|
||||
|
||||
אוסטן משעממת בצורה שלא ניתן לתאר. וזה לא כי לשונה קשה אלא כי העולם שהיא מתארת הוא פשוט חסר התרחשויות. הייתי צריך להיבחן על "אמה" באחד הקורסים שלי. נשבע לכם, כמעט גוועתי במהלך הקריאה. כל מה שהם עושים שם זה לשתות תה ולטייל טיולי אחר הצהריים. אפשר פשוט להשתגע! בשם אלוהים, כמה תה יכול בנאדם לשתות? כמה יכול בנאדם להתבטל? כמה ריקני הוא יכול להיות? זה בערך כמו לראות אופרות סבון גרועות כמו "שכנים שכנים" או "קרוב רחוק". סיבוכים על סיבוכים של עלילות שכונתיות חסרות אירועים. אבל פה עוד צריך לקרוא את זה. בקיצור, סיוט. דוסטייבסקי הרבה יותר קשה לקריאה אבל גם יותר מעניין. דברים קורים, יש בלאגן. אצל אוסטן אין כלום! אתם יודעים, דרך אגב, שבחטא ועונשו יש איזה טריק מעניין. הוא זה שאיפשר לי בכלל לסיים את הספר. משום מה, דוסטוייבסקי קבע את חלוקת הפרקים כך שכל פרק מגיע לשיאו בסופו ואז נקטע. זה ממש מעניין. האפקט של זה, לפחות עליי, הוא שכל פעם שכמעט נשברתי ורציתי לקחת הפסקה באמצע הפרק זה בדיוק נהיה מעניין אז המשכתי ואז כשזה נקטע הייתי חייב להמשיך לפרק הבא ואז באמצעו זה שוב נהיה משעמם אבל לא עוצרים באמצע פרק ואז לקראת סופו... וכך סיימתי את הספר כולו. חשבתי שזה נדמה לי בכלל עד שמרצה שלי אישר את זה. טריק יעיל ביותר. |
|
||||
|
||||
נראה לי שהסיבה לקרשנדואים הקצובים האלה הייתה שהוא פרסם את הספר בהמשכים באיזה עיתון - כל שבוע פרק. ושמעתי איפשהו שהסוף נכתב לאור בקשות הקוראים, אחרי שדוסטוייבסקי חשב שהוא גמר עם הספר, אבל אני לא בטוח שאני מבין למה יש סיבה לחשוב שהסוף לא היה שם מלכתחילה. והאמת שזה מזכיר את הטכניקות של אופרות הסבון. |
|
||||
|
||||
שתי השמועות נכונות. הספר פורסם במקור כסדרה בהמשכים. הסוף אכן הוסף לדרישת הקהל לאחר מעשה, לפחות לפי דעתם של חוקרי ספרות רבים. למה יש סיבה לחשוב את זה? כי הוא מאוד מאולץ. נראה שהקהל רצה לדעת שהכל בא על מקומו בשלום, ומה בדיוק קרה לכל דמות, והסוף הוא מין תקציר מהיר של השנים הבאות, יחד עם פתרון שהתאים לרוח התקופה עבור הרוצח והזונה (לעומת הקטעים היפיפיים בפרקים המקוריים שבהם רסקולניקוב וסוניה יושבים ביחד בחדרה וקוראים בתנ"ך לאור הנר, תמונה שהיתה קשה לעיכול עבור קוראי התקופה). |
|
||||
|
||||
אם ככה, אז אולי גם הסוף של האידיוט והאחים קראמאזוב נכתב לאחר מעשה, כי הם די מזכירים את הסוף של החטא ועונשו (ואני מקווה שהזיכרון שלי בסדר פה). רמזתי לזה קודם, כשכתבתי 'יש סיבה לחשוב שהסוף לא היה שם מלכתחילה,' וכיוונתי לזה שנראה לי שכל הסופים של דוסטוייבסקי די מתאימים למה שאפשר לצפות מנוצרי רוסי, ויותר מזה, הם כמו מוסר השכל. הסיומים האלה סוגרים את הסיפור כמו גמול העולם הבא. אם הוא באמת סיפח אותם לסוף כדי לעשות עוד כמה גרושים אז הכבוד שלי אליו, שהיה גדול מלכתחילה, גדל בעשרות מונים, וממלא אותי בשמחה קודרת ומרושעת. |
|
||||
|
||||
כל הסיפור נכתב כדי ''לעשות כמה גרושים'' - הוא פורסם בעיתון בשכר. הסיום נכתב, ככל הנראה, כדי לרצות את העורכים והקהל. הרעיון הכללי הוא שכל הספרים של התקופה סגרו קצוות בסיום, שוב, בהתאם לצורך בגמול, עונש, ובשביעות רצון הקהל והעורכים. ב''בחטא ועונשו'' דוסטוייבסקי מצליח לצאת בגוף העלילה מהתפיסות המקובלות של גמול ועונש, ורק בסוף חוזר בחזרה לדפוסים המקובלים. |
|
||||
|
||||
היה במחנה עבודה בסיביר וחזר בתשובה והפך להיות נוצרי אדוק. החטא ועונשו נכתב לאחר התקופה הזו. לכן זה רק סביר שסופו יהיה כפי שהיה וכך גם סופם של ספריו האחרים. |
|
||||
|
||||
אגב, לספר בכלל צריך לקרוא ''חטא ועונש'', וגם זה לא בדיוק נכון, בגלל אי התאמות בין השפה הרוסית לשפות אחרות, כולל אנגלית ועברית. אבל אולי אני לא זוכר נכון מה שהוא אמר לי. לא משנה. |
|
||||
|
||||
כאן: דיון 92 - פסקה חמישית מהסוף ("בכלל, נראה לי..."). |
|
||||
|
||||
''מלחמה ושלום'' סבל אפילו יותר מהתרגום. בגלל בעייתיות במעבר בין רוסית קלאסית לרוסית המודרנית, המילה שהיתה במקור ''עולם'' או ''חברה'' תורגמה בטעות ל''שלום''. |
|
||||
|
||||
יצא לי לאחרונה לדבר קצת עם ידיד אשר היגר מרוסיה על הרוסית הקלאסית (הוא קרא לה: רוסית צארית), והבנתי ממנו כי התרגום בין שתי השפות מתמצה בשינוי האותיות, משום שברוסית הקלאסית אותיות שונות סימנו צלילים שונים, אך המילים עצמן היו זהות מבחינת הצליל והמשמעות שלהן לאלו שברוסית המודרנית; מההודעה הזו משתמע שלא כך הוא. האם מישהו יודע מה הם ההבדלים בין השפות הללו? אגב, השיחה התפתחה בעקבות היתקלות משותפת שלנו בעותק של "החטא ועונשו" ברוסית הקלאסית, שלטענתו מקומו שייך במוזיאון. |
|
||||
|
||||
ואני אביא את דבריו כלשונם, כדי למנוע טעויות העברה: The problem is the letter i in Russian: There used to be two letters, one looking like i and the other looking like a vertical reflection of the letter N (written like u in handwriting). They sound absolutely the same. There is exactly one pair of words in the [Classical] Russian language that are distinguished by the choice of i, and these are mir and mi(u)r. After the revolution, the letter i was replaced with the u, so both words got mapped into the same spelling.
Mip means world, or society Mup means peace (the letter p is Russian for r) So Voina i Mir (meaning War and Society) got mistranslated into War and Peace. |
|
||||
|
||||
שאלתי שתי קומאראד וקבלתי שתי תשובות זהות - התרגום לאנגלית זהה לשם הרוסי. |
|
||||
|
||||
נו, ואתה מתלונן? תאר לעצמך איך זה היה ממש *לחיות* את החיים האלה, עבור בעלי האחוזות באותה תקופה... ואותי היא לא משעממת בכלל. היא מתרכזת בחיי הנפש, בניואנסים הקטנים, בטקסים חברתיים ובסטיות קטנות מהם - ליתר דיוק, היא בוחנת עד כמה אפשר לסטות מהטקסים האלה. סטיות שנובעות לפעמים מחוסר ברירה (ניסיון לשמור על המעמד גם לאחר שהמשפחה יורדת מנכסיה), לפעמים מיוהרה (אמה תוקפת את בת העיירה הטיפשה) ולפעמים מרצון לשלוט באחרים (שידוכים כפויים למשל). השעמום האינהרנטי היה בנוי לתוך חייהם של כל האירופים העשירים מאז ימי הביניים ואילך. אבל זה שאין רצח בעמוד 17 לא אומר שהספר משעמם. עניין של טעם. |
|
||||
|
||||
דווקא לא היה אכפת לי לחיות את החיים האלה באותה תקופה. מה רע? כל היום סתלבט. אז היה לי זמן לקרוא את כל הקנון מהערבי חמש פעמים. למעשה, גם החיים היום או למעשה חיים של כל אדם קטן ורגיל בכל תקופה שהיא לא שונים בהרבה. במה אנו שונים מאמה? אותם חיים קטנים וחסרי אירועים. אבל בשביל זה הסופר הוא יוצר ולא צלם ואני מצפה ממנו שיעשה משהו קצת יותר מעניין מן החיים הרגילים. ואם הוא רק מתאר לפחות שיבחר משהו שראוי תיאור. אבל כנראה שזה באמת עניין של טעם. אף שלא פגשתי אדם שנהנה מאמה. מדוסטוייבסקי דווקא רבים מחבריי נהנו. |
|
||||
|
||||
הנה, פגשת אותי. אנחנו לא שונים מאמה. החיים של כולנו אפורים, עם הבזקים חיוורים פה ושם. אבל זה לא משנה לעניין הספרותי - הכוונה של ג'יין אוסטן היתה להראות איך האנשים האלה, באותו שעמום מסוג מסוים, מנסים ליצוק תוכן לחייהם, שהוא מעבר לשגרה ולטקסים החברתיים. אבל אתה אומר שאתה מצפה מסופר "לעשות משהו קצת יותר מעניין מן החיים הרגילים". אז מה, כל זרם ריאליסטי פסול בעיניך? ואגב, ספרי ג'יין אוסטן הם לא ריאליסטיים טהורים - הם ארוגים יפה בתבניות מהודקות של גיבורים ועלילה, מין סיפורי מוסר ידועים מראש שכאלה, ובכך התענוג. מצד שני, אין בהם את השטחיות והקלישאתיות של אופרות סבון כמו שטענת קודם. המרקם אצל אוסטן הרבה יותר עדין ואנין, מלא הומור דק. להפך, אופרות סבון יכולות היו להזכיר לך את אוסטן, בדיוק מפני שהן נסיונות - מוצלחים יותר או פחות - לתאר חיי נפש. |
|
||||
|
||||
הזרם הראליסטי נמדד בכך שאופן התאור שלו הוא צמוד מציאות בצורה רבה יותר מהרגיל. אין זה אומר דבר על מה מתרחש בו אלא רק על אופן תאור ההתרחשות הזו. גם אבא גוריו הוא רומן ראליסטי מובהק. אז מה? יש בו התרחשויות בשפע, כך גם ברומנים אחרים. ראליזם לא נמדד בהתרחשויות שהוא מייצר אלא באופן שהוא מתאר אותן. ראליזם הוא בכלל סיפור מסובך. אמנם הזרם הראליסטי הוא מונח שמתאר את הספרות בסוף המאה ה-19 באירופה אולם ראליזם כשלעצמו הוא ז'אנר שאינו תלוי זמן ומקום והגדרתו מסובכת הרבה יותר. מי יקבע מה יותר ראליסטי? עד כמה תאור צריך להיות מפורט כדי להיות ראליסטי? מהו הבסיס להשוואה? האם הראליזם נמדד באופן התאור או בכך שהקורא מקבל את הדברים כראליסטים, כמתקבלים על הדעת? ומה לגבי טולקין? האין כתיבתו ראליסטית לעילא אולם תכניה הם בדיוניים? זה עסק די מורכב. אבל, על טעם אין מה להתווכח. אם את נהנית מאוסטן, אשריך. הלוואי עליי. אולם נימוקך מדוע סיפוריה אינם ראליסטיים אינו ברור לי:"ואגב, ספרי ג'יין אוסטן הם לא ריאליסטיים טהורים - הם ארוגים יפה בתבניות מהודקות של גיבורים ועלילה, מין סיפורי מוסר ידועים מראש שכאלה, ובכך התענוג". למה, הרומאן הראליסטי אינו מהודק בתבניות של גיבורים ועלילה? להפך, היצירה הראליסטית, בתוקף היותה כזו מתעקשת על תבנות הדוק. למעשה, לפי אחת הדעות, התפוררותה של ההתעקשות הזו במאה העשרים היא שמאפיינת את הרומאן המודרני. אבל זו כבר אופרה אחרת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |