בתשובה ליובל, 10/12/07 12:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
באותה מידה אפשר לומר שתיאור של חדר עמוס פרטים או נוף מרשים יכול לקחת שניים-שלושה עמודים בספר, אבל מתמצה בסרט בשוט אחד בן כמה שניות (או עשרות שניות). ובמקום שבו הסופר מתאמץ בשתיים שלוש שורות לתאר פרט יחיד כמו צבע הווילונות בחדר, שהיה "חום-אדום, אולי אדמדם בעצם, בגוון הזוהר של גבעות בשקיעה, כמו אלו שעמדו ליד הבית של סבתי, שם בילינו את הקיץ בילדותנו"1, הבמאי פשוט מציג וילון באותו גוון יוצא דופן, ומשם חותך לפלאשבק של ילדים רצים בבגדי קיץ לכיוון הגבעות, קוראים "סבתא! סבתא!". 1 מתוך "זכרונות, דברים שגם סבתא שלי תשמח לדעת על עצמה" מאת ברקת, בהוצאת ברקת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, ככה מנפחים דפים, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל לנפח דפים צריך כשיש לך ביד רק 150 עמודים ואת צריכה לעבור את ה-200 כדי שתרגישי הצדקה לקרוא לזה "רומאן" - ואילו בפועל, אלה שמנפחים דפים הם אלה שיש להם 550 עמודים והם בטוחים שהם מוכרחים לעבור את ה-650 כדי שהמבקר הדגול, הפרופסור קלוצניק, יתעלף מרוב התפעלות - ולמרבה הטראגיות הם גם צודקים לפעמים (צודקים לגבי הפרופסור קלוצניק - לא לגבינו, הסתם-קוראים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתגר נוסף - אבל כזה שאני פשוט זקוקה לו ולא פתרתי עדיין: הגיבור הולך ליעד מסוים שתמיד חשב עליו כאילו הוא במרכז העיר, ומגלה שהוא בעצם קרוב מאוד לשוליה. יש לך הצעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 253915 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להראות קודם ולאפיין היטב את מרכז העיר (נאמר שלטי נאון, תיאטראות, חנויות, המוני אדם...) ואז לבצע הנגדה ויזואלית חדה של "שולי העיר" (שכונות עוני קטנות וישנות, או לחלופין אוטוסטרדה שוממת). אם את מאסכולת "זבנג בפרצוף, העיקר שהקהל יעוף" - להוסיף גם שלט "למרכז העיר 25 ק"מ" ולהתמקד עליו בסיוע תמיכה מפסקול דרמטי (כינורות?) ו-reaction shot נדהם של הגיבור :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. על ה"זבנג בפרצוף" אני מוותרת, אבל אולי הפטנט הראשון שלך יעבוד.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא עובד. איך אני אמור לדעת שהוא לא מודע לעליבות של הפרוור ביחס למרכז העיר? צריך את הפרצוף הנדהם, וגם אז אני לא יודע שהוא חשב שזה מרכז העיר, ויכול להיות שהוא רק מופתע מכמה מרכז העיר שונה מהפרבר, שונה יותר משהוא ציפה. רק השלט יעבוד, מהאפשרויות שהוצעו בינתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי עובד בדיסולב ממרכז העיר לפרוור. יש משהו דומה באלגרו נון טרופו ( בסצינה עם החתול). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיפה היית שם את הגיבור? אגב, הניסוח שלי היה קצת מטעה: אני חושבת יותר על "יציאה מהעיר" מאשר על פרוורים - משהו כמו היציאה "הרשמית" מירושלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגיבור נוהג במרכז ירושלים, כשניכר בו שהוא אינו מכיר את הדרך ושהוא מחפש כתובת על פי מבטיו לצדדים ונהיגתו. [דיזולב למעבר זמן] הנהג נראה כמי שהסתבך - הוא אינו מביט אל הבנינים אלא, מתבונן בצומת שלפניו, כל זמן שהרמזור אדום, כשהוא מתלבט לאן לפנות. כשהו עובר שלט גדול "לת"א" הוא מכה בחוזקה על ההגה, באותו רגע הוא מבחין במקום אותו חיפש, חותך ימינה. [קולות של צפירות וחריקת בלמים] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן - זה דורש איזה שכלול, כמובן, ואינני יכולה לחשוב על משהו כזה כרגע. ב"שלט" אתה מתכוון ל"בועה" שלינקקו אליה? כי אם כן, זה ממש לא יתאים שם. כלומר, זה סרט שיש בו הומור, אבל רחוק מלהיות קומדיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובר על שלט שכתוב עליו משהו כמו "למרכז העיר - עוד 25 ק"מ בכיוון הזה." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה... כנראה פספסתי את התגובה ההיא. חבל. מאז הפסיקו לשלוח לי הודעות על תגובות אני מפספסת הרבה מהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...מאידך גיסא, לפעמים הגדולה הפנטסטית של ספר היא בכך שהוא *מנסח* רגשות מסוג זה באופן שמעולם לא ניסחנו לעצמנו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאוד. ברור שספרים נכשלים בתיאורים וויזואליים מול סרטים. בגלל זה העיקר בסרטים הוא הויזואלי. לעומת זאת ספרים מצטיינים בלכידה של התודעה. בסרטים ובתיאטרון אנחנו יכולים רק לנחש מה מתרחש בתוך התודעה מבחוץ. זה הכל. לא צריך לעשות כאן קרב בין סרטים לספרים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא שאת התאור של הסופר כל קורא יבין1, בעוד הסצנה המוסרטת שתיארת עשויה להתפרש בשמונים צורות שונות. למעשה, כשאני רואה סצנות כאלה בסרט אני לא מספיק לחשוב אפילו על פירוש אחד, אני עסוק מדי בשאלה מי הרוצח (במקרה שלנו, עוד לא החלטתי אם זאת הסבתא או הילדים, אבל אני בטוח שהוילון מסתיר איזה רמז מהותי). _______________ 1- נו, טוב, כמעט כל קורא, אחרי הכל מדובר במשפט מורכב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל אצל קולנוען מוקפד זה יקרה פחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אומרת שדייויד לינץ' הוא לא קולנוען מוקפד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד מוקפד. אצל לינץ', כמובן, כל הערפול העלילתי הוא בכוונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספוילר... הווילון לא מסתיר כלום. הווילון הוא הרוצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות התגובה הקודמת שלי באותו עניין, עלה בדעתי שמבחינתי השוני הכי משמעותי בין ספרות לקולנוע הוא עניין הקצב. כשאני קורא אני אדון לזמן: אני יכול לעצור ולהרהר, אני יכול לחזור על משפט קודם או על פסקה קודמת או על פרק שלם, אני יכול להאט את קצב הקריאה או לזרז אותו ואני יכול אפילו לדלג על תאורים מעצבנים של צבע הוילונות של הסבתא של הסופר ולהגיע מהר לתאור צבע התחתונים של אשתו (עד היום זכור לי הסיוט של תחילת "אבא גוריו" עם התאור המייגע של איזה בית, או רחוב, או מה שהוא תאר שם בפרטי פרטים - אלמלא נאלצתי לקרוא את זה לבחינה ללא ספק הייתי מדלג חיש קל על המלל המשמים ההוא. תמונה אחת היתה יכולה לחסוך אלף מילים ורבוא שערות מרוטות). בסרט כל אלה נמנעים ממני (למרות שבדיוידי זה אפשרי תיאורטית, הטרחה רבה מדי וחוץ מסטודנטים לקולנוע אני לא חושב שמישהו טורח). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה ידוע שאת אבא גוריו צריך להתחיל לקרוא בעמוד 32! (טפט. הוא מתאר שם שלושים עמודים טפט על קיר באכסניה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, זה היה טפט? תודה. אני בטוח שאונורה קיבל שכר לפי מילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין פלא שעד היום אתה חושב שאוסטין פאוארס מלא קלישאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דילגתי על הספר כולו והסתפקתי ברכילות לצורך הבחינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. כשקראתי את אבא גוריו לראשונה סלדתי גם אני מעמודי הפתיחה. בקריאה מאוחרת יותר לקראת בחינות הבגרות חשבתי שהעמודים האלה הם פאר היצירה והספר כולו נפלא. מעניין מה הייתי חושב היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שתמונה אחת או אפילו קטע שלם בסרט לא היה עושה את המלאכה. אותם עמודים ארוכי תיאור מציגים בפני הקורא את זירת ההתרחשות של הרחוב, המלון, פנים המלון וכל הריהוט והאביזרים שבו עד הפרט הקטן היותר. אלה דברים שהיו משעממים גם בסרט וגם לא היינו מבינים מה תפקידם. זה בדיוק העניין. בספר המספר מלווה את תיאורו (שיש לו סדר מרחבי משלו) בהערות ובפניית תשומת ליבנו לפרטים הקטנים, לסוג הריהוט והאביזרים, לסדקים שבהם, כשכך העניין משמש כאיפיון לרדיפת המעמד הרדודה של בעלת אותו מעון. בלזק נמנע פה מאותו סוג של מסירה "היא ניסתה בכל כוחה להיראות מעל למעמדה" ומחליף זאת בהצגה של הניסיונות הנואשים האלה של מרת ווקה (או כתיב אחר, לא בטוח). איך מעבירים זאת בסרט? תארו לכם 15 דקות שלמות של מצלמה סוקרת רהיטים? הרי לא היינו מבינים מה רוצים מאיתנו. וגם אם היינו מבקרים ממש באותו מקום (נדמה לי שהוא ממש שם בפאריז) ספק אם היינו יודעים לזהות את הסיפור החברתי שמאחורי צלחת סדוקה מסוג מסוים או ספה מתפוררת בסגנון זה או אחר. זו גדולתו של הסיפור פה, שהוא יכול ללוות את תיאורי המרחב בהסברים ולהאיר זוויות נסתרות. אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר לעשות זאת. וזה עשה בצורה נפלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לפי תיאוריך (אני לא קראתי את אבא גוריו) זה נשמע כמו דבר שבסרט היה מעניין ביותר. המצלמה לא הייתה אמורה לסרוק רהיטים, אלא להראות את הגיבורה סורקת אותם, בוחנת את הסדקים ואת החפצים המתפוררים וכדו'. שתי דקות מזה היו מספיקות להעביר בגדול את התחושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. בשביל להעביר את התחושה האותנטית, אפשר להתלוות לטיול מאורגן של פנסיונרים מרהיט לרהיט באכסניה בה [פיקטיבית] נכתב אבאגוריו, אלו יהיו 45 הדקות הראשונות של הסרט. אחר כך אפשר לעבור לזקן סופר מטבעות בודדים במשך 30 דקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו - נתת לי רעיון אדיר! הפנסיונרים עושים את הסיור הזה, ומעלים זכרונות מטורפים לגבי כל רהיט. באיזה שהוא שלב מוצאים את אחד הקשישים ישן על הספה, וכשמנסים להעיר אותו מסתבר שהוא מת. לא ברור אם זה מוות טבעי. ההסטוריון שמלווה אותם נכנס לפעולה, כשמסתבר שהוא רשם כל הזמן את הזכרונות בלי שאיש ירגיש בכך. זקן אחר מוצא שם צרור ענק של מטבעות ומתיישב לספור אותם, כשהוא טועה כל פעם בספירה ומתחיל מחדש. עדיין אין לי ההמשך, אבל המשך יבוא. שם הסרט יהיה "טועים במספרים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשוב שתשמרי על הקצב המקורי: אם יש תעלומת רצח, היא חיבת להתברר במערכה ה-15 לפני הסוף ולהתברר כלא מענינת במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שפספסת את הפואנטה: הזקן שמת/נרצח היה בלזק, כמובן, ולאחר גילוי זהותו אינני מחויבת עוד לשמור על שום דבר מקורי - ויכולה לעבור לדברים מקוריים, סוף סוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גברת באקט (בוקה בפיה) מנסה בכל כוחה להיראות מעל למעמדה, כאשר הבמאי של סידרת הטלוויזיה ''מה יגידו השכנים'' עומד בהצלחה במשימת ההצגה של הניסיונות הנואשים האלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון בשני הבדלים. ראשית, בסדרה זה נעשה דרך מעשיה של הגברת ובעיקר דבריה - דפוס של התנהגות, בעוד שבספר זה נעשה גם (!) באמצעות בחירת הריהוט והארגון של המקום. כך שלספר יש כלי נוסף. שנית הספר מאפשר עיסוק מעמיק יותר בהיסטוריה התרבותית של צרפת, של חילופי דורות, של קבוצות ומעמדות. בסדרה זה קיים אבל מרודד, ןדאי שלא באותה רמה של עומק ופירוט. לא יעזור. המדיום הויזואלי אמנם מציג את הפרטים בצורה חיה יותר אולם לא יכול להעניק להם את אותה תשומת הלב. אין לו אפשרות ל"ארכיאולוגיה," להערות על מה שמוצג. הוא מוגבל יותר על יד יכול התפיסה של הצופה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |