בתשובה לברקת, 10/12/07 9:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
משפט כמו זה שציטטת הוא דוגמא לספרות עלובה שמטיחה רגשות ורעיונות בפנים. ספרות טובה צריכה לרמוז ולעצב רגשות בעדינות. על כל פנים, ברור שיש חיים פנימיים גם בסרטים, אבל מימד התודעה מפותח הרבה יותר בספרים. בספרות המודרנסטית של המאה ה-20 (וולף, ג'וייס, פוקנר וכו') העיקר הוא ההתרחשות הנפשית ולפעמים אנחנו אפילו לא יודעים מה קורה בחוץ. אם הגיבור חולף על פני התמונה זאת רק רמיזה לתודעה, ואפשר לפרש את זה באופן אמביוולנטי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אנא סלח לי שלא השכלתי בכשרוני הדל לנסח משפט נעלה יותר - זו היתה דוגמא להמחשה בלבד. אולי היה עדיף שהייתי מנסחת ''ובעודה שקועה בהרהוריה הטיל מראם המעורר חמלה של חיי אמה את כשפו על צפור נפשה'' (מ''אמילי'' של ג'יימס ג'ויס). יש גם סרטים רבים שהעיקר בהם הוא ההתרחשות הנפשית, לרוב כהשפעה ישירה של זרם התודעה בספרות, אבל לא בהכרח. ראה סרטי טרקובסקי. בכל אופן אם אתה רוצה לומר שסרטים ''פחות מפותחים'' מספרים, כנראה שלא העמקת מספיק בקולנוע טוב מן סוג הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלילה וחס! סרטים לא מפותחים פחות מספרים. מימד התודעה בסרטים מפותח פחות מבספרים; וזה הגיוני, כי סרטים לא מייצגים את התודעה באופן ישיר כמו ספרים. זה לא בהכרח חיסרון; בעצם, זה נותן עוד מקום לדמיון, כי בסרט על הצופה מוטל לנסות להבין ולנחש מתוך רמזים את ההתרחשויות הפסיכולוגיות. בכל מדיום אמנותי יש חלק נסתר שצריך להשלים. (אני אעיר רק שסרטים הם מדיום צעיר מאוד ביחס לספרים, ושבסופו של דבר, כן - לשייקספיר יש הישגים יותר גדולים מלכל הבמאים, אבל זה לא נוגע למשהו מהותי בעצם העניין של סרט) אגב, זה אבלין, לא אמילי. דבלינאים הוא ספר מודרניסטי, אבל הוא לא בדיוק כתוב בזרם תודעה. הסיפור הזה קצר ולכן הסופר נאלץ "להטיח" בנו רגשות; אבל הוא בונה את הרגש העיקרי של שיתוק וחוסר יכולת להימלט לאורך הסיפור כולו באופן מעודן יותר. בנוסף לזה, יש ספרים שרומזים על ההתרחשות הנפשית דרך, נניח, השלכות פסיכולוגיות; הדרך שבה אנשים צופים באובייקטים חיצוניים; המבנה התחבירי של המשפט; קפיצה או אי קפיצה מנושא לנושא (נניח שX מעלה מחשבות על Y - זה אומר משהו על הבנאדם) וכו'. אלו דברים שאי אפשר להעביר לסרט. אבל מצד שני, בספר אין את הבעות הפנים המורכבות שיש בסרטים, וכמובן גם לא את הצד הויזואלי (מעבר לתמונה עצמה - הזווית של המצלמה יוצרת הרבה מהאפקט של "ניצחון הרצון") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, התבלבלתי עם "ורד לאמילי" (המשפט הוא מאוולין כמובן)... הקולנוע עשה דרך עצומה ממש במאה השנים שהוא חי. דמיין שבסוף המאה ה-19 היו רק מילים בודדות כתובות מברקית. אז נכון שיש פחות טקסטים קולנועיים להסתמך עליהם ומכאן גם אולי "גוף תרבותי" מצומצם יותר ועשיר פחות (=בסרט האמנותי שלך אתה יכול לצטט/לרפרר טקסטים קולנועיים מוכרים רק מאה שנה אחורה, ולא אלפיים. זה הבדל עצום). בהחלט אפשר להעביר לסרט את הדרך שבה אנשים צופים באובייקטים חיצוניים. שוב דוגמא גסה ומופרזת: במקום להסביר שהגיבור מפחד מהבוס שלו שנראה לו פרוורטי, מצלמים את הבוס מלמטה ובאופן מעוות, בכל פעם שהוא באותו החדר עם הגיבור. קפיצה מנושא לנושא - ודאי שאפשר בקולנוע. פלאשבקים, חלומות, חיתוכים מהירים מסצינה לסצינה. קופולה למשל ידוע ב"קולאז'ים" שלו, סצינות שלמות ומורכבות המכילות חיתוכים מ-2-3 מוקדי התרחשות המקבילים בזמן או מדומים זה לזה. המבנה התחבירי של המשפט - נכון. השלכות פסיכולוגיות - לא ברור לי מה כוונתך. אם מדובר ב"דימויים", הקולנוע עשיר מאוד באלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידוע לי על סרט שמייצג באופן ישיר את התודעה. כמובן שאפשר לתאר שני דברים בדרכים שונות, אבל נו, לצורך העניין, הנה כמה "אתגרים": "הוא רוצה להרוג אותי? לא, אין סיכוי שהוא יהרוג אותי! לא! לא! הרי אני מכיר אותו כבר כמה שנים? 3? 4 שנים?" "צריך להוריד את הזבל היום... יא אללה, תמיד עבודה, וואי! גם את הילדה צריך להחזיר מהגן! יו! איך שכחתי. גם אתמול שכחתי ממנה, רבאק, וגם לפני יומיים, כשירד גשם... כל החיים שלי אני רק עובד" שימ/י (?) לב נגיד לאסוציאציות. בזרם תודעה אפשר לתאר הרבה אירועים בבת אחת באופן קומפקטי, וזה פשוט מאוד מסורבל בסרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שכבר הפסיקו להשתמש בטכניקה הזו בסרטים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי נראה כך, ועל אף שלרר אהבתי את הטכניקה הזאת באופן כללי - היו סרטים שבהם היה הלה תפקיד גרוני ממש. כך גם, אגב, לגבי כתוביות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה *לה* תפקיד *גאוני*. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיזה שנה כבר לא משתמשים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אינני מתמצאת בקולנוע, אך כהשערה הטכניקה הזו מאד לא פופולארית כבר לפחות עשרים וחמש שנים. סרט שבו שמעו את מחשבותיו של הגיבור/ של דמות ברקע לא זכור לי כלל כרגע. סרטים עם קריינות רקע יש, "סיפורי דגים" למשל אאל"ט, אך בעיני הקריינות ניתנת בתור דבר מה סיפורי אבסורדי כמו מנסה להוציא אותך מחוויה רגילה של סרט. לדעתי לא קורה הרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסרט "פרובידנס" (אלן רנה, אכן לפני 30 שנה), למשל, יש קריינות כזאת. והיא נפלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שאתם מתכוונים לקריין חיצוני שכן קול רקע של הדמות עצמה יש גם היום. יש מצב די שכיח שבו יש דיבוב מחשבות של הדמות בקול של קריין שהוא גם דמות בעולם היצירה. בשני המקרים האלה יש לקריין מה שנקרא ''הנמקה ראיליסטית'' - הוא קיים לנגד הקוראים ולא רק קול ערטילאי שעומד בניגוד לויאוזליות של המדיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את ה''הנמקה הריאליסטית''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפורי דגים? מבלי להתאמץ הרבה, בנוסף לסרט שבכותרת, אני יכול לחשוב על כמה סרטים מהעשורים האחרים שמשתמשים ב VO באופן מסיבי- "החשודים הרגילים","מועדון קרב","אמריקן ביוטי" (נדמה לי שגם "מגנוליה" ו "אמלי"). אני בטוח שאם אתאמץ עוד קצת ( ימדב או ויקיפדיה) אמצא עוד רבים. הטכניקה הזאת היא סימן היכר לסרטי הבלשים ("סרטים אפלים") משנות השלושים והארבעים, לדעתי היא מוסיפה מימד של קרבה בין הדמות לבין הצופה- הנה, הוא מדבר אלי, אני לא רק צופה, הוא "מודע" לקיומי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי היא גם מרחיקה את הצופה מן האירועים - זה לא מה שקורה עכשיו, זה משהו שכבר היה ונולדה לו פרשנות, או משהו רחוק שצריך להסביר אותו. אבל כמובן אין טעם או אפשרות למצוא "משמעות" אחת מוצקה ל-voice over, כי כל מקרה לגופו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשערה שלך לא מאוד מבוססת. באמריקן ביוטי, אם אני זוכרת נכון, יש voice over. אולי גם במועדון קרב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ההשערה שלי אינה מבוססת אלא על 5 סרטים בממוצע לשנה בכל אופן אני דווקא ניסיתי להזכר בסרט בו הדמות "חושבת" בקול בסגנון של "ווילאם נראה חיוור הבוקר, אולי הוא קשור לרצח הנורא שהתחולל .." לא עלו על דעתי סרטים כאלה מהעשוריים האחרונים אשמח לדעת על כאלה אם יש, שהם פחות או יותר במיינסטרים (הרחב ביותר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד לא רואה פה סקראבס? וויסאוברים עובדים מעולה בקומדיות, מפארקר לואיס דרך האקדח מת מצחוק ועד ל... סקראבס אני מניח |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אומר אותו voice over? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי - איך הוא מתייחס לתמונות ולעלילה? במבט אירוני? בתוספת אינפורמציה? בהדגשה של דברים מסוימים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמריקן ביוטי? נדמה לי שבהיזכרות מרירה שבדיעבד. משהו שאמור להדגיש את הטראגיות שבעלילה. פניתי לויקיפדיה, ואכן המשפט הראשון בווייס אובר, שפותח את הסרט: "שמי הוא לסטר ברנהם. זוהי השכונה שלי, זהו הרחוב שלי, אלה הם חיי. אני בן 42 ובעוד פחות משנה אני אהיה מת. כמובן שאינני יודע זאת עדיין, ובאופן מסוים... אני כבר חשוב כמת". לא רק טראגיות, גם הדגשה של המלאכותיות שבסיפור - או שהדובר משקר (אחרת איך הוא מספר לנו שמת), או שהוא לא ממש בתוך העלילה (אחרת איך הוא יודע כבר עכשיו שימות), או שהעלילה כולה בדויה (והדובר הוא שחקן). אמריקן ביוטי [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חכמה. VOICEOVER לסרטים זה מה שמילים הן למוזיקה. העניין הוא שיש דברים שאפשר להביע במדיה ויזואלית ואי אפשר בכתובה, ולהפך. זה הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לחלוק עליך. כן חכמה. המשל שלך לא רלוונטי, VOICEOVERלסרטים זה מה שכתיבה בגוף ראשון היא לספרות. העניין הוא שאפשר להביע בסרטים את תודעת הדמויות בצורה ברורה לא פחות מאשר בספר. יש אכן דברים שאי אפשר להביע בקולנוע (ולא מדיה ויזואלית כללית, שכלל אינו נושא הדיון), אבל "מימד התודעה" של הדמויות אינו אחד מהם. <מצד שני, אולי זה הזמן להודות שהעדפתי את בלייד ראנר עם הVO מאשר את גרסת הבמאי שנראתה לי תרגיל שיווקי.> |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה העניין - הדגשים בקולנוע וספרות בהם שונים בגלל ההבדלים במדיום ובאופן המבע. אבל במקום שיד אחת לוקחת השנייה נותנת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לעשות סרט שבו יש רק, נגיד, מסך אדום, ומישהו מקריא ספר. אפשר להחשיב את זה סרט אם רוצים... אני חושב שהדיון כבר לא הולך לשום מקום... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באותה מידה אפשר לומר שתיאור של חדר עמוס פרטים או נוף מרשים יכול לקחת שניים-שלושה עמודים בספר, אבל מתמצה בסרט בשוט אחד בן כמה שניות (או עשרות שניות). ובמקום שבו הסופר מתאמץ בשתיים שלוש שורות לתאר פרט יחיד כמו צבע הווילונות בחדר, שהיה "חום-אדום, אולי אדמדם בעצם, בגוון הזוהר של גבעות בשקיעה, כמו אלו שעמדו ליד הבית של סבתי, שם בילינו את הקיץ בילדותנו"1, הבמאי פשוט מציג וילון באותו גוון יוצא דופן, ומשם חותך לפלאשבק של ילדים רצים בבגדי קיץ לכיוון הגבעות, קוראים "סבתא! סבתא!". 1 מתוך "זכרונות, דברים שגם סבתא שלי תשמח לדעת על עצמה" מאת ברקת, בהוצאת ברקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, ככה מנפחים דפים, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל לנפח דפים צריך כשיש לך ביד רק 150 עמודים ואת צריכה לעבור את ה-200 כדי שתרגישי הצדקה לקרוא לזה "רומאן" - ואילו בפועל, אלה שמנפחים דפים הם אלה שיש להם 550 עמודים והם בטוחים שהם מוכרחים לעבור את ה-650 כדי שהמבקר הדגול, הפרופסור קלוצניק, יתעלף מרוב התפעלות - ולמרבה הטראגיות הם גם צודקים לפעמים (צודקים לגבי הפרופסור קלוצניק - לא לגבינו, הסתם-קוראים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתגר נוסף - אבל כזה שאני פשוט זקוקה לו ולא פתרתי עדיין: הגיבור הולך ליעד מסוים שתמיד חשב עליו כאילו הוא במרכז העיר, ומגלה שהוא בעצם קרוב מאוד לשוליה. יש לך הצעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 253915 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להראות קודם ולאפיין היטב את מרכז העיר (נאמר שלטי נאון, תיאטראות, חנויות, המוני אדם...) ואז לבצע הנגדה ויזואלית חדה של "שולי העיר" (שכונות עוני קטנות וישנות, או לחלופין אוטוסטרדה שוממת). אם את מאסכולת "זבנג בפרצוף, העיקר שהקהל יעוף" - להוסיף גם שלט "למרכז העיר 25 ק"מ" ולהתמקד עליו בסיוע תמיכה מפסקול דרמטי (כינורות?) ו-reaction shot נדהם של הגיבור :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. על ה"זבנג בפרצוף" אני מוותרת, אבל אולי הפטנט הראשון שלך יעבוד.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא עובד. איך אני אמור לדעת שהוא לא מודע לעליבות של הפרוור ביחס למרכז העיר? צריך את הפרצוף הנדהם, וגם אז אני לא יודע שהוא חשב שזה מרכז העיר, ויכול להיות שהוא רק מופתע מכמה מרכז העיר שונה מהפרבר, שונה יותר משהוא ציפה. רק השלט יעבוד, מהאפשרויות שהוצעו בינתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי עובד בדיסולב ממרכז העיר לפרוור. יש משהו דומה באלגרו נון טרופו ( בסצינה עם החתול). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיפה היית שם את הגיבור? אגב, הניסוח שלי היה קצת מטעה: אני חושבת יותר על "יציאה מהעיר" מאשר על פרוורים - משהו כמו היציאה "הרשמית" מירושלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגיבור נוהג במרכז ירושלים, כשניכר בו שהוא אינו מכיר את הדרך ושהוא מחפש כתובת על פי מבטיו לצדדים ונהיגתו. [דיזולב למעבר זמן] הנהג נראה כמי שהסתבך - הוא אינו מביט אל הבנינים אלא, מתבונן בצומת שלפניו, כל זמן שהרמזור אדום, כשהוא מתלבט לאן לפנות. כשהו עובר שלט גדול "לת"א" הוא מכה בחוזקה על ההגה, באותו רגע הוא מבחין במקום אותו חיפש, חותך ימינה. [קולות של צפירות וחריקת בלמים] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן - זה דורש איזה שכלול, כמובן, ואינני יכולה לחשוב על משהו כזה כרגע. ב"שלט" אתה מתכוון ל"בועה" שלינקקו אליה? כי אם כן, זה ממש לא יתאים שם. כלומר, זה סרט שיש בו הומור, אבל רחוק מלהיות קומדיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובר על שלט שכתוב עליו משהו כמו "למרכז העיר - עוד 25 ק"מ בכיוון הזה." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה... כנראה פספסתי את התגובה ההיא. חבל. מאז הפסיקו לשלוח לי הודעות על תגובות אני מפספסת הרבה מהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...מאידך גיסא, לפעמים הגדולה הפנטסטית של ספר היא בכך שהוא *מנסח* רגשות מסוג זה באופן שמעולם לא ניסחנו לעצמנו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאוד. ברור שספרים נכשלים בתיאורים וויזואליים מול סרטים. בגלל זה העיקר בסרטים הוא הויזואלי. לעומת זאת ספרים מצטיינים בלכידה של התודעה. בסרטים ובתיאטרון אנחנו יכולים רק לנחש מה מתרחש בתוך התודעה מבחוץ. זה הכל. לא צריך לעשות כאן קרב בין סרטים לספרים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא שאת התאור של הסופר כל קורא יבין1, בעוד הסצנה המוסרטת שתיארת עשויה להתפרש בשמונים צורות שונות. למעשה, כשאני רואה סצנות כאלה בסרט אני לא מספיק לחשוב אפילו על פירוש אחד, אני עסוק מדי בשאלה מי הרוצח (במקרה שלנו, עוד לא החלטתי אם זאת הסבתא או הילדים, אבל אני בטוח שהוילון מסתיר איזה רמז מהותי). _______________ 1- נו, טוב, כמעט כל קורא, אחרי הכל מדובר במשפט מורכב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל אצל קולנוען מוקפד זה יקרה פחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אומרת שדייויד לינץ' הוא לא קולנוען מוקפד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד מוקפד. אצל לינץ', כמובן, כל הערפול העלילתי הוא בכוונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספוילר... הווילון לא מסתיר כלום. הווילון הוא הרוצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות התגובה הקודמת שלי באותו עניין, עלה בדעתי שמבחינתי השוני הכי משמעותי בין ספרות לקולנוע הוא עניין הקצב. כשאני קורא אני אדון לזמן: אני יכול לעצור ולהרהר, אני יכול לחזור על משפט קודם או על פסקה קודמת או על פרק שלם, אני יכול להאט את קצב הקריאה או לזרז אותו ואני יכול אפילו לדלג על תאורים מעצבנים של צבע הוילונות של הסבתא של הסופר ולהגיע מהר לתאור צבע התחתונים של אשתו (עד היום זכור לי הסיוט של תחילת "אבא גוריו" עם התאור המייגע של איזה בית, או רחוב, או מה שהוא תאר שם בפרטי פרטים - אלמלא נאלצתי לקרוא את זה לבחינה ללא ספק הייתי מדלג חיש קל על המלל המשמים ההוא. תמונה אחת היתה יכולה לחסוך אלף מילים ורבוא שערות מרוטות). בסרט כל אלה נמנעים ממני (למרות שבדיוידי זה אפשרי תיאורטית, הטרחה רבה מדי וחוץ מסטודנטים לקולנוע אני לא חושב שמישהו טורח). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה ידוע שאת אבא גוריו צריך להתחיל לקרוא בעמוד 32! (טפט. הוא מתאר שם שלושים עמודים טפט על קיר באכסניה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, זה היה טפט? תודה. אני בטוח שאונורה קיבל שכר לפי מילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין פלא שעד היום אתה חושב שאוסטין פאוארס מלא קלישאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דילגתי על הספר כולו והסתפקתי ברכילות לצורך הבחינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. כשקראתי את אבא גוריו לראשונה סלדתי גם אני מעמודי הפתיחה. בקריאה מאוחרת יותר לקראת בחינות הבגרות חשבתי שהעמודים האלה הם פאר היצירה והספר כולו נפלא. מעניין מה הייתי חושב היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שתמונה אחת או אפילו קטע שלם בסרט לא היה עושה את המלאכה. אותם עמודים ארוכי תיאור מציגים בפני הקורא את זירת ההתרחשות של הרחוב, המלון, פנים המלון וכל הריהוט והאביזרים שבו עד הפרט הקטן היותר. אלה דברים שהיו משעממים גם בסרט וגם לא היינו מבינים מה תפקידם. זה בדיוק העניין. בספר המספר מלווה את תיאורו (שיש לו סדר מרחבי משלו) בהערות ובפניית תשומת ליבנו לפרטים הקטנים, לסוג הריהוט והאביזרים, לסדקים שבהם, כשכך העניין משמש כאיפיון לרדיפת המעמד הרדודה של בעלת אותו מעון. בלזק נמנע פה מאותו סוג של מסירה "היא ניסתה בכל כוחה להיראות מעל למעמדה" ומחליף זאת בהצגה של הניסיונות הנואשים האלה של מרת ווקה (או כתיב אחר, לא בטוח). איך מעבירים זאת בסרט? תארו לכם 15 דקות שלמות של מצלמה סוקרת רהיטים? הרי לא היינו מבינים מה רוצים מאיתנו. וגם אם היינו מבקרים ממש באותו מקום (נדמה לי שהוא ממש שם בפאריז) ספק אם היינו יודעים לזהות את הסיפור החברתי שמאחורי צלחת סדוקה מסוג מסוים או ספה מתפוררת בסגנון זה או אחר. זו גדולתו של הסיפור פה, שהוא יכול ללוות את תיאורי המרחב בהסברים ולהאיר זוויות נסתרות. אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר לעשות זאת. וזה עשה בצורה נפלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לפי תיאוריך (אני לא קראתי את אבא גוריו) זה נשמע כמו דבר שבסרט היה מעניין ביותר. המצלמה לא הייתה אמורה לסרוק רהיטים, אלא להראות את הגיבורה סורקת אותם, בוחנת את הסדקים ואת החפצים המתפוררים וכדו'. שתי דקות מזה היו מספיקות להעביר בגדול את התחושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. בשביל להעביר את התחושה האותנטית, אפשר להתלוות לטיול מאורגן של פנסיונרים מרהיט לרהיט באכסניה בה [פיקטיבית] נכתב אבאגוריו, אלו יהיו 45 הדקות הראשונות של הסרט. אחר כך אפשר לעבור לזקן סופר מטבעות בודדים במשך 30 דקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו - נתת לי רעיון אדיר! הפנסיונרים עושים את הסיור הזה, ומעלים זכרונות מטורפים לגבי כל רהיט. באיזה שהוא שלב מוצאים את אחד הקשישים ישן על הספה, וכשמנסים להעיר אותו מסתבר שהוא מת. לא ברור אם זה מוות טבעי. ההסטוריון שמלווה אותם נכנס לפעולה, כשמסתבר שהוא רשם כל הזמן את הזכרונות בלי שאיש ירגיש בכך. זקן אחר מוצא שם צרור ענק של מטבעות ומתיישב לספור אותם, כשהוא טועה כל פעם בספירה ומתחיל מחדש. עדיין אין לי ההמשך, אבל המשך יבוא. שם הסרט יהיה "טועים במספרים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשוב שתשמרי על הקצב המקורי: אם יש תעלומת רצח, היא חיבת להתברר במערכה ה-15 לפני הסוף ולהתברר כלא מענינת במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שפספסת את הפואנטה: הזקן שמת/נרצח היה בלזק, כמובן, ולאחר גילוי זהותו אינני מחויבת עוד לשמור על שום דבר מקורי - ויכולה לעבור לדברים מקוריים, סוף סוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גברת באקט (בוקה בפיה) מנסה בכל כוחה להיראות מעל למעמדה, כאשר הבמאי של סידרת הטלוויזיה ''מה יגידו השכנים'' עומד בהצלחה במשימת ההצגה של הניסיונות הנואשים האלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון בשני הבדלים. ראשית, בסדרה זה נעשה דרך מעשיה של הגברת ובעיקר דבריה - דפוס של התנהגות, בעוד שבספר זה נעשה גם (!) באמצעות בחירת הריהוט והארגון של המקום. כך שלספר יש כלי נוסף. שנית הספר מאפשר עיסוק מעמיק יותר בהיסטוריה התרבותית של צרפת, של חילופי דורות, של קבוצות ומעמדות. בסדרה זה קיים אבל מרודד, ןדאי שלא באותה רמה של עומק ופירוט. לא יעזור. המדיום הויזואלי אמנם מציג את הפרטים בצורה חיה יותר אולם לא יכול להעניק להם את אותה תשומת הלב. אין לו אפשרות ל"ארכיאולוגיה," להערות על מה שמוצג. הוא מוגבל יותר על יד יכול התפיסה של הצופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האחרון: בחור נכנס בדלת דירה לאחר שפתח אותה במפתח, בידו מטריה יבשה. על הרצפה בפינה מוארת חלקית, מוטלת בובת משחק משומשת מבד. [מוזיקת ג'ז - כלי נשיפה צרודים, אך מנותקת מהדירה הדוממת] הוא ניגש אל ארון המטבח, פושט את הז'קט הרשמי, כשהוא מתבונן בפח האשפה וממלמל לעצמו. מבטו משוטט על פני החדר זועפות, עד שנעצר על הפינה בה מוטלת הבובה, לאט - מתחלפת ההבעה על פניו מזעם לדאגה עמוקה. אקשן..קאט תודה רבה היתם מצוינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''המבנה התחבירי של המשפט'' - יכול להופיע בדיאלוגים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הוא עיצבן אותי, ולכן אהרוג אותו" "הוא עיצבן אותי! עיצבן! אני אהרוג אותו"\ שני אלה מאוד שונים. אותו דבר נאמר אבל מן הסתם המסקנות שתסיק שונות מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סרט תעמולה נאצי שנקרא "נצחון הרצון" (Triumph of the Will). סרט גאוני מבחינה טכנית ורב השפעה למרות התוכן המפוקפק. זווית המצלמה בסרט תורמת באופן שלא יאמן להצגת היטלר כמשיח או אל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתכם על ייצוג התודעה הזה: מבלי משים, כמו רק להתגרות בלבו שאינו רע מטבעו, חלף כברק במוחו של פרנקל צל אותן ההרגשות, השונות לגמרי, אשר הרגיש לפנים ל"אלופו ומיודעו", והמשטמה גברה בקרבו. אברמזון רימהו; כך, רימהו. הוא טמן לו פחים וילכדהו ברשתו, כדי להתגדר בו בעצמו ובגודל-נפשו. הוא קראהו הלום, הוא השבית את מנוחתו, עקר אותו ממקומו, הטיל תגרה בינו לבין אביו שבצוער. וסוף דבר? הוא, פרנקל, שמע לו, ומה לו בכל הנבואות? מַדע אינו קונה לו; איש אין, אשר יתפלא לו כראוי, אשר יבין את כל כובד המלחמה, אשר יצא ממנה בזר-ניצחון, ואפילו על זו לא ייכָּבד ביותר. ואברמזון בעצמו – כן, גם הוא לא טוב מאחרים. למה לו להשתדל, שיקנה הוא, שלמה, דעת ויתנשא עליו? כן, אברמזון אינו טוב מאחרים. לשווא הוא מתפאר בגודל-לבבו, כי "קומוניסט" הוא. אין צדיק בארץ... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא יכול לכתוב את הדברים ביומן או במכתב, או להעביר אותם בדיאלוג, או כל שילוב של שניים או שלושה מאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתי היא שמי שעושה מזה תסריט הוא טמבל או גאון :-) מנגד, תסריט טוב, בימוי מוקפד ושחקן (בריטי?) טוב עם המון ניואנסים, יעביר את המרירות, התסכול ורגשי הנחיתות של אותו פרנקל בהצלחה רבה. השאלה היא אם אתה רוצה להעביר למסך את המלים "הוא קראהו הלום, הוא השבית את מנוחתו", או שאתה רוצה לראות ולחוות פרצוף מלא חרון ואין אונים של איש קטן ששונא את אברמזון. משום מה זה מזכיר לי כמה טקסטים שהם מונולוגיים/זרמי תודעה לחלוטין ובכ"ז הסריטו אותם, אבל בכישלון מהדהד. למשל מר מאני של רם לוי - תיאטרון מצולם, אנטי קולנועי לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי מעין אנימציה קפקאית, כמעקב אחר תנונעתו המתנודדת של ג'וק שמן בדרכו במאורות שמנוניות שהן הרהורו של פרנקל הנ''ל | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |