 |
אני לא יודע אם איזושהי תיאוריה היא אמיתית. אני לא מכיר אף דרך לבסס תיאוריות מעבר לכל ספק. אני אפילו לא יודע אם ההנחה שהועלתה כאן קודם, שיש בני-אדם אחרים בעולם, היא אמיתית.
אז אפשרות אחת היא באמת לשתוק. היא הוצעה כבר בעבר ע"י פילוסוף חשוב. אפשרות אחרת היא לזרוק את כל התיאוריות לעזאזל ולחיות את הרגע. שתי האפשרויות הללו לא מתאימות לי. לא בא לי לשתוק ואני לא מוצלח במיוחד בלחיות את הרגע.
אפשרות יותר רצינית היא לקבל כמה תיאוריות כהנחות יסוד, באופן דוגמטי וללא הוכחה, ומהן לצאת הלאה. הנחות היסוד הללו לא תהיינה מושא לבקרה רציונאלית, אבל הקבלה שלהן לפחות תאפשר לנו לפעול בעולם ולבחון את שאר ההנחות בחינה רציונאלית לאור הנחות היסוד. האפשרות הזאת נקראת לפעמים פרגמטיזם (פילוסופי). היא בד"כ מאמצת הנחות מקובלות חברתית כבסיס מסוים, ואז בודקת את הקונסיסטנטיות של שאר ההאמנות שלנו עם הנחות אלו. אני לא מקבל את התורה הזאת: יותר מדי פעמים גיליתי שהנחות שהאמנתי בהן או גדלתי עליהן היו שגויות. הדבקות שלי בדוגמות שגויות גרמה לי לא מעט צער בעבר.
עוד אפשרות היא לוותר בכלל על הרעיון של הצדקה או הוכחה של האמת הסופית. במקום זאת, אני בוחר להחזיק בתיאוריות שנראות לי סבירות ולפעול על פיהן. ההחזקה של התיאוריות הללו היא טנטטיבית, כשאני מוכן להיפטר מהן במידה ואני אראה טיעונים טובים או הפרכות אמפיריות נגדן. אני לא מתחייב לאף דוגמה. אני מנסה וטועה וחוזר חלילה, בתקווה (לא מבוססת) שאני אגיע לאיזו תיאוריה שתהיה מספיק קרובה לאמת כדי שהיא תוכל להיות מדריכה טובה לפעולותיי ולא תופרך בקלות.
אז לשאלתך "אם אתה לא יודע אם התיאוריה אמיתית למה אמרת אותה?". אמרתי אותה כי כדאי לי להגיד אותה. אני יכול להחזיק בה עד שיתברר שאני טועה (או שלא יתברר שאני טועה). אבל אם אני אומר אותה במרחב הציבורי, יש סיכוי שמישהו יגיד לי מדוע אני טועה. ואם אני אדע מדוע אני טועה ואני אהיה מספיק לא-דוגמטי, אולי אני אזנח את התיאוריות שלי ואחפש את התיאוריה הבאה שאולי תהיה קצת יותר אמיתית במקום שאני אהיה תקוע עם תיאוריה מוטעית.
וחוץ מזה, אמרתי אותה כי קצת שעמם לי ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות באותו רגע.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש