בתשובה לברקת, 17/12/06 10:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עבר עלינו שבוע קשה קצת, אבל הנכדון שלי חזר כבר הביתה ב"ה, ואני מקווה שבזה גמרנו עם הפרק הזה. האסוציאציה שלי מהדיון כאן היא דווקא הספר על הטרנדים של קוני ויליס - ה"משכוכית", ולא דיקנס. אני עם אצבעות מוכתמות בניקוטין, וכולם, ענודים בסרטים ורודים "פו מו", צועקים בהיסטריה -"החוצה" (עם ההסתייגות שהעישון באמת מזיק לבריאות, בעוד פליקים כאמצעי להצבת גבולות לילדים אינו מזיק, ואפילו להפך). הטרנד של ההתנגדות לשימוש באמצעים פיזיים להצבת גבולות כל כך מתלהם וטפשי, שגם אנשים שחוו צורת גידול זאת בילדותם המאושרת, ויש להם יחסים נפלאים עם הוריהם, מצטרפים ל"זעזוע". לגבי הטשטוש- אני מנסה להיות מדוייקת ובהירה ככל יכלתי. אולי יכולותי מוגבלות, וזה יוצא לי מטושטש (מאיפה באות סכיני הגילוח?). אני שמחה לדעת שהנחות היסוד שלי מקובלות עלייך. יכול להיות שתמונת "התוצאות בפועל" שאת כביכול רואה מדבריי, אינה נכונה, וזה מקור הדיסוננס. שווה לבדוק את זה שוב. אפשר גם שהדיסוננס אינו אצלי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ברוך רופא חולים. שמעי, את מבלבלת ביני לבין המגינים האחרים (רובם אלמונים), שנמנו על "המזועזעים" כבר מתחילת הדיון, ובאופן קטגורי. לא העברתי קו ברור בין שחור ללבן בתחום הזה, וכתבתי זאת מפורשות מספר פעמים. למעשה גם אני וגם איציק כתבנו פחות או יותר ש"זו שאלה של מינון ונסיבות". ההסתייגות החריפה שלי היתה *מהתמונה הספציפית שתיארת*. ואני יכולה להסתייג ממנה כיוון שהיא נראית לי מוגזמת וקשה, בלי שתטעני שאני "עונדת סרטים ורודים" וכולי. הסברתי גם סיבה נוספת, פרקטית לגמרי, להסתייגות שלי, בייחוד לגבי המקרה השני: לדעתי 2 סטירות הן מעשה החורג מפרופורציה בתגובה למעשה כמו פיזור עפרונות. גם שיחת הבהרה בת שעתיים עם הילד היתה חורגת מפרופורציה, לצורך העניין, וכך גם לקיחת דמי הכיס השבועיים של הילד. ילדים מפזרים עפרונות, זה קורה - לך ודאי אין צורך להסביר שיש להם מניעים שונים בגילאים שונים לעשות זאת. מה שכתבת היה פחות או יותר, שכיוון שאת לא רואה טעם או אין לך כוח להתמודד עם מניעים אלה בדרכים אחרות, את פונה לסטירה. לא תבדקי אם הילד עייף נורא, או דילג על ארוחה, או אכל יותר מדי ממתקים והוא "היפר", או מקנא באחותו מזה זמן, או חושב שהוא עורך ניסוי מדעי בזריקת חפצים לגובה או כל דבר אחר. במקרה שתיארת, הסטירה, גם אם תפסיק את ההתנהגות מייד באותה פעם ספציפית, לא מטפלת בסיבה לה ולכן אינה פתרון של ממש. אז בסדר, תני לו את הסטירה הזו, תני לו שתיים, תני לו באופן קבוע; רק אל תאשימי את כל מי שחושב שזה פתרון לקוי, בצדקנות וגלגול עיניים. גם זה סוג של טשטוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"או אכל יותר מדי ממתקים והוא "היפר"": האם ממתקים באמת גורמים להיפר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד איך. שוקולד הוא לילדים מסויימים פצצת אנרגיה ואחר כך גלולת שינה. כמו שהילד טס למעלה כך הוא גם צונח למטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי: "אבל יש לפעמים שהילד מחליט שעל אף כל ההסברים, הוא "אינו משתכנע" שלשפוך לאחותו את הילקוט ולפזר את כל העפרונות שלה, זה רע, מזיק ואסור. הרי גם לילדים יש בחירה חופשית, והרציונאל לא תמיד משכנע אותם." אפשר להבין מהתיאור שאין מדובר במקרה יחיד של עייפות וכו' אלא מקרה שחוזר גם אחרי שכנועים, והסברים רבים. מן "דווקא". גם זה קורה אצל ילדים. אני חושבת שצריך לתת את הקרדיט לרוב מוחלט של ההורים (וגם לי) שהם אינם מפליקים לילדים שלהם בתור פתרון קל, או בגלל שאין להם כוח להתמודד, אלא משום שכשצריך להפעיל סמכות הורית חד משמעית ולומר לילד "עד כאן" (דבר שלעיתים נחוץ לילד כאוויר לנשימה), אחת הדרכים לעשות זאת זה פליק, וזה בסדר גמור. הסברתי כבר בתגובות קודמות ש*כל* דרך בה ההורה יחליט לשים גבול לילד, תהיה לא נעימה לו. זה מהות העניין, אבל הורים הרי חייבים לעשות זאת. כמו שאמרתי כבר בתגובה לאיציק- *כל* פתרון שניתן "באופן קבוע", הוא פתרון לקוי. כי זה אומר שהילד מכניס את ההורה למן ריטואל מזיק שמבסס את מערכת היחסים על היזון שלילי ולא חיובי. זה נכון בין אם זה פליקים, חיבוקים, נו נו נו, או השארתו בחדרו. כדי לשבור את הריטואלים הללו צריך דווקא לבדוק מהי מטרת הילד בהתנהגות הזאת, ולא מהי הסיבה לה, אבל זו כבר באמת אופרה אחרת.... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |