בתשובה לטווידלדי, 06/11/08 23:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למה להתעסק בכלל עם "זכויות" מורשעים ברצח? מלבד פת קיבר ומזרון קש. אסירים בארה"ב לא זוכים לשום הקלה בהתאם לחומרת מעשיהם ועונשם. יגאל עמיר מבחינתי משול לג'וק. לרמוס ולמחוץ. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
משום שגם מורשעים ברצח הם בני אדם. הזכות של מורשעים לא לקבל ענישה אכזרית ולא צודקת מופיע בתיקון השמיני לחוקת ארצות הברית, כחלק ממגילת הזכויות (לשם הוא הועתק ללא בושה ממגילת הזכויות האנגלית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי גישתי פשטנית מדי אבל איני רואה בעצם היות האדם ערך בלבדי לצורך הענקת זכויות. בטח לא בשלב הבוגר בחייו. כידוע, פושעים מסוכנים בארה"ב נכלאים לשארית חייהם בתנאים קשים ביותר. לעיתים אף מוצאים להורג (ברכות או באכזריות). בלי ביקורים, שיחות טלפון, התייחדות עם האישה/החברה וכו' "זכויות" המוענקות לעמיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן מה שקורה או לא שם, רלוונטי לאידיאל, אבל לא לשאלה ''למה לא עושים''. במסגרת החוק פה, רוצחים - לצערי - מקבלים בין השאר זכות 'התייחדות'. וכיוון שזה קיים, יגאל עמיר מקבל אותה זכות שמקבלים אסירים אחרים במצבו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי עם הכפפת החיים לחוקים ולתקנות. גם כי הם ניתנים להטיה או לשינוי בשעת הצורך. למשל לקבוע את משפחת עמיר כארגון טרור ולשכן את האחים כאסירים בטחוניים בכלא נפחא עם החבר'ה מהחמאס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוקים, קודם-כל, אמורים לא להיקבע כנגד אדם ספציפי ובפרט רטרואקטיבית. שנית, בעוד שלא הכל משפט בחיים, אני לא רואה שום יתרון למצב בו המדינה לא כפופה לחוקים חוץ ממצב-הרוח של תת-גונדר X. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברורה הגישה השוללת חקיקה אישית ורטרואקטיבית. מתסכלת מאוד התנהגות השלטונות לפעול תמיד ברוטינה ידועה מראש. במקרה עמיר היה צריך מלכתחילה להתנהל מולו כמפגע-מתאבד. לא עוד רוצח פלילי רגיל. ואפשר גם כעת, במסגרת תקנות שב''ס, למרר את חייו כהוגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתכוונת שהיה צריך להיות כתוב בחוק: יש למרר את החיים כהוגן לרוצח ראש הממשלה". אינך מתכוונת הרי שההחלטה אם למרר או לא למרר את החיים תהיה נתונה לסוהרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא בעצם? סוהרים, מפקדים בשב"ס, לשכת השר בהעלמת ובקריצת עין - הטכניקה פחות מעניינת אותי. ממילא המערכת מתייחסת בצורה שונה לאסירים שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי המערכת מעלימת העין הנ"ל מרשה לסוהרים לשחק להנאתם בחרות אנשים, ולעתים אף בחייהם. לפני שמוסרים החלטות כאלו לידיהם, צריכים לוודא קודם שמשרתים שם אנשים הראויים להחליט. (כלומר - מסרו כבר את הכח לידיהם, ולכן צריך וכו') כמה דוגמאות אקראיות: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מזעזע. במיוחד בנושא הקטינים. מצד שני זה רק מאשש את העובדה שממילא המערכת לא פועלת בצורה שווה כלפי הכלואים כולם. הייתי מציעה להחיל את הקיצוניות לרעה במקרה של רוצח רה''מ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע רוצח של ראש ממשלה ראוי ליותר סבל מרוצח רגיל (נניח של אישתו, או אפילו סתם שכיר שרציחתו אומנותו)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד מפחידות אותי הצעות לנהל את המדינה בצורה בלתי-פורמלית. איזו קריצה מהשופט תודיע לסוהרים באיזה אסיר מותר להתעלל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצעות? נראה לי שאתה מפחד מהמציאות (אולי בצדק). בגדול, לטוב ולרע, כך המערכת עובדת למעשה - החוק היבש הרבה יותר אלסטי משלפעמים נדמה לנו. מערכות החוק מבוססות גם על פורמליזם, אך הישום של החוק היבש מתבסס בעיקר על מרעית עין ונורמות חברתיות. במדינות מסוימות (בלי להזכיר שמות) יותר או פחות מאשר באחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ופחות מדי קשר לעולם האמיתי) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה מתכוון לחוק סדר הדין הפלילי? הוא לא נראה לי צדקני במיוחד, או אדיוטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת למה, קיבלת תשובה. זה שאת לא מסכימה איתה היה ברור מראש. הגעת כבר לגיל בו אפשר לגלות לך שלאנשים אחרים יש דעות אחרות. אם את רוצה לדעת למה הם פועלים אחרת ממה שאת חושב שהם צריכים לפעול, כדאי שתלמדי להקשיב לדעות שלהם, בלי לחזור על הדעה שלך כמו תוכי. בארצות הברית המדינה לא מוציאה אף אדם אף פעם באכזריות, זאת הסיבה לשיטות ההוצאה להורג המוזרות שיש להם. בגלל התיקון השמיני לחוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת ה''למה'' היתה במישור העקרוני. כולם מודעים לצד המשפטי ולפרוצדורה החוקית הכרוכים בתנאי המאסר של יגאל עמיר. אכן חישמול משך דקות ארוכות או תליה עד צאת הנשמה אינם אכזריים כלל וכלל. ממש כיף חיים. והמציאות היומיומית בבתי הכלא השמורים ביותר בארה''ב נעימה ומפנקת לכלואים. אינשאללה, בקרוב נקבל עדות נוספת מכלי ראשון מפי האחים אברג'יל. למי שטרם צפתה בסרטו של לואי תרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוני הפשע הקולומביאנים, אגב, מעדיפים עד מאוד להיות מוסגרים לארה"ב (לפחות ככה זה היה נכון ל-2007, מאז לא התעמקתי בנושא) מאשר לרצות את עונשם בקולומביה. כמו-כן, אין דין התנאים בנוואדה לתנאים בקליפורניה, ושריף באקה, השריף של ל.א. קאונטי הגיב פעם להשוואה באמירה שאם בנוואדה הייתה אותה כמות עורכי דין כמו בלוס-אנג'לס מן הסתם הם היו מתנהגים אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר הדבר מאוד. מבלי להכיר את העובדות אפשר לדמיין שתי סיבות: אותם קולומביאנים 'מארגנים' לעצמם שהות במתקנים שמורים פחות וליברליים יותר בארה"ב. כדוגמה שהבאת בהבדלים בין המדינות השונות. שאותם ברוני-סמים חוששים מחיסול בידי חברי כנופיה יריבה בכלא הקולומביאני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החשש מחיסול בד''כ פחות משמעותי. והחבר'ה האלה יושבים, תמיד, במתקנים פדרליים, לא מדינתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה הסיבה שהם מעדיפים מתקן כליאה בארה"ב? חייבת להיות עילה הגיונית לתופעה שציינת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנאי הכלא בקולומביה גרועים יותר. אני באמת היחיד פה שקורא כותרות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, סליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו תופעה מוזרה אולי, אבל מוצקה: רוב קוראי האייל (ואני בכלל זה, קצת אירוני) נוטים לדלג על הכותרות. היה יותר ממגיב אחד שנהג להתחיל את המשפט הראשון של התגובה בכותרת ולהמשיך אותו בגוף התגובה. זה הבטיח שרוב הקוראים כן קראו את הכותרת, אבל רק אחרי שהם התעכבו הרבה שניות על משפט מוזר בתחילת התגובה, ואז טרחו לבקש בפומבי מאותם כותבים להפסיק עם המנהג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכותרות של האייל האלמוני והארסי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. כותרות באייל זה כתם עיוור בשדה הראייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא אם מתרחשת תקלה, אובדן ההכרה בהוצאה להורג בכסא חשמל מתרחשת בתוך פחות משניה. כסא חשמלי [ויקיפדיה] תליה שוברת את המפרקת והורגת את הנתלה מיידית, לא במשך דקות ארוכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ותקלות קורות... זוכרת סצינה מחרידה מסרט מופלא בשם ''מייל (ומשהו)'' בו נצלה ארוכות נידון למוות בידי סוהר סאדיסטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עמיר הוא כבר לא פושע מסוכן, ודאי לא פיזית [בהנחה הסבירה שהוא לא עומד לרצוח עוד ראש ממשלה, בין אם יושם בצינוק ובין אם ישתזף בחצר הכלא] | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה להשקיע בהם פת קיבר ומזרון קש? שישנו על הרצפה (ויודו למדינה המיטיבה המספקת להם קורת גג מעל לראשם), ושיעבדו בפרך על מנת להרוויח את לחמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי יבואו המשפטנים בחבורה ויסבירו שאין בישראל עונש עבודת פרך. לגבי המזרון אני בהחלט מסכימה שהוא מיותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ההצדקה, אם כך, למזרון קש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שישמש כשמיכה חשמלית בלילות החורף הקרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פיתום? זה בשביל שיהיה מה לעשן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאדם דתי-במוצהר מבצע מעשה בלתי מוסרי (גונב, למשל), הנפש סולדת ממנו ומתקוממת נגדו יותר מן הרגיל, משום שבהיותו דתי הוא מוחזק כמצהיר הצהרה, המעוררת בנו ובצדק צפייה, שהוא ינהג באופן נעלה ומוסרי יותר מהאדם "הפשוט". כך, מכל מקום, אומרים שהיה פעם. תחושה דומה מאד אני חש כלפי הסמול הישראלי, אשר בכל הנוגע ליגאל עמיר - הרוצח (?) ה"מתועב" ש"רצח את הדמוקראטיה" - מתאדה לה לפתע אמונתו הדתית-משיחית-פנאטית ב"זכויות האדם" וב"דמוקראטיה" ועתה רצוי ומותר - ואף כל המרבה בכך, הרי זה משובח - להשפיל אותו (ואת בני משפחתו) להתנכל לו (ולבני משפחתו) ולנהוג בו (ובבני משפחתו) באופן מרושע, אכזרי ובלתי אנושי (ובלתי חוקי, לדעתי). איכסה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הברמנית נמצאת בין ליברמן לחגי ארצי, שמאל היא לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא. מסכימה עם ליברמן בהרבה מדעותיו אבל אצביע למפלגה מרכזית יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה פחות עניין של שמאל-ימין לדעתי. הסלידה מעמיר חוצה מחנות ודעות פוליטיות. לא מדובר ברוצח ''רגיל'' אלא באחד שהתנקש ביסוד הדמוקרטי של המדינה. לאקט הפלילי המובהק מתווספת החומרה היתרה בנסיון להפוך הכרעה מבחירת הציבור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יגאל עמיר אכן אינו רוצח ''רגיל'', במובן זה שהוא רצח את רבין מתוך אמונה סובייקטיבית, שהרצח ימנע אסון הצפוי למדינת ישראל. אז אם מתחשבים במניעים לרצח (והחוק אינו מתחשב בכך), יש לזקוף זאת דווקא לזכותו של יגאל עמיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי צעיר, הייתי חכם יותר מעכשיו והכל ידעתי טוב יותר מאחרים, גם את הטוב ביותר לעם, למדינה ולאנושות, למזלי הייתי כל כך חכם, כך שלא עשיתי כלום, כשאמות אבקש לזקוף זאת לזכותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בגלל שהדעות הליברליות (סליחה, סמוליניות) אינן אמונה ''דתית-משיחית-פנאטית ב''זכויות האדם'' וב''דמוקראטיה''''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה הן, לדעתך? הערה: אין לצפות שסמולמני שיודה בכך, ש"השקפותיו הליבראליות" הינן, למעשה, בגדר "דת", משום שבכך ישמוט את הקרקע מתחת לרגליו ה"נאורות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה בכך1. שום דבר לא נשמט מתחת לרגלי. __________ 1 שהטיפול של השמאל הישראלי2 בסוגיית רוצח ראש הממשלה מגלה מבוכה רעיונית, סטנדרטים כפולים, בלבול כללי, פוביות, יציאה מפרופורציות ואמוציות שמשבשות עליו את דעתו (וכל זאת תחת אין סוף פלפולים, רציונליזציות ושכנוע עצמי). 2 אבל לא רק או בעיקר השמאל. אופן הטיפול בסוגיה נובע מגישות, בקרב הציבור הישראלי ונבחריו, שהן לגמרי בקונצנזוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המבוכה הרעיונית לכאורה, עולה רק כשמנסים להכליל אנרכיסטים מיליטנטים עם סתם מינימליסטים ללא דגלים. ''מחנה השמאל'' זה מושג ערטילאי שעולה רק בזמני הבחירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מחנה השמאל" איננו מושג ערטילאי יותר ממושגים כמו "יהודים", "שמרנים" ,"ימין קיצוני" וכו'. אם יש צורך להיות יותר קונקרטי ופחות "ערטילאי": המבוכה הרעיונית קיימת (לא לכאורה) בקרב מצביעי מפלגות שמאל, כגון מפלגת העבודה ומרצ. מצד שני, גם הצביעות המוסרית של חוגי הימין הקיצוני, אשר לפתע פתאום מושגי זכויות האדם משתרבבים לטיעוניהם (כאשר המערכת מטפלת ב"אחד משלהם" כפי שהיא נוהגת כבר שנים, כעניין של שיגרה, בתושבים אחרים במדינה זו), זה לא משהו להתגאות בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו, היהודים, נהוג לומר במקרה כגון דא: מודה ועוזב - ירוחם. ישתבח שמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלכם, היהודים, גם מתנצלים על טענות מוטעות ו/או שקריות? (כגון זאת שבתגובה 496022) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפעמים, כמו כולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרק עגבניות עם קרוטונים. הערה: אין לצפות לכך שמישהו עם רמה מינימלית של שכל ישר יטען שהשקפת עולם ליברלית היא "אמונה בכוח עליון או בכוחות עליונים וקיום מערכת החוקים, הטקסים, המצוות והמנהגים הקשורים בה" (ההגדרה של דת עפ"י רב-מלים). והערת אזהרה: כן, כל תפיסת עולם מבוססת על אי אילו אכסיומות. מכאן *לא* נובע שכל המערכות האקסיומטיות, או תפיסות העולם הבנויות עליהן, שקולות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, שכ"ג. פתרת לי בעייה שהציקה לי. לכל דת יש ספר קדוש, וכל הזמן תהיתי, מהו הספר הקדוש של בני הדת הליבראלית. עד שבא שכ"ג וגילה לי, שהספר הקדוש שלהם הוא "רב מלים" ! תודה רבה, שוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכל היותר אתה רשאי להסיק ש"רב מלים" הוא הספר הקדוש שלי ושל חסידי (קהילה מובחרת שהצטמצמה ב- 50% עם מות החתול שלי), למרות שגם אז אתה מדבר שטויות. זה שאתה מדביק את השמות "דת" ו"קדוש" לעניינים שאין ביניהם לבין דת וקדושה דבר וחצי דבר נראה לך בטח כשיא התחכום. לי זה נראה בעיקר טפשות מהסוג המצוי בשפע אצל מחב"תים והצאן הקדוש[!] שלהם. אורי פזים לא מתים, הם רק מתחלפים (בעצם גם זה לא בטוח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להאמין שמי שמציע למחוק את ספר ויקרא הוא מחב''ת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שהיהודי הוא מחב''ת, וגם לא התכוונתי לרמוז לכך, אבל פגשתי את הטענה שהחילוניות היא ''דת'' אצל מחב''ת (נוצרי, במקרה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להתייחס ל"אתה מדבר שטויות". אז ככה: אני מאד אוהב את דרך כתיבתך. היא מתוחכמת, קולחת ומשעשעת. אני מקנא בכשרונך, עליי להודות. לכן, אגב, אין לי שום ספק, שאתה ממוצא יהודי. אבל לגבי תוכן כתיבתך - אכן, כתיבה אינטילנגנטית ואפילו חכמה למדי, אבל לא מספיק חכמה. מה לעשות, לא כולם מושלמים. ואגב, כולנו - לא רק אורי פזים - מתים או מתחלפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, לא כולם מושלמים. אני שמח שהצלחנו למצוא הסכמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף שדתיות היא לכאורה הצהרת מחויבות לערכי מוסר, איני מצפה מאדם דתי להיות מוסרי יותר מאדם חילוני, במיוחד אם אין לו רקע קהילתי שיתחום את פעולותיו. בהינתן קהילה כזו שמקפידה על קוצו של יוד, נצפה להתנהגות פוריטנית בה כמות העבירות פחות או יותר זהה, הגם שהעבירות כנראה יותר סימבוליות ונוגעות להפרת הקוד ולא למשהו שמישהו מבחוץ ישים לב אליו (העונשים חמורים באותה מידה). התנהגותו של הפוריטן בפוטנציה מחוץ לקהילתו עשויה להיות אסונית שכן הוא עשוי להיות מחוסר סובלנות כלפי אלה שאינם מקיימים את הקוד שהתחייב כלפיו, ובהיעדר קהילה שתעגן אותו לפעולות מסגרתיות (כלומר, אם כבר הקהילה תהיה מעוניינת ברצח, הרי שזה יתבצע כלינץ' נגד זר מסוים), הוא עשוי להפר את הקוד בטענה שזה אינו תקף ואף ההפרה מתחייבת מחוץ לסביבה הטבעית (כדי לתקף אותו). באשר להתייחסות לטיפוס כזה שאינו מסוגל לחיות בסביבה שסובלנית כלפיו? הוא אינו ראוי להתייחסות. ייזרק לכלא (אף שהיה מקום ואפשרות חוקית לטעמי להוציאו להורג על בגידה במקרה הספציפי) ויקבל יחס התואם לאסירים מסוגו. האסיר הנ"ל, כך נדמה לי, קיבל יחס של אסיר רגיל ואולי אף מיוחס. לא צריך להגזים ולתת לו גישה לתקשורת, דבר שאף אסיר רגיל לא צפוי לקבל בנסיבות שגרתיות. לאור עליית מידת הקבלה של הפריבילגיות המותרות לדנן, ייצא בסוף שניתן לו לרוץ לכנסת כאשר הוא בין כותלי הכלא. שהרי הבולטות של המעשה הנפשע שעשה בטח מזכה אותו במקום של כבוד בכנסת, ואולי אף בהנהגת המדינה. לאור ראשי הממשלה האופורטוניסטים מחוסרי המחויבות האידאולוגית שהיו לנו*, הוא יהיה חידוש מרענן. אם יש צורך לקישור המעשה שנעשה ועונשו למסגרת דתית מוכרת, יואילו המתמצאים בנושא לדווח לנו על רצח גדליהו ועל עונשם של רוצחיו, מעבר לקביעת הצום. אני מנחש שהם לא זכו למידת האהדה להם זוכה זה שראוי כי יימח שמו וזכרו. * נא לא להתייחס לשורה הזו ברצינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל שביקשתי בתגובה 495788 הוא להביע את סלידתי מיחסם ומ"דיעותיהם" של הסמולנים בכל הנוגע ליגאל עמיר בכלל ולתנאי ענישתו בפרט. ניסיתי, באמת שניסיתי, להבין מה אתה רוצה לומר *ביחס לתגובתי*, ולמרות מאמציי לא עלה בידי לרדת לסוף דעתך. ובכל זאת כמה הערות לדבריך: א. ביחס לצפייה מאדם דתי לנהוג במוסריות גבוהה יותר - אני חושב שאני מתאר נכון את המציאות כשאני אומר, שמעשה פסול שעושה אדם דתי, מקומם יותר ומעורר כעס רב יותר בקרב רוב בני האדם בישראל לעומת אותו מעשה שיעשה אדם חילוני. נכון שלא תמיד נכון הדבר, בין היתר משום שהוא תלוי בטיב המעשה, אך נכון לומר שזה הכלל. ב. באשר לזכויותיו של אסיר - אני שולל מן היסוד את הפילוסופיה הארכאית-מסורתית, העומדת בבסיס המשפט הפלילי. להשקפתי, כל *הענשה* של "עבריין" פסולה מבחינה מוסרית (ושגויה מצד טובת החברה). לדעתי, זכותה היחידה של החברה היא לנקוט בכל האמצעים הדרושים רק, ואך ורק, כדי למנוע מה"עבריין" להמשיך ולפגוע (פגיעה אסורה) בפרט כלשהו בחברה או בחברה בכללותה. אם לשם כך צריך לבודד את ה"עבריין" מהחברה (לכלוא אותו), יש לעשות זאת תוך הפגיעה המינימאלית ביותר בו. יתר על כן, יש לשחרר את העבריין מן הבידוד ברגע בו חדלה סכנתו. לכן, לשיטתי, אסור למנוע מ"עבריין" שבודד (הכלוא בבית סוהר), רק כ*עונש*, להביע את דעתו בכל עניין, לכתוב ספרים ומאמרים, לעבוד, להקים משפחה, להתראיין לכלי התקשורת וכיוצ"ב, אלא רק במידה הדרושה כדי למנוע ממנו לפגוע כאמור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי, אתה מתכוון לכך שהנדון מכיוון שכבר לא יחזור על פשעו, (הרי הוא הצליח בפעם הראשונה)ירצה את עונשו במאסר פתוח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני טוען יותר מכך: רוצח (וכל "עבריין" אחר), שיש וודאות קרובה, כי לא ישוב לפגוע בפרט אחר או בחברה - אין "להענישו" כלל בשום עונש, מלכתחילה. לא התכוונתי למצות את כל השקפתי בתגובה 496021 ביחס למשפט הפלילי. אבל בהקשר זה אני רוצה להוסיף עניין חשוב, שלא נזכר בתגובתי הנ"ל: בכל מקרה, על כל "עבריין" לפצות את הקרבן *במלוא נזקו* ובנוסף לכך עליו לשאת בכל ההוצאות הכרוכות באותן פעולות, שעל החברה לנקוט כדי למנוע ממנו להמשיך ולפגוע בזולתו או בחברה. למשל: עלות בידודו ("כליאתו"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון רק לרוצחים יהודיים או גם לגויים (ערבים למשל)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה מעידה על עצמה, שיש לך ספק לגבי תשובתי. תוכל לספר לנו מה גורם לך לספק הזה, שגרם לך לשאול את שאלתך המוזרה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט רוצה לדעת. זו איננה שאלה של עו''ד שיודע את התשובה. מה שכתבת קודם העלה אצלי את התהיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שאינך מוכן לחשוף את הסיבה לתהייתך. לא אנהג כמוך ולשאלתך אשיב כך: לא חשבתי על העניין לעומקו, ולכן אוכל לומר, כי על פני הדברים נראה לי, שיהיה נכון להחיל את המשפט הפלילי הנוהג בישראל גם על הגויים המתגוררים בארצנו, ללא אבחנה בינם לביננו, היהודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובתך עונה על תהייתי. לא הסיפא אלא הרישא. "לא חשבתי על העניין לעומקו". כלומר, במחשבה מעמיקה יותר אתה גם יכול להגיע למסקנה שהצעתך לא להטיל עונשים מתייחסת רק ליהודים. האם הבנתי אותך נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנת נכון, כמובן. אני מבחין בין דיני מלחמה לבין המשפט הפלילי. דיני המלחמה מסדירים את כללי ההתנהגות שלנו כלפי מי שמוגדר כ*אוייבנו* וכמובן שלא כל ה"גויים" הינם אוייבנו, כפי שלא כל ה"יהודים" הינם אוהבי ישראל. אני זקוק למחשבה עמוקה יותר, כדי לגבש עמדה בדבר היחס הראוי בין שני סוגי הדינים הללו ותחולתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה בדיוק ימנע מבעל לרצוח את אישתו בעולם שכזה1 ? הרי יש וודאות שהוא לא ישוב לפגוע באישתו (שהרי היא מתה), שלא יתחתן בעתיד (כי בכל זאת התמונה שלו הופיעה בעיתון ליד הגופה, והכלה המיועדת הבינה את הרמז) ושלא יפגע באף אחד אחר (כי לפני תיקון העולם שלך, הוא לא רצח איש, מכאן שהוא פחד). 1 או להפך. או מבעל לרצוח את בעלו ואישה את אישתה, למען שוויון מלא לכל הצדדים המעורבים והלא מעורבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה מנסה לטעון, שאינך רוצח את אשתך רק, או בעיקר, משום שאתה חושש מהעונש שיוטל עליך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי לראות איך אפשר לא להבין את ההיקש הלוגי כאן. אתה אומר בקצרה, עלינו לשחרר רוצח לרחוב כאשר מושא הרצח המיידי והברור שלו חוסל. את אותו נרצח הוא לא ירצח פעמיים. אנטילופה שואל, מאין לך שלא ירצח אחרים, מי מבטיח שלא יתחתן שוב ויימצא שוב בסיטואציה שהוא לא מצטיין בה? מי מבטיח שאשתו המנוחה היא מושא הרצח היחיד? מי מבטיח שחקיינים לא יראו כי טוב ויפעלו בהתאם? ההיתממות הנראית שבאי ההבנה והשימוש החוזר בביטוי סמול גובלים בדמגוגיה. אבל מילא, למי אכפת. דמגוגיה כאן היא כנראה בעיקר בעייתו של הדמגוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה נדמה לי שניסית בתגובתך לעורר את שאלת ההרתעה כאחת ההצדקות לענישה. עכשיו אתה עובר לנושא אחר - מה יהיו המבחנים לשחרור ''עבריין'' מבידודו. ולנושא האחר - איני מבין היכן הקושי כאן. זוהי שאלה שבמומחיות (פסיכולוג, קרימינולוג וכו') והתשובה לה תינתן על פי מבחנים וקריטריונים שמומחים יקבעו. אגב, כבר כיום ניתנות חוות דעת לגבי מסוכנות בני אדם, המשמשות בסיס להחלטת בית המשפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לשאול אותך שאלה עקרונית: בהינתן העובדה, שאדם שביצע עבירה כלשהי לא ישוב לבצע שום עבירה נוספת מכל סוג - האם גם אז,לדעתך, יש להעניש אותו על העבירה שביצע? אם כן - מה ההצדקה לכך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, לענישה יש כמה מימדים, נדמה לי שהצגתי את כולם. אומנם את השיקום הצגתי בסוף, אבל זה יותר אידאל של ענישה מאשר ענישה בפועל. בוודאי שלשאלתך התשובה היא לא. למרות שיש לענישה גם פן של נקם מפצה שהוא ניתן להבנה (אתה התעללת בחשוב לי, אני אתעלל בחשוב לך), ציינתי מלכתחילה שהוא ברברי (במובן של משהו שלא ראוי לטפחו). כמו שכתבתי באותה תגובה שאתה מתייחס אליה, העולם הוא לא עיקרון. העולם הוא מה שיש. האם לא נראה לך שסביר יותר כי אדם שרצח פעם אחת ירצח שוב? אם אנשים הם כל כך מושלמים כמו שעולה מהשאלה, מדוע יש רציחות מלכתחילה? האם לא נראה לך כי החברה כמסגרת לאינטראקציות אנושיות אינה צריכה לבסס את בטחונם של הנתונים באינטראקציה? ואיך היא תעשה זאת בשחרר אנסים, רוצחים, וכאלה שמערערים על הסדר החברתי באופן בסיסי יותר - בוגדים לחופשי? שימוש בפסיכולוגיה במסגרת המשפט מקובלת היום במידת מה. יש טענות לאי שפיות זמנית או תמידית, ויש ניסיון להתמודד עם זה מבחינת החוק. לעתים זה בהחלט מוצדק, ולעתים מדובר בחוסר רצון לשאת באחריות. בכל מקרה, המערכת מנסה להתמודד עם הטענות. יש גם הקצנה שנובעת מזה עם עליית טיעונים של זכויות הקורבן (רחמו עליי, הוריי היכו אותי, והמתלוננת לבשה חצאית קצרה מידי... או במקרה שלנו קו הגנה היפותטי, הנ"ל איים על זהותי שכללה אלמנטים קיצוניים שאינני אחראי להם - כך נהוג בקהילתי... כמו כן, אני מתוסכל מינית והרצח הוא אקט של סובלימציה הפוכה.) על זה כל מה שיש להגיד זה נו באמת. לשיטתך יש לכל פושע מניעים ייחודיים ואם את אלה נוכל לסכם במושא פשיעה ייחודי (אשתו, ראש ממשלתו מיריבה אידאולוגית, הכלב הספציפי עם העין השחורה...), נוכל לשחרר את הפושע. גם אם כך, הרי שאתה לא מתחשב בהיות ההווי האנושי שיתוף סטטיסטי. אולי אם תסתכל מבעד עיניי תגלה שאורך גל X שאתה רואה כאדום, אני רואה ככחול, ושנינו מסכימים לקרוא לו ירוק. מה שחשוב הוא לא החוויה הייחודית אותה איננו יכולים למדוד, אלא מה שהסכמנו. כל עוד איננו יכולים לחיות בסוליפסיזם "משותף", עלינו להיענות למגבלות השרירותיות במידת מה של החוק, וערעור פרטני (אני ארצח רק את א' כי הוא מרגיז אותי) ובטח לבטח שערעור כללי (אני ארצח כל מי שמיישם את הדמוקרטיה באופן שלא מתאים לי) צריכים לזכות בענישה (שהיא סטטיסטית ומתבססת על וודאות קרובה/הסתברות כפי שעולה לעיל). כי אחרת קצת קשה לחיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצדקה אפשרית יכולה להיות הרתעת האחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן בקצרה, הרתעה כמימוש עליונות החוק לצורך חיים משותפים. נכתב בקצרה כהרתעה בתגובה ההיא, ולא ממש במרומז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצח את אישתי בעיקר כי אני רווק (אם כי אני לא יכול לפסול על הסף נימוקים אחרים בעתיד), אבל ברור לי שעצם קיום עונש על רצח מנע מאחרים לא פעם מעשה כזה או אחר של זוועה. למעשה לשיטתך, נגיד שיש גבר מכה, שכבר ישב פעם פעמיים בכלא על זה, ועכשיו הוא גמר להרביץ לאישתו שוב ומתחיל להרהר בכמה שזה לא היה במקום, כי לא מתאים לו לחזור שוב לכלא. מבחינתו להרוג אותה זה הפתרון המועדף, הרי זה הופך את הפשע לחד פעמי, ולכן הוא לא ישב בכלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע, אם כך, עונש אינו מונע את כל מקרי הזוועה, ובמקומות מסויימים גם כשהעונש הצפוי הינו מוות? אני מתנגד לשיטה הנוכחית, לפיה קוצבים תקופת מאסר. לשיטתי, יש לבודד ולהרחיק מהחברה *לתקופה בלתי מוגבלת* כל מי שפוגע בזולת, ולהבדיל מהשיטה הנוכחית - גם כל מי שצפוי במידה מספקת של וודאות שיפגע בזולת, אפילו טרם עשה זאת. כך, לשיטתי, יש משקל וחשיבות רבה למידע מודיעיני, אשר כיום הינו חסר כל ערך מבחינה ראייתית, לפחות לגבי הרשעתו. אדגיש, שכוונתי לפגיעות בביטחון האישי של הזולת, כגון עבירות מין, אלימות, פריצה לבית פרטי וכו'. לגבי סוגי עבירות אחרים (עבירות תעבורה, בנייה, ביטחון המדינה וכו') יש להחיל דין שונה, ככל שאין בהם פגיעה ישירה בזולת. כל "עבריין" כזה (לא מצאתי עדיין כינוי מתאים לאנשים כאלה, שיבטא את השקפתי) יישלח למיון, שבו ייקבע אם הוא בר-שיקום על פי אופיו, אישיותו ויתר נתוניו האישיים. "בר-שיקום" פירושו, שניתן להביאו למצב, בו הסכנה לכך שהוא יפגע בזולת אינה עולה על זו של אדם מן היישוב. אם התשובה תהיה חיובית -יש לשקמו בהיותו מורחק ולשחררו בתום השיקום, אם השיקום יצליח, כמובן. אם השיקום ייכשל - יש להרחיקו לצמיתות. עבריין שאינו בר-שיקום - יורחק לצמיתות. בכל המקרים, על ה"עבריין" לפצות את *הניזוק* על מלוא הנזק שגרם לו (להבדיל מהמצב הקיים, לפיו מוטל כל העבריין לשלם *למדינה* קנס ולא תמיד מחויב המזיק לפצות את הקרבן/הניזוק). כמו כן, על כל "עבריין" לשאת מלוא העלויות הכרוכות בשמירתו מחוץ לחברה. עבריין שיבצע עבירה חוזרת לאחר ששוקם והושב לחברה, הסיכוי לכך שייקבע שהוא בר-שיקום יקטן מאד מן הסתם. לכן, עבריין שכבר ישב פעמיים בכלא, סביר מאד להניח שיורחק לצמיתות כמי שאינו בר-שיקום, ולכן לא יעמוד בפני הדילמה שאתה מציג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. שיטות הענישה הן נושא לדיונים רבים בכל העולם, והמצב רחוק מלהניח את דעתם של העוסקים בכך. על כך סיפר פעם דברים מעניינים השופט והיועמ"ש חיים כהן המנוח. הבעיה היא מציאת חלופות, והחלופות שאתה מציע אינן ריאליות. ב. בדיקות פסיכולוגיות, קרימינולוגיות(?) וכו', למיניהן, ופעולות השיקום שאינך מפרט מספיק את טיבן - אתה מייחס לכל אלה כוח מאגי שאין בהן. אין דבר כזה - "... מיון, שבו ייקבע אם הוא בר-שיקום על פי אופיו, אישיותו ויתר נתוניו האישיים. 'בר-שיקום' פירושו, שניתן להביאו למצב, בו הסכנה לכך שהוא יפגע בזולת אינה עולה על זו של אדם מן היישוב" -- אופציות ניבוי ושיקום מסוג זה שייכות כיום לתחום המד"ב. כל מה שניתן להיעשות הוא *הערכות* בנות כך וכך % סיכויי התממשות, ולא "קביעה" כלשהי, וכן ניתנים להיעשות ונעשים *נסיונות* שיקום - ועם כל הרצון הטוב, אין לצפות ליותר מזה, לא בהווה ולא בעתיד הנראה לעין (לפחות מספר עשרות שנים וקרוב לודאי שיותר מכך, כל זמן שאין מדובר בעולם מד"בי). ג. לא ברור לי למה כוונתך ב"יורחק לצמיתות", ואולי, אם אפשר, תסביר איך הדבר אמור להתבצע מעשית, תוך שמירה על צלם אנוש. בכל אופן, כרגע, על פניו וכל עוד אינך נכנס לפרטים - הרעיון הזה נשמע מחריד הרבה יותר משיטות הענישה הקיימות כיום, על כל מגרעותיהן. וזה כולל מאסר, שברובם הגדול של המקרים איננו לכל החיים והוא מאפשר מתן הזדמנות שניה, כלומר חזרת האסור, בשלב מסויים, אל החיים, אל המשפחה ואל החברה - *גם לרוצחים מורשעים* - זאת להוציא מקרים בודדים ביותר, דוגמת יגאל עמיר (שלא מן הנמנע שגם לגביו ישתנו הדברים בעתיד, לא מתוך התפתחות עקרונית-ערכית מן הסוג שאתה מציע אלא פשוט עפ"י גחמות מזג האויר הפוליטי בארצנו ההפכפכה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אדם, מטבעו, רוצה להיות אהוב, מוערך ורצוי על בני משפחתו, שכניו ומכריו ולא מגונה ומנודה על ידם. כל אדם יודע וחש, שפגיעה בלתי מוצדקת בזולת פוגעת ופוגמת ביכולתו להיות אהוב, מוערך ורצוי כאמור. לכן, אם אדם פוגע באופן בלתי מוצדק בזולתו - חיבת להיות סיבה טובה מאד לכך. בדרך כלל הסיבה לכך הינה הפרעה התנהגותית, שהינה תוצאה של פגיעה בנפשו של העבריין שנגרמה ע"י אחרים או שהינה תוצאה של פגם מולד. במלים אחרות, מי שפוגע ללא הצדקה בזולת, הינו בהכרח קרבן בעצמו. משום כך, למשל, אין זה מקרי כלל וכלל, שחלקם של יוצאי עדות המזרח או של יוצאי ברה"מ לשעבר בקרב כלל העבריינים בישראל גדול באופן משמעותי מחלקם באוכלוסיה הכללית. במקרים מסויימים, ההפרעה ההתנהגותית של העבריין אינה קשה במיוחד וניתן לשקם אותו, אך במקרים אחרים ההפרעה קשה ועמוקה במידה כזו, שלא ניתן לשקם אותו. אכן, מדובר בהערכה בלבד, ובודאי שיהיו מקרים, בהן ההערכות תתגלנה כשגויות, אבל זה טיבן של כל הערכות. בכל מקרה, הספק בהצלחת השיקום או ביכולת השיקום של עבריין צריך לפעול נגדו, משום שבבחירה שבין הפגיעה בעבריין לפגיעה אפשרית בפרט אחר בחברה, יש להעדיף את טובת הפרט האחר. ולשאלתך בעניין ההרחקה לצמיתות - הכוונה היא, שהעבריין יורחק מהחברה ויבודד ממנה עד מותו. מקביל למה שמכונה היום "מאסר עולם", אבל ללא קציבת עונש. איך זה אמור להתבצע מעשית? בניגוד למצב הנוכחי, שבו כולאים אסירים בתנאים מחפירים כ"עונש" על פשעיהם, לשיטתי תיוחד לעבריינים "עיר מקלט", שבה הם יוכלו לנהל חיים רגילים לגמרי, פרט לדבר אחד - מניעת אפשרות להביא ילדים לעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כל אדם מטבעו", כמו לשפוך דלק על ערימת גחלים לוחשות, פתחת פתח לדיון הארוך ביותר שיכול להיות באייל, וכנראה המשעמם ביותר וחסר כל תוחלת לשכנוע המתדיינים האחרים. נושא השיקום: הוא בעייתי למדי, כיום הוא משמש בעיקר ע"י השב"ס לשמירה על שקט תעשייתי בבתי הסוהר (ע"ע: זכויות יתר, נכוי שליש, ועדת שיחרורים, חנינות). בכל מקרה ששים אחוזים מהכלואים יושבים פעם שניה ויותר. פסיכולוגיה זה המדע הפופולרי ביותר בקרב הכלואים, והונאת קציני המבחן והעובדים הסוציאליים, זה תרגיל פופולרי בקרב הכלואים. באת לתקן ומצאת את העונש האכזרי והשטני מכולם, הרעיון של כליאתם בגיהנום עלי אדמות, תוך הדרישה האבסורדית שיממנו בעצמם את הוצאות שהייתם שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שעונש ימנע את *כל* מקרי הזוועה ? זה בטח שלא נובע מהטיעונים שלי ונוגד את רוב מה שאנחנו יודעים על פסיכולוגית והתנהגות האדם (פזיזות, העדר חשיבה, אימפולסיביות, אשליות, הדחקה וכו'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצורך הדיון (וגם שלא לצורכו), העונש הוא הדבר היחיד שמונע/מנע ממני לפגוע באנשים מסויימים. אם מערכת הענישה היתה פועלת כמוצע על ידך, הייתי יכול לפגוע בכל אלו, ולאחר מכן להחליט החלטה מודעת לא לעשות זאת שוב לעולם, ולשוב להיות אזרח נורמטיבי. ככזה הייתי נמצא בר שיקום על ידי המאבחנים (ואכן הייתי כזה), ולמעשה, אם המערכת יעילה (כלומר האבחון נכון)- הייתי חוזר אל החברה מיד, כי אין עוד סכנה שאפגע במישהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כל עבריין "נענש" לפי שיטתי, משום שעליו לעבור תמיד ובכל מקרה תהליך של איבחון ומיון ומשום שלכל אורך התהליך הזה (שמן הסתם לא יהיה קצר) הוא יהיה מבודד מהחברה (ב"מאסר"). יש בכך כדי להרתיע, גם לפי שיטתי. ב. סביר להניח, שעצם ביצוע עבירה *לאחר תכנון, בקור רוח ומתוך מודעות לטיב המעשה ושליטה מלאה על ביצועו* יגרום לסיווג המבצע כ'לאו בר-שיקום' וובהתאם לכך לבידודו *לצמיתות*, משום שאדם כזה יתקשה מאד לשכנע, שמדובר ב"מעידה" חד-פעמית. ג. חוסר הוודאות של כל עבריין בדבר תוצאות סיווגו וחששו מפני האפשרות שהוא יבודד *לצמיתות*, גם כשמדובר בעבירה ראשונה, מהווים גורם מרתיע מאד, למרות שהבידוד יהיה בתנאים אנושיים מאד, כפי שאני מציע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א-ב. אמרתי כבר בתגובה קודמת ואומר שוב: שיטות אבחון ומיון ברמת וידוא כה גבוהה אשר תפקיד בידי החברה את המנדט המוסרי לבודד אנשים לכל חייהם - שיטות כאלה הן כיום בגדר מד"ב - וימשיכו ככאלה למשך עוד זמן ניכר 1. ג. הכיצד יכול הבידוד להיות "בתנאים אנושיים מאוד"? הרי ב"עיר המקלט" שאתה מדבר עליה, יבודדו לצמיתות אך ורק אנשים שהם "לאו בני שיקום" - כלומר, בלשוננו העכשווית והפחות מהוקצעת - פסיכופטים וסוציומטים למיניהם. האנטילופה קרא לזה "גיהינום עלי אדמות", ונראה שתיאורו זה הוא הקרוב ביותר לדיוק. זאת ועוד - אמרת באחת מתגובותיך כי במקום זה תימנע מן המורחקים-לצמיתות אפשרות הבאת ילדים לעולם. בפועל, אומר הדבר שיהא זה מתקן ובו הפרדת מינים מוחלטת או עיקור כפוי. כמו כן יהיו החיים במקום הנ"ל שרויים תמידית באוירה שהיא הכי בלתי-טבעית ובלתי סבירה מכל מה שמקובל בקרב המין האנושי. נדמה לי שאפילו אנשים המגדירים עצמם כ"שונאי ילדים" מושבעים, לא ניסו לתאר לעצמם איך ייראו החיים במקום יישוב שלם - לא רק במשפחה מסויימת אלא במקום יישוב שלם - שבו לעולם לא יישמע שחוק ילדים וצליל משחקיהם - וזה לצמיתות, בניגוד לאסירים המצויים בבתי הסוהר הידועים לנו כיום, שהאסורים בהם יודעים כי יום אחד ייצאו לחופשי. 1 מזכיר קצת את הסרט ההוא עם טום קרוז |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א-ב. כבר כיום קיימת שיטת "איבחון ומיון", לפיה מטילים על בני אדם עונשים, ובהם מאסר עולם. לשיטה הזו קוראים "הליך משפטי". אלא שהיום מרכז הכובד בהליך המשפטי עוסק בשאלה, אם העבריין אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו, ורק באופן משני למדי (ורק לגבי העונש) הוא עוסק בשאלה, מדוע ביצע העבריין את העבירה ומה הסיכוי שהוא ישוב לפגוע בפרט אחר בחברה. כך, למשל, עבריינים המבצעים עבירות בשל הפרעת אישיות כלשהי או בעייה נפשית כלשהי (שכיח בעבירות מין) משוחררים בתום תקופת העונש שהוטלה עליהם, על אף שברור למדי, שהם ישובו ויפגעו בפרט אחר בחברה. ומספר האסירים החוזרים יעיד על כך. ג. אני משוכנע שמעולם לא שהית כאסיר בבית סוהר או בבית מעצר ואני משוכנע עוד יותר, שלאחר שתבלה מספר *ימים* באבו כביר, למשל - תשנה במהירות את דעתך. ולגבי שלילת האפשרות להביא ילדים לעולם. אי-שלילת אפשרות זו מבטיחה במידה רבה של וודאות, שיוולדו ילדים פגועים. אז נכון שיש כאן פגיעה בזכות טבעית ובסיסית, אבל זכותו של כל ילד לגדול ולצמוח בתנאים בסיסים סבירים, בפרט כשהיא מצטרפת לזכותו של כל פרט בחברה שלא להיפגע, קודמות לזכותו הטבעית של האסיר כבן אנוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א-ב. בפועל, להוציא מקרים חריגים, מאסר עולם בישראל הוא ל-20 שנה. אתה מדבר על הרחקה לצמיתות, ועד כמה שהבנתי אינך מתכוון רק לעבירת רצח אלא לעוד עבירות. ג. לא הבנתי למה מתייחס המשפט "אני משוכנע שמעולם לא שהית כאסיר בבית סוהר או בבית מעצר ואני משוכנע עוד יותר, שלאחר שתבלה מספר *ימים* באבו כביר, למשל - תשנה במהירות את דעתך". באיזה עניין תשתנה דעתי? בכך שהרחקה לצמיתות היא גזר-דין כבד יותר מהרחקה לזמן קצוב? לא הבנתי גם את מילותיך: "אי-שלילת אפשרות זו מבטיחה במידה רבה של וודאות, שיוולדו ילדים פגועים". למה כוונתך ב"יוולדו ילדים פגועים" - האם הכוונה היא שתהא באותם ילדים נטיה מולדת לפשיעה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוששתני שאין כל ודאות שגבר שרצח את אשתו הראשונה לא ירצח גם את אשתו השנייה במצב עניינים כזה. נשים בד''כ משום מה לא ''מבינות את הרמז'' בהקשרים אלה, ותמונתו של הרוצח ליד הגופה עלולה להעניק לו הילה סקסית ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מכירה את המשל על הצפרדע והעקרב ? מכל מקום, קל למצא פשעים חד פעמיים (אולי במקום מאסר עולם, מספיק להוציא צו למשרד הפנים), שעצם קיום ענישה מרתיע מביצועם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא פרט המשל. אינני מעלה בדעתי *שום* פשע שעצם קיום הענישה עליו לא ירתיע איש מביצועו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הצפרדע והעקרב רצו לחצות נהר: העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכב על גבה של הצפרדע, אשר מצידה לא רצתה להיות "פראיירית", כי הייתה בטוחה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שזה כלל לא האינטרס שלו, שכן גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקץ בכל זאת, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע, הרי עכשיו גם אתה וגם אני נטבע"? ואילו העקרב השיב: "כי זה הטבע שלי"" מתוך הערך המתאים בויקיפדיה1 (יש גרסאות טובות בהרבה, אבל הלקח נותר בעינו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם חלק מהאנשים הם בעלי מנטליות עקרבית למדי, אבל זה רק מיעוט בטל בששים. בהנתן עונש כבד וסיכוי סביר לאכיפתו1, יימנעו חלק ממעשי הפשע. ההגיון בקביעה הזאת די ברור, אבל זאת לא רק טענה תיאורטית, וניתן לראות כיצד הפשיעה עולה במצבים בהם סיכוי הענישה נמוך (ביזה באזורים מוכי אסון, אונס ורצח בידי צבאות וארגוני גרילה וכד'. פעם פינקר סיפר מה קרה בקנדה ביום אחד של שביתת שוטרים). על כמה "עקרבים" אנושיים - כלומר כאלה שמבצעים פשע בידיעה ודאית שהם ייענשו עליו - שמעת? אני מצליח להעלות בדעתי רק מקרים ספורים (אם נתעלם ממעשים "אידיאולוגיים" בנוסח השאהידים ועמיר, הפופלארי ביותר הוא התקף קנאה). ____________ 1 - דומני שהאלמנט הזה לא מקבל את המשקל הראוי בדיונים על חומרת הענישה, למרות שכל מי שיודע משהו על ניהול סיכונים יודע שהסיכוי הזה חשוב בדיוק כמו חומרת העונש, שכן המכפלה של שניהם נותנת את הנזק המשוער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 מה עם הסיכוי לתפוס את העבריין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא נכלל ב''סיכוי האכיפה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, "סיכוי האכיפה" כולל אצלך את תפיסת העבריין, הרשעתו, והשתת עונש הולם (לא 3 ימים עבודות שירות על תקיפה בנסיבות מחמירות, למשל)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכויי האכיפה כוללים את תפיסת העבריין והעמדתו לדין. השתת העונש היא כבר נגזרת של ''גובה העונש'' (כי כשאתה שוקל את התועלת שבביצוע העבירה ביחס למכפלת הסיכויים שתתפס עם גובה העונש, אין משמעות לשאלה מה העונש המירבי שקובע החוק, אלא מה הסנקציה שסביר שתקבל). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |