בתשובה לאריק, 04/01/16 18:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אין לכם מושג כמה זקן אני מרגיש שכשאני קורא את כל ההגיגים האלה על אופרת חלל חסרת טעם, ריח וחוש מישוש. יוחזרו באק רוג'רס, פלאש גורדון וג'ון קרטר (שלא להזכיר את ביל קרטר1, כי הוא מאופרה אחרת)! _______________ 1- ואפרופו ביל, רק לאחרונה למדתי שבוּק ג'ונס האגדי הוא בכלל Buck! מי היה מאמין שחייתי כל חיי בשקר? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד אתה לא מחזיר את ג'ימי קרטר, דיינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפלאות ה U המתורגמת אוטומטית לשורוק אכן מסגירות את הדור שלך. אני בדיוק על התפר- לא הבנתי איך מייקל דאגלס הוא הבן של קירק דוגלס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, מצחיק גם שפעם קראנו לגאליבר ''גוליבר''. (הצצה חטופה במשהו בטלוויזיה היום, ונפל לי האסימון הזה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גאליבר בארץ הגומדים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה צחוק, גאליבר! זה היה נעוץ אצלי כל כך עמוק שהלכתי ליוטיוב לבדוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם אני בהלם מהגילוי הזה. אבל אם כבר הזכרת את "פני מועדות לכוכבים" - ספר מופת שעשוי להיות סרט מופלא, אבל תחת הבמאי הנכון. לדעתי יש בספר הקצר יחסית1 הזה מספיק אירועים ועלילה גם לשני סרטים. 1 פעם, בתור הזהב של המד"ב, ידעו לכתוב מאסטרפיס בפחות ממאתיים עמודים בכריכה רכה. היום, אם סופר לא מוציא ארבע מאות עמודים לפחות, כנראה שהוא לא ראוי לפרסום. תופעה שאגב מתפרשת על פני עולם הספרות, הקולנוע והמוסיקה הפופולרית כאחד. שוברי קופות היום עוברים בקלות את השעתיים ואף נושקים לשלוש לעיתים, אלבומי מוסיקה מכילים 70 דקות, ועל ספרים שממדיהם כמעט קוביתיים כבר דיברנו. חבל רק שהאיכות לא מתרחבת באותה מידה, כך שהאיכות הסגולית יורדת ויורדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, מסכים ומסכים. גם הנובלה- לא סיפור קצר ולא אריך נגן- תמיד היתה בבת עינה של סוגת המד''ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבמאי הנכון? האם זה יהיה ג'ורדן ווגט-רוברטס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנצל את תגובתך כדי להתלונן פומבית: מזה זמן אני מחפשת ספר מד"ב, קלאסי או עכשווי, שייתן לי חוויה דומה לזו של ספרי קליפורד סימאק או פיליפ ק. דיק - מד"ב ממש (לא פנטזיה!) עם ניחוחות אקזיסטנציאליסטיים, רגשות עזים ועומק פילוסופי. בקיצור, מוכר חביב אחד המליץ לי על "פניי מועדות לכוכבים" וכמובן כשל בהמלצתו. קראתי, הערכתי, אבל זה כל כך לא מה שרציתי לקרוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 435973 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאיזה מהם אתה מתכוון? את אדאמס אני מכירה, גם את ניבן. חולית הוא לא מד"ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממתי חולית זה לא מדע בדיוני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וטוב שגללתי עד סוף הפתיל המקושר, כי התכוונתי לכתוב שם תגובה שהיתה יוצאת שחזור מדויק של תגובה שכתבתי לפני שמונה שנים. רצון חופשי מיי אס, לוחצים על אותו כפתור ומקבלים אותה תוצאה. חרממפפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שרצית "ממנטו" של נולאן וקיבלת קיל ביל של טרנטינו, לא פלא שהתאכזבת. זה אתגר לא פשוט שראוי למחשבה יותר מעמיקה, אבל חצי מהשרוול - אולי "הסירנות של טיטאן" של קורט וונגוט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, מכירה (כמעט) את כל מה שוונגוט כתב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קלאסי ולא עכשווי, אבל אני ממליץ על Dying of the Light של ג'ורג' מרטין (לא יודע אם תורגם לעברית). למרות המוניטין של הסופר, לא מדובר בפנטזיה אלא במד"ב, עם הרבה רגש ולא מעט פילוסופיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את קורדוויינר סמית והרלאן אליסון בטח כבר ניסית. אולי חלק מסיפורי טד צ'יאנג יתאימו (דוגמא שהיא דווקא בכיוון קצת אחר). אגב, אם כבר משווים, לדעתי הכתיבה של קליפורד סימאק מייצגת גישה בדיוק הפוכה מ"פני מועדות לכוכבים" (וגם מאוד שונה מפ-ק-ד). הגיבורים של סימאק פועלים מתוך אהבת אדם וכבוד לזולת ולמין האנושי, בעוד אצל בסטר כל הגיבורים פועלים ממניעים של שנאה, נקמנות ואנוכיות (שנאתי שנאה עזה את כל הדמויות ב"פני מועדות לכוכבים"). אצל פ-ק-ד הדמויות מגששות באפלה, אין להן באמת מושג מה קורה, ובעצם אולי גם מה שקורה לא באמת קורה. בעצם מה לגבי סטניסלב לם (בכיוון "סימאקי")? בטח כבר קראת. אבל אולי "פיקניק בשולי הדרך" של האחים סטרוגאצקי (בכיוון קצת "דיקי")? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני נהנתי מצ'אנג, יש לי ספר של סיפורים קצרים שלו בעברית ("סיפור חייך וסיפורים אחרים"). דומני שברקת טענה בדיוק את זה - שסימאק ו"פני מועדות לכוכבים" הם מאד שונים (מה עם רובין? לא הצליחה לעורר קצת אמפטיה?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ''פיקניק בשולי הדרך'' היה מצוין בעיני. את לם אני מכירה (לא הכל כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לגבי "המנון לליבוביץ"' (וולטר מילר)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קניתי לפני זמן במחיר מופקע והעברתי הלאה - גם אם זה ספר "גדול" כפי שטוענים, היו בו כל כך הרבה ניטפוקים1 ולא הצלחתי להיסחף בו (רק להעריך אותו). אני ממש מעריכה את העובדה שאתם מתאמצים ושולפים שם אחד בכל פעם. אבל דווקא זה מייאש אותי: האם זה אומר שאין הרבה ספרי מד"ב כאלה ושאני נודדת כמו גיבור של דיק בחיפוש אחר קיבוץ על המאדים? 1 למשל, מתוארת תרבות ששכחה את רוב הידע הטכני שלה ומתחילה מאפס. ולמרות זאת כולם שם שולטים ברזי הכנת הגבינות הקשות למיניהן (חלק בסיסי בתפריט הדמויות בספר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תכלס, כן. דיק וסימאק הם יוצאי דופן, הייתי מכניס איתם את קורדווינר סמית'. הרי שרשיו של המד"ב בחוברות פאלפ. הכהנים הגדולים סילברברג ואסימוב תמיד בנו דמויות מקרטון, וניבן בעקבותיהם. לרובוטים של אסימוב היתה בדרך כלל יותר אישיות מאשר לדמויות האנושיות כמו דוקטור קאלווין, והסיפורים שלו עוקבים בעיקר אחרי החוקים של ספרות מתח בלשית ולא של רומן. גם החייזרים של ניבן פועלים ברוב המקרים על פי תכונותיהם המפורסמות כמו AI גרוע במשחק מחשב (אבל אני מת על ניבן). דווקא ניבן המוקדם ("מגונן") יוצא לדעתי יותר מהקופסה. היינלין השוביניסט, אנחנו יודעים. ויש את אופרות החלל (כמו מלחמת הכוכבים)- ולדעתי סדרת חולית היא מהטובות שבהן, אם לא הטובה מכולן. יש את הכותבות הנשים כמו קוני ויליס. אהבתי את "המשכוכית" אבל לא כל כך את האחרים. אם את רוצה אקסיסטנציאליזם אז Passage אני לא סבלתי אותו, הוא נמרח ונמרח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכירה את סמית' אבל נשמע מעניין ואבדוק, תודה! נזכרתי עכשיו גם בגרג איגן (מצוקה, מוזיקת דם) שנוגע בתת-תת-ז'אנר המבוקש די בהצלחה. גם אני אהבתי את המשכוכית וזה מפני שהוא קצר ולא מסתעף לעייפה בשפע פטפטנות, כרגיל אצל ויליס... את שאר הפתיל המרתק אקרא אח"כ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי יש את Axiomatic של איגן, קובץ סיפורים קצרים שהטובים בהם שייכים לדעתי לתת-הז'אנר המבוקש - חלקם מאד מרחיקי לכת. מה שקצת הפריע לי אצלו (וייתכן שגם הקריאה באנגלית השפיעה) זה ש - אולי כמו המד"ב הקשה הקלאסי - בבואו לתאר רגשות אנושיים הוא עושה עבודה פחות טובה מאשר בתיאור העולמות המאתגרים פיזיקלית/ביולוגית/פילוסופית שהוא בונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איגן הוא כנראה גאון אמיתי, עד כדי כך שרעיונות מחלחלים מהמדע הבדיוני שלו אל המדע הקונבנציונאלי, בניגוד גמור לכיוון הזרימה הרגיל. אבל המד''ב שלו קשה עד כמה שמד''ב יכול להיות קשה, ולמרות שהוא אוהב לעסוק בתודעה (וסימולציות של תודעה...), אני לא בטוח שהכתיבה שלו היא אקזיסטנציאליסטית במובן אליו ברקת התכוונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שקצת מטריד בסיווג של ברקת זה שהוא עשוי להיות כל כך ספציפי, שרק שני אלה שהגדירו אותו אצלה - דיק וסימאק - יענו היטב על הקריטריונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשיטוטי בעקבות ההנחיות של ברקת הגעתי לבבל 17 של סמואל דילייני, ומסתבר שיש לי חור בהשכלה. קראתי אחרים של דילייני ולא התלהבתי, אבל כאן יש פוטנציאל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני די הרבה שנים קראתי משהו של Gregory Benford ונהניתי מאד. אני לא זוכר את שם הספר ולא את תוכנו, אבל החלק הפיזיקלי היה מעוגן במציאות1, כראוי לסופר שהוא בעצם אסטרופיזיקאי. דודה ויקי תשמח לספק לך קצת פרטים שאולי יעזרו לך להחליט אם זאת כוס התה שלך. ___________ 1- לפיזיקאים: עד כמה שאני זוכר ה"דמיון" בחלק הפיזיקלי היה באפשרות לא לזרוק לפח פתרון מסויים ("גל מקדים"?) שנהוג כן לזרוק אותו לפח כי הוא לא מסתדר עם תורת היחסות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! אחפש אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, שאלה ממש טובה. אני קצת חולק על אריק וסבור שז'ול ורן שקדם הרבה לארתור סי קלארק ואסימוב הוא מד"ב פאר אקסלנס. ומי שירצה להרחיב בודאי יזהה את הפתיל המוביל מתיבת נוח והאודיסאה אל מחזור אופרות החלל "מלחמת הכוכבים". אולי עדיף לך לקחת את הסיפור (ההיסטוריה) של המד"ב ולכתוב ספר על הנושא. בטח לא חסר חומר לספר הזה והוא יכול להיות מוצלח מאד. א. קצת הגבלת את טווח הדיון כאשר הגדרת "לא פנטסיה" ולכן אני חושב שצריך לומר משהו על הכוכבת הראשית של הז'אנר הזה והיא הטכנולוגיה. נראה שהתאור של הגיבורה הראשית בספרי המד"ב hardcore עוקב אחר תולדות הציביליזציה שעברה מן העידן המודרני (בו הגיבורה הראשית היתה צעירה יפה ומבטיחה לפתור את כל בעיות האנושות על הצד הטוב ביותר) אל העידן הפוסט-מודרני שפרץ באוגוסט 1945 (ובו הגיבורה הראשית כבר מבוגרת, עגמומית משהו, ולפעמים אפילו זדונית ומורבידית). ב. העידן הזוהר שבצבץ בדיון כאן (במחצית השנייה של המאה ה-20 מראשית עידן החלל ועד מלחמת המפרץ) היה כנראה מין התפרצות הר געש שסימנה גם את המעבר מן המודרני האופטימי אל הפוסטמודרני הקדורני וגם אולי את קיצו של עידן הזוהר של כתיבת המד"ב. בסיומו של עידן זה הז'אנר נראה שנדד אל המחוז הטבעי יותר שלו, הקולנוע. בלאו הכי רוב הסיפורים ובפרט הקצרים של עידן הזוהר היו יותר קרובים לתסריטים (ע"ע אסימוב). בכך השלים הז'אנר מעגל שלם שכן ה"אודיסיאה בחלל" של קלארק נולדה כתסריט ורק אח"כ הפכה לספר. ג. כמו שכתבו כאן סדרת "חולית" היא חשובה בסאגה הזו. אני לא בטוח שנהנית/תהני בקריאה, משום שגם אם הסדרה הזו מנסה להעמיק באיפיון הספרותי והפסיכולוגי של הדמויות והתרבויות, ההצלחה הספרותית לא גדולה. (לא לחינם מדברים ומשערים הרבה על חלקו המצומצם של פרנק הרברט בכל ספרי ההמשך הרבים של הסדרה). יחד עם זאת כל קורא, יזהה מייד את האם הגדולה של הסדרות הקולנועיות "מלחמת הכוכבים" ואף "שר הטבעות". ד. הגנום המשותף (כפי שהוא משתקף בחולית), של ספרות הפנטסיה וספרות המד"ב, היא אחת מן הסיבות המסבירות עד כמה הדרישה שלך "לא פנטסיה" היא בלתי טבעית. אם לדייק, המד"ב הטכנולוגי הוא חוטר צעיר ופורה שיצא מגזע העץ הותיק והענף של ספרות הפנטסיה. לכן כל כך טבעי שכאשר הענף המד"ב הולך ומצטמק, האנרגיות הללו נשאבות חזרה לשאר ענפי עץ הפנטסיה (שר הטבעות, משחקי הרעב, הערפדים למיניהם). נראה שמה גמר את פריחתו של הענף המד"בי הוא שהמציאות האקולוגית סגרה את הפער אל המד"ב הפוסט מודרני המבשר רעות. העגמומיות צופת העתיד אינה נוטה לנחם עצמה בדיסטופיות טכנולוגיות. ה. שימי גם לב, שהסופר פיליפ ק דיק, שגם את הכרת בו כאחד מן המאסטרים של המד"ב, והוא בודאי מן הספרותיים יותר שבהם, הוא קצת סוכן כפול בדואליות מד"ב-פנטסיה. הפאן הטכנולוגי אצל דיק נוטה מאד לצד הפסיכולוגי והנפשי ולאו דוקא לצד החדשנות הטכנולוגית-גאדג'טאית. מדובר בעצם בפנטסיה המתחפשת למד"ב. ו. ואם דברנו על ההגירה לקולנוע, מה דעתך על Ex Machina (film) [Wikipedia]. לדעתי הכי קרוב למה שבקשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון - ה"אודיסיאה בחלל" של קלארק נולדה כסיפור The Sentinel שרק אח"כ הפך לסרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. לא קראתי את ויקיפדיה בתשומת לב מספיקה. ננסה לתקן: ה"אודיסאה בחלל" היתה תסריט שכתבו קיובריק (הבמאי) וארתור סי קלארק שהתבסס על סיפור קצר של קלארק "הזקיף". במקביל לכתיבת התסריט כתב קלארק גם את רומן המד"ב "אודיסיאה בחלל: 2001". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חולית אינה "האם הגדולה" של שר הטבעות ולו רק משום שהאחרונה נכתבה כעשור לפני הראשונה (מעבר לכך שכל יצירת "הארץ התיכונה" התחילה עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה וההוביט יצא לאור בשנות ה30). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק לחלוטין. והקישור שלי בין ''חולית'' לבין ז'אנר הפנטסיה המודרני ''רעוע'' ביותר מהיבט אחד. למעשה רמזתי על כך באומרי שהפנטסיה (כולל סוגת המד''ב הטכנולוגי) בעצמו נובע מן המעיין של האודיסיאה הקלאסית וכו'. מה שהייתי צריך לכתוב, הוא על היחודיות של ''חולית'' כחוליה מקשרת בין העץ (ספרות הפנטסיה) לענף המד''ב. בצורתו ובנושאיו ''חולית'' הוא כבר אופרת מד''ב כמו מלחמות הכוכבים, אבל ברובד הספרותי שלו הוא ספרות פנטסיה ומיתולוגית, ממש כמו טולקין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ו. ממליץ מאד על הסרט המוזכר, וממליץ עוד יותר לא להסתכל בערך הויקיפדיה שלו - ויקיפדיה טורחת לפרט את העלילה על ההתחלה ולקלקל את חווית הצפייה. ככלל, כשמקשרים לסרטים, עדיף לקשר ל-IMDB ולא לויקיפדיה, בעיקר מהסיבה לעיל, אבל לא רק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוחה לגבי התזה שלך, ש"המד"ב יצא מתוך הפנטזיה". המד"ב אמנם נוצר בד בבד עם התפתחויות טכנולוגיות 1 אבל לא יכול היה אחרת. מרגע שנולדה טכנולוגיית השיבוט, למשל, אי אפשר היה להסתפק באמירה "פרנקנשטיין יצר גולם במעבדה שלו" והיה צורך להיכנס לפרטים שאינם כוללים סתם לחיצה על כפתורים (או בעידן קודם, כתיבת השם המפורש או שיקויים של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד). אותו הדבר לגבי מסע אל הירח. ז'ול ורן היה פטור מפרטי הפרטים, כותבי שנות השישים כבר לא. אבל בהחלט יש משהו בטיעון שלך לגבי עיתוי כתיבתן של דיסטופיות ואוטופיות. כשמדורי העיתונים מציגים לנו גידול חסה בחלל, בתים חכמים, מכוניות ללא נהג וכולי, וטכנולוגיות תקשורת משמשות טרוריסטים פונדמנטליסטיים, מה אפשר לחדש?2 אולי לכן, היום האתגר הגדול של מד"ב, המבוסס על טכנולוגיות שמסירות את הקסם מן העולם, הוא לנסות להשיב את הקסם הזה באמצעים אחרים (דרך דמויות משמעותיות, דילמות חדשות וכולי). אגב שאלתי המקורית: לא יודעת לנמק את ההסתייגות (הרגשית) שלי מפנטזיה. אני מאוד אוהבת סיפורי אגדה קלאסיים ומעשיות למשל, מכל המקורות ההיסטוריים האפשריים, וגם אפוסים מיתולוגיים. אבל כשמישהו כותב אפוס עכשווי עם מפלצות ומכשפים וממלכות בעלות שמות אקזוטיים, זה לא זה. אפשר להמשיך ולהקשות מדוע מפלצת חייזרית מקובלת עלי רק כשקוראים לה EPRR-0205-X אבל ככה זה. גדלתי על "אני, רובוט" ו"הצלם" והכל מסתעף משם. (לגבי "ספר על הנושא" - ספר כמו שתיארת לא אכתוב, אבל נתת לי רעיון לפרויקט אחר ותודה על כך). 1 כתבתי על זה משהו פעם מזמן: https://avivamishmari.wordpress.com/2003/06/27/%D7%94... 2 יש לי עוד תהיות שלא קשורות הנה כלל, למשל האם טרנס-הומניות היא מציאות הכרחית שאליה אנחנו צועדים או שהתחזית הזו תימוג כמו שנמוגו התקוות למושבות אוטרקיות בחלל או על הים, אבל זה נושא לדיון אחר. 3 3 וכמובן, איפה הוא המקום לדיון אחר אם לא כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך אחדד ואדגיש את התזה שלי, משום שהיא נגדית לדברייך. המד"ב לא רק יצא מספרות הפנטסיה (ו"חולית" הוא בעיניי ספר פנטסיה המתחפש למד"ב) אלא יתר על כן: מי שרוצה לכתוב על סוגת המד"ב הטכנולוגי וקובע "לא פנטסיה" בהכרח יכשל. משום שספרות פנטסיה ומיתולוגיה, היא המתודולוגיה שבחרו סופרי המד"ב כדי להרכיב עליה את החוטר שלהם. גם ז'ול ורן וגם סופרי המד"ב של "עידן הזוהר" בחרו בז'אנרי ספרות פופולאריים, כדי להרכיב עליהם את הכתיבה על החדשנות הטכנולוגית (רומן ההרפתקאות ורומן הפנטסיה בהתאמה). אלא שהקשר בין סופרי המד"ב היותר מוצלחים לבין סביבת הפנטסיה (טולקין, "חולית") שממנה יצאו, היה כל כך מהותי ועמוק, שספרות המד"ב שלהם אינה בבחינת ז'אנר חדש ונפרד, אלא היא עצמה חלק מז'אנר האם ("מלחמות הכוכבים", "מסע בין כוכבים"). ז'אנר המד"ב הטכנולוגי נולד כתאומים לא זהים. אח אחד היה סופר שרצה לכתוב על חידושים טכנולגיים בצורה פופולארית ומושכת לקהל הבלתי מדעי. האח האחר בכלל רצה לכתוב על נושאים חברתיים ופסיכולוגיים (על הציוילזציה שלנו ולא על ציוילזציות חוצניות) במסווה של רומן על חדשנות טכנולוגית. וממילא מ-1945 כבר היה ברור שעידן הטכנולוגיה הוא מרכיב מרכזי במבנה החברתי-נפשי של הציוילזציה. בפרט תחת הגדרות החיפוש שלך ובכלל, ברור שהאח השני היה הסופר היותר מוכשר. וממילא גם האח הראשון שעיקר מעייניו בטכנולוגיה החדשה, נאלץ תחת חוקי הז'אנר בתוכם כתב (הרומן הבדיוני) להסתגל לחוקי הז'אנר של ספרות הפנטזיה. שימי לב, שרוב הסופרים שעלו כאן בדיון כוונו לכתוב על הציוילזציה שלנו ופחות על עתיד טכנולוגי לוט באפילה. לארי ניבן הוא דוגמה נגדית. לארי ניבן התעניין בעיקר בחידושים הטכנולוגיים ובמשמעותם, אבל גם ברקע הכתיבה שלו יושבת תבנית ארץ מולדתו (השמרן החדש של ארה"ב שהתחיל בשמאל של הקנדים ונדד לאט אך בטוח אל הימין החדש בנוסח ריגן). בהתאמה, גם הבנתי שניבן הוא אחד מהפחות חביבים עלייך ושימי לב שהוא דוקא מייצג את סופרי המד"ב שהתרחקו מאמא פנטזיה. לסיכום, רעיון טוב ומפרה, הוא להתרחק מטולקין ומ"חולית" כהורים הביולוגיים של ספרות המד"ב. יש ללכת עד ל"אודיסאה" של הומרוס כדי לאתר את המאגר הגנטי של הספרות הזאת. הנה כי כן כל סופרי המד"ב שאבו מן המעיין הזה, גם ז'ול ורן ובני דורו מרומן המסע וההרפתקאות וסופרי המד"ב מעידן הזוהר (1945-1995) מספרות הפנטסיה היותר חדשה. כאשר כתבת "לא פנטסיה", ניפית 90% מן הסופרים שאותם יצאת לחפש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניות דעתי טולקין לא נחשב על ידי אף אחד כמעט כאחד מאבות המד"ב. אפילו לא דוד רחוק. אתה מוזמן לעיין בויקיפדיה (בערך מדע בדיוני) לאישוש העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, לכל הפחות לא התכוונתי לומר משהו כזה. בעיקרון הצעתי לחפש את האבות הגנטיים של ספרות המד"ב רחוק יותר (האודיסיאה היוונית וכו'). לחפש את האב הגנטי של המד"ב בסביבת טולקין משול לחיפוש האב הקדמון של ההומו סאפיינס בין מיני הקופים הפרימטים החיים היום. מה שכן רציתי לומר, הוא שאי אפשר לפספס את הקשר בין אופרות המד"ב בימינו (מלחמות הכוכבים ומסע בן כוכבים) לבין המיתולוגיה-פנטסיה של טולקין. המשותף המרובה אינו נובע דוקא מקשר אבולוציוני ישיר, אלא בעיקר מכך שהמד"ב העדכני הזה אמץ/יצא מסביבת ספרות הפנטסיה הישנה יותר. הקשר האבולוציוני הישיר יכול להיות דרך ספר אחר (ושוב אנו חוזרים ל"חולית"). מה שאני בכל זאת נאלץ לעשות בעקבות מה שכתבת הוא לשקול מחדש את התזה שהצעתי לברקת (ספרות הפנטסיה כז'אנר האב הבלעדי של ספרות המד"ב). יכול להיות שספרות המד"ב הקלאסית של עידן הזוהר שלה (1945-1995) צמחה מתוך יותר מז'אנר אחד. הרברט והיינליין שאבו יותר מספרות הפנטסיה ואילו אחרים היו קרובים יותר לז'ול ורן או למחברים פילוסופיים-חברתיים כמו אלדוס הקסלי או תומס מור. אם כך, מעניין מדוע המד"ב הקולנועי של המאה ה-21 הולך כולו בנתיב הפנטסיה? יתכן שההסבר הוא בסיפור הידוע לפיו המוגולים של הוליבוד חשבו שהצופה הממוצע של סרטיהם הוא בן 12-15 ולכן סרטים שאינם מתאימים לגיל הזה לא יצליחו בקופות / יכסו את ההשקעה. מן הסתם צופים בני הגילאים הללו פחות מתעניינים באספקטים הסוציאליים-חברתיים של הסרטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי האינטרנט גבינת גרוייר מיוצרת מאז המאה ה- 12. את חושבת שזה מתקדם מדי עבור הרמה הטכנולוגית שבספר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. הם בקושי זוכרים איך לקרוא שם, ועיקרי הדתות המרכזיות נשכחו. ורק המתכונים נשמרו? או שמישהו זכר את המתכון לגרוייר אבל שכח מי זה ישו? בכל מקרה זה מובא בלי הסבר ולדעתי זה פשוט גליץ' לא מכוון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי מציע כמה (רוב הסיכויים שאת כבר מכירה אותם..): אורסולה ל גווין: - המנושל - צד שמאל של החושך ה ג וולס (כן, ענתיקה. אבל מעניין לקרוא ולהרהר בתקופה שבה זה נכתב) - היחידי שאני יכול להמליץ עליו זה "מזון אלים", אבל יש כמה שעוד לא קראתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שזה בדיוק מד''ב, אבל ''כריש זיכרון'' של סטיבן הול יכול להיות בכיוון. אני נהנתי ממנו ברובו, גם אם הוא לא בשורה אחת עם וונגוט או דיק לטעמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן ספר טוב, רק שאני לא רואה איך אפשר לקרוא אותו בפורמט דיגיטלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני לא הכתובת, שכחת שאני מחבק עצים מתים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, קראתי את ''המנושל'' המצוין וגם את ''כריש זיכרון''. האחרון הוא דווקא ספר שמעיף את המוח, כלומר מבריק אינטלקטואלית, אבל מומלץ לא פחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה בשולי הפתיל. איזה סופרי מד"ב לא כותבי אנגלית בולטים יש או היו? סטינסלב לם, כמובן. ורן החלוץ. עוד מישהו? קלווינו ובורחס לא לגמרי לא שייכים לז'אנר אבל בהחלט לא בתוכו. ואם הז'אנר כל כך אנגלוצנטרי, למה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על הדעת עולים יבגני זמיאטין שהשפיע על האקסלי ואורוול, ארקאדי ובוריס סטרוגאצקי וקרל צ'אפק שהמחזה שלו R.U.R. (שבו הומצאה המילה רובוט לראשונה) איננו אלא מלודרמה מיושנת אבל המלחמה בסלמנדרות שלו הוא אחד מספרי המד"ב הנפלאים ביותר. הסיבה שהמד"ב, כמו הרוק, הוא בעיקרו אמריקאי עם סניף בריטי היא שרק שם גובשו היצירות התואמות להגדרת הז'אנר (שנכתבו ברחבי אירופה ואמריקה מאז תחילת המאה ה19) ונכתבו חדשות נוספות במסגרת מגזיני הפאלפ שהגדירו גם ז'אנרים אחרים: סיפורי אהבה, ספורט, אימה ומערבונים. (ז'אנר הבלשים היה קיים עוד לפניהם בעקבות הצלחת שרלוק הולמס ודומיו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי אפילו מוחק את הסיוג "סניף בריטי". האקסלי ואורוול (אפשר להוסיף גם את ר.ל. סטיבנסון ומרי שלי ואפילו ארתור סי קלארק) הם דוגמאות לסופרים חברתיים המתחזים לעתידנים (ומקורות ההשראה שלהם היו תומס מור ג'ונתן סויפט ואפלטון ולא ז'ול ורן). האנגלים להבדיל מצטיינים דוקא בענף הטכנופוביה (ע"ע סויפט, טולקין ויש אומרים אף הנסיך יורש-העצר צ'רלס) עם נטייה למיתולוגיות סיפורי מסעות ופנטזיות. אפשר להזכיר כאן את האמרה המשעשעת של ג. בץ שואו "England and America are two countries separated by the same language". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
The United States and Great Britain are two countries separated by a common language.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתת לי הזדמנות להבהיר שג. בץ זה מתכנית אחרת. הכוונה כמובן לג. ב. שואו המחזאי והסופר. לפחות לא יחסתי את האמרה כמקובל לצ'רצ'יל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה. מעבר לעובדה שה. ג'. וולס (שלדעתי היה סופר המד"ב האמיתי הראשון) היה בעל ההשפעה העיקרית וכמעט היחידה על לא מעט סופרי מד"ב לפחות עד שנות ה60, עוד לפני מלחמת העולם השנייה הופיע שם המגזין New Worlds (magazine) [Wikipedia] שהוציא מתוכו סופרים כג'ון וינדהם, ג'ון כריסטופר, ג'. ג'י. באלארד, בריאן אולדיס (סופר מצוין שדי פוספס בישראל) ומייקל מורקוק שתקופת עריכתו את המגזין היוותה את תחילת הגל החדש שעבר את האוקינוס האטלנטי כמה שנים לאחר מכן והשפיע באופן ניכר על המד"ב האמריקאי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראוי להזכיר שגם בקולנוע הבריטי היו לא מעט סרטי מדע בדיוני שמהם ראוי לציין: Things to Come [Wikipedia]
1984 (1956 film) [Wikipedia] Quatermass 2 [Wikipedia] The Day the Earth Caught Fire [Wikipedia] Nineteen Eighty-Four (film) [Wikipedia] Brazil (1985 film) [Wikipedia] When the Wind Blows (1986 film) [Wikipedia] 28 Days Later [Wikipedia] Children of Men [Wikipedia] Moon (film) [Wikipedia] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל בהכנעה את התזה אבל דוחה את הדוגמה. אכן נזכרתי ששכחתי את וולס מיד כשלחצתי על ''''פרסום התגובה''. אבל שכחתי אותו בתור הצלע השלישית של האקסלי ואורוול. אלו הם הוגים חברתיים-סוציאליים המתחזים לסופרי מד''ב. וולס הוא המובהק שבהם, מפני שהוא היה אחד ממייסדי הקבוצה הסוציאליסטית-פביאנית שיצרה את מפלגת הלייבור הבריטית. הדוגמה החלשה אצלי היא דוקא ארתור סי קלארק. (לדעתי גם בספריו יש אג'נדה חברתית חבוייה, אבל היא יותר אישית מחברתית ויותר חשאית מאשר בדוגמאות האחרות) וולס היה בן זמנו של ז'ול ורן ויש הכותבים עליו כממשיך דרכו. אני מוכן לקבל את שניהם כאבות מייסדים .ורן הוא אבי המד''ב המודרני האופטימי והעליז בעוד וולס כבר מתאים יותר למד''ב הפוסט-מודרני העגום והאפל. נא להזכר ב''מכונת הזמן'' וב''מלחמת העולמות''. הספר השני הידוע יותר הוא בעצם פמפלט אנטי-פוטורוסטי המנבא את הנגפותם של המכונות מן המאדים בפני החיידקים הקדמונים של כדוה''א. כעת, איני מחזיק יותר בדעה שהמד''ב התפתח מספרות הפנטסיה. הכותבים כאן ששכנעו אותי שמדובר כאן בכמה ז'אנרים קרובים שהתפתחו במקביל זה לצד זה (ספרות הפנטסיה, המד''ב המודרני, המד''ב הפוסט מודרני), שאת שורשיהם המשותפים צריך לחפש יותר אחורה בזמן. ולכן אני חושב שבבריטניה ''שונאת המכונות'' (ע''ע ''טיהור הפלך'' ב''שר הטבעות), פושטת-הרגל והחוששת מן העתיד, נמצא יותר את הפנטסיה ואת המד''ב הפוסט-מודרני (שאולי צריך ליחסו לה''ג וולס)) ואילו את המד''ב המודרני הפוטוריסטי נמצא יותר במעצמה העולה מעבר לאוקיינוס שהביטה אז אל העתיד בתקווה ובאמונה. יתכן שאתה צודק וגם בבריטניה היו סופרים שאני הייתי מקטלג כמד''ב מודרני (לגבי השמות שהזכרת, אני מכיר רק את השמות ולא זוכר דבר מסיפוריהם אבל איכשהו יש לי הרגשה שבריאן אולדיס ומייקל מורקוק שייכים למד''ב הפוסט-מודרני. במובן זה הם אכן יותר צאצאיו של וולס מאשר של וורן.) בגלל המהומה התקשורתית של ''מלחמות הכוכבים'', ראיתי שוב את הסרט נקמת הסית ותהיתי מהם מקורות ההשראה של הזן הזה של אופרות סבון מד''ביות. זו שאלה די קשה, משום שהזן הזה ובפרט ''מלחמות הכוכבים'' עושים מאמץ גדול מאד להיראות כמשהו רענן, חדשני ומקורי לגמרי. ורק המוזיקה בסגנון הניאו-רומנטי (מבית המדרש הרומנטי של ואגנר) מסגירה את סודות המלאכה של יוצרי הסדרה. אני חושב שלכן המוסיקה ממלאת תפקיד כל כך חשוב בסרט. למעשה הסרטים הם מעין סה''כ ההשפעות שהיו על יוצריהם (סיפורי הפנטסיה של המסעות וההרפתקאות, המערבון, המד''ב הקומיקסאי בדמות עלילותיו של באק רוג'רס) . לרוע המזל רוב ההשפעות הללו היו כבר מקור שני ושלישי ולכן אבות המזון של הסדרה בדמות האודיסאה, טולקין, חולית וכן הלאה, הגיעו אליה כבר מדולדלים לגמרי. בפרט סדרת הסרטים המצליחה הזו, מכילה ללא הסתר מרובה גם סדר יום פוליטי. אלא שסדר היום הזה כל כך לא ברור וילדותי, שהוא בעצם חסר ערך וחסר השפעה על הצופים. עולם אבירי הג'דיי וחרבות הלייזר שלהם הוא עולם מסחרי וכולו חלק מתרבות הצרכנות התקשורת והשיווק ואין לו שום ערך ערכי או השפעה ערכית משל עצמו. גם בחלוקה בין מודרני לפוסט-מודרני, הסדרה מנסה להציג עצמה כמשהו נפרד וחדש, אלא שהיא בהחלט טבועה בחותם הפוסט-מודרני ע''פ רוח הזמן של זמן יצירתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק בכך שהמד"ב הבריטי הוא בד"כ קודר ואפרורי יותר מהמד"ב האמריקאי (אלפרד בסטר שחי בבריטניה בשנות ה50, וספרו פניי מועדות לכוכבים מעיד על כך בכל מיני אלמנטים המופיעים בו, התלונן על זה) אבל מבחינה תמטית הוא לא שונה מהמד"ב האמריקאי וכאמור וולס השפיע על התפתחות הז'אנר יותר מכל סופר אחר. אמנם לפחות חלק מהתמות של מסע בזמן, פלישת חייזרים, אסונות טבע, טיסה לחלל, יצירת סוג שונה של בני אדם ושוני תרבותי בין חברות שונות היו קיימים לפניו או בתקופתו אבל בתור מי שגיבש את התמות האלו ליצירה רציפה של סופר אחד ומי שנקרא יותר מכל סופר מד"ב אחר בימי תחילת הז'אנר, הוא בהחלט הסופר המשפיע ביותר על המדע הבדיוני הפופולרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(עד כמה שאני התרשמתי מיצירותיהם, הארלאן אליסון הוא מד''ב קלאסי ביותר, אולי מעמודי התווך של הז'אנר הזה, בעוד מורקוק הרבה יותר קרוב לשר הטבעות ולעולם הפנטזיה - עם זה שהוא אפל ומרושע הרבה יותר מטולקין.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה. נכון אמרת שההשפעה העיקרית על המוסיקה שג'ון וויליאמס הלחין למלחמת הכוכבים היתה המוזיקה של וואגנר. אלא שליתר דיוק זאת לא כל כך השפעת המוזיקה כמו השפעת התפיסה הפילוסופית-מוזיקלית של וואגנר. אמנם וואגנר ידע לכתוב מוזיקה רומנטית, ראה יצירותיו המוקדמות או מחזור הלידר ווזנדוק1 שחלקים ממנו עברו אח"כ לאופרה טריסטן ואיזולדה. אך למרות שנושאי מחזור השירים והאופרה היא האהבה, זה לא מצטמצם באהבה רומנטית אלא מעמיק ומרחיב למושג של אהבה טרנסנדנטית שמעבר לרומנטיקה. אך המהפכה המוזיקלית ותרומתו העצומה של וואגנר למוסיקה היא כמובן הדרמה המוזיקלית, עליה כתב בספר "אופרה ודרמה". האידיאל המוסיקלי-פואטי של וואגנר, שנמצא איתנו מאז בסרטים, הצגות וכו', היא סינתזה בין המלודיה לדרמה, אידאל של "גזאמטקונצוורק" (Gesamtkunstwerk), או "יצירת האמנות הטוטאלית" המהווה איחוד של כל הצורות האומנותיות. כך, וואגנר כתה את המוזיקה, המלים והליברית, עיצב את הבמה, תלבושות, תפאורה, כוראוגרפיה, פעלולים, המציא כלי נגינה, ובנה אולם מיוחד בביירוט שיתאים להשמעת יצירותיו. המוסיקה של וויליאמס, בהשפעת וואגנר, איננה מלווה של העלילה אלא היא חלק אינטגרלי ממנה. אמנם באופרות של וואגנר רעיון הגזאמטקונצוורק מיושם בצורה רחבה ביותר (אאז"נ, במחזור הטבעת יש למעלה מ-120 מוטיבים דרמטיים שונים) אך גם במוזיקת של מלחמת הכוכבים יש מוטיבים שונים - ווגנר קרא לזה לייטמוטיף - המחוברים לאלמנטים דרמטיים, עלילתיים ומושגיים שונים, החרב, האימפריה, הג'דיי, הרוע וכיוב'. 1 קישור לביצוע המקורי בליווי פסנתר, כדי לנטרל השפעה "רומנטית" לעיבוד לליווי תיזמורתי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(גזאמטקונסטוורק. סליחה.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר מדברים על מוזיקה ומד"ב, נזכיר את פול קנטנר ממייסדי Jefferson Airplane שנפטר לפני כמה ימים. קנטנר כתב כמה יצירות מדב"יות, והשיר היותר מפורסם הוא Wooden Ships שמתאר פליטים שבורחים מעולם פוסטאפוקליפטי כדי להקים עולם חופשי משלהם. השיר נכתב יחד עם סטילס וקרוסבי שכאן מבצעים אותו יחד עם נאש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעדיף בהרבה את הביצוע של קרוסבי, סטילס ונאש. הגירסה שלהם היא אחת מפסגות הרוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלבום כולו, שנושא את השם הלא מפתיע Crosby, Stills & Nash, הוא נפלא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, וגם האלבום הבא שלהם שאליו הצטרף ניל יאנג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. רק שהאלבום השני הוא המוכר, ידוע ומצליח יותר, ולכן חשתי צורך להמליץ על הראשון דוקא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? חשבתי ששניהם מוכרים ומצליחים באותה מידה עם יתרון קל לראשון דווקא. בכל אופן, שמיעת הדברים הטובים משני העשורים המופלאים של שנות ה60 וה70 מעוררת צער על כך שאין מוזיקה כזאת כיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו קורא לקרמה של Jefferson Airplane? עכשיו נפטרה הזמרת שקדמה לגרייס סליק, סיגן אנדרסון (יותר סין). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי גם בבוריס ויאן הסוריליסט שתירגם לצרפתית את ון-ווגט והושפע ממנו (הדעות עליו הן חלוקות ובפנטסיה 2000 טענו שכתיבתו אינה בגדר מד"ב ראוי), ב"ספר לבן" של פאול קוהוט שחלקו הראשון סאטירה פוליטית (הוא נכתב בצ'כוסלובקיה של התקופה הקומוניסטית) וחלקו השני הוא מדע בדיוני נטו, ובפייר בול שכתב את "כוכב הקופים" (וגם את "הגשר על נהר קוואי"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראוי לציין גם שני סופרים יהודים (שאחד מהם היה ניצול שואה והשני נספה בה) שכמה מסיפוריהם הם על גבול המד''ב - פרימו לוי וברונו שולץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוקי הזכיר למעלה את RUR של צ'אפק ובהקשר הזה שווה להזכיר גם את הספר שלו המלחמה בסלמנדרות, רומן דיסטופי או שמא אלגוריה פוליטית בדיונית שנקראת כשילוב מסוים בין RUR, 1984, ואוסף מאמרים עדכניים מה WSJ וביה"ס לכלכלה בשיקאגו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אני שהזכרתי את שתי היצירות בתגובה 672391 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכנ''ל גם פרנץ קפקא, איטאלו קאלבינו וחורחה לואיס בורחס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרגע שפשפתי את פדחתי בנסיון להיזכר מי זה רן החלוץ ואיך הוא עבר מתחת לרדאר שלי. צריך לזכור שזה ז'אנר מאד חדש (כי, אהמ, מדע זה ז'אנר מאד חדש, בטח בתור חלק מהתרבות הפופולרית), ובתור שכזה, כמו שארז הזכיר את הרוק, התפוצה שלו כנראה רק החלה. מצד שני, כמה יצירות ספרות אחרות אתה כבר קורא שמקורן לא בארה''ב או בריטניה, ואולי קצת ארצות ארופאיות אחרות. רוצה לומר, חלק ניכר מהתרבות הפופולרית בישראל הוא אנגלוצנטרי, והמד''ב בתוכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מד"ב לא בהכרח עוסק ישירות במדע1 אלא יותר בהיקסמות / אכזבה מהשלכות המדע. יש עוד תשובה אפשרית לשאלה: העיסוק בהשלכות הטכנולוגיה התקיים בעיקר בארצות שהיו מממנות ומבצעות של חידושים טכנולוגיים מרעישים. במדינה שמחזיקה את נאס"א ועוסקת בפענוח הגנום, אין סיכוי שאיש לא יתפתה לכתוב סיפורי חלל וסיפורי שיבוט. צרפת למשל, סתם דוגמה, היא לא מדינה נחשלת אבל מעולם לא עמדה בחזית מבחינה זו, של הובלת פרויקטים ממשלתיים-ציבוריים טכנולוגיים שהם אדירים ו/או שנויים במחלוקת. המד"ב של צ'אפק הוא קודם כל ביקורת חברתית "כללית" (שאינה קשורה להיקסמות/חשש מטכנולוגיה), לכן גם צמח היכן שצמח. "בית חרושת למוחלט" למשל הוא יותר אלגוריה חברתית בנוסח מסעות גוליבר מאשר תיאור דילמה מוסרית הקשורה בשימוש בטכנולוגיה (אין פה אף מילת זלזול, צ'אפק נהדר). 1 זה למשל ציור ישן שעוסק במדע אבל אינו מד"בי, הוא עוסק בקיים ולא במה שהיה יכול להתקיים - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%9... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ז'אנר המדע הבדיוני כבר מזמן איננו עוסק רק או בעיקר בהשלכות המדע והטכנולוגיה על החברה. הוא נרחב מספיק כדי לכלול בתוכו את הדיסוטופיות של האקסלי ואורוול (וגם בראדבורי), המטאפיזיקה של לם, ההזיות והמציאויות החלופיות של דיק, אופרות חלל ופרודיות עליהן (כמו ביצירותיו של דאגלס אדמאס), יצירות המנצלות את הז'אנר לעסוק בנושאים אישיים (הגל החדש) וספוקלציות על נושאים כמו מסע בזמן והיסטוריה אלטרנטיבית. לאור כל זאת, נראה שמוצדקת ההצעה של רוברט היינלין בזמנו לשנות את פירוש ראשי התיבות SF לSpeculative Fiction . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה שלי התייחסה לתהייה לגבי האנגלוצנטריות המסורתית של המד"ב, ולכן לקחה בחשבון את ההתפתחות הטכנולוגית המואצת בארה"ב לעומת שאר העולם. אגב, רבים מאלה שמנית כורכים את הטכנולוגיה בהשלכות החברתיות. דיק למשל כותב ספרות אקזיסטנציאליסטית אבל היא מסוגלת להתקיים רק בעולם שבו הטכנולוגיה הממשלתית מקדימה תמיד את הפרט בצעד אחד, או מגמדת אותו כך שייאלץ להיאבק כדי לשמור על עצמיותו. המאבק הוא מול מכונה עצוממה (אפילו אם נטען שהמכונה היא רק משל) או מול אמצעי תקשורת המונים. דגלאס אדאמס כתב פארודיות, אבל הן נטועות עמוק במד"ב החללי הטכני ואי אפשר להבין אותן בלי להכיר אותו. כל הדיסטופיות הקלאסיות שחזו משטר טוטליטרי נאלצו לחזות גם אמצעים טכנולוגיים שבהם תשלוט החברה על הפרט - למעשה אי אפשר להפריד את הטכנולוגיה מהשליטה כפי שאי אפשר להפריד צורה מתוכן. ב-1984, הגיבור מתמודד מול העין הצופייה בו באמצעי ה"פרימיטיבי" ביותר: מניח שערה על דפי היומן שלו. אבל העולם שלו לא היה מתקיים לולא היכולת להציב מסכים ולהחזיק אמצעי שליטה, רישום ופיקוח שיבטיחו שכולם מגיעים להקרנות, כולם צופים וכולי. אפילו שיטות השבירה הפסיכולוגית נשענות על כלים מדעיים (טוב, פסיכולוגיים... אבל כאלה שהתפתחו לקראת המאה העשרים) ולא על לחשי מאגיה למשל - לו היית ממקם את הסיפור בימי הביניים הוא לא היה בר קיום (כסיפור, לא כהתרחשות ממש). אצל דיק הגיבורים שותים שיקויי מצב רוח, אבל הם מקבלים אותם ממכונה שמכווננת את המינונים הרצויים בדיוק מדעי. אותו הדבר אצל בראדבורי - יש טלוויזיות בבתים ויש יכולת טכנית שמאפשרת להתקיים בלי המילה הכתובה - זה עידן פוסט-דפוס, ששונה מאוד מהעידן של טרום-דפוס, כי הוא לא מאפשר ביזור ובורות כמו בימי הביניים, אלא פשוט קובע העדפות אחרות באופני הידע והקוגניציה של כלל האוכלוסייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד: יצירות ביקורת חברתית בימי הביניים תיארו למשל את שחיתות הכנסייה ושליטתה בהמונים הנבערים, אבל הסתפקו בתיאור הקיים ולא במה שיכול היה להתקיים ו"לכן" (אני כותבת "לכן" במרכאות כי קשה להבדיל את הסיבה מהמסובב) לא נכנסו לפרטים טכנולוגיים של האופן שבו זה מתבצע (האופן הטכני היה פשוט מאוד ו"לכן" לא הפליגו הלאה למה שיכול היה להתקיים, וחוזר חלילה). עצם האפשרות לדמיין מה יכול היה להתקיים נולד עם ההכרה בהתפתחות המואצת, וההבנה שהטכנולוגיה מתפתחת בקצב מהיר יותר מאשר יכולת העיכול החברתית והאישית שלה, וזה מאפיין של העידן שלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הבעיה היא יותר במה שאנחנו מכירים ולא במה שקיים? (נראה לי שיש ספרות, אם קומיקס נחשב לספרות, מדע בדיוני די ענפה ביפאן) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הטוענים כי הבכורה בעולם המד"ב שייכת לא לורן הצרפתי דווקא, אלא לרומי (תושב סוריה) לוסיאן, שכתב לפני כאלפיים שנה את "היסטוריה אמיתית", עם חייזרים, מסעות לחלל ומה שלא תרצה. ביוונית. מצד שני, אני לא מכיר ספרות מד"ב יוונית מודרנית. הבעיה היא בעיקר בזמינות התרגומים, לדעתי. יש המון מד"ב אירופאי, למשל, אבל אני מתקשה לחשוב על מד"ב גרמני שתורגם לעברית למעט "פרי רודן", או על מד"ב צרפתי למעט ורן וכמה מהסיפורים של טינטין (שאפשר אולי לטעון כי הם לא באמת מד"ב). לם, צ'אפק, וסטרוגצקי הם חריגים של ממש לא בגלל שהם נדירים בארצם, אלא משום שזכו לתרגום לשפות רבות. נראה אגב שיש תרגומים רבים בין שפות מזרח אירופאיות (מפולנית לרוסית למשל) של ספרות מד"ב מודרנית - אבל לא לאנגלית (או לעברית). המאמר בויקיפדיה על מד"ב צרפתי ממחיש את הבעיה – מתוך רשימה של כשלושים סופרים "ראויים לציון" של אחרי מלחה"ע השניה, לחצתי אקראית על שלושה (הראשון, השני, והאחרונה), ומקריאה חפוזה נראה כי אף יצירה של אף אחד מהם - למרות שמדובר בעשרות ספרים - לא תורגמה לאנגלית. ויש גם, כפי שכבר הוזכר כאן, מד"ב יפני; חלקו תורגם לאנגלית (בעיקר קומיקס, כגון "אקירה" או "הרוח במעטפת") אבל מרביתו מעולם לא תורגם. מסינית שמעתי רק על "בעיית שלושת הגופים", למרות שברור שיש הרבה יותר מכך. המעט שקראתי מ-manhwa (קומיקס קוראני), מתורגם לאנגלית, היה בנאלי, אבל גם שם יש מד"ב. המד"ב הרוסי (וגם לם הפולני) התפרסם בזמנו במערב כ"כתיבה חתרנית" שאפשרה לסופרים להביע התנגדות למשטר באופן סמוי. מעניין עד כמה זה קשור לטענה כי לאחרונה יש פריחה יחסית של מד"ב ערבי, ובכלל זה של תרגומים לאנגלית. אה, כן, ויש גם מד"ב עברי. רובו המכריע, מן הסתם, לא מדהים; אלא שזה כנראה נכון לגבי כל חיתוך של ספרות על-פי ז'אנר + שפת מקור. (אני מנחש שאפילו ספרות המתח הסקנדינבית היא בטח לא כזו מופלאה ברובה המכריע). מצד שני, נראה שחלק מהסופרים בחרו לעבור לכתיבה באנגלית. מעניין עד כמה התופעה הזו נפוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הגייתי, זה משהו שנמצא בין גאליבר לגוליבר. דקות שחסרה לדוברי עברית, דומה אולי למנעד הצורות שדוברי אנגלית ממקומות שונים אומרים top, שנע בין קרוב לברז - טאפ - ועד טופ מובהק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל דוברי אנגלית לא מבטאים אופרקוט1 כמו אבא שלי. 1 Uppercut
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא שזה כנראה בין גאליבר לגוֹליבר ולא לגוּליבר. מצחיק שהאנגלים לא יודעים איך קראו לו :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה השלב הבא? דוקטור דוֹליטל1? 1 וזה קצת מפתיע שאריק איינשטיין דוקא מבטא את השם במבטא אנגלי למשעי. אני מתקשה לבטא את ה'ליטל' במבטא (הנכון והמאד לא ישראלי) שהוא מבטא אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Doctor Dolittle, do close the door
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאד! לא מושלם, אבל ממש קרוב. וכמובן שגם ה-L צריכה להיות לא-כמו-למד. אני שוב ושוב פוגש מקומות בהם האנלוגיה בין אותיות עבריות לאנגליות היא מוטעית ומכשילה את ההיגוי הנכון, ולצערי - לפחות בתקופתי - לא לימדו את הדברים האלה בשיעורי אנגלית בבית הספר. קל וחומר האנלוגיה בין vowels באנגלית ותנועות בעברית. טיפ להורים לילדים צעירים - הנסיון שלי מראה שחשיפה של הילד בסביבות גיל שלוש לאנגלית מדוברת ולו פשוטה, כולל למשל שירים באנגלית מבלי להבין את המילים כולן, מלמד אותם מבטא באופן מאד אינטואיטיבי וחלק. זה נראה לי כמו מתנה נאה לילד, בלי השקעה עצומה, שתקל עליו לכל חייו (בתקווה שזה לא ייעלם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ואם זה לא עובד תנו להם כמה כוסות של וויסקי) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לקראת סוף הפיסקה השנייה קלטתי שלא מדובר במחקר גרוע במיוחד, אלא בהומור ;-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עשוי לעזור גם בלהרדים אותם - משימה הרבה יותר הרת גורל מכישורי שפה אליטיסטיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשיטוטי מצאתי את צמיגי דונלופ | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. יפה גם בסן פרנציסקו על המים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |