|
||||
|
||||
מדוע, אם כך, עונש אינו מונע את כל מקרי הזוועה, ובמקומות מסויימים גם כשהעונש הצפוי הינו מוות? אני מתנגד לשיטה הנוכחית, לפיה קוצבים תקופת מאסר. לשיטתי, יש לבודד ולהרחיק מהחברה *לתקופה בלתי מוגבלת* כל מי שפוגע בזולת, ולהבדיל מהשיטה הנוכחית - גם כל מי שצפוי במידה מספקת של וודאות שיפגע בזולת, אפילו טרם עשה זאת. כך, לשיטתי, יש משקל וחשיבות רבה למידע מודיעיני, אשר כיום הינו חסר כל ערך מבחינה ראייתית, לפחות לגבי הרשעתו. אדגיש, שכוונתי לפגיעות בביטחון האישי של הזולת, כגון עבירות מין, אלימות, פריצה לבית פרטי וכו'. לגבי סוגי עבירות אחרים (עבירות תעבורה, בנייה, ביטחון המדינה וכו') יש להחיל דין שונה, ככל שאין בהם פגיעה ישירה בזולת. כל "עבריין" כזה (לא מצאתי עדיין כינוי מתאים לאנשים כאלה, שיבטא את השקפתי) יישלח למיון, שבו ייקבע אם הוא בר-שיקום על פי אופיו, אישיותו ויתר נתוניו האישיים. "בר-שיקום" פירושו, שניתן להביאו למצב, בו הסכנה לכך שהוא יפגע בזולת אינה עולה על זו של אדם מן היישוב. אם התשובה תהיה חיובית -יש לשקמו בהיותו מורחק ולשחררו בתום השיקום, אם השיקום יצליח, כמובן. אם השיקום ייכשל - יש להרחיקו לצמיתות. עבריין שאינו בר-שיקום - יורחק לצמיתות. בכל המקרים, על ה"עבריין" לפצות את *הניזוק* על מלוא הנזק שגרם לו (להבדיל מהמצב הקיים, לפיו מוטל כל העבריין לשלם *למדינה* קנס ולא תמיד מחויב המזיק לפצות את הקרבן/הניזוק). כמו כן, על כל "עבריין" לשאת מלוא העלויות הכרוכות בשמירתו מחוץ לחברה. עבריין שיבצע עבירה חוזרת לאחר ששוקם והושב לחברה, הסיכוי לכך שייקבע שהוא בר-שיקום יקטן מאד מן הסתם. לכן, עבריין שכבר ישב פעמיים בכלא, סביר מאד להניח שיורחק לצמיתות כמי שאינו בר-שיקום, ולכן לא יעמוד בפני הדילמה שאתה מציג. |
|
||||
|
||||
א. שיטות הענישה הן נושא לדיונים רבים בכל העולם, והמצב רחוק מלהניח את דעתם של העוסקים בכך. על כך סיפר פעם דברים מעניינים השופט והיועמ"ש חיים כהן המנוח. הבעיה היא מציאת חלופות, והחלופות שאתה מציע אינן ריאליות. ב. בדיקות פסיכולוגיות, קרימינולוגיות(?) וכו', למיניהן, ופעולות השיקום שאינך מפרט מספיק את טיבן - אתה מייחס לכל אלה כוח מאגי שאין בהן. אין דבר כזה - "... מיון, שבו ייקבע אם הוא בר-שיקום על פי אופיו, אישיותו ויתר נתוניו האישיים. 'בר-שיקום' פירושו, שניתן להביאו למצב, בו הסכנה לכך שהוא יפגע בזולת אינה עולה על זו של אדם מן היישוב" -- אופציות ניבוי ושיקום מסוג זה שייכות כיום לתחום המד"ב. כל מה שניתן להיעשות הוא *הערכות* בנות כך וכך % סיכויי התממשות, ולא "קביעה" כלשהי, וכן ניתנים להיעשות ונעשים *נסיונות* שיקום - ועם כל הרצון הטוב, אין לצפות ליותר מזה, לא בהווה ולא בעתיד הנראה לעין (לפחות מספר עשרות שנים וקרוב לודאי שיותר מכך, כל זמן שאין מדובר בעולם מד"בי). ג. לא ברור לי למה כוונתך ב"יורחק לצמיתות", ואולי, אם אפשר, תסביר איך הדבר אמור להתבצע מעשית, תוך שמירה על צלם אנוש. בכל אופן, כרגע, על פניו וכל עוד אינך נכנס לפרטים - הרעיון הזה נשמע מחריד הרבה יותר משיטות הענישה הקיימות כיום, על כל מגרעותיהן. וזה כולל מאסר, שברובם הגדול של המקרים איננו לכל החיים והוא מאפשר מתן הזדמנות שניה, כלומר חזרת האסור, בשלב מסויים, אל החיים, אל המשפחה ואל החברה - *גם לרוצחים מורשעים* - זאת להוציא מקרים בודדים ביותר, דוגמת יגאל עמיר (שלא מן הנמנע שגם לגביו ישתנו הדברים בעתיד, לא מתוך התפתחות עקרונית-ערכית מן הסוג שאתה מציע אלא פשוט עפ"י גחמות מזג האויר הפוליטי בארצנו ההפכפכה). |
|
||||
|
||||
כל אדם, מטבעו, רוצה להיות אהוב, מוערך ורצוי על בני משפחתו, שכניו ומכריו ולא מגונה ומנודה על ידם. כל אדם יודע וחש, שפגיעה בלתי מוצדקת בזולת פוגעת ופוגמת ביכולתו להיות אהוב, מוערך ורצוי כאמור. לכן, אם אדם פוגע באופן בלתי מוצדק בזולתו - חיבת להיות סיבה טובה מאד לכך. בדרך כלל הסיבה לכך הינה הפרעה התנהגותית, שהינה תוצאה של פגיעה בנפשו של העבריין שנגרמה ע"י אחרים או שהינה תוצאה של פגם מולד. במלים אחרות, מי שפוגע ללא הצדקה בזולת, הינו בהכרח קרבן בעצמו. משום כך, למשל, אין זה מקרי כלל וכלל, שחלקם של יוצאי עדות המזרח או של יוצאי ברה"מ לשעבר בקרב כלל העבריינים בישראל גדול באופן משמעותי מחלקם באוכלוסיה הכללית. במקרים מסויימים, ההפרעה ההתנהגותית של העבריין אינה קשה במיוחד וניתן לשקם אותו, אך במקרים אחרים ההפרעה קשה ועמוקה במידה כזו, שלא ניתן לשקם אותו. אכן, מדובר בהערכה בלבד, ובודאי שיהיו מקרים, בהן ההערכות תתגלנה כשגויות, אבל זה טיבן של כל הערכות. בכל מקרה, הספק בהצלחת השיקום או ביכולת השיקום של עבריין צריך לפעול נגדו, משום שבבחירה שבין הפגיעה בעבריין לפגיעה אפשרית בפרט אחר בחברה, יש להעדיף את טובת הפרט האחר. ולשאלתך בעניין ההרחקה לצמיתות - הכוונה היא, שהעבריין יורחק מהחברה ויבודד ממנה עד מותו. מקביל למה שמכונה היום "מאסר עולם", אבל ללא קציבת עונש. איך זה אמור להתבצע מעשית? בניגוד למצב הנוכחי, שבו כולאים אסירים בתנאים מחפירים כ"עונש" על פשעיהם, לשיטתי תיוחד לעבריינים "עיר מקלט", שבה הם יוכלו לנהל חיים רגילים לגמרי, פרט לדבר אחד - מניעת אפשרות להביא ילדים לעולם. |
|
||||
|
||||
"כל אדם מטבעו", כמו לשפוך דלק על ערימת גחלים לוחשות, פתחת פתח לדיון הארוך ביותר שיכול להיות באייל, וכנראה המשעמם ביותר וחסר כל תוחלת לשכנוע המתדיינים האחרים. נושא השיקום: הוא בעייתי למדי, כיום הוא משמש בעיקר ע"י השב"ס לשמירה על שקט תעשייתי בבתי הסוהר (ע"ע: זכויות יתר, נכוי שליש, ועדת שיחרורים, חנינות). בכל מקרה ששים אחוזים מהכלואים יושבים פעם שניה ויותר. פסיכולוגיה זה המדע הפופולרי ביותר בקרב הכלואים, והונאת קציני המבחן והעובדים הסוציאליים, זה תרגיל פופולרי בקרב הכלואים. באת לתקן ומצאת את העונש האכזרי והשטני מכולם, הרעיון של כליאתם בגיהנום עלי אדמות, תוך הדרישה האבסורדית שיממנו בעצמם את הוצאות שהייתם שם. |
|
||||
|
||||
למה שעונש ימנע את *כל* מקרי הזוועה ? זה בטח שלא נובע מהטיעונים שלי ונוגד את רוב מה שאנחנו יודעים על פסיכולוגית והתנהגות האדם (פזיזות, העדר חשיבה, אימפולסיביות, אשליות, הדחקה וכו'). |
|
||||
|
||||
לצורך הדיון (וגם שלא לצורכו), העונש הוא הדבר היחיד שמונע/מנע ממני לפגוע באנשים מסויימים. אם מערכת הענישה היתה פועלת כמוצע על ידך, הייתי יכול לפגוע בכל אלו, ולאחר מכן להחליט החלטה מודעת לא לעשות זאת שוב לעולם, ולשוב להיות אזרח נורמטיבי. ככזה הייתי נמצא בר שיקום על ידי המאבחנים (ואכן הייתי כזה), ולמעשה, אם המערכת יעילה (כלומר האבחון נכון)- הייתי חוזר אל החברה מיד, כי אין עוד סכנה שאפגע במישהו. |
|
||||
|
||||
א. כל עבריין "נענש" לפי שיטתי, משום שעליו לעבור תמיד ובכל מקרה תהליך של איבחון ומיון ומשום שלכל אורך התהליך הזה (שמן הסתם לא יהיה קצר) הוא יהיה מבודד מהחברה (ב"מאסר"). יש בכך כדי להרתיע, גם לפי שיטתי. ב. סביר להניח, שעצם ביצוע עבירה *לאחר תכנון, בקור רוח ומתוך מודעות לטיב המעשה ושליטה מלאה על ביצועו* יגרום לסיווג המבצע כ'לאו בר-שיקום' וובהתאם לכך לבידודו *לצמיתות*, משום שאדם כזה יתקשה מאד לשכנע, שמדובר ב"מעידה" חד-פעמית. ג. חוסר הוודאות של כל עבריין בדבר תוצאות סיווגו וחששו מפני האפשרות שהוא יבודד *לצמיתות*, גם כשמדובר בעבירה ראשונה, מהווים גורם מרתיע מאד, למרות שהבידוד יהיה בתנאים אנושיים מאד, כפי שאני מציע. |
|
||||
|
||||
א-ב. אמרתי כבר בתגובה קודמת ואומר שוב: שיטות אבחון ומיון ברמת וידוא כה גבוהה אשר תפקיד בידי החברה את המנדט המוסרי לבודד אנשים לכל חייהם - שיטות כאלה הן כיום בגדר מד"ב - וימשיכו ככאלה למשך עוד זמן ניכר 1. ג. הכיצד יכול הבידוד להיות "בתנאים אנושיים מאוד"? הרי ב"עיר המקלט" שאתה מדבר עליה, יבודדו לצמיתות אך ורק אנשים שהם "לאו בני שיקום" - כלומר, בלשוננו העכשווית והפחות מהוקצעת - פסיכופטים וסוציומטים למיניהם. האנטילופה קרא לזה "גיהינום עלי אדמות", ונראה שתיאורו זה הוא הקרוב ביותר לדיוק. זאת ועוד - אמרת באחת מתגובותיך כי במקום זה תימנע מן המורחקים-לצמיתות אפשרות הבאת ילדים לעולם. בפועל, אומר הדבר שיהא זה מתקן ובו הפרדת מינים מוחלטת או עיקור כפוי. כמו כן יהיו החיים במקום הנ"ל שרויים תמידית באוירה שהיא הכי בלתי-טבעית ובלתי סבירה מכל מה שמקובל בקרב המין האנושי. נדמה לי שאפילו אנשים המגדירים עצמם כ"שונאי ילדים" מושבעים, לא ניסו לתאר לעצמם איך ייראו החיים במקום יישוב שלם - לא רק במשפחה מסויימת אלא במקום יישוב שלם - שבו לעולם לא יישמע שחוק ילדים וצליל משחקיהם - וזה לצמיתות, בניגוד לאסירים המצויים בבתי הסוהר הידועים לנו כיום, שהאסורים בהם יודעים כי יום אחד ייצאו לחופשי. 1 מזכיר קצת את הסרט ההוא עם טום קרוז |
|
||||
|
||||
א-ב. כבר כיום קיימת שיטת "איבחון ומיון", לפיה מטילים על בני אדם עונשים, ובהם מאסר עולם. לשיטה הזו קוראים "הליך משפטי". אלא שהיום מרכז הכובד בהליך המשפטי עוסק בשאלה, אם העבריין אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו, ורק באופן משני למדי (ורק לגבי העונש) הוא עוסק בשאלה, מדוע ביצע העבריין את העבירה ומה הסיכוי שהוא ישוב לפגוע בפרט אחר בחברה. כך, למשל, עבריינים המבצעים עבירות בשל הפרעת אישיות כלשהי או בעייה נפשית כלשהי (שכיח בעבירות מין) משוחררים בתום תקופת העונש שהוטלה עליהם, על אף שברור למדי, שהם ישובו ויפגעו בפרט אחר בחברה. ומספר האסירים החוזרים יעיד על כך. ג. אני משוכנע שמעולם לא שהית כאסיר בבית סוהר או בבית מעצר ואני משוכנע עוד יותר, שלאחר שתבלה מספר *ימים* באבו כביר, למשל - תשנה במהירות את דעתך. ולגבי שלילת האפשרות להביא ילדים לעולם. אי-שלילת אפשרות זו מבטיחה במידה רבה של וודאות, שיוולדו ילדים פגועים. אז נכון שיש כאן פגיעה בזכות טבעית ובסיסית, אבל זכותו של כל ילד לגדול ולצמוח בתנאים בסיסים סבירים, בפרט כשהיא מצטרפת לזכותו של כל פרט בחברה שלא להיפגע, קודמות לזכותו הטבעית של האסיר כבן אנוש. |
|
||||
|
||||
א-ב. בפועל, להוציא מקרים חריגים, מאסר עולם בישראל הוא ל-20 שנה. אתה מדבר על הרחקה לצמיתות, ועד כמה שהבנתי אינך מתכוון רק לעבירת רצח אלא לעוד עבירות. ג. לא הבנתי למה מתייחס המשפט "אני משוכנע שמעולם לא שהית כאסיר בבית סוהר או בבית מעצר ואני משוכנע עוד יותר, שלאחר שתבלה מספר *ימים* באבו כביר, למשל - תשנה במהירות את דעתך". באיזה עניין תשתנה דעתי? בכך שהרחקה לצמיתות היא גזר-דין כבד יותר מהרחקה לזמן קצוב? לא הבנתי גם את מילותיך: "אי-שלילת אפשרות זו מבטיחה במידה רבה של וודאות, שיוולדו ילדים פגועים". למה כוונתך ב"יוולדו ילדים פגועים" - האם הכוונה היא שתהא באותם ילדים נטיה מולדת לפשיעה? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |