בתשובה לניצה, 26/11/06 1:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני התחלתי לחשוב על הנושא של מכות לילד והגעתי למסקנה שזהו פשע כשהייתי בהריון הראשון, לפני עשרים ושבע שנים. גידלתי את כל השלושה בלי עונשים גופניים ואני יכולה להבטיח לך שזה לא היה שום עניין של "דעת קהל", בתקופה שעוד לא היה שיח ציבורי בנושא הזה ואף אחד עוד לא חלם שיהיה בארץ חוק נגד הלקאת ילדים. יש "מישהו (מישהם) שמכוון את החברה ותרבותה לצרכיו הוא"? יש מישהו ש"צריך" שאנשים לא יכו את הילדים שלהם? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר בהחלט לגדל ילדים בלי פליקים. אלא שאפשר גם לגדל ילדים עם פליקים, והם יגדלו מצוין. ההורים שלהם לא אלימים, והילדים בלי טראומות ושאר ירקות. (סקר קטן ולא מייצג על מספר חברים מהמחלקה שלי העלה שכולם גדלו עם פליקים. הוריהם לגמרי בריאים בנפשם, וגם לילדים שלום...) כל אדם יכול להחליט איך לחנך את ילדיו. סביר גם שבכל הזמנים היו אנשים כמוך, שהחליטו שהם לא ישתמשו בעונש גופני כלפי ילדיהם. מה שאני מאוד לא אוהבת זה את ההסטריה הציבורית כלפי עונשים כאלה. בתי המשפט והתקשורת, שחוברים יחד להוקעה של ההורים ה"מתעללים". לדעתי, הסיבה הפנימית של העליהום על ההורים ה"מתעללים" היא שיש אינטרס למערכת ה"מחנכת" בתרבות הליברלית, קרי התקשורת במובן הרחב שלה, לערער את הסמכות ההורית, שהיא בעצם מערכת מחנכת מתחרה. זה לא צריך להיעשות במודע ומתוך כוונה. אבל זה מסתדר טוב עם העקרונות התת קרקעיים של התרבות הליברלית (החופש מסמכות הורית נראית כמגדילה את החופש והאוטונומיה של האדם), והיא גם מסתדרת יופי עם האנטרסים של הגורמים המשפעים, שבכך הם מגדילים את כוחם ואת הרווחים שהם מפיקים (זוכרת את הפרסומת המעצבנת עם "אמא אני רוצה דני?"). לכן זה תופס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזבי רגע את התקשורת, התרבות הליברלית, "דני" (?) ופנטזיות ה"עליהום" שעושה כביכול מישהו על משהו או משהו על מישהו. דברי עליהם עם מישהו אחר. אני לא מבינה את ההגיון שלך. אם את לא חוזרת על הקשקושים המבישים בעניין ה"אמצעי החינוכי", ואת כבר מואילה סוף-סוף להודות שאפשר בהחלט לגדל ילדים בלי מכות - אז למה כן להכות אותם? מה זה "אפשר גם לגדל ילדים עם פליקים"? מה זה "אפשר"? איזה מין פטנט זה? אפשר לחבוש את המטפחת הירוקה ואפשר לחבוש את המטפחת הכחולה, ואפשר גם את האדומה - אבל מכות ל*ילד* - גם זה עניין של "אפשר"? בשביל הכיף? בשביל הקטע? בשביל מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קוראת את התגובה שלך וממש שומעת את הטון של השאלה: "אבל מכות ל*ילד* - גם זה עניין של "אפשר"? בשביל הכיף? בשביל הקטע? בשביל מה?" אני מסרבת בתוקף להכנס לסד התרבותי הזה המכריח אותי לראות בשימוש בסטירות לחי ככלי להצבת גבולות לילד, משהו בעיתי מבחינה מוסרית. זה לא יותר טוב לגדל ילד בלי סטירות, מאשר עם סטירות. ההלבשה של סאדיזם על העניין ("בשביל הכיף? בשביל הקטע? בשביל מה?") היא דמגוגיה במיטבה. יש אנשים שמאוד קשה להם להציב גבולות לילדים שלהם בלי סטירות לחי. יש אנשים שאינם מסוגלים לתת סטירות למחמד עיניהם, ומציבים גבולות על ידי העמדתו בפינה, או בנו נו נו, או כל דבר אחר. כולם אינם סאדיסטים, ולכולם יש זכות מלאה לגדל ילדים. והילדים שגדלים בכל השיטות יכולים להיות מוצלחים וטובים. אם יש משהו שבודאי מקלקל את היכולת של ההורה לגדל את ילדו בצורה טובה, זו העובדה שבמקום לעשות זאת לפי האינסטינקטים הבריאים שלו, הוא מצוי תחת בחינה בקורתית וחשדנית של הסביבה הקרובה והרחוקה. כמו מישהו שבמקום ללכת נורמלי, מתבלבל ברגליים כאשר עיניים שופטות עם גישה עויינת בוחנות אותו. לדעתי, גידול ילדים הוא דבר בסיסי. לא צריכים תואר או תעודה על מנת לקבל ילד. לפיכך אפילו לפי גישה אבולוציונית פשוטה, סביר מאוד להניח שהאינסטיקטים הבסיסיים שיש לאדם כלפי ילדו הם המתאימים ביותר לגידול תקין של ילד. אצל רובם המכריע של מי שהפכו הורים, נולדת אהבה אינסופית כלפי ילדם, והם מוכנים להקריב הרבה למען טובתו ורווחתו. אני לא מבינה למה יש כאלו ששוכחים את האמת הבסיסית הזאת. פתאום, אנשים שאין להם שום מחוייבות אמיתית כלפי הילד, מתערבים ושופטים את התנהגות ההורה כלפי ילדו. נכון, יש מספר מועט של אנשים חולים בנפשם, שמתיחסים באלימות ובסאדיזם לילדיהם. הם דורשים טיפול ספציפי. אסור להסיק מהמקרים הללו מסקנה, או תובנה כלשהי, לגבי התנהלות נורמלית של של הורים וילדים. בדיוק כפי שאנסים אינם מלמדים משהו על מהות הזוגיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון קליל (בלי להביע עמדה): "אפילו לפי גישה אבולוציונית פשוטה, סביר מאוד להניח שהאינסטיקטים הבסיסיים שיש לאדם כלפי ילדו הם המתאימים ביותר לגידול תקין של ילד" בסאוונה של אפריקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? האינסטינקטים תלויים בגיאוגרפיה? האינסטינקטים הם אותו הדבר בשבט אפריקאי, בספרטא העתיקה ובישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. האינסטינקטים אותם אינסטינקטים, אבל התנאים בשבט האפריקאי בספרטה ובישראל שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי. או שמקנים לאינסטינקטים מקום חשוב מדי בהסבר ההתנהגות של הורים לילדיהם. אם יש שונות כל כך גדולה בין חברות, זה מעלה את החשד שבמושג ''אינסטינקטים של הורים'' יש מרכיב רומנטיציסטי חזק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוסכם. מטרת הדיונון היתה להפריך את המשפט: "לא צריכים תואר או תעודה על מנת לקבל ילד. לפיכך אפילו לפי גישה אבולוציונית פשוטה, סביר מאוד להניח שהאינסטיקטים הבסיסיים שיש לאדם כלפי ילדו הם המתאימים ביותר לגידול תקין של ילד." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. [אני פשוט מנסה לסחוב את שכ"ג לנקודה שבה הוא ימליץ לי אם למצוא בחורה צעירה (וסימטרית!) כי היא עוד פוריה או למצוא אישה מבוגרת כי היא כבר הוכיחה את היכולת שלה לגדל ילדים בהצלחה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קח אחת מכל סוג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על איזו שונות גדולה אתה מדבר? היחס המיוחד של ההורים (לפחות האם) לצאצאים אצל היונקים כולם הוא עניין די הכרחי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מדוע את קובעת (כהנחת יסוד) שמתן סטירה הוא חלק מהאינסטינקטים האלה? ברבות הימים האינסטינקטים ההוריים והאחרים שלנו, המיניים למשל, היטשטשו בצווי התרבות וקשה למדי להפריד ולהבחין (בפרט שהכאת ילדים לא קשורה לתהליך הורמונלי מוכר בצורה בה אינסטינקטים אחרים קשורים). דומה הדבר כאילו תדברי בזכות האינסטינקטים הגבריים בכל הקשור להעדפה מינית בנשים, ואז תקשרי את זה לדוגמניות בתת-משקל, שהן בבירור מודל יופי בן זמננו, "תרבותי" לגמרי ורחוק מאוד מההעדפה האינסטינקטואלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתן סטירה אינו האיסטינקט עליו אני מדברת, אלא הרצון לגדל את הילד נכון ולדאוג לטובתו. ההתפרטות של זה למעשים תלויה גם בתרבות, וגם באופי הבסיסי של האדם. אני מניחה שהאדם חש אינטואיטיבית מה ייטיב עם הילד שלו, בתוך ההקשר של הסיטואציה המסויימת בה הוא מצוי, ואם לא מפריעים לו, הוא פועל בדרך המיטבית לילדו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב ויפה, ועדיין הסטירה לא קשורה הנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא קשורה במידה שההורה יחוש שזה נכון ומתאים לתת אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאיציק אמר, להתפרץ על הילד ולתת מה שקוראים ''פליק'' ברגע של רתחה, או בשעת חירום (כמו כשהילד רץ לכביש סואן), זה אולי קשור לאינסטינקט (לא בהכרח הורי...). אבל להרביץ כמדיניות - זה לא קשור לאינסטינקט. זו לגמרי הבניה תרבותית, לכל דבר ועניין. זה כמו להחליט שממשיכים לקום לילד בלילה רק עד גיל מסוים (שנקבע שרירותית). או כמו ''לרווח ארוחות'' לתינוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''זה כמו להחליט שממשיכים לקום לילד בלילה רק עד גיל מסוים (שנקבע שרירותית). או כמו ''לרווח ארוחות'' לתינוק.''. גם להחלטות הללו אני חושבת שאסור להכניס את החוק ואת בתי המשפט... האינסטינקט שאני מדברת עליו מצוי ברובד בסיסי יותר- הוא הרצון של ההורה להיטיב באופן אמיתי ולטווח ארוך עם הילד שלו. אני חושבת שאסור למערכות חיצוניות להתערב באופן כפייתי (לא חוקי ולא חברתי), בדרך בה ההורה מתרגם את הרצון האינסטנקטיבי הזה למעשה. ללא ספק -יש הרבה הבנייה חברתית בדרך בה הורה מגדל את הילד. אבל אם רוצים בטובת הילדים, צריך שיחסי הגומלין סביבה-הורים יהיו מושתתים על אמון בסיסי בכך שכל התנהגות של הורה כלפי ילדו נעשית למען טובתו של הילד. בסביבה בה מתפתחת חשדנות כלפי מניעיהם של ההורים, העסק מתקלקל. (כך זה גם אצל מטפלות וגננות- אנחנו נאכל את פירות הבאושים של הפסיכוזה כנגד גננות מתעללות, תוך שנים מועטות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את שבה ומטשטשת בין שתי טענות: 1. הכאת ילדים היא עניין לא ראוי. 2. הכאת ילדים מחייבת התערבות הרשויות. לגמרי לא טענתי את הטענה השנייה. למעשה אפילו נכנסתי איתך במעין מו"מ על הראשונה. אלא שהטשטוש שלך חותר כנראה להעניק דה-לגיטימציה לטענה הראשונה. ולא היא, כמו שאומרים במשפטית. לגבי הנקודה הנוספת שהעלית - אמון במטפלים של הילד - שוב יש להבדיל בין ההורים עצמם לבין מורשים מטעמם (מטפלות, גננות וכולי). מאוד מובנת הדרישה של ההורים שאותם מורשים יפעלו רק כטוב בעיני ההורים, ומצד שני אני גם רואה איך זה מוביל לשיתוק של מערכת הטיפול בילדים, למשפטיזציה של הטיפול (כולל כסת"חים) ולהרגשת "אכלו לי, שתו לי" כללית של ההורים (האשמת אחרים היא עוד דרך לא לקחת אחריות). אבל שימי לב שניוותר חלוקים על כך, שייתכן שבאמת יש גננות מתעללות. דבר נוסף הוא, כפי שכבר ציינתי, שהורים רבים התרחקו מהאינסטינקטים שלהם. לכי תבררי אם האם שמרחיקה את ילדיה ממנה או לחלופין נצמדת אליהם, עושה זאת מתוך אינסטינקט או מתוך הבניה חברתית. את לא באמת יכולה לטעון שכולם נוהגים רק על פי צו לבם - והמתרחש בשטח בהרבה תחומים של ההורות מראה בדיוק ההפך. אינספור סוכני תיווך נכנסים באמצע ו"חושדים" בהורים. במצב הזה העצמת הורים היא דבר מתבקש, אלא שצריך לזכור שכל העצמה תהיה בסופו של דבר כפופה לאג'נדה של מישהו (כן להישמע לרצון התינוק, לא להישמע, לחנך לעצמאות מן ההתחלה, לחנך לביטחון עד שהילד מבקש עצמאות וכולי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי שום טשטוש אמרתי כבר בעבר שאני לא רואה שום פגם מוסרי או אחר בכך שהורים מפליקים לילדיהם. את ההבניה החברתית הגורמת לאנשים לראות בסטירות לחי לילדים דבר שלילי אני רואה כבלתי ראויה, ואפילו כמזיקה ליכולת של הורים בימינו לגדל את ילדיהם באופן נורמלי. החשדנות המצויה בבסיס ההבניה הזאת הורסת לאנשים את הלגיטימציה והיכולת להשתמש באינסטינקטים שלהם כדי לגדל את ילדיהם (בין אם היו מפליקים ובין אם לא). עצם הפוזה החברתית השיפוטית גורמת להם להתבלבל ברגליים. לדעתי מספר הילדים שינזק מגננות מתעללות קטן לאין ערוך ממספר הילדים שיינזקו מחשדנות כללית במערכת, ומכסתו''ח שבא על חשבון הטיפול המיטבי. לכן בחשיבה חברתית כללית עדיף לטפל בכל מקרה התעללות לגופו, בלי הסטריה ציבורית. את צודקת שמאז פרויד, האמהות מתקשות לנשק את ילדיהן בלי שבדל מחשבה של ''הנה אני אמא טובה ונותנת לילד שלי חום ואהבה'' ילכלך את התחושה הטבעית של ''אני משתגעת על הדבר החמוד, הנהדר, הנפלא הזה, מוווואה'' (זה במקום רעש של נשיקה). את גם צודקת שכדי להפטר מסוכני התווך צריך להעצים את ההורים. לגבי האג'נדה- אני לא דואגת. בכפוף לכך שאת מאמינה שאת האם הטובה ביותר לתינוקך ומה שאת חושבת שטוב לו, זה טוב לו באמת, אפשר לגדל ילדים באינסוף וריאציות והכל יהיה טוב. ממה שראיתי בסביבתי, ילדים- אם יש להם בטחון בסיסי ואמון בהוריהם- יכולים להיות סובלניים לאג'נדות שונות ומשונות, ולצאת אנשים טובים, בטוחים בעצמם, ומשובבי עין ולב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להתווכח עם רוב התגובה הזו. רק לגבי המשפט האחרון: האם לא ייתכן שענישה פיזית תתרום לערעור הביטחון הבסיסי והאמון בהורים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קשה לי להתווכח עם רוב התגובה הזו" - האם זה במשמעות של "אוי כמה שאת צודקת", או במשמעות הפוכה של, למשל, "אם אתחיל עם כל הנקודות שעליהן יש לי אתך ויכוח, לא יהיה לזה סוף"? (או משהו באמצע) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו באמצע. אני מסכימה עם חלק מהטענות שלה ועם חלק מהמסקנות שלה, אבל ההנחות והמסקנות מדבריה שאני מסכימה איתן לא בהכרח נפגשות זו עם זו (וצריך פינצטה כדי לחלץ את הכשלים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משתפת את האיילים בשמחות שלי, אז אני מרשה לעצמי לשתף גם בדאגות. הנכדון שלי עבר ניתוח, והאיחורים שלי בתגובות נובעים, בין השאר, מכך שאני מחליפה את אמו בחלק מהלילות, לידו. מניסיוני, אין בענישה פיזית שום סתירה עם אמון ובטחון בסיסי בהורים. האמון והבטחון של הילדים בהורים נבנה על התחושה שהם חשובים להורים ושייכים אליהם באופן אבסולוטי, וכן שההורים שלהם גדולים וחזקים ויכולים לשמור ולהגן עליהם (מכירה את השיר העתיק "לאבא שלי יש סולם"?). את האמון הזה משיגים על ידי אהבה אמיתית (שבד"כ קיימת באופן טבעי), ועל ידי היכולת להיות "גדול" ו"מנהיג" כלפי הילד ולא נגרר ו"מונהג" על ידו. כלומר מצב בו ילד "טרוריסט" מצליח ל"כופף" את הוריו לפי גחמותיו, גורם לילד לאובדן אמון ובטחון בהם. (מצטערת על השימוש ההמוני במרכאות, אבל רק זה חסר לי, שהאיילים שעסוקים בניתוח הפסיכולוגי שלי יבינו את המושגים הללו כפשוטם...) קביעת גבולות לילד ויכולת לעמוד בהם, היא אחד הכלים הבסיסיים וההכרחיים ליצירת אמון ובטחון בהורה. ענישה גופנית, היא אחת הדרכים הישירות והפשוטות ביותר לקבוע גבולות. (אם כבר נכנסים לעניינים הללו אוסיף בקצרה שלדעתי הביטחון והאמון בהורה, יקרינו בעתיד, באופן ישיר, על הביטחון והאמון של האדם בעצמו) אם אין בכוונת ההורה להשפיל או לדכא ילד אלא לחנך אותו, תוך שימוש בענישה הגופנית- זה מה שיעבור אל הילד. גם ההפך נכון- אם ח"ו מתכוונים להשפיל ולדכא ילד, זה יעבור אליו גם אם מקפידים שלא להעניש אותו בעונש גופני. מילים רעות יכולות לגרום לנזק לא פחות מסטירה רעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלמה מהירה לקטנטן! שוב הקפיצה גדולה מדי לטעמי: לצורך בקביעת גבולות לילד אני מסכימה. אלא שגבולות לא מחייבים ענישה גופנית (מכירה את הביטוי "כבוד לא לוקחים אלא מקבלים"?). אני גם לא בטוחה שענישה גופנית היא אמצעי לקביעת גבולות - ייתכן שהיא אמצעי לגרום לילד לעשות (או להימנע מעשיית) משהו שאנחנו מעוניינים בו. זה לא גבולות. ועוד - ענישה כאמצעי חינוך? אולי היא לא אמצעי חינוך אלא מכשיר ללמידה ביהביוריסטית? בין זה לבין חינוך יש מרחק גדול. "מילים רעות יכולות לגרום לנזק לא פחות מסטירה רעה" - מסכימה בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קביעת גבולות לא מחייבת ענישה גופנית"- אני מסכימה. כתבתי שזאת אחת הדרכים לעשות זאת, והיא לא פחות טובה מכל דרך אחרת. הטרנד של פסילת הדרך הזאת בגלל טעמים שלדעתי לא רלבנטיים לענייני חינוך וגידול ילדים, לא מקובל עלי. גבול- זה מה שאני, כהורה, לא מרשה לילד לעבור אותו. כאב גופני היא אחת הדרכים הפשוטות להעביר את המסר הזה בגילאים מסויימים. מה ההבדל העקרוני בין שיטת העברת המסר הזאת לשיטת הנו נו נו? למה נו נו נו זה פחות ביהביוריסטי מסטירה? קביעת גבולות, שהיום כולם מסכימים על נחיצותם, זה בעצם הגבלת חופש העשייה/הבחירה של הילד. זה בהגדרה מצב בו ההורה אינו מכפיף את עצמו להסכמה של הילד (ולכן לא מסתפק בשכנוע), אלא כופה עליו (באמצעים פסיכולוגיים-נו נו נו, או באמצעים גופניים- סטירה) את מה שהוא חושב שנכון. אם את מבינה גבולות אחרת, אשמח לשמוע. ענישה גופנית היא אמצעי לקביעת גבולות. קביעת גבולות הוא תהליך הכרחי (ומקדמי) לאפשרות לחנך. בלי גבולות אין אפשרות לחנך ולהעביר מסרים מורכבים של טוב ורע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהכמות כאן היא גם האיכות. אם קורה שפעם בחצי שנה הורה נותן לילד שמאבד כל מיסגרת או נכנס להיסטריה- מכה בטוסיק, זה שונה מאשר לפתור בעיות יום יומיות בסטירת לחי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם להעמיד בפינה או להשאיר בחדר על בסיס יומיומי זה ממש לא טוב. מערכת היחסים הורים/ילדים צריכה להיות מושתת על שיתוף פעולה ולא על עונשים. הצבת הגבולות ההכרחית צריכה להיעשות באופן בו יבחר ההורה כדרך הטובה ביותר עבורו, ועבור הילד שלו, אבל אם הגבולות ברורים לו, הילד בדרך כלל מאושר לשתף פעולה עם ההורה, בתוכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אופן הצבת הגבולות שההורה בוחר הוא6 באמצעות מכות, קשה לי להאמין שהילד יהיה מאושר לשתף פעולה עם העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא רק המכות, עכשיו סרקתי כי היו לי זכרונות עמומים מפתילים ישנים כאן. זאת אוירה שלמה ושיטה שלמה שאפשר לראות אותה מבצבצת מבעד לניסוחים רהוטים ומילים יפות. עכשיו כבר באמת לא נראה לי שמדובר בסטירה פעם בחצי שנה, אולי לא בסטירות יומיומיות, אבל לפי התמונה הכוללת - כנראה גם לא מדובר בהתפרצות נדירה, "פעם בחצי שנה". ועכשיו גם קל לי יותר להבין את כל ההסתבכות המוזרה סביב "האינסטינקטים", "האינסטינקטים" - אכן, אינסטינקטים נפלאים באמת - וזה לא סתם. גם גילויי הכעס כלפי החוק והמשפט שהוכנסו לפתיל הנוכחי ע"י ניצה, גם הם כנראה לא סתם. בטח יש עוד הרבה, אבל הנה חמש דוגמאות מפתילים ישנים שמצאתי: תגובה 172012, תגובה 267959, תגובה 269988, תגובה 268768, תגובה 268494. נו, אז תשומת לב היא עניין מופגן ומצועצע, הסיבה לרגשות קיפוח אצל הילד (מי בכלל דיבר שם על קיפוח) הם רגשי האשם של ההורים, ילד מאושר הוא ילד שמטילים עליו לעזור (עקרונית אני מסכימה, אבל יש הבדל גדול בין עזרה חינוכית סבירה לבין ניצול) ומגע פיזי הוא מוגזם ומיותר. עכשיו הכל מתיישב לי קצת יותר טוב בכל המשבצות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה באמת מעניין אותך אנסה להסביר למה זה כן עובד ולתת דוגמאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשלבים מוקדמים, ההבנה של הילד היא רק דרך תחושות גופניות ולא דרך הסברים רציונליים, לכן העברת המסרים צריכה להיות בהתאם לשפה שהוא מבין. למשל כאשר הילד בן שמונת החודשים, שבקעה לו השן הראשונה, החמודה והחדה, נושך את דדה של אימו כשהיא מניקה אותו, צעקת הכאב שלה נראית לו משעשעת מאוד, והוא חוזר על המשחק. הדרך להסביר לו שאת זה אסור לעשות- זה סטירונת קטנה שאמנם גורמת לו לתדהמת מה(הפעם הראשונה שאמא מכאיבה לו!), אבל הוא מהר מאוד קולט את הקשר בין שני הדברים ומפסיק לנשוך. הוא גם קולט אגב כך שאמא זה לא הוא, ושצריך להתחשב בה, ברצונה ובכאביה. בשלבים יותר מאוחרים אפשר אמנם להסביר לילד בצורה רציונלית דברים רבים, אבל יש לפעמים שהילד מחליט שעל אף כל ההסברים, הוא "אינו משתכנע" שלשפוך לאחותו את הילקוט ולפזר את כל העפרונות שלה, זה רע, מזיק ואסור. הרי גם לילדים יש בחירה חופשית, והרציונאל לא תמיד משכנע אותם. מה עושים אז? אפשר כמובן להמשיך ולתת לו לעשות כרצונו, כלומר להכנע ולהפוך את הילד להיות זה שקובע את הגבולות והכללים בבית. (לדעתי, הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות לילד הוא לאפשר לו לרדות בהוריו). אפשר גם לנסות למצוא ענשים "יצירתיים" ומתישים, שהילד יכול די בקלות לפתח עמידות נגדם ולהמשיך לעשות כרצונו, ואפשר לתת לו שתי סטירות לחי. עד גיל מסויים הן משכנעות מאוד שלא לעשות את הדבר שהוריו לא מרשים לו. אבל מה שזה עושה בעיקר, זה מוציא את ההורים מלהיות תלויים בהחלטותיו ושכנועו של הילד. כי כל עוד המציאות תלויה רק ברציונל שלו, הוא זה ששולט בהורים, והוא זה שקובע את הגבולות. אצל חלק מהאנשים אפשר אולי גם בלי פליקים. אבל את הילדים ב"ה מחלקים לכולם בלי צורך בתואר בפסיכולוגיה ופדגוגיה. אין שום הצדקה לכך שהחברה תקח מכל שאר ההורים את הכלי הפשוט והאינטואיטיבי שיש להם, כדי לגדל את ילדיהם בלי שהעניין יהפוך לסיוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו תורי להיות בהלם. כנראה שלא דמיינתי ענישה קרת דם כזו. משום מה היה לי בראש בן 4-5 שרץ לכביש ומקבל על זה מכה בטוסיק מהאם הנסערת. האם ניתוק מיידי והרחקה מהשד של בן 8 החודשים לא עושים את אותה העבודה? (בכל המקרים שאני מכירה, כן). האם יש פרופורציה בין 2 סטירות לחי לבין הנזק שנגרם מפיזור העפרונות של האחות? כי אם את נותנת 2 סטירות על תעלול פעוט כזה (שאפשר לפתור בתוך דקות וגם לחנך תוך כדי), מה תתני על דחיפת האחות לכביש, למשל? בשביל לשמור על הפרופורציות תצטרכי מכת חשמל לפחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שגמרתי לטגן את הספנג'ים, והילדים המוכים שלי שבעים ומרוצים, אני יכולה לענות לתגובות הלא נחמדות שקיבלתי בסוף השבוע הזה. אני חושבת שאנחנו מסכימות על כך היחס של הורה לילדו אינו שיפוטי, או ענישתי, אלא חינוכי. משמעות הדבר שכל ההתייחסות אל הילד היא מוכוונת עתיד ולא עונש על העבר. ענישה יש לה מקום רק כהצבת גבול, שהילד יוכל גם להבין את הרציונל שלו. (לכן עניין מכות החשמל שהעלית הוא סר טעם בעיני). נראה לי שהיום כבר אין ויכוח על כך שהורים חייבים להציב גבולות לילדים. הצבת גבול משמעותו האמירה- "אמנם אתה רוצה, אבל לא". אפשר להגיד את ה"לא" הזה בהרבה דרכים והן כולן בסדר. העניין העקרוני הוא שה"לא" לא יהיה תלוי בהסכמתו של הילד אלא ברצונם של ההורים. אמירת ה"לא" הזאת תמיד אינה נעימה לילד. אפילו אם זה נעשה תוך כדי חיבוק. גם התינוק הקטן מבין מתי הוא רוצה משהו, אבל לא מאפשרים לו. (הרחקת התינוק מהדד באמצע הארוחה למשך זמן כזה שהוא יבין שאסור לנשוך, קשה לי, ולדעתי גם לתינוק, יותר מהסטירונת, שלכל האיילים המבוהלים אסביר שהתינוקי אפילו לא פורץ בבכי ממנה, אלא שמח לחזור ולעסוק בשלו, בלי לנשוך את אמו). לדעתם של חלק מהאנשים, שימוש באמצעי פיזיים ככלי להצבת גבולות לילד, הוא דבר לא מוסרי. בעיני זה משונה. במיוחד שהדבר הזה היה בשימוש כמעט כללי בדור דוריים הקודמים, ותוצרי החינוך הזה לא יותר אלימים/נוירוטים/אגואיסטים/ מאלו של של החינוך חסר הפליקים, אפילו להפך. נראה לי שרבים מהמזדעזעים מכך היום, חונכו כך בעצמם.(הצעה לסקר באייל- האם קיבלת פליקים מהוריך בילדותך?). על אף שאני ממש לא קרת דם, אני בוודאי לא חושבת שפליק נותנים כאשר אני נסערת ומבוהלת, ואולי להפך. זה אמצעי להצבת גבול שהוא פשוט, ישיר, קצר מועד, שמשמעותו ברורה, ואפשר אחרי שלוש דקות לחזור להתנהלות הרגילה. כן, גם מצד הילד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת. אני מרגישה לא בנוח להמשיך להסביר ולהתנצח אחרי תיאור הסטירה לתינוק. כל כך הרבה מפריד בין העולם הדיקנסיאני שאת מתארת לבין עולמי שלי, כל כך הרבה סבון עוטף את סכיני הגילוח בתגובה שלך, וכמו תמיד את מטשטשת מצטיינת (עמדתי על זה רק לאחרונה, אני עוקבת רק חלקית אחרי הדיונים הפוליטיים באייל, שבהם את משתתפת). צריך להתיישב עם פינצטה, מברג פיליפס, פטיש אוויר ומסרגה כדי להפריד טיעון-טיעון, לנסות לעמוד על מקורותיו החשיבתיים והרגשיים, לאבחן את הדיסוננס שיש בין כל טיעון וטיעון (שאני מסכימה איתו) לבין התוצאה בפועל (שמטרידה ומרתיעה אותי)... שאני פשוט מוותרת. לא נותר לי אלא לקוות שהבהרתי את עמדתי בקווים כלליים בתגובות קודמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפעם האחרונה שישבתי עם עם ניצה וניתחנו טיעון-טיעון ודיסוננס-דיסוננס עם פטיש אויר ופינצטה, כמו מתארת, נכנסתי למשבר ערכי עמוק עד כדי כך שנאלצתי בסופו של דבר לטוס לגרמניה כדי לפגוש פלסטינים ולהחליט במה באמת, לעזאזל, אני מאמין. בסופו של דבר זה רק חיזק את עמדותי, אבל זה לא היה פשוט, למרות שהיה שווה. לכי תדעי, אולי הפעם ניצה תגלה משהו חדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לי אין אפשרות לטוס לגרמניה כרגע. המשבר הערכי יצטרך לחכות.. 2. תן לינק (אחד לפחות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. זה בסדר, יש פלסטינים גם בארץ. וגם אנשים המכים את ילדיהם, אם כבר. 2. לינק למה, לדיון הישן שלי עם ניצה? אני מזהיר אותך שהוא ארוך ומפורט בצורה חריגה ביותר, אבל יש בו חלקים מעניינים להפליא לטעמי. אנחנו מדברים על כל דיון 1650, אבל מבחינתי העניינים התחילו באמת להתחמם בתגובה 178474 שלי, אלא שבתגובה 187501 של ניצה, עם האנלוגיה של פיתוי אשת-איש, נסתתמו טענותי סופית ויצאתי לחפש לי תפיסה מוסרית-מדינית חדשה. האמת היא שהסיבה שהגבתי פה בכלל היא שתגובה 424834 שלך נראתה לי כל-כך לא-תואמת את איך שאני מכיר את ניצה וצורת הדיון שלה (או שלך, אם כבר) שהייתי חייב לומר משהו. אני קורא את הדיון, אבל אני לא שותף לרגשות השליליים שאת מתארת בהקשר הזה. אולי זה בגלל שאין לי מעורבות אישית בנושא (אין לי ילדים), אולי זה בגלל שאני רק קורא אותו ולא משתתף, אולי זה בגלל שאין לי באמת משהו נגד מה שניצה אומרת (כמו שכ"ג). אבל כל אלה לא היו נכונים בדיון שעכשיו קישרתי עליו, ועדיין הרגשתי שהוא היה כן ופתוח והוגן עד כמה שאפשר בכלל לצפות באתר הזה; בניגוד למה שאת ואחרים מרגישים לגבי הדיון עכשיו. אני חושב שזה מסקרן. אחד הדברים שאני יכול להגיד על ניצה זה שהיא _באמת_ לא מתנצלת על אף היבט של הדעות שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטרף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את התגובות שקישרת אליהן ועוד כמה (זה באמת ארוך מאוד, ואני לא מבינה גדולה בנושא הדיון). לא יודעת מה קראת בתגובתי - לא האשמתי את ניצה בחוסר הגינות אינטלקטואלית. אם כי בהחלט חוויתי צרימה בין תגובתה האחרונה של ניצה בדיון הזה לבין תגובות קודמות שלה, למשל תגובה 422891 או תגובה 423073 . שים לב למשל שב תגובה 423917 הסכמתי איתה ברוב דבריה (וסתם המשכתי להתנצח...). כנראה שהצרימה נבעה מהצתה מאוחרת שלי. "תגובת הסטירה לתינוק" אכן כיילה אצלי מחדש את התפיסה. תפסתי ששתינו דיברנו על "אוטונומיה הורית" וראינו בעיני רוחינו דברים שונים בתכלית. דימוי הסבון וסכיני הגילוח בהחלט מתייחס לדיסוננס הזה. דומה הדבר לזה, ששניכם תדברו במשך פתיל שלם על התנחלויות, תגלשו לשיחה על האהבה הגדולה של שניכם לארץ - עד שבסוף הדיון אתה תצא לטיול הליכה בנגב, ותקלוט פתאום שניצה יוצאת לחגיגת תמיכה במתנחלי חברון. (להבדיל מרגשותיי כלפי מתנחלי חברון) אני בהחלט תומכת באוטונומיה ההורית של ניצה, כלומר אני לא חולקת על הלגיטימיות של המשטר שלה :-P בשני המקרים זה לא אומר שאני צריכה להצטרף לחגיגה. פשוט לא רוצה להיות שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה. אוקיי. טוב, אני כמובן לא מצפה מניצה לעשות שום דבר חוץ מלצאת לחגיגת תמיכה במתנחלי חברון בכל מקום שבו יש כזו, ודאי. כנראה שזה פחות מובן מאליו כשמדברים על המקבילה החינוכית בדיון שלך; ניצה היא הרי פעילת-ימין ידועה עם תעודות שופרא דשופרא, בעוד שבענייני חינוך יכולות היו עקרונית להיות לה כל דעות שהן. כל שנשאר לי לומר זה: איזה יופי של מפגש תרבויות ודעות יש באתר הזה (גם אם את כרגע קצת מזועזעת). אני מקווה ששתיכן תבואנה למפגש האיילים הבא ויהיה שמח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק נזכרתי שגם יעקב חולק תפיסה דומה, כמובן מכיוון אחר לגמרי: תגובה 291805 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, שוב יש מפגש ולא הודיעו לי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שידוע לי. הייתי מארגן אצלי, אבל בקושי יכנסו ארבעה אנשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובפיצה שלידך? :-P (סתם, סתם. שמעתי עליהם עוד חוות דעת טרייה, שהפיצה פחות מבינונית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נורא הפיצה אם יש פיצוי הולם:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אפשר לארגן מפגש במקום ציבורי? נדמה לי שניסו את זה פעם (ובאו ארבעה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש! רעיון דגול! מתי ואיפה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, בשלב הזה של חיי האייל, אף בית פרטי סביר לא יכיל את כל השייגעצים. פיקניק האייל זה רעיון מצוין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדקתי אותה, והמלצתי: לכי לעגבניה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רוצה עגבניה! הבצק שלהם מזכיר לי קרטון ביצוע. אני אוהבת פיצות סופגניתיות, רכות ונימוחות, כמו של פיצה האט (אבל אין לי בעיה גם עם דומינו'ס). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק שלצערי אפילו הסניף שלהם בפריז כבר נסגר.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עבר עלינו שבוע קשה קצת, אבל הנכדון שלי חזר כבר הביתה ב"ה, ואני מקווה שבזה גמרנו עם הפרק הזה. האסוציאציה שלי מהדיון כאן היא דווקא הספר על הטרנדים של קוני ויליס - ה"משכוכית", ולא דיקנס. אני עם אצבעות מוכתמות בניקוטין, וכולם, ענודים בסרטים ורודים "פו מו", צועקים בהיסטריה -"החוצה" (עם ההסתייגות שהעישון באמת מזיק לבריאות, בעוד פליקים כאמצעי להצבת גבולות לילדים אינו מזיק, ואפילו להפך). הטרנד של ההתנגדות לשימוש באמצעים פיזיים להצבת גבולות כל כך מתלהם וטפשי, שגם אנשים שחוו צורת גידול זאת בילדותם המאושרת, ויש להם יחסים נפלאים עם הוריהם, מצטרפים ל"זעזוע". לגבי הטשטוש- אני מנסה להיות מדוייקת ובהירה ככל יכלתי. אולי יכולותי מוגבלות, וזה יוצא לי מטושטש (מאיפה באות סכיני הגילוח?). אני שמחה לדעת שהנחות היסוד שלי מקובלות עלייך. יכול להיות שתמונת "התוצאות בפועל" שאת כביכול רואה מדבריי, אינה נכונה, וזה מקור הדיסוננס. שווה לבדוק את זה שוב. אפשר גם שהדיסוננס אינו אצלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוך רופא חולים. שמעי, את מבלבלת ביני לבין המגינים האחרים (רובם אלמונים), שנמנו על "המזועזעים" כבר מתחילת הדיון, ובאופן קטגורי. לא העברתי קו ברור בין שחור ללבן בתחום הזה, וכתבתי זאת מפורשות מספר פעמים. למעשה גם אני וגם איציק כתבנו פחות או יותר ש"זו שאלה של מינון ונסיבות". ההסתייגות החריפה שלי היתה *מהתמונה הספציפית שתיארת*. ואני יכולה להסתייג ממנה כיוון שהיא נראית לי מוגזמת וקשה, בלי שתטעני שאני "עונדת סרטים ורודים" וכולי. הסברתי גם סיבה נוספת, פרקטית לגמרי, להסתייגות שלי, בייחוד לגבי המקרה השני: לדעתי 2 סטירות הן מעשה החורג מפרופורציה בתגובה למעשה כמו פיזור עפרונות. גם שיחת הבהרה בת שעתיים עם הילד היתה חורגת מפרופורציה, לצורך העניין, וכך גם לקיחת דמי הכיס השבועיים של הילד. ילדים מפזרים עפרונות, זה קורה - לך ודאי אין צורך להסביר שיש להם מניעים שונים בגילאים שונים לעשות זאת. מה שכתבת היה פחות או יותר, שכיוון שאת לא רואה טעם או אין לך כוח להתמודד עם מניעים אלה בדרכים אחרות, את פונה לסטירה. לא תבדקי אם הילד עייף נורא, או דילג על ארוחה, או אכל יותר מדי ממתקים והוא "היפר", או מקנא באחותו מזה זמן, או חושב שהוא עורך ניסוי מדעי בזריקת חפצים לגובה או כל דבר אחר. במקרה שתיארת, הסטירה, גם אם תפסיק את ההתנהגות מייד באותה פעם ספציפית, לא מטפלת בסיבה לה ולכן אינה פתרון של ממש. אז בסדר, תני לו את הסטירה הזו, תני לו שתיים, תני לו באופן קבוע; רק אל תאשימי את כל מי שחושב שזה פתרון לקוי, בצדקנות וגלגול עיניים. גם זה סוג של טשטוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"או אכל יותר מדי ממתקים והוא "היפר"": האם ממתקים באמת גורמים להיפר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד איך. שוקולד הוא לילדים מסויימים פצצת אנרגיה ואחר כך גלולת שינה. כמו שהילד טס למעלה כך הוא גם צונח למטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי: "אבל יש לפעמים שהילד מחליט שעל אף כל ההסברים, הוא "אינו משתכנע" שלשפוך לאחותו את הילקוט ולפזר את כל העפרונות שלה, זה רע, מזיק ואסור. הרי גם לילדים יש בחירה חופשית, והרציונאל לא תמיד משכנע אותם." אפשר להבין מהתיאור שאין מדובר במקרה יחיד של עייפות וכו' אלא מקרה שחוזר גם אחרי שכנועים, והסברים רבים. מן "דווקא". גם זה קורה אצל ילדים. אני חושבת שצריך לתת את הקרדיט לרוב מוחלט של ההורים (וגם לי) שהם אינם מפליקים לילדים שלהם בתור פתרון קל, או בגלל שאין להם כוח להתמודד, אלא משום שכשצריך להפעיל סמכות הורית חד משמעית ולומר לילד "עד כאן" (דבר שלעיתים נחוץ לילד כאוויר לנשימה), אחת הדרכים לעשות זאת זה פליק, וזה בסדר גמור. הסברתי כבר בתגובות קודמות ש*כל* דרך בה ההורה יחליט לשים גבול לילד, תהיה לא נעימה לו. זה מהות העניין, אבל הורים הרי חייבים לעשות זאת. כמו שאמרתי כבר בתגובה לאיציק- *כל* פתרון שניתן "באופן קבוע", הוא פתרון לקוי. כי זה אומר שהילד מכניס את ההורה למן ריטואל מזיק שמבסס את מערכת היחסים על היזון שלילי ולא חיובי. זה נכון בין אם זה פליקים, חיבוקים, נו נו נו, או השארתו בחדרו. כדי לשבור את הריטואלים הללו צריך דווקא לבדוק מהי מטרת הילד בהתנהגות הזאת, ולא מהי הסיבה לה, אבל זו כבר באמת אופרה אחרת.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסקה האחרונה שלך מעוררת מחשבה. בעיני העידוד לחופש מסמכות הורית לא קשור דווקא לאוטונומיה של האדם, אלא לחיזוק מגמת המשפטיזציה של היחס לילדים (ולבני אדם בכלל). ובכלל - פחות סמכות הורית, יותר סמכות מערכתית (כולל פטרונות של המערכת על כישורי הורות של אלה ואחרים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה. הבעיה היא שהסמכות המערכתית, שמתחרה בסמכות ההורית לא באמת מתעניינת בטובת הילד, אלא בטובתה היא. כך נוצר מצב של סמכות בלי אחריות, שהוא מאוד בעייתי ומזיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הבנות שלו גדלות מצויין, תגובה 10439. גם הוא לא אוהב את ה"היסטריה הציבורית", תגובה 10603, וגם הוא מנסח תיאוריות לגבי ה"עליהום"-כביכול, תגובה 10890, תגובה 10844. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נמוך מאוד ירדת. אין לזה אפילו גודווין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה צפוי, ולמעשה ציפיתי לעוד תגובות מסוג זה. צר לי, אבל לא אני ירדתי נמוך. ילדים היוו ועדיין מהווים בני ערובה בידי הוריהם ל*כל* דבר תועבה, לפעמים גם כשאלה הורים משכילים ונעימי שיח. מדהים אותי ומזעזע בעיני שהשיחות המנומסות והתרבותיות האלה נמשכות כאן עם אדם שדבריו, לא בתגובה אחת אלא לאורך פתיל, ולמעשה ביותר מפתיל אחד - מחייבים הלקאת ילדים וקרובים להטפה, או לפחות להמלצה חמה, על הלקאה זו. וזאת תוך שמירה על הנוהג המקובל אצל הורים מכים, לקרוא למכות "פליקים", מתוך תחושה שהשם החביב הזה יקנה למכות צליל קליל יותר. וזאת כאשר הולך ומתברר, בסופו של דבר, בתגובה האחרונה בנושא זה, שלא מדובר רק באיזה "סקר בקרב חברים לעבודה", אלא בנסיון אישי. לפני חמישים שנה הייתם - והפעם, לראשונה כאן, עלי להשתמש ב"אתם" - לפני ארבעים שנה, הייתם, אתם או בני דמותכם דאז - ממשיכים את השיחות האינטלקטואליות עם אדם שהיה מחייב הכאת נשים והיה גם מספר על נסיונו החיובי בתחום זה - הייתם ממשיכים לשוחח כאילו לא קרה שום דבר וכאילו אין מקום לזעזוע. לקח זמן עד שהתודעה בנושא זה התפתחה מספיק. למרבה הצער, נראה שייקח עוד שנים רבות עד שאפילו כאן, באתר מתקדם ואינטליגנטי שכזה, דברים מן הסוג שהועלה כאן שוב ושוב בזכות פגיעה בילדים - לא יהיו לגיטימיים עוד. לא יהיו לגיטימיים עוד ואף לא יהוו נושא לויכוח, ממש כשם שכיום התועלת החינוכית שבהלקאת נשים (כן כן, תתפלאי, או שמא לא תתפלאי - התועלת החינוכית שבהלקאת נשים) כבר אינה מהווה נושא לויכוח. נמוך? - או קיי, שיהיה נמוך, הנה שוב: כל פגיעה בגופו של אדם, גם אם אותו אדם הוא נמוך בגילו ובקומתו - היא מתועבת - *כל* פגיעה. יצחק קדמן: "... כפי שלא נשלים עם אלימות כלפי עובדים, נשים, חיילים או עצורים...". הנה, אי הלגיטימציה של אלימות כלפי נשים היא כבר די מובנת מאליה. ילדים, לעומת זאת, הם עדיין רכוש של הוריהם ובני ערובה בידיהם, ואתם ממשיכים, ואת ממשיכה, כאילו לא נפל דבר, ו*אני* ירדתי נמוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק לחלוטין. אני חושב שצריך לחשוב שוב על עניין הלקאת נשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אפשר לומר - את צודקת, אבל זה לא משכנע אותי באמיתות המשפט "להרביץ לילד זה כמו גילוי עריות". מעבר לזה, לפחות לגבי השיחות בנושא הזה אינן אינטלקטואליות גרידא. אני חושבת עליהן גם ברמה הרגשית, ולא רק המוסרית והסוציולוגית. בהחלט נכון לקשר את זכויות הילד, גם מוסרית וגם היסטורית, לזכויות האשה וזכויות מיעוטים אתניים, ועם זאת עולות בי גם שאלות שקשורות לנורמות של זמן ומקום. למשל, האם ענישה גופנית פירושה רק מכות, או שמא היא כוללת כל מניפולציה אחרת שהורים שנחשבים לנורמטיביים מפעילים על הילד (בשנותיו הרכות, אני לא מדברת על נער בן 15). אני מתכוונת לסנקציות כמו הרחקה לחדר אחר, נעילה בחדר אחר למשך זמן קצוב (דקה לכל שנה של הילד, כך ממליצים); מסירת הילד לטיפול אנשים שהוא אינו נותן בהם אמון או חרד מהם; השארתו הכפויה במקום הגורם לו חרדות ומצוקה קשה (מצוקה המתבטאת פיזית בהקאות, בכי, היחלשות המערכת החיסונית ומחלות חוזרות, היצמדות נואשת לחפץ מעבר, הרטבה בלילה, חלומות בעתה וכולי); הרעבה מכוונת (בעיקר בלילה); האבסה מכוונת (בעיקר בערב...); השארת הילד בבכי לזמן קצוב עד שיושגו מטרות מסוימות ("שיירדם לבד"). ועוד ועוד שיטות שלעתים גם אנשי מקצוע ממליצים עליהן. אני מניחה שאותם הורים ואנשי מקצוע יזדעזעו מהמלצות להכות ילדים, אבל לא מהשיטות שמניתי לעיל (שרובן מודרניות ונאורות, וקיבלו "אישור כשרות" פסיכולוגי או פסיכולוגיסטי). לך אישית זה אולי לא משנה, שמת את כל הענישה הגופנית בסל אחד וקראת לה "הלקאה" (מה דעתך על שאר השיטות?). אני מתלבטת ומהרהרת ותוך כדי זה קובעת את אמונותיי ודרכי (בוויכוח עם דורפל ושכ"ג באותו נושא לקחתי את הצד שלך דווקא), וגם מתנהלת בחיי האמהות שלי. זה לא אומר שהשתכנעתי מניצה שצריך או כדאי להכות ילדים. נדמה לי גם שהוויכוח הגיע בחטף למחוזות נוספים - מהם גבולות הסמכות ההורית ומתי אפשר לקבוע בהם קו אדום? זה גם טיעון פוליטי שקשור להתערבות המדינה בחיי המשפחה. אף אחד (בחברה שלנו ובנורמות שלנו) לא יטען "אשתי היא שלי, היא רכושי" כהצדקה להכאת נשים, אבל כן שומעים הורים שאומרים "הילדים שלי הם שלי". האם זה מפני שהיחס הנאות לילדים עדיין לא הופנם כהלכה, או מפני שילד להוריו הוא בכ"ז מקרה שונה מעט ולא "בדיוק כמו" אשה נשואה לבעלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את עלית, כמובן, על הפירכה של האלמוני/ת, אבל מאחר ולא קראת לילד בשמו (גם זאת התעללות במקרים מסויימים) אני אבטא אותה במפורש: הרציונל מאחרי זכויות האישה הוא שאישה היא אדם אחראי למעשיו ולכן ואין שום הצדקה ל"חנך" אותה בשום צורה ואופן. זה נכון גם למיעוטים, כמובן. אחריות וזכויות צריכות ללכת ביחד, כפי שכל יועץ ארגוני ישמח לדקלם לך, ולפיכך אישה זכאית להיות פטורה מעולה של כל כפיה, חינוכית או אחרת, בדיוק במידה שגברים פטורים ממנה. דה. שאלה אחרת לחלוטין היא מהן הדרכים הנכונות לחינוך ילדים. על זה אפשר להתווכח, אבל משום מה הטונים בדיונים האלה עולים לתדרים שרק כלבים יכולים לשמוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש עוד שאלה נגזרת - עד כמה ילד הוא אכן אדם שאינו אחראי למעשיו, ובאילו תחומים כן אפשר להשאיר בידיו את האחריות הזו או חלק ממנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן שאלה שראויה להשאל. צריך גם לשים לב שכשאנחנו מנסים לענות עליה, ניתן לילד עצמו רק זכות להביע את דעתו, לא נתייחס אליו כשותף שווה זכויות לקבלת ההחלטה, וגם כשההחלטה התקבלה אנחנו - קרי, המבוגרים - שומרים בידינו זכות לשנות אותה או לבטל אותה באופן חד-צדדי ("אז אמרתי..."). בקצרה, אנחנו מעניקים לילד אוטונומיה מוגבלת, אבל אף פעם לא נסכים שיקים מדינה עצמאית ממש, וטוב שכך. __________ גילוי נאות: הכותב חושב שזאת חוצפה לא קטנה מצידו להביע דעות בענייני חינוך, אבל מה לעשות, הוא חוצפן לא קטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הייתה רואה חדרים של נערים בני 12-20, לפחות את החדרים של הילדים שלי, הייתה יודע שיש להם לא רק מדינה אלא ממלכה עצמאית ואוטונומיה כמעט בלתי מוגבלת. העניין הוא שככל שהם פחות תלויים בנו, בגלל החוק והנורמות החברתיות, הם נעשים יותר אוטונומיים. בחברה המערבית, הילד יודע (גם אם בתת מודע) שאסור להכות אותו, שחיבים לכלכל אותו, ושלא יפה לצעוק עליו (מה יגידו השכנים?) או להעניש אותו. יותר מזה, הם יודעים שאנחנו נעשה שמניות כדי לגרום להם לחיך בבוקר. והידע הזה נותן להם כוח שמחייב אותנו להתחשב בו. לכן במקרים רבים הילדים (טוב, לא התינוקות) הם שותפים די משמעותיים לקבלת החלטות. כדאי לזכור שבחברות אחרות (שנחשבות בעינינו לפחות מפותחות) המעבר בין תינוק לבנאדם אוטונומי קורה הרבה יותר מוקדם. מי אמר שגיל 18 הופך אותך לגבר? פעם זה היה 13. וראיתי שבאפריקה ילדים בני 6 כבר עובדים במכרות. מי מוסמך לקבוע את הקו (התחתון)? מצד שני יש כאלו שרוצים להעלות את הקו ולחייב מישהו אחר לדואג לנו עד הסוף, כך שנשאר ילדים אפילו בגילך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבלי להתייחס להאלהה הכמעט-מיסטית שנעשתה במשך השנים לדמותו של יאנוש קורצ'אק, אולי ראוי להזכיר בהקשר המדובר את הנסיון המעניין שנעשה בזמנו ע"י האיש. מעניין. לא אוטופי, לא אידילי, אבל מעניין וראוי לעיון: (בא בהמשך לדבריך אבל יותר יעניין, כנראה, את ברקת, ומופנה בעיקר אליה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מעניין מאוד וקורצ'אק אהוב עלי מאוד. מה הביקורת שלך עליו אם יש כזו? ואגב, אני לא הייתי קוראת לזה "ניסיון". מדובר בשיטה שפותחה על סמך אמונות ייחודיות, ולא בניסיון שכמעט בהגדרתו הוא מעין ניסוי על תנאי ("בואו ננהיג רגע כללי התנהלות חדשים בבית יתומים ונראה מה קורה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו כן, "נסיון" - מילה לא לגמרי מוצלחת לעניין שלפנינו, אבל קשה לי למצוא מילה מתאימה יותר... לא התכוונתי שזה היה נסיון מזוית הראיה של קורצ'אק-סטפה דאז - בית היתומים יוסד, ללא ספק, על מערכת של אמונות, השקפות ותכניות מוצקות ומנומקות - אלא שמן הזוית שלנו כיום, המוסד ההוא, שאינו קיים עוד - עשוי להיראות כניסוי ("ניסוי"? - את תגידי שזה עוד יותר לא נכון מ"נסיון"..) מעניין שצביונו האמיתי והמלא לא הגיע אל המוגמר מחמת סופו הנורא. אבל מאחד הקטעים בעדות של יעקב צוק שקישרתי אליה באחת התגובות לשכ"ג (ויש קישור גם מויקי), נראה שגם גישתו של קורצ'אק עצמו היתה נסיונית במידה רבה, והוא השתדל לשאול, לברר, ללבן, ללמוד מכל מלמדיו ותלמידיו וגם להודות בטעויות - תכונה שהיתה חלק מגדולתו כאדם וכמחנך, כך נראה. אין לי ביקורת, יש בי תהיות מסויימות. יש בי תהיה, למשל, לגבי תנאי הקבלה הקשוחים של המוסד - בלי ילדים חולים, בלי ילדים מפגרים. בודאי ישנן תשובות טובות, אך הן אבדו במרוצת הזמן. תהיות נוספות הן, בין השאר, לגבי האופן בו פעל באמת, במציאות, בית הדין של הילדים. לעניין זה דברים שאמרה פעם טלי על שיפוט קשה ומחמיר אצל ילדים, ונראה לי שהם נכונים (במקרה שלי - לא מנסיון עם בתי"ס דמוקרטיים אלא משיחות עם ילדים ובני נוער), תגובה 366606. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאנוש קורצ'אק אהוב גם עלי, עוד מימי "המלך מתיא הראשון", אבל... 1. לא כל הורה יכול להגיע לדרגתו של גאון פדגוגי כזה. אם מישהו יביא לי את ראמאג'ואן כאישור לכך שאין טעם ללמד מתמטיקה בתיכון, אגיב באותו אופן. 2. אנחנו לא יודעים *באמת* אם ההישגים שלו בבית היתומים היו כפי שמקובל לתאר אותם. במקרים אחרים, שכן נחקרו עפ"י אמות מידה מודרניות, התברר א פעם שהתמונה שצוירה ע"י מייסדי השיטה היתה ורודה מעט יותר מהאמת (דומני שקראתי משהו כזה על ביה"ס בסאמרהיל, אבל אולי אני טועה כאן). אנשים שבאמת מחוייבים לאידיאולוגיה שלהם נוטים לטעות בשיפוטה, בתום לב (הנה שם בו אני בטוח לא טועה: מרגרט מיד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סייגתי את דבריי ואף השתמשתי במילה "נסיון", שאצטרך ליתן עליה את הדין בפני ברקת - בדיוק מן הנימוקים שאתה מביא. אין בינינו ויכוח באשר להבדלים שבין מוסד המנוהל בקפדנות ע"י אנשי מקצוע שאחד מהם היה כנראה באמת גאון פדגוגי, לבין הורה "סתם", ואין אנו חלוקים גם באשר למבחן התוצאה שעליו לא ידוע לנו כמעט מאום. נראה שלפחות חניך אחד, יעקב צוק, שתרגם מן הפולנית מסמכים מאת קורצ'אק וכאלה הקשורים בו - הוא סיפור הצלחה חינוכי. מובן שאין בדבריי אלה בטחון מלא, לאור אי-ההיכרות עם האיש, ומובן שמקרה אחד אינו מעיד על הכלל. מסמך שלטעמי האישי הוא מרגש ומעורר אמירות ממחלקת "הלואי עלינו, על מערכת החינוך שלנו...": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתכוון לתקוף את השיטה של קורצ'אק, ומהמעט שאני יודע אין ספק שניתן להגדיר אותה כהצלחה. אני סקפטי לגבי המסקנות שניתן להסיק מאותו מקרה, ומעוד מקרים של הצלחות פנומנליות, על שיטות שנכונות לכל ההורים, לכל הילדים, בכל התנאים ובכל זמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מצד שני, אתה גם לא יודע אם השיטה שלו עבדה הודות לאישיותו הפנומנלית (שבטח לא הזיקה) או פשוט מפני שהיא שיטה טובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. סליחה? את מנסה להגיד לי שלמרות הצלחתו הפנומנלית (בהנחה שהיא באמת היתה כזאת) לא ניסו לשחזר אותה במוסדות אחרים, בזמנים אחרים ובתנאים אחרים? או שאת אומרת שניסו והצליחו, ומשום מה היא לא הפכה להיות השיטה המקובלת? כפי שהצהרתי לא אחת אני מומחה קטן מאד לענייני חינוך, אבל את זה קשה לי לקנות. בקרוב אפגש עם קרוב משפחה שלי שהוא ד"ר לחינוך, ואשאל אותו. בנוסף, אני לא טוען שהשיטה לא טובה. אני טוען שאני לא יודע. אני טוען שגם את וגם האלמונית לא יודעות. יש לי הרגשה מאד חזקה שאף אחד לא יודע. יש לי הרגשה חזקה לא פחות שאין דבר כזה "השיטה הכי טובה". לכל משפחה, אני מניח, יש איזושהי שיטה שיכולה להיות אופטימלית עבורה (לכל ילד בנפרד), ואני לא שולל על הסף את האפשרות שעבור חלק מההורים, חלק מהילדים וחלק מהזמן ענישה גופנית עשויה להיות בדיוק זאת. אני גם לא מתכחש לעובדה שאצל חלק מההורים ענישה גופנית היא פשוט הפתרון הקל, אצל חלק אחר היא משמשת פורקן לאגרסיות, ויש מופרעים שמתעללים בילדיהם בצורה שמחייבת התערבות נחרצת בגלל בעיות נפשיות שלהם. אם הטענה היתה באה מהכיוון של מדרון חלקלק והצורך להעמיד טאבו חד משמעי ובלתי מתפשר כדי להלחם בתופעות האלה, הייתי מגלה הרבה יותר סימפטיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אומרת כלום. תשאל את הקרוב שלך ותרשום מה שיאמר. מי בכלל דיבר על "השיטה הכי טובה"? זה מושג שאתה הכנסת לדיון. מהתיאור בתגובה החדשה של ניצה תגובה 424613 נראה לי שענישה גופנית היא בעיקר פטיש שנועד להרוג זבוב (או אולי פשוט מעידה על חוסר מסוים בארגז הכלים ההורי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהתיאורים אפשר להבין שזה היה מוסד עם צוות לא קטן, ובמונחים של היום זה היה צריך להיתרגם לתקציב די רציני. אולי זאת הסיבה שלא נעשו נסיונות שחזור, אם לא נעשו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתכוון לנסיונות יישום השיטה במוסדות שכבר קיימים, עם צוות לא קטן ועם תקציב די רציני. מדי פעם אני נתקל בסיפורים (טוב, בעיקר סרטים, אבל "מבוססים על מקרה אמיתי") על מורה שהצליח להפוך כיתה של מופרעים בברונקס לכיתה מופתית של תלמידים מחונכים וחרוצים ו/או אמנים בחסד. אני מניח שחלק מהסיפורים באמת מבוסס, במידה זאת או אחרת, על משהו אמיתי, ואני בטוח שהרבה סמינריסטיות מנסות ליישם את הרעיונות האלה כשהן מקבלות את הכיתה הראשונה שלהן. ברוב המקרים, חוששני, זה נגמר בבכי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסרטים שאני מכירה מתוארת שם השלטת משמעת ברזל, ולאו דווקא חינוך ברוח קורצ'אק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם אנחנו לא רואים אותם סרטים. אגב, מה יש לך להגיד על שיטותיה של ד"ר שולמית בלנק (אמנם למתבגרים)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדברת על הסרט ההוא עם ג'ודי פוסטר. את "לאדוני באהבה" אני כמעט לא זוכרת. נדמה לי ששם דווקא כן היה חינוך "הומאני" יותר מאשר השלטת משמעת. ב"ללכת שבי אחריו" המורה לספרות רובין ויליאמס קונה את עולמו בעיני התלמידים המופרעים בדרך שלישית: קירוב רגשי וחווייתי שלהם לעולם השירה האנגלית. שולמית בלנק - אין לי דעה נחרצת לגביה. מצד אחד לעתים נראה שהיא פועלת בדיוק כדרוש, שכן הבעיה נראית כבעיית גבולות חמורה, או לפחות תגובת ההורים נפחדת וחסרת עמוד שדרה. אין ספק שכאשר מציגים את הסיפור של המשפחה המידרדרת כששולמית בלנק בסופו, מקבלים closure וקתרזיס יוצאים מן הכלל - נכרת ראשה של מפלצת הכאוס1. מצד שני, מדובר בגישה התנהגותית גרידא, ולכן אין לצפות שהיא תתן מענה למניעים או לבעיות שגרמו לאותו מתבגר לעשות מעשים נלוזים - ומכאן גם שצריך לשאול האם תוצאות הטיפול שלה אינן שטחיות וקצרות טווח (זה כמו מתן פרוזאק לאדם עם דיכאון קל, לעומת מתן סיבה חדשה לחיות, או הצלחה לשכנע אותו שהחיים יפים). והאם הרגשות השליליים הקיצוניים של המתבגר, שהיא דיכאה עד עפר, לא מרימים ראש שוב אחרי שנה שנתיים או שלוש, הפעם כלפי חיילים בצבא, בני/בנות זוג וכולי. 1 היי, המצאתי חיה מיתולוגית! 2 2 מכיר את ג'ון צ'יבר? יש לו ספר בשם "בולט פארק" מ-1967. מתואר שם נער מתבגר שבהתחלה סתם מתפרע, אח"כ מתמכר לטלוויזיה, אבא שלו מגיב בחומרה, ולבסוף הוא נכנס למיטה ולא יוצא ממנה במשך שבועות3, בטענה שהוא נכה. ההורים פונים לעזרתו של "גורו" ממוצא ג'מייקאני. האיש יושב ליד מיטתו של הנער, מספר לו סיפורים מילדותו בשכונה, חוזר איתו על מילים כמו "אהבה" ו"תקווה" והנער נרפא. לא שיש לזה ערך גדול עבור קוראי האייל המתחבטים בשאלות חינוך, אבל הסיפור מקסים ופתאום נזכרתי בו. 3 יש עכשיו תופעה כזו אצל מתבגרים יפאניים דווקא, ראיתי על כך איזה סרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק ההוא עם פואטייה. יש מדי פעם בטלוויזיה סרטים בסגנון דומה, האחרון שנתקלתי בו (אם כי לא ראיתי יותר מכמה דקות) היה על מישהי שהקימה תזמורת לתפארת מאוסף המופרעים שקיבלה. 2 לא מכיר. תודה על ההתיחסות. מסיבות שאינן תלויות בך אני פורש כאן מהדיון בענייני חינוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, מי שמנסה לחנך כיתת מופרעים על סמך סרט, דומה למי שמנסה להשתתף בתחרות רודיאו אחרי שצפה במערבון. זה לא קשור לשיטה עצמה. בהצלחה ותמסור ד''ש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בהצלחה ותמסור ד"ש" יש משהו שלא סיפרת לנו, ברקת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אם כבר עלית על זה אין טעם להסתיר יותר: לאחרונה גיליתי שאני שכנה של המרפא האלטרנטיבי (פרחי באך) של שכ"ג. איך עליתי על זה? סתם, דיברנו, ואז הוא התחיל לספר על אחד שבא אליו עם אובססיה לביליארד ו... טוב, עזוב. סודיות רפואית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את יודעת שיש לנו שיטות משלנו ועדיף לך לספר ישר את האמת במקום לערבב בדיחות ולהוציא להן את הפאנצ'ליינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, זו הגרסה שאושרה לפרסום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני: אוהב סנוקר. את: לא מבדילה בין קודש לחול. הוא: בעל אובססיה לביליארד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת התבלבלה לגמרי, היא התכוונה שיש לך אובססיה למיליארד, לא לביליארד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
?? ("לא מבדילה בין קודש לחול"?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקווה שאין הרבה מורים כאלה שראו את "One eight seven". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההישגים של השיטות- סמרהיל ובית היתומים של קורצ'אק- תלויות בין היתר (גם לפי קורצ'אק) בשני גורמים עיקריים: השיטה עצמה ויותר מכך, האנשים שמפעילים אותה. גם במישפחות דתיות יש הורים שמשיגים חינוך מעולה וגבולות ברורים ללא פליקים וללא סנקציות אכזריות מסוג אחר. האוטוריטה, הדוגמה האישית, החום והאהבה, הפירגון והיכולת לתת חבל -מספיקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב זכרוני במחקר מעקב אחר בוגרי ''סאמרהיל'' הנתון המרשים היה האחוז הכמעט מוחלט של הבוגרים שחייב חינוך דומה לילדיהם. הבעיה העיקרית שכותבי המחקר הצביעו עליה היא שלא ברור היה עד כמה הצלחת ביה''ס אכן היתה קשורה לעקרונותיו ועד כמה היא היתה קשורה לדמותו החינוכית המרשימה של המנהל. הוא ציין שהצלחת השיטה בעיניו התבטאה בעיקר, לא בהישגים של בוגריו, אלא ביכולת ההתמדה וחתיר למטרותיהם למרות כשלונות בדרך, שהשיטה פיתחה בהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר והזכרתי את מרגרט מיד כמה פעמים באייל, ברצוני לציין שהיום נתקלתי בטענה הפוכה לפיה דווקא המבקר הראשי שלה, דרק פרימן, היה זה שעשה עבודה גרועה והניח לאידיאולוגיה שלו להכתיב את המסקנות, אולי אפילו במודע. נחכה בסבלנות לפרק הבא. ציטוט: "Derek Freeman tried to discredit Margaret Mead’s anthropological research in Samoa with his book The Fateful Hoaxing of Margaret Mead, but his defamatory text was rebutted by other researchers. Dreger says Freeman was the hoaxer, and he succeeded only because he followed “the number-one rule in making shit up: Make it so unbelievable that people have to believe it.” Again, there was a sexual subtext: Mead’s description of sexual attitudes in Samoa was thought to have contributed to the sexual revolution in America. The concern was not so much about the facts she reported, but about their effects on society."
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, מאיפה אתה מכיר יועצים ארגוניים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחדים מטובי ידידי, וגו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השקעתי רוב אנרגיה (כוונתי לאנרגיה נפשית, תהא זו מה שתהא, ולאו דווקא לזו שבהנעת האצבעות על המקלדת) בתגובתי לברקת, ואליך כבר לא נשארה לי הרבה סבלנות. בכל אופן: א. מאחר ולא מדובר בזכות לכוס תה הסתדרותית עם ביסקויט בשעה 12:00 וגם לא בזכויות הפנסיה (עניין חשוב כשלעצמו), לא זכיתי בכבוד לפגוש את היועץ הארגוני. מצידי, למען האמת, הוא יכול ללכת לחפש ת'חברים שלו, אם יש לו. (הא הא, דיברת על "תדרים" - והנה, זו הסחורה היחידה שבידי, ואני מקווה שאינה מאכזבת :-)) ב. הכל עניין של התפתחויות סוציו-היסטוריות. כל הסיפור עם אחריות בוגרת (?), זכויות, זכות הבוגר/ת שלא "להתחנך" (הזכות ה*זאת* בהחלט עדיין איננה ברורה לכל ואינה פועל יוצא מובן של השאר), הזכות לפטור מכל כפייה - כל אלה המצאות מאוד חדשות. בילדותך הן היו מהפכניות, ואפילו בנעוריך עוד לא היו מובנות מאליהן, ואולי משום כך יהיה קשה להסביר לך את הקשר הישיר בין אלה לבין זכויות הילד המתאחרות להגיע אך בוא יבואו (ואני גם לא אנסה, בשביל החלק הסמינריוני קיבלנו את ברקת). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |