בתשובה ליהונתן אורן, 28/08/09 11:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ניסיתי לומר שזהו אותו ראציונל ואותה המוטיבציה שיש בעיסוק במדע. נדמה לי שציינת הבדל שבעיני אינו קיים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל, בעיניי, הוא במתודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במחשבה שנייה, גם במדע וגם בניסיון להסביר לעצמי את התנהגותו של הזולת, מדובר על העלאת השערות וניסיון להתאים אותן לעובדות. אז ההבדל העיקרי בעיניי הוא שהמדע הוא מוסדי, ומהמוסדיות הזאת נובעים קריטריונים אינטר-סובייקטיביים לקבלת ההשערות. זאת, בעוד שהניסיון להסביר לעצמי את התנהגותו של הזולת נשאר בתחום הסובייקטיבי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הכוונה ב"אינטר-סובייקטיבים"? תודה. (אני מבינה כללית ונהנית מחידוד ההבדל אך רוצה להבין במדוייק) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן מסורתי, אנחנו מנגידים אחד לשני את המושגים אובייקטיבי וסובייקטיבי. במאות האחרונות היו ניסיונות רבים להראות שהמדע הוא אובייקטיבי. הניסיונות הללו כשלו כולם. לא רק שאנחנו לא יכולים להצדיק את המדע, אנחנו אפילו לא מבינים מהו אותו דבר אנחנו רוצים להצדיק. אף אחד לא מצליח ליצור תיאור סביר, לוגית, של עבודת המדען ומכאן של התנהלות המדע. הכישלונות לתאר ולהצדיק את המדע הביאו אנשים לקוטב השני. המדע תואר כסובייקטיבי, והבחירות שעושים המדענים תוארו כשרירותיות. העלייה של תיאוריות מסוימות ודחיית תיאוריות אחרות תוארה בעיקרה כמשחק של יחסי כוחות חברתיים. גם הגישה הסובייקטיבית לא מצליחה לתת הסברים מספקים למדע. וחוץ מזה, היא הורסת את חלום המודרניות של האנושות כמתקדמת לעבר עתיד טוב יותר. על כן, נעשו ניסיונות לשבור את הדיכוטומיה אובייקטיביות/סובייקטיביות, ע"י מושג חדש, של אינטר-סובייקטיביות. הרעיון הכללי הוא שמצד אחד, ידע מדעי אינו דבר אובייקטיבי. אמנם יש בו מרכיב עובדתי, אבל המרכיב הזה אינו מכריע לוגית. מצד שני, ידע מדעי גם אינו דבר סובייקטיבי, שרירותי, אלא תוצר של מוסד חברתי. בנוסף למרכיב העובדתי, יש בו מרכיב הסכמי. תקינותו ותוצאותיו הן תוצאה של סוג המוסד שהוא (פומבי, מאפשר ביקורת וכדומה) ולא של פעילות נכונה של המדען הבודד. הידע המדעי הוא "גוף ידע" שאינו מצוי בראשהם של מדענים כאלה ואחרים, אלא הוא משותף לכל החברים במוסד המדעי, ושאלת היחס בין גוף הידע הזה לבין המציאות מתעוררת מחדש בגרסאות אחרות מאלה שהכרנו כשחשבנו שידע הוא דבר אישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו. מאד מעניין וחדש לי. המושג מחד מערער את תחושת הביטחון ולא מאפשר להתייהר עוד בחזות ''אוביקטיבית'' ומאידך זהו בדיוק היופי בגישה המדעית, הרצון לדייק גם במטה התייחסות למדע, מרשים. תודה רבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תספרי לאף אחד כדי שאני לא אצא חנון מושלם, אבל אלה מסוג הרעיונות שמרגשים גם אותי וגורמים גם לי ל''וואוו''. אני קורא אותם בניסוחים מוצלחים (וארוכים) הרבה יותר, ואז אני נזקק להניח בצד את הספר ולעשות טיול קטן כדי להרגיע את עצמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי, סודך שמור עימי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלתי עכשיו שוב בתגובה שלי, ובעצם אני חושב שהיא מאוד חסרה. בנוסף לניגודים אובייקטיבי/סובייקטיבי, יש עוד ניגוד שירשנו מהפרה-סוקראטים, זה של אובייקטיבי/קונבנציונאליסטי. האינטר-סובייקטיביות שונה מהקונבנציונאליזם בכך שהיא טוענת שבמדע יש מרכיב עובדתי והוא לא רק הסכמי. במילים אחרות, המדע הוא ניסיון לתאר את העולם שמאחורי התופעות ולא רק למצוא קשרים בין התופעות באמצעות שפה פורמאלית. אבל עדיין, מה שנחשב לאמת מדעית או למתודה מדעית תלוי גם בהסכמה כללית בין חברי הקהילה המדעית. הבדל נוסף הוא שקונבנציונאליזם נוטה להיות השקפה הוליסטית, שכופה את מושגיה על המדען הבודד, בעוד שאינטר-סובייקטיביות מייחסת למדען הבודד יכולת רבה להשפעה על התכנים. הוא אמנם צריך להשיג הסכמה כללית על רעיונותיו באמצעות כללי המוסד המדעי, אבל המדען אינו מוגבל מראש לקונבנציות שבאמצעותם נהוג לראות את התופעות. המעניין כאן הוא שמההשקפות השונות על טבעו של המדע נגזרות גם אסטרטגיות פעולה למדען. קון, למשל, שהוא קונבנציונאליסט, ייעץ למדען להיצמד לפרדיגמה כדי לעשות "מדע טוב" ולהיות חבר בקהילה המדעית. קוויין, שהוא אינדוקטיביסט ומצדיקן, טוען שכשמתגלה סתירה בין תיאוריה מדעית לבין משפטי תצפית, עלינו לשאוף לבצע את השינויים הקטנים ביותר בתיאוריה כדי ליצור התאמה מחדש בינה לבין הידע העובדתי שלנו (כי רוב הידע שלנו מוצדק ע"י אינדוקציה). פופר, שדוגל באינטר-סובייקטיביות וטוען שידע הוא קודם כל אנושי ולא מוצדק ע"י העובדות, ממליץ לנו את ההמלצה ההפוכה, וקורא לראות בכל סתירה בין תיאוריה למשפט-תצפית עילה להפרכת התיאוריה. מה שמגניב הוא שאין סיבה להגביל את הדיון הזה רק למדע. גם בהתנהלות שלנו בחיים אנחנו בתהליך רציף של ניסיון ליצור התאמה בין המחשבות וההאמנות שלנו לבין המציאות. ועל כן, הויכוח התיאורטי הזה ממשיך לתוך תיאוריות של רציונאליות: מה קורה כשאנחנו מגלים שהמחשבות שלנו אינן תואמות את המציאות? האם עלינו לקבל נורמות חברתיות ומוסדיות ולהניח שהן מייצגות חוכמה חברתית? (קון). האם עלינו ליצור תהליך מתמשך וסבלני של בדיקת העובדות ושינויים הדרגתיים וזהירים בהאמנות שלנו על העולם? (קוויין). או האם עלינו להיות נכונים לזרוק את כל מה שחשבנו ולהעלות השערות חדשות ולפעול לפיהן עד שהן מתגלות כמופרכות? (פופר). והויכוח נמשך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע הגיוני שהתשובה לשאלה האחרונה לא ממש נתונה לשליטתנו. מבחינה פסיכולוגית (או אולי ביולוגית?) אני לא בטוח שאנחנו מנסים ליצור מודלים של המציאות ("ליצור התאמה"?) כמו שאנחנו מנסים להתמודד עם בעיות שמקורן במציאות. המודלים הם תופעת לוואי, ומספיק שיהיו טובים דיים. בקיצור, התנהלות חיי היום-יום שלנו איננה מדע משום שהיא...אישית יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה לטעון שההתנהלות היומיומית שלנו היא מדע (היא לא), אלא שאנחנו יכולים לקחת את המדע כמודל מוצלח לבחינת רציונאליות ההאמנות שלנו. כמו שבמדע אנחנו מנסים למצוא הסברים לעובדות הנתונות, כך גם בחיי היום-יום שלנו, ועל כן יש מקום לאימוץ אסטרטגיות טובות מהמדע לבניית המודלים המחשבתיים שלנו. בנוגע לכך שהמודלים צריכים להיות "טובים דיים" - עד כמה שאני מבין את הטענה הזאת, משמעותה היא שאנחנו מוותרים על למידה מהניסיון כי המודל שלנו עובד במידה מסוימת. ובכפוף לאילוצי משאבים, זאת נראית לי גישה לא רציונאלית: אנחנו צריכים להפיק את המירב מהניסיון כדי לבנות מודלים אמיתיים של המציאות, שיאפשרו לנו לפעול בצורה שתקרב אותנו להשגת המטרות שלנו. בנוגע לכך שזה לא נתון ממש לשליטתנו - זאת תיאוריה פרספקטיביסטית של רציונאליות, לא דסקרפטיביסטית. אבל מדוע אנחנו לא יכולים לשאוף לשם? אף אחד מבני האדם אינו רציונאלי לחלוטין, אבל אנחנו יכולים להתקרב להתנהגות רציונאלית. מי אמר שאנחנו צריכים להתבוסס כל חיינו במי אפסיים של הצירוף של ביולוגיה ומסורת חברתית? (טוב, קון אמר. אבל אני חושב שכאן הוא טועה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ואני רציתי להודות לך על שתימצת את ההסברים הארוכים :)) מאד מעניין אף שלחלק מהמושגים התייחסתי יותר מהבנת ההקשר ולא לפי ידע מעמיק קודם. מתוך מה שהבנתי אני נוטה לגישתו של קוויין ובעיני ברציונאליות או בשאיפה לרציונאליות יש כוח מנחם ומחזק כך שתיקונים קטנים (או כפי הצורך) בתיאוריה ובהסברים לעצמנו, תוך בדיקה זהירה של העובדות, נשמעת כדרך מדליקה לחקירת חיינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העונג כולו שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומספיק עם האייל האלמוני, מאיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, יהונתן. (אלא אם אשתפן שוב, כמובן) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האסטרטגיות הללו כלליות מדי בעיניי, גם למדע וגם לחיים. זה קצת כמו לשאול - מה על בית המשפט לעשות כשהנאשם אינו מודה? האם הוא צריך להאמין לו, להרשיע אותו, או להכריז על משפט חוזר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבקשה, אני אשמח לשמוע הצעות חליפיות. מה על המדען לעשות כשהוא נתקל בחוסר התאמה בין התיאוריה לבין התצפית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לחזור על הניסוי. 2. לודא שהתצפית היא אכן מה שהוא חושב שהיא. 3. לודא שחוסר ההתאמה הוא באמת חוסר התאמה. 4. לחפש את השינוי הקטן ביותר בתיאוריה שיסביר את התצפית. 5. לחפש תיאוריה חדשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה 4? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל שהשינוי גדול יותר, הוא ידרוש התאמה של עובדות רבות יותר. המורה שלי לפיזיקה בתיכון המחיש את זה ע"י הדוגמה הבאה: אם יש לך תמונה שתלויה עקום, יש לך שתי אפשרויות: ליישר את התמונה או ליישר את הקיר. יישור הקיר יידרוש כמובן התאמה של של עוד קירות אחרים בבית. מן הסתם של הבית כולו. אולי גם של המדרכה שעל־ידו והלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה? המטרה שלי היא לא חיסכון באנרגיה אלא התקרבות לאמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה אמיתות אחרות אתה מקריב על מזבח ההתקרבות לאמת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחת. ברור שכל תיאוריה חדשה צריכה להסביר את מה שהסבירה התיאוריה הישנה פלוס מה שהיא לא הצליחה להסביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מה אם החדשה לא מצליחה להסביר את כל הדברים? זה פוסל אותה אוטומטית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיכוי שמשהו פגום בתאוריה כולה הרבה יותר נמוך. ככל שהיא עברה כבר בחינה ע''י יותר אנשים ועברה יותר מבחנים (תחזיות מוצלחות), האמון שלי בה גובר. בתור תוכניתן, כאשר אני מגיע למצב שבו נדמה לי שנתקלתי בבאג בספריה שבה אני משתמש אני בודק את עצמי היטב לפני שאני מדווח על באג (בהנחה שבאמת מדובר על ספריה יציבה) - הקוד שלה עבר הרבה יותר עיניים מאשר הקוד שאני כותב עכשיו. ואכן ברוב מוחלט של המקרים הללו מתברר שה''באג'' הוא שגיאה בקוד שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישוש הוא מהלך לא תקף, ותיאוריה שהופרכה היא, איך לומר, מופרכת. ובאמת אם מצאת "באג" פרטי בתיאוריה אף אחד לא ידחה אותה לפני שתפרסם מאמרים במוסדות המתאימים ותראה הדירות וכל זה. אינטר-סובייקטיביות, כבר אמרתי? לא המדען מקבל או דוחה תיאוריה אלא הקהילה המדעית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תזכורת: בתגובה 522921 דובר על תצפית אחת שלא מסתדרת עם התאוריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני יכול: תצפית מדעית אחת. תצפית מדעית היא כזאת שאפשר לחזור עליה, ציבורית וכולי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמה בשבילך: נניח שקיבלת תוצאות של מדידת מסלולו של כוכב הלכת החדש אורנוס. הן לא מתאימות לתאוריה הזו של ניוטון מלפני מתאיים שנה. מה אתה עושה? נניח שכבר עברנו את השלבים של האשמת התצפיתנים. האם צריך להניח שתורת המשיכה שגויה? או לתקן קצת את התאוריה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא כל כך רלווטי. אתה לא דוחה תיאוריה כל זמן שאין לך חלופה של תיאוריות אחרות שמסוגלות לספק ניבויים, אחרת זה כמו לדחות את כל הדיסציפלינה. כל זמן שאין לך חלופה, אתה עוסק בתיקונים והטלאות. העניין הוא תמיד תחרות בין היפותזות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מבחינתך אין הבדל בין "שינוי קטן" בתאוריה לבין החלפתה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להפוך לטרחן כפייתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם, זה מאוד תלוי בסיטואציה הספציפית ובענף המדע הספציפי. למשל, בניסויים המתבססים על תרביות חיידקים, חלק גדול מאוד של התצפיות הוא רועש בגלל זיהומים וכד'. כך שהדבר הראשון לעשות הוא לשחזר את הניסוי כמה שיותר פעמים ובצורה כמה שיותר סטירילית. בפיזיקה היתה הבעיה הידועה של אי-התאמה בין המודל הסולארי לכמות הניוטרינו שנמדדים בכדוה"א (solar neutrino problem). היא נפתרה אחרי 40 שנה באמצעות תאוריה חדשה על מודל ההתנהגות של ניוטרינו (ניוטרינו יכול "לעבור" בין כמה מצבים, שחלקם לא ניתן לגילוי). הווה אומר, על פני עשרות שנים בוצעו ניסויים חוזרים, הועלו השערות, אחת מהם קיבלה עדויות תומכות ממספר ניסויים ונתקבלה כתאוריה *חדשה* (לא הפרכה של קיימת). במילים אחרות - "על המדען" להכיר את תחום המדע שלו, לנסות להעלות השערות ולאשש אותם אמפירית, ו*אם* יש השערה סבירה שמתיישבת יפה עם תצפיות ותאוריות קיימות - אפשר לקבל אותה. (אם אין, ממשיכים לנסות). יש משקל קטן מאוד לשאלה האם ההשערה היא בחזקת הפרכת תאוריה או שינוי קטן לתאוריה קיימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא יותר אקטואלית: החומר האפל. רוב המדענים מניחים את קיומו ולא את מופרכותה של תורת היחסות, אבל יש קומץ שדוגל דוקא באפשרות השניה (כולל כמה במכון ויצמן). עד שהפילוסופים של המדע יגמרו להתווכח איזו גישה נכונה, סביר שהבעיה כבר תמצא את פתרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת בעיה מדעית, לא? כדאי שהמדענים יפתרו אותה. הפילוסופים לא יודעים לעשות את העבודה של מדענים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז שוב, מה בעצם אמרנו שהפילוסופים עושים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. זה נושא להרבה מחלוקות פילוסופיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל הייתי מצפה שפילוסופים של המדע יוכלו להגיד לאיזו גישה יש סיכוי טוב יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי הם יגידו? למדענים? אני חושב שרובם היו מוציאם כנגד הפילוסופים של המדע צוי הרחקה ואיסור עיסוק, לו היה ניתן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לציבור שמשלם את משכורותיהם, כדי שהוא יוכל (באמצעות נבחריו) להעביר תקציב למדענים האוחזים בגישה הנכונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על סמך מה אתה מצפה שהם יהיו מסוגלים לכך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שזאת העבודה שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבת שפילוסופים מסוגלים לתת מסקנה חד משמעית, שגורסת באיזה אופן כדאי לפעול בעולם האמיתי? שיהיה לך בהצלחה עם זה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני מבין, אתה מציג את גישת האישוש. הבעיה, כרגיל, היא שאישוש אינו תקף לוגית ושאפשר עקרונית לאשש כל דבר. אני הייתי מציע לשנות את התיאור שלך כך שעל המדען לנסות להעלות השערות ולהפריך אותן אמפירית. כמו כן - וזה נדמה לי הקטע החשוב - ברגע שהשערה מופרכת המדען צריך לבחור מה לעשות. הוא יכול לתקן אותה אד-הוק, הוא יכול לבחור השערה אחרת ממגוון השערות שנתונות לו. ואז מתעוררת השאלה, באיזו השערה עליו לבחור? זאת שקרובה ביותר להשערה שהופרכה או זאת שמפגינה נועזות ביחס אליה? כאן כבר יש מקום לשאלה של התקדמות זהירה מול פרועה וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני יודע מה זה גישת האישוש, או למה אישוש צריך להיות "תקף לוגית". הוא צריך להיות הכי תואם לתצפיות האמפיריות, ו*ככה הוא נבחר בפועל* - כפי שתארתי בדוגמא של ה-solar neutrino problem. הפרכה של השערות היא ברוב המקרים לא רלבנטית. בדוגמא שהבאתי, ההשערה המקובלת היום (הנוטרינו משנה את סוגו) נבחרה כי הצליחו להראות בניסוי שהנוטרינו אכן מתנהג כך. היתה גם השערה שהטמפרטורה במרכז השמש היא נמוכה יותר ממה שסברו. השערה זו לא הופרכה עד היום (ואף אחד לא מנסה, למיטב ידיעתי). כמו כן, ההשערה "התרבית מהניסוי הקודם הזדהמה" אינה ברת הפרכה. אני מסכים שבמקרה שניתן לבצע ניסוי מפריך, כמו במקרה של EPR, אז המצב אידיאלי. השאלה "באיזו השערה עליו לבחור" גם היא אינה נמדדת בהתקדמות זהירה מול פרועה, אלא בנתונים האמפיריים הזמינים. לדוגמא, מדענים שבחרו בהשערה "לא ניתן לגלות את חלק מהנוטרינו" תכננו וביצעו הרבה ניסויים עד שנמצא זה שגילה את הטרנספורמציה שעובר הנוטרינו. רוב הניסויים לא נתתו תוצאות פרודקטיביות, ובמקרה זה (אני מניח) המדענים חשבו על ניסוי אחר או המתינו לראיות אמפיריות חדשות ממדענים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מתכוון כשאתה כותב ש"הצליחו להראות בניסוי שהנוטרינו אכן מתנהג כך"? איך אפשר להראות כזה דבר? אם השערה תואמת לתצפיות האמפיריות, כל מה שאנחנו יכולים לומר זה שיש אפשרות שהיא אמיתית ולא יותר מזה (אם היפותזה X אז תצפית Y, קיבלנו תצפית Y, לא מנביע היפותזה X). כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה הפרכות. ואז מתעוררת השאלה באילו היפותזות לא-מופרכות (שמספרן אינסופי בעיקרון) אנחנו צריכים להחזיק טנטטיבית, באילו היפותזות שווה להשקיע את המשאבים שלנו כדי לבדוק אותן, מה קורה כשיש לנו כמה היפותזות מתחרות שאף אחת מהן לא הופרכה וכולי. כאן השאלה של זהירות מול נועזות היא רלוונטית מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה ניסוי הראו אוסצילציות של ניוטרינואים (LSND לא נחשב)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לגישה האינטר-סובייקטיבית חשוב לי להדגיש שכמדען (אולי יותר לשעבר), יעדי הבסיסי אינו מתן תיאור כלשהו של העולם אלא *הבנת העולם*. נכון שלתיאור העולם ישנו קשר הדוק ליעד זה, אך אין הוא ההבנה עצמה, שהיא, לפחות לדעתי 0 ההכרה בתיאור של העולם שהוא מדוייק (מבחינת הניבויים) ומתומצת (מבחינת הנחות היסוד). הדוגמא הקיצונית לתיאור מדוייק שההכרה בו אינה מבטאת הבנה הינו תיעוד העובדות כהוויתן (ותו לא). אז אם הגישה האינטר-סובייקטיבית מסתפקת בבירור הדינמיקה, יעדי הביניים והאמצעים בהם מתקדמת הקהילה המדעית ליעדיה, יתכן שהיא בכיוון הנכון. אני מזכיר זאת משום שלפעמים נדמה לי שחלק מן הניסיונות הסוציולוגיים/פילוסופיים לתאר את המדענים (ולא רק אותם) דומים לניסיון להסביר את תופעת הזוגיות ע"י מי שגם אם חווה אהבה בעצמו, עדיין בוחר הוא להתכחש לתפקידו של רגש אצל אחרים, ובמיוחד לחלקו בתופעה הכללית אותה הוא חוקר. אולי זה משום שייחוס רגשות וערכים נעלים (עוד דוגמא: מניעים מוסריים) נחשב כראוי לסופרים ולמשוררים, אך כספקולציה נאיבית כאשר מדובר במחקר רציני או בהגות קרת רוח. הבנת האמת אודות העולם קשורה גם לעניין נוסף שעלה בדיון, והוא גודל השינוי המומלץ בהסבר קיים, כאשר מתגלית תצפית הסותרת אותו. אני נוטה להצטרף כאן לדעת צפריר ולזו של קון ומציע למדען לבדוק קודם כל אפשרות של תיקון ההסבר הקיים. רק אם לא נמצא פתרון משביע רצון מסוג זה, כדאי לנסות כיוונים שהם מהפכניים ביחס להסבר הקיים. הסיבה האמיתית לכך היא לדעתי זו אליה כנראה התכוון צפריר, מבלי להזדקק לרידוד הסוציולוגי של קון. לפני שנגיע לעניין זה, יש לענות על השאלה הכללית והידועה יותר: כיצד עדיף בד"כ להסביר אוסף תופעות - ע"י הסבר שהנחות המוצא שלו דלות ופשוטות, או להיפך, ע"י הסבר שעושר הנחותיו עשוי אולי להתאים עצמו טוב יותר לידע הנוסף עם הזמן? התשובה היא פשוטה: ככל שהסבר נזקק להנחות מוצא רבות יותר, כך גובר הסיכוי שלפחות אחת מהן תתברר בעתיד כשגויה, מה שיפריך את ההסבר, לפחות בחלקו. מכאן, שמדען התוהה על האמת, עדיף לו בד"כ להמר עפ"י דרכו של ויליאם איש אוקהם ולחפש את ההסבר שהנחות היסוד שלו מעטות ופשוטות יותר, פשוט מאחר ואז נמוך יותר הסיכוי שההסבר יתברר כשקרי, ולכן הסיכוי שההסבר הוא האמת עולה. מבחינה מעשית, הפיכת התער של אוקהם למתכון לפעולה אינה פשוטה ואולי גם לא בעלת ערך. גם בלעדיו ברי לכל בר-דעת, או לפחות לאלו מהם המקובלים עלי, שעדיף להסביר חלון שבור המלווה בלימון קשה השוכן בין הרסיסים שעל רצפת החדר 1 באופן המתבקש, יותר מאשר ע"י תיאוריית קונספירציה רבת תהפוכות השלובה בהשתלשלות פיסיקלית מפותלת שכוללת הנחות רבות בנות הפרכה. כלומר רובנו כבר חושב אוקהמית באופן טבעי. כשמנסים להכליל פורמלית את התער של אוקהם, מתברר שלא תמיד קל לפרק הנחות למרכיביהם הבסיסיים באופן שיאפשר השוואה בין כל שתי קבוצות קבילות של הנחות כדי למצוא את הפשוטה יותר, שלא לדבר על לשכנע בכך. עוד דוגמא מן החיים: לא קל לשכנע (את מי שסבור אחרת) ש"יש אלוהים" אינו הנחה בודדת ופשוטה, אלא אוסף המורכב יותר מכל מה שהוא מנסה להסביר. המדע הוא כמו החיים, רק יותר מדוייק 2 ומלבד השימוש האינטואיטיבי בתער של אוקהם ע"י העוסקים בו בדומה לדוגמאות הנ"ל, הוא נעזר במקבילה היישומית של הכלל, שניתן לנסחה באופן גס ע"י "ככל שהמודל המתאים לידע המצטבר פשוט יותר, כך יכולת הניבוי שלו גבוהה יותר". כמו בתער של אוקהם, גם כאן הטענה מתקיימת באופן סטטיסטי בפער שבין הידע הקיים לאמת המלאה 3. אפשר למצוא לכך ביטוי ברגרסיה, בלמידה חישובית ומצאתי את זה גם כאן4. נחזור עתה לשאלת המודל המתוקן לעומת המודל המהפכני: הסברים מקשרים בין הנחות למסקנות. בהסברים מדעיים ידוע תמיד, או לפחות כמעט תמיד באילו הנחות תלויה כל מסקנה ותצפית. לכן, גם כאשר מתגלית תצפית חריגה אנו יודעים מאילו הנחות מוצא של ההסבר יכולה לנבוע חריגות זו - *כאשר כל שאר ההנחות אדישות לה*. מאחר וברוב המקרים עיקרו של ההסבר הקיים כלל אינו נוגע לחריגות שנתגלתה, אין צורך לשנות את רוב הנחותיו. משום כך, אם למשל ההסבר המהפכני מחליף גם הנחות האדישות לחריגוּת, כאלו שכבר אוששו למכביר, ומחליף אותן בהנחות חדשות, הרי שעתה יש לערוך בדיקה מקיפה לגבי תאימותן של ההנחות החדשות לידוע ומבוסס משכבר. סטטיסטית אין זה הימור חכם למי שמבקש את האמת, במיוחד אם ניתן לבודד ולהחליף רק את ההנחות הקשורות מתמטית לתצפית החריגה ולהמשיך לעמוד על קרקע יציבה בכל השאר. גם כאן יש לסייג את התובנה הסטטיסטית ולהתחשב בגורמים נוספים בעולם האמיתי. אם למשל מדובר במדען שהאינטואיציות שלו 5 כבר הוכיחו עצמן בעבר די פעמים, לא נראה שהוא יבקש כלל היסק סטטיסטי זה או כלשהו לצורך הכרעותיו המקצועיות, אולי בצדק במקרה שלו. אך ללא נתונים נוספים, הסיכוי הטוב ביותר לאיתור ההסבר הנכון הוא להיות שמרן ככל הניתן. 0 ברוח דיון 2867 1 קרה לי השבוע משהו קרוב לזה 2 (: 3 מה שמחבר באופן מופלא את הלימון בדוגמא הראשונה לפער הידע מתגובה 524814 ! 5 הכוונה לידע הלא מודע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפסקה הראשונה. אתה מבחין בין תיאור העולם, שהוא תיעוד העובדות כהווייתן, לבין הבנה, שהיא תיאור העולם +הנחות יסוד. אני מסכים להבחנה, ומסכים שמטרתנו היא להבין את העולם ולא רק לתאר אותו. אבל אם אני מבין אותה נכון, אינני מסכים להגדרה שלך להבנה, שמבוססת על המרת התופעות בעולם לאוסף מצומצם של נוסחאות מתמטיות. ראשית, להבחנה בין הבנה לתיאור. באופן מסורתי, מאז הפילוסופיה היוונית יש לנו הבחנה בין "מהות" לבין "תופעות", כאשר התופעות הן מה שנגלה לנו בעולם, מושא המחקר שלנו, והמהות היא הדבר האמיתי שעומד "מאחורי" התופעות ומסביר אותן. המטרה של פילוסופיה או של מדע היא להגיע דרך חקר התופעות ליצירת מודל של המהות, וזאת היא ה"הבנה". המדע, לפי השקפה זו, הוא דרך למצוא את המהות שמצויה בבסיס גיוון התופעות. במאה האחרונה הרבה מאוד מדענים ויתרו על השקפה זאת (וגם חלק מהפילוסופים, אבל נתעלם מהם כאן). הם טוענים שמטרת המדע היא למצוא את הקשרים בין התופעות, דהיינו ליצור נוסחאות שנותנות לנו ניבויים מדויקים יותר ויותר לגבי התופעות, ללא עיסוק בשאלה מה יש מאחוריהן או מהי "האמת" באיזשהו מובן מטאפיסי (טפו) של העניין. מדענים אלו רואים את הנוסחאות ככלי לניבוי (אינסטרומנטליזם) ואת הישויות התיאורטיות כמושגים ריקים שעוזרות לנו לחישוב וניבוי ואינן מייצגות דבר אמיתי בעולם (קונבנציונאליזם). למפנה זה יש מספר סיבות. האחת, היא סיבה דתית. למשל, דוהם כותב שרק אלוהים יודע את האמת הסופית. השקפה קונבנציונאליסטית זאת מאפשרת לעסוק במדע ולקבל את ממצאיו ועם זאת להאמין בדוגמות הדתיות. סיבה אחרת היא המבוכה של מדענים לנוכח המהפכות המהירות במדע, שמכריחות אותם לשנות במהירות את אמונותיהם על טבע המציאות. סיבה שלישית היא הניסיון להינתק ממטאפיסיקה ומרעיונות לטובת מדע "קשה", כך שמדענים יוצרים לעצמם תחום נבדל משאר ההוגים. והסיבה החשובה מכולם, לדעתי, היא שהמדע המודרני הוא קונטרה-אינטואיטיבי, מנוגד לשכל הישר ואפילו מנוגד להנחות היסוד שהנחו אותו עצמו (דטרמיניזם, לוקליות וכדומה). במקום לשאול שאלות שמרגיזות הרבה מאנשי המדעים, כמו מה המשמעות של התיאוריות שמנסות להסביר את תיאוריית הקוונטים (וראה סדרת המאמרים של ירדן), הם מעדיפים לעסוק במחקר "קשה", בנוסחאות, ולטעון שתורת הקוונטים היא אינסטרומנט להבנת התופעות, ושהקשר בינה לבין "האמת" אינו רלוונטי למדע או אינו עניינם של המדענים. אנחנו, הם אומרים, עוסקים בחקר התופעות ולא במושג המטאפיסי של מהויות. אני מאמין (כמוך, נראה לי) שההבחנה בין מהות ותופעות היא הכרחית למדע, וש"הבנה" מתייחסת למהות. מאחר שנראה שאין לנו מחלוקת כאן ומאחר שזה יאריך מאוד את התגובה שלי, אני אוותר על הטיעונים לטובת ההבחנה הזאת. בנוגע להשקפה שניתן לצמצם את המהות למספרים ונוסחאות (אגב, היסטורית זאת השקפה פיתגוראית שהתגלגלה ורווחת דווקא במיסטיקה לאורך הדורות. מרתק העניין שגם הפיתגוראים חשבו על מיתרים כאיזה בסיס למציאות), אני חושב שהתבוננות אמפירית (סוציולוגית) מראה עד כמה לרעיונות תיאורטיים לא-מספריים יש חשיבות במדע. ויש הרבה טיעונים נגד האפשרות לצמצם מערכת סבוכה לרדוקציה פשוטה. אבל השאלה המטאפיסית פחות מעניינת אותי – אני מציע שתמצא את אותן נוסחאות שעליהן מתבסס הכול, ואז אני אשקול ברצינות לשנות את עמדתי. בנוגע לשאר – הבעיה היא שאז אנחנו יכולים להישאר עם ניוטון. עם מבנה התא והתהליכים טרום צ'חנובר. הרי "ככל שהמודל המתאים לידע המצטבר פשוט יותר, כך יכולת הניבוי שלו גבוהה יותר". קצת הסברי אד-הוק, כמו שנעשו כל השנים, והמדע יכול להישאר עם התיאוריות המאוששות שלו תמיד. לפי התיאור שלך זה עובד מצוין. 1. אין שום תיאוריה מתמטית, סטטיסטית או אחרת שיכולה לסייע לנו להבחין בין הסברים אד-הוק שבאים להציל תיאוריה ישנה לבין הסברים ענייניים. מה זה "הטענה מתקיימת באופן סטטיסטי בפער שבין הידע הקיים לאמת המלאה"? איך אתה מחשב סטטיסטיקה לפער עד ל"אמת המלאה" כשאין לך מושג איך היא נראית? 2. לעיתים רחוקות אנחנו יודעים מה הן כל ההנחות של תיאוריה. רבות מההנחות נסתרות מעינינו עד שהתיאוריה החדשה ממקדת עליהן את הזרקור. החלל והזמן, דטרמיניזם ועוד ועוד. 3. כל תיאוריה ישנה מאוששת הרבה יותר מתיאוריה חדשה. פשוט, היו לה יותר הזדמנויות לאישוש כי היא יותר זמן בשטח. אז "הידע המצטבר" תמיד מתאים לתיאוריה הישנה, ודווקא תיאוריה מהפכנית מתקבלת *למרות* כל הידע הזה. בקיצור, התיאור שלך מסביר באופן מעולה מדוע המדע הוא יציב. אבל הוא לא מסביר כלל מדוע יש בו תיאוריות חדשות ומהפכות. מאחר שבמדע תיאוריות חדשות ומהפכות, הוא אינו תואם את העובדות הנצפות שעלינו להסביר, ועל כן הוא בעייתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שההנחה המפוקפקת שלך (ושל אחרים) היא שיש קשר בין ה"מהות" ל"אמת" או ל"קיים". לדוגמא: ה"מהות" של גז אידיאלי היא מודל מתמטי. גזים אמיתיים, בטווח פרמטרים מסוים, מקרבים גז אידיאלי ולא להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אכן ההנחה (ריאליזם). האם משמו של ה"גז אידיאלי" לא נרמז שזה מה שהוא - אידיאלי? בניגוד למציאותי? האם את אותה טענה אתה מחיל על אלקטרונים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה סיבה מיוחדת להניח שאלקטרונים יותר אמיתיים מגזים אידיאליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצוין. עכשיו צריך לשסות בך את כל הריאליסטים בסביבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה סיבה להניח שהם יותר אמיתיים מגזים אידיאליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם הם אמיתיים. זאת בעיה, כי אני לא האיש להתווכח איתך כאן. אני אמנם חושב על עצמי כסוג של ריאליסט, אבל במובן מאוד מאוד חלש של המושג. אני ריאליסט במובן זה שאני חושב שהתיאורים שלנו נסובים על העולם, על מה שיש שם, והם לא הפשטות לצרכים תיאורטיים וחישוביים. מצד שני, אני חושב שהתיאוריה מבטאת את אופני החשיבה שלנו, בני האדם, ולאו דווקא את הדבר כשלעצמו. ומעל הכל, אני פליביליסט ולא מוכן לראות בידע הקיים אמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי להעיר שהדיאלוג שלכם יצר בעיה משעשעת אתה אמרת שצריך לשסות את הריאליסטים באורי בתגובה אורי ענה שהוא לא חושב שהריאליסטים אמיתיים (או בהכללה בני אדם אינם אמיתיים). בתגובה אמרת שהתיאוריה מבאטת את אופן החשיבה של הבני אדם ופה נשאלת השאלה: על איזה בני אדם אתה מדבר? בעצם הבעיה היא שאיכשהו אתה מצליח ליצור תיאוריה על בני אדם בלי שאתה מכיר בעובדה שהתיאוריה הזאת היא אמיתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אכן לא יודע אם התיאוריה שלי אמיתית. וזה מסתדר מצויין עם העמדה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה לא יודע אם התיאוריה אמיתית למה אמרת אותה? מה המשמעות של תיאוריה שאתה לא יודע אם היא אמיתית ומה ההבדל בינה לבין כל תיאוריה אחרת? וכהרחבה של השאלה השניה אם אתה לא יודע אם התיאוריה אמיתית איך אתה משתמש בה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם איזושהי תיאוריה היא אמיתית. אני לא מכיר אף דרך לבסס תיאוריות מעבר לכל ספק. אני אפילו לא יודע אם ההנחה שהועלתה כאן קודם, שיש בני-אדם אחרים בעולם, היא אמיתית. אז אפשרות אחת היא באמת לשתוק. היא הוצעה כבר בעבר ע"י פילוסוף חשוב. אפשרות אחרת היא לזרוק את כל התיאוריות לעזאזל ולחיות את הרגע. שתי האפשרויות הללו לא מתאימות לי. לא בא לי לשתוק ואני לא מוצלח במיוחד בלחיות את הרגע. אפשרות יותר רצינית היא לקבל כמה תיאוריות כהנחות יסוד, באופן דוגמטי וללא הוכחה, ומהן לצאת הלאה. הנחות היסוד הללו לא תהיינה מושא לבקרה רציונאלית, אבל הקבלה שלהן לפחות תאפשר לנו לפעול בעולם ולבחון את שאר ההנחות בחינה רציונאלית לאור הנחות היסוד. האפשרות הזאת נקראת לפעמים פרגמטיזם (פילוסופי). היא בד"כ מאמצת הנחות מקובלות חברתית כבסיס מסוים, ואז בודקת את הקונסיסטנטיות של שאר ההאמנות שלנו עם הנחות אלו. אני לא מקבל את התורה הזאת: יותר מדי פעמים גיליתי שהנחות שהאמנתי בהן או גדלתי עליהן היו שגויות. הדבקות שלי בדוגמות שגויות גרמה לי לא מעט צער בעבר. עוד אפשרות היא לוותר בכלל על הרעיון של הצדקה או הוכחה של האמת הסופית. במקום זאת, אני בוחר להחזיק בתיאוריות שנראות לי סבירות ולפעול על פיהן. ההחזקה של התיאוריות הללו היא טנטטיבית, כשאני מוכן להיפטר מהן במידה ואני אראה טיעונים טובים או הפרכות אמפיריות נגדן. אני לא מתחייב לאף דוגמה. אני מנסה וטועה וחוזר חלילה, בתקווה (לא מבוססת) שאני אגיע לאיזו תיאוריה שתהיה מספיק קרובה לאמת כדי שהיא תוכל להיות מדריכה טובה לפעולותיי ולא תופרך בקלות. אז לשאלתך "אם אתה לא יודע אם התיאוריה אמיתית למה אמרת אותה?". אמרתי אותה כי כדאי לי להגיד אותה. אני יכול להחזיק בה עד שיתברר שאני טועה (או שלא יתברר שאני טועה). אבל אם אני אומר אותה במרחב הציבורי, יש סיכוי שמישהו יגיד לי מדוע אני טועה. ואם אני אדע מדוע אני טועה ואני אהיה מספיק לא-דוגמטי, אולי אני אזנח את התיאוריות שלי ואחפש את התיאוריה הבאה שאולי תהיה קצת יותר אמיתית במקום שאני אהיה תקוע עם תיאוריה מוטעית. וחוץ מזה, אמרתי אותה כי קצת שעמם לי ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות באותו רגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שכבר שוחחנו על כך והזמן שחלף, ברצוני להשיב על שלוש ההשגות שבסוף. 1. טענתי היא שהתער של אוקהם הינו בבחינת יעוץ סטטיסטי. ככזה, כפי שתיארתי בפסקה האחרונה של תגובה 529215 אין הוא קובע מה נכון, אלא רק על מה מוטב להמר *בהיעדר הנתונים הדרושים לידיעה וודאית*. אם תרצה, הוא אומר לך על איזה צד של פרוסה הנופלת מרוחה החמאה ותו לא (תו לאו?): במבחן הניסוי, אם תהמר שהאמת היא שצד זה הוא שיפגוש את הרצפה כאשר תשמוט את הפרוסה מגובה שני מטר בשעה 16:05 מחר, הרי שנהגת בחוכמה (בהנחה שרצונך הוא לדעת את האמת). כמובן, אם יש לך מידע נוסף - למשל שבמקרה שלפניך מדובר על חמאה עשירה (מאוד) בעופרת, תוכל כנראה לדעת בוודאות על איזה היא תנחת ואולי אף באיזה חומר ניקוי לנקות את הרצפה. אבל כזכור אנו מדברים על מקרים בהם אין לנו וודאות באשר לאמת ואנו מבקשים לבחור את החלופה שסביר יותר שהיא האמת. הגיון זה נכון לא רק לאירועים חד-פעמיים כבמקרה הפרוסה, אלא גם לחוקים המושלים בטבע. 2. אני מסכים שבמקרים רבים אין אנו מודעים להנחותיה האמיתיים של תיאוריה - וזו סיבה נוספת לבעייתיות (שכבר ציינתי) בישומו הפורמלי של התער של אוקהם. הסתייגות: מאחר והגענו לחשיבה מדעית טובה רק ממש לאחרונה (ראה תגובה 192254), אזי ככל שנתקדם, יתמעטו לכך הדוגמאות. אפשר לפרט שככל שמדובר בתחום הקרוב לבסיס הדברים, פחות או יותר), כך נעלמת האופציה להנחות אנושיות סמויות. ככל שאנו מתרחקים מבסיס זה1 ומיכולת הרדוקציה לחוקי היסוד - כלמשל בחקר האקלים ובפסיכולוגיה, מתרחב הרווח אליו עשויות להשתחל הנחות בלתי מודעות ושאר משוגות אנושיות, לפחות לזמן מה. 3. אכן תיאוריה ישנה מאוששת יותר מחדשה, בד"כ, עד שהיא וכובד טלאיה ניגפים בפני פשטותה של החדשה. כאשר זה קורה נבחנת החדשה אל מול *מכלול* קורפוס האישושים הקיים לישנה. אם היא עומדת בו בהצלחה מלאה - הרי שההימור שהיא האמת עדיף. אם היא כבר חוזה גם תוצאות נוספות, המנוגדות לישנה, מה שלטענתי סביר יותר שיקרה ועומדת בהן, הרי שהיא גם הסוס היחיד על המסלול. 1 דוגמא להתרחקות כזו: מתמטיקה->פיסיקה->כימיה->ביולוגיה->פסיכולוגיה->סוציולוגיה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הטענה ש"התער של אוקהם הינו בבחינת יעוץ סטטיסטי" היא טענה שונה לחלוטין מכך שהתער הזה הוא אחד הקריטריונים לבחינת ערך האמת של תיאוריה. הטענה שלך הופכת את התער להמלצה מתודולוגית לחוקר ותו-לא. גם כאן אני לא מסכים: ככל שתיאוריה היא יותר "נועזת" ומתרחקת מהמובן והמקובל היא מציעה לנו יותר תוכן אמפירי. מכאן, שהיא מספקת לנו יותר אפשרויות ללמוד על העולם ויותר הזדמנויות להפרכה. אפשר לבסס שוב ושוב את המובן והמקובל, אפשר לנסות להתרחק ממנו רק קצת (בוא נפיל פרוסת חלה או לחמניה, בוא נמרח אותה בריבה). זה לא מדע טוב. מדענים מחפשים ידע לא טריוויאלי. אלו שמתבססים על ידע מאושש הם אנשי הטכנולוגיה והפרקטיקה. בניגוד להם, מדענים מחפשים ידע שיש לו סיכוי גדול להיות מופרך באמצעות ניסויים. 2. עם כל הכבוד וההערכה לעוזי, לאלון ולך, אני לא מקבל את התגובות שלכם כסמכות אפיסטמולוגית. במיוחד, אני לא מקבל -בעיקרון- את רעיון הרדוקציה מסוציולוגיה לפסיכולוגיה ומפסיכולוגיה לביולוגיה. החברה משפיעה על היחיד והיחיד משפיע על החברה. רעיונות משפיעים על שניהם. פוליטיקה משפיעה על שניהם. האפשרות לרדוקציה כאן נראית לי מופרכת בעליל. תורת המערכות היא כבר ניסיון מעניין יותר למציאת הסברים תקפים. 3. כן, אבל זה בד"כ לא כזה פשוט. תיאוריה חדשה משתמשת במושגים שונים מהמושגים של תיאוריות ישנות, ואם התיאוריה באמת מהפכנית זה לא ברור כיצד אפשר לבצע המרה של המושגים מאחת לשנייה. אני לא טוען שאי אפשר לעשות זאת (בד"כ כ-approximation), רק שזאת בעיה בפני עצמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר ששנינו פירטנו את טיעונינו בעניין, נראה לי קצת חסר טעם להמשיך להתווכח כל עוד אתה ממשיך בגישה הזאת של לתת לי לומר את מה שנכון ואז לא להשתכנע. כנראה שמדובר במחלוקת לשם שמים, ואחריתה ידועה (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי מפריזים בחשיבות ההבנה תגובה 461449. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאפופידס לא התכוון להבנה כתהליך פסיכולוגי אלא לטענה מתודולוגית על איך עובד התהליך המדעי או לטענה אפיסטמולוגית על מה המשמעות של מודלים מדעיים. כך לפחות אני הבנתי את דבריו, ולזה ניסיתי להשיב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שאותי הבנת, ובכ"ז אפרט: ההבנה היא צורך נפשי של המדען, הנבנה על אמונה שיש שם בחוץ דבר הקיים כשלעצמו ונשלט ע"י היגיון שיש לי המדען יכולת, לפחות פוטנציאלית, להשיגו. כמובן, כפי שמציין ראובן, הבנה יכולה להיות שגויה, הרי אין בתחושה או באמונה, יוקדת ואותנטית ככל שתהיה, ערובה לכך שההיגיון שאני מחזיק בראשי אכן משקף את זה של דבר חיצוני לי הקיים כשלעצמו. האינדיקציה להשגת הבנה זו היא שילוב של צמצום וכושר ניבוי. הוידוא המלא של הבנה זו אינו אפשרי, למעט מאשר במתמטיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני טוען שאפשר להסתפק ב''צמצום וכושר ניבוי''. הדרישה ל''מובנות'' היא רק מבלבלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה גם להגדיר מהי הבנה ולכן גם מושג זה מופיע בניסוח - הרי ניסיתי בין השאר להדגיש את אחד הגורמים המרכזיים להפיכתו של אדם למדען, זה שבלעדיו קשה עד לא ניתן להיות מדען טוב - הצורך *להבין*. מאחר ואני טוען שהבנה היא עצם ההכרה ב(=קבלת כנכון) תיאור שהוא מדוייק (בניבויו) ומתומצת, הרי שאינדיקציה לכך היא "שילוב של [מידת ה]צמצום ו[היקף ודיוק] כושר הניבוי". | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |