי הוא לא סופר טוב, אבל זה יוצר אצלי הזדהות. אני לא חושב שהוא סופר רע. הקריטריון הכי חשוב שלי לספרות טובה הוא: "האם זה מעניין?" לי, רוב הזמן, זה היה מעניין. אח"כ כך, ולא במנותק, יש קריטריונים של הרגש שלי, של האמפתיה שלי, של הזמן שבמהלכו הספר דנדן לי בראש, של המחשבות שלי על הספר - ולפי הקריטריונים שלי הוא סופר טוב. וגם אירווינג, אם ברקת קוראת. אגב, אני קורא יחסית סקפטי וביקורתי. אני כל הזמן מחפש פרצות, זיופים, קלישאות, חפיפניקיות וחוסר שליטה. אני כל הזמן מודע לזה שמישהו ישב וכתב את מה שאני קורא, וזה יותר אצלי קצת אנטגוניזם וקנאה - אבל שניהם, בין הרבה אחרים, הצליחו לגרום לי לחבב אותם מספיק בשביל שזו תהיה קנאה ספורטיבית. אולי "לחבב" לא מתאים - "להעריך" יותר טוב. 6) לא נעים לי להגיד, אבל הדוגמא שנתת היא המוסר היחידי שאני מכיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לגמרי מדויק. יש לבוקובסקי שירים ליריים שבהם הוא כותב ברוך, אפילו על נשים. יש לו שירים (וסיפורים) המדברים על האנשים העובדים, על הפועלים, על החולמים, על עובדי שירות הדואר. ובנוסף, הבחירה שלו בבטלה אינה בחירה בפרזיטיות, אלא בוויתור מודע על הנאות החיים החומריות ועל 'המרוץ אחר הכסף'. מנקודת המבט שלי, זה ראוי להערכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שיש לו שירים ליריים, וחלק מהשירים שלו באמת יפיפיים (בהגדרתי הסובייקטיבית). עדיין התפיסה הבסיסית שלו כלפי נשים היא תפיסה אינסטרומנטלית למדי. נכון שיש לו שירים וסיפורים המדברים על האנשים העובדים, ומשמיעים את קולם. לגבי מניעי הבחירה שלו, באמת קשה לשפוט. בפועל, פעמים רבות הוא (ויותר אנשים שהלכו בדרכו) נפלו נטל על החברה, ופרעו חוק, וזה בעיני לא ראוי להערכה רבה. (שכרות ומין אינם ויתור על חומריות, אם כבר, בחירה בחומריות אחרת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בשיר, גם בתגובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יכול להסכים איתך פחות. דיקנס הוא מהסופרים החביבים עלי. ספרים קלאסיים כמו ניקולס ניקלבי, דיוויד קופרפילד, אוליבר טוויסט ואפילו ספר פחות מוצלח כמו תקוות גדולות, הם ספרים שלדעתי כדאי מאוד לקרוא. אני מעדיף לא להגיד ''חובה'' על ספרים, אבל אני באמת חושב שהם ספרים מלאי הומור ועניין. הספר היחיד שלו שקראתי ולא אהבתי, בינתיים הוא הפיקוויק פייפרז, שמצאתי מייגע למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הספרים האלה כל כך מתסכלים! הגעתי בtale of two cities עד האמצע - ולא קרה כלום! שום דבר! המשכתי עד הסוף, רק בשביל לגלות דרמה משפטית סוערת, שגם בה, לא קרה כלום (אבל קצת פחות כלום מהחצי הראשון). בשביל זה לריב עם האנגלית שלו? וזה עוד יחסית טוב לעומת great expectations, שהדבר היחיד שקיבלתי ממנו זה הנאה מוגברת מהפרק הרלוונטי בסאות' פארק. הצורה שמאור רואה את זה, של לקרוא את הקאנון בשביל frame of reference יותר טוב, לא מתאימה לי. בתור מי שקורא ספר אחד בשלושה שבועות בממוצע (בניגוד אליו), החיים קצרים מידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא *בשביל* frame of reference - זאת תוספת. בסך הכל יש גם ספרים פשוט יפים שנהניתי לקרוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את A Sale of Two Titties עוד לא קראתי, אז אני לא יכול להגיב, ותקוות גדולות הוא באמת לא הספר הכי טוב שלו (זה קצת מעיק כשהדמויות שלו מתחילות לבכות כל רגע. אבל את זה גם דוסטוייבסקי עושה לעייפה). מה אני אגיד לך, אולי אני נפלתי על הטובים ואתה על הרעים. תקרא את אוליבר טוויסט ותגיד לי שזה לא ספר מופלא. האנגלית של דיקנס זה, אולי, אחד הדברים המקסימים יותר בספרים שלו. היא לא קשה, הוא משלב *המון* "אנגלית נמוכה" בציטוטים של הדמויות השונות שלו, ומדי פעם נתקלים בכל מיני דברים שפעם נחשבו נורמליים, כמו connexion, והיום משתמשים בהם רק בקיצורים של SMS. גם אני קורא נורא לאט, אז אני יכול להזדהות עם מה שאתה מתאר, אבל דיקנס עדיין צריך להיות ברשימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוחר מדי. כשהייתי בת 10 הייתי צריכה לבלות את כל יוניוליאוגוסט במיטה, ואמ'שלי ניצלה את ההזדמנות ודחפה לי את כל הקלסיקות הארוכות1. אני חושבת שעברתי על לפחות מחצית מהדיקנסים. אם אני לא טועה, דווקא נהניתי. 1היא הייתה בטוחה שאני אפסיק לקרוא שנתיים אחר כך, אז רצתה להספיק איתי כמה שיותר כשאני עוד אוהבת לקרוא... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עושים עם ג'יין אוסטן? אני לא מוכנה להחזיר אותה לשולח. ואם כבר, אז גם לא את הרוח בערבי הנחל ועליסה בארץ הפלאות וסיפורי אוסקר ויילד (דווקא). ההנחות שלך באשר לספרים שלא כדאי לקרוא לא עומדות במבחן של סופרים בני זמננו. האם לא תקרא ספרות יפנית למשל, מפני שאתה מפספס המון משמעות והנאה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעייה היא שבשביל להנות מספרים זרים (גאוגרפית או זמנית) צריך שכל פנוי. במהלך שנת הלימודים אין לי אחד כזה, ואז אני קורא רק ספרים קלים לעיכול, כמו מד"פ, היסטוריה בת זממנו, פנטזיה וכדומה. בחופש, כאני ממש יכול להקדיש לקריאה כקריאה בפני עצמה (ואז היא בכלל הרבה יותר טובה) אני ממש מרגיש שאני מבזבז זמן על פיענוח הספרים המוזרים (מלשון זרות, לא משונים) וצריך ממש "לחלוב" אותם. אבל למה לי, כשיש ספרים כמו G.E.B ואחרים שיכולים ממש לשנות לי את הצורה שאני תופס את העולם, וכתובים בצורה שאני לא צריך לבזבז עליה שכל כדי להבין, שרק מחכים לי ליד המיטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוסטן משעממת בצורה שלא ניתן לתאר. וזה לא כי לשונה קשה אלא כי העולם שהיא מתארת הוא פשוט חסר התרחשויות. הייתי צריך להיבחן על "אמה" באחד הקורסים שלי. נשבע לכם, כמעט גוועתי במהלך הקריאה. כל מה שהם עושים שם זה לשתות תה ולטייל טיולי אחר הצהריים. אפשר פשוט להשתגע! בשם אלוהים, כמה תה יכול בנאדם לשתות? כמה יכול בנאדם להתבטל? כמה ריקני הוא יכול להיות? זה בערך כמו לראות אופרות סבון גרועות כמו "שכנים שכנים" או "קרוב רחוק". סיבוכים על סיבוכים של עלילות שכונתיות חסרות אירועים. אבל פה עוד צריך לקרוא את זה. בקיצור, סיוט. דוסטייבסקי הרבה יותר קשה לקריאה אבל גם יותר מעניין. דברים קורים, יש בלאגן. אצל אוסטן אין כלום! אתם יודעים, דרך אגב, שבחטא ועונשו יש איזה טריק מעניין. הוא זה שאיפשר לי בכלל לסיים את הספר. משום מה, דוסטוייבסקי קבע את חלוקת הפרקים כך שכל פרק מגיע לשיאו בסופו ואז נקטע. זה ממש מעניין. האפקט של זה, לפחות עליי, הוא שכל פעם שכמעט נשברתי ורציתי לקחת הפסקה באמצע הפרק זה בדיוק נהיה מעניין אז המשכתי ואז כשזה נקטע הייתי חייב להמשיך לפרק הבא ואז באמצעו זה שוב נהיה משעמם אבל לא עוצרים באמצע פרק ואז לקראת סופו... וכך סיימתי את הספר כולו. חשבתי שזה נדמה לי בכלל עד שמרצה שלי אישר את זה. טריק יעיל ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהסיבה לקרשנדואים הקצובים האלה הייתה שהוא פרסם את הספר בהמשכים באיזה עיתון - כל שבוע פרק. ושמעתי איפשהו שהסוף נכתב לאור בקשות הקוראים, אחרי שדוסטוייבסקי חשב שהוא גמר עם הספר, אבל אני לא בטוח שאני מבין למה יש סיבה לחשוב שהסוף לא היה שם מלכתחילה. והאמת שזה מזכיר את הטכניקות של אופרות הסבון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי השמועות נכונות. הספר פורסם במקור כסדרה בהמשכים. הסוף אכן הוסף לדרישת הקהל לאחר מעשה, לפחות לפי דעתם של חוקרי ספרות רבים. למה יש סיבה לחשוב את זה? כי הוא מאוד מאולץ. נראה שהקהל רצה לדעת שהכל בא על מקומו בשלום, ומה בדיוק קרה לכל דמות, והסוף הוא מין תקציר מהיר של השנים הבאות, יחד עם פתרון שהתאים לרוח התקופה עבור הרוצח והזונה (לעומת הקטעים היפיפיים בפרקים המקוריים שבהם רסקולניקוב וסוניה יושבים ביחד בחדרה וקוראים בתנ"ך לאור הנר, תמונה שהיתה קשה לעיכול עבור קוראי התקופה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ככה, אז אולי גם הסוף של האידיוט והאחים קראמאזוב נכתב לאחר מעשה, כי הם די מזכירים את הסוף של החטא ועונשו (ואני מקווה שהזיכרון שלי בסדר פה). רמזתי לזה קודם, כשכתבתי 'יש סיבה לחשוב שהסוף לא היה שם מלכתחילה,' וכיוונתי לזה שנראה לי שכל הסופים של דוסטוייבסקי די מתאימים למה שאפשר לצפות מנוצרי רוסי, ויותר מזה, הם כמו מוסר השכל. הסיומים האלה סוגרים את הסיפור כמו גמול העולם הבא. אם הוא באמת סיפח אותם לסוף כדי לעשות עוד כמה גרושים אז הכבוד שלי אליו, שהיה גדול מלכתחילה, גדל בעשרות מונים, וממלא אותי בשמחה קודרת ומרושעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הסיפור נכתב כדי ''לעשות כמה גרושים'' - הוא פורסם בעיתון בשכר. הסיום נכתב, ככל הנראה, כדי לרצות את העורכים והקהל. הרעיון הכללי הוא שכל הספרים של התקופה סגרו קצוות בסיום, שוב, בהתאם לצורך בגמול, עונש, ובשביעות רצון הקהל והעורכים. ב''בחטא ועונשו'' דוסטוייבסקי מצליח לצאת בגוף העלילה מהתפיסות המקובלות של גמול ועונש, ורק בסוף חוזר בחזרה לדפוסים המקובלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה במחנה עבודה בסיביר וחזר בתשובה והפך להיות נוצרי אדוק. החטא ועונשו נכתב לאחר התקופה הזו. לכן זה רק סביר שסופו יהיה כפי שהיה וכך גם סופם של ספריו האחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לספר בכלל צריך לקרוא ''חטא ועונש'', וגם זה לא בדיוק נכון, בגלל אי התאמות בין השפה הרוסית לשפות אחרות, כולל אנגלית ועברית. אבל אולי אני לא זוכר נכון מה שהוא אמר לי. לא משנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן: דיון 92 - פסקה חמישית מהסוף ("בכלל, נראה לי..."). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מלחמה ושלום'' סבל אפילו יותר מהתרגום. בגלל בעייתיות במעבר בין רוסית קלאסית לרוסית המודרנית, המילה שהיתה במקור ''עולם'' או ''חברה'' תורגמה בטעות ל''שלום''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצא לי לאחרונה לדבר קצת עם ידיד אשר היגר מרוסיה על הרוסית הקלאסית (הוא קרא לה: רוסית צארית), והבנתי ממנו כי התרגום בין שתי השפות מתמצה בשינוי האותיות, משום שברוסית הקלאסית אותיות שונות סימנו צלילים שונים, אך המילים עצמן היו זהות מבחינת הצליל והמשמעות שלהן לאלו שברוסית המודרנית; מההודעה הזו משתמע שלא כך הוא. האם מישהו יודע מה הם ההבדלים בין השפות הללו? אגב, השיחה התפתחה בעקבות היתקלות משותפת שלנו בעותק של "החטא ועונשו" ברוסית הקלאסית, שלטענתו מקומו שייך במוזיאון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אביא את דבריו כלשונם, כדי למנוע טעויות העברה: The problem is the letter i in Russian: There used to be two letters, one looking like i and the other looking like a vertical reflection of the letter N (written like u in handwriting). They sound absolutely the same. There is exactly one pair of words in the [Classical] Russian language that are distinguished by the choice of i, and these are mir and mi(u)r. After the revolution, the letter i was replaced with the u, so both words got mapped into the same spelling.
Mip means world, or society Mup means peace (the letter p is Russian for r) So Voina i Mir (meaning War and Society) got mistranslated into War and Peace. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלתי שתי קומאראד וקבלתי שתי תשובות זהות - התרגום לאנגלית זהה לשם הרוסי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, ואתה מתלונן? תאר לעצמך איך זה היה ממש *לחיות* את החיים האלה, עבור בעלי האחוזות באותה תקופה... ואותי היא לא משעממת בכלל. היא מתרכזת בחיי הנפש, בניואנסים הקטנים, בטקסים חברתיים ובסטיות קטנות מהם - ליתר דיוק, היא בוחנת עד כמה אפשר לסטות מהטקסים האלה. סטיות שנובעות לפעמים מחוסר ברירה (ניסיון לשמור על המעמד גם לאחר שהמשפחה יורדת מנכסיה), לפעמים מיוהרה (אמה תוקפת את בת העיירה הטיפשה) ולפעמים מרצון לשלוט באחרים (שידוכים כפויים למשל). השעמום האינהרנטי היה בנוי לתוך חייהם של כל האירופים העשירים מאז ימי הביניים ואילך. אבל זה שאין רצח בעמוד 17 לא אומר שהספר משעמם. עניין של טעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לא היה אכפת לי לחיות את החיים האלה באותה תקופה. מה רע? כל היום סתלבט. אז היה לי זמן לקרוא את כל הקנון מהערבי חמש פעמים. למעשה, גם החיים היום או למעשה חיים של כל אדם קטן ורגיל בכל תקופה שהיא לא שונים בהרבה. במה אנו שונים מאמה? אותם חיים קטנים וחסרי אירועים. אבל בשביל זה הסופר הוא יוצר ולא צלם ואני מצפה ממנו שיעשה משהו קצת יותר מעניין מן החיים הרגילים. ואם הוא רק מתאר לפחות שיבחר משהו שראוי תיאור. אבל כנראה שזה באמת עניין של טעם. אף שלא פגשתי אדם שנהנה מאמה. מדוסטוייבסקי דווקא רבים מחבריי נהנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה, פגשת אותי. אנחנו לא שונים מאמה. החיים של כולנו אפורים, עם הבזקים חיוורים פה ושם. אבל זה לא משנה לעניין הספרותי - הכוונה של ג'יין אוסטן היתה להראות איך האנשים האלה, באותו שעמום מסוג מסוים, מנסים ליצוק תוכן לחייהם, שהוא מעבר לשגרה ולטקסים החברתיים. אבל אתה אומר שאתה מצפה מסופר "לעשות משהו קצת יותר מעניין מן החיים הרגילים". אז מה, כל זרם ריאליסטי פסול בעיניך? ואגב, ספרי ג'יין אוסטן הם לא ריאליסטיים טהורים - הם ארוגים יפה בתבניות מהודקות של גיבורים ועלילה, מין סיפורי מוסר ידועים מראש שכאלה, ובכך התענוג. מצד שני, אין בהם את השטחיות והקלישאתיות של אופרות סבון כמו שטענת קודם. המרקם אצל אוסטן הרבה יותר עדין ואנין, מלא הומור דק. להפך, אופרות סבון יכולות היו להזכיר לך את אוסטן, בדיוק מפני שהן נסיונות - מוצלחים יותר או פחות - לתאר חיי נפש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזרם הראליסטי נמדד בכך שאופן התאור שלו הוא צמוד מציאות בצורה רבה יותר מהרגיל. אין זה אומר דבר על מה מתרחש בו אלא רק על אופן תאור ההתרחשות הזו. גם אבא גוריו הוא רומן ראליסטי מובהק. אז מה? יש בו התרחשויות בשפע, כך גם ברומנים אחרים. ראליזם לא נמדד בהתרחשויות שהוא מייצר אלא באופן שהוא מתאר אותן. ראליזם הוא בכלל סיפור מסובך. אמנם הזרם הראליסטי הוא מונח שמתאר את הספרות בסוף המאה ה-19 באירופה אולם ראליזם כשלעצמו הוא ז'אנר שאינו תלוי זמן ומקום והגדרתו מסובכת הרבה יותר. מי יקבע מה יותר ראליסטי? עד כמה תאור צריך להיות מפורט כדי להיות ראליסטי? מהו הבסיס להשוואה? האם הראליזם נמדד באופן התאור או בכך שהקורא מקבל את הדברים כראליסטים, כמתקבלים על הדעת? ומה לגבי טולקין? האין כתיבתו ראליסטית לעילא אולם תכניה הם בדיוניים? זה עסק די מורכב. אבל, על טעם אין מה להתווכח. אם את נהנית מאוסטן, אשריך. הלוואי עליי. אולם נימוקך מדוע סיפוריה אינם ראליסטיים אינו ברור לי:"ואגב, ספרי ג'יין אוסטן הם לא ריאליסטיים טהורים - הם ארוגים יפה בתבניות מהודקות של גיבורים ועלילה, מין סיפורי מוסר ידועים מראש שכאלה, ובכך התענוג". למה, הרומאן הראליסטי אינו מהודק בתבניות של גיבורים ועלילה? להפך, היצירה הראליסטית, בתוקף היותה כזו מתעקשת על תבנות הדוק. למעשה, לפי אחת הדעות, התפוררותה של ההתעקשות הזו במאה העשרים היא שמאפיינת את הרומאן המודרני. אבל זו כבר אופרה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תתפלא, תתפלא, אבל גם ספרות ישנה יכולה להסב הנאה רבה. גם אם הספר מיושן הוא לעתים קריא מאוד וגם אם לא שווה להתאמץ לעתים. שנית, מה שמתפספס - אז מה, חלק נשאר ושווה את המאמץ. לעתים הקריאה המודרנית דווקא מוסיפה לקריאה. קריאה בספרות הישנה, דווקא משום שהיא פועלת על פי נורמות אסתטיות שונות משלנו מאפשרת לעתים הנאה מיוחדת. למשל הנאה אסתטית. לעתים רחוקות יותר אני שואב הנאה כזו מקריאה בספר מימינו כי אני נשאב פנימה. בספר ישן אני פחות נשאב ולכן שם לב לדברים אחרים. את האיליאדה למשל בקושי קראתי ובקושי הבנתי בקריאה ראשונה. בשנייה יותר וגם יותר נהניתי. וכעת, בעיצומה של השלישית אני נהנה עוד יותר אבל גם סובל לעתים. צריך לדעת לאמץ סוגים שונים של הנאה. יש ספרים שקריאתם נמשכת חודשים ארוכים ואין רע בזה. כוחם אינו בהיסחפות אלא במקומות אחרים. לי אישית יש תחושה שהספרים הישנים פשוט נועדו להיקרא במשך זמן רב מאוד ולכן קשה לנו, הרגילים בספרות סוחפת ומהירה, להתחבר אליהם. באף ספר חדש לא חשתי את אותה תחושת גדלות והתפעמות שחשתי בקריאת האיניאדה או האיליאדה. עם כל הקשיים, אלו יצירות שפשוט הביאו אותי להתרוממות רוח לעתים (ולהתייבשות לעתים). זה שווה את המאמץ, תאמינו לי. צריך פשוט לנסות לקרוא אותם באופן אחר ועם הרבה הרבה סבלנות. אם הם חיכו 3000 שנה עד שנתחיל לקוראם הם יחכו עוד שנה עד נסיים. לא יקרה כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלמ"ג = אני לא מרים גבה? (או, אני לא מגלח גב?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת שכחתי להסביר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |