בתשובה לברקת, 09/12/06 21:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני משתפת את האיילים בשמחות שלי, אז אני מרשה לעצמי לשתף גם בדאגות. הנכדון שלי עבר ניתוח, והאיחורים שלי בתגובות נובעים, בין השאר, מכך שאני מחליפה את אמו בחלק מהלילות, לידו. מניסיוני, אין בענישה פיזית שום סתירה עם אמון ובטחון בסיסי בהורים. האמון והבטחון של הילדים בהורים נבנה על התחושה שהם חשובים להורים ושייכים אליהם באופן אבסולוטי, וכן שההורים שלהם גדולים וחזקים ויכולים לשמור ולהגן עליהם (מכירה את השיר העתיק "לאבא שלי יש סולם"?). את האמון הזה משיגים על ידי אהבה אמיתית (שבד"כ קיימת באופן טבעי), ועל ידי היכולת להיות "גדול" ו"מנהיג" כלפי הילד ולא נגרר ו"מונהג" על ידו. כלומר מצב בו ילד "טרוריסט" מצליח ל"כופף" את הוריו לפי גחמותיו, גורם לילד לאובדן אמון ובטחון בהם. (מצטערת על השימוש ההמוני במרכאות, אבל רק זה חסר לי, שהאיילים שעסוקים בניתוח הפסיכולוגי שלי יבינו את המושגים הללו כפשוטם...) קביעת גבולות לילד ויכולת לעמוד בהם, היא אחד הכלים הבסיסיים וההכרחיים ליצירת אמון ובטחון בהורה. ענישה גופנית, היא אחת הדרכים הישירות והפשוטות ביותר לקבוע גבולות. (אם כבר נכנסים לעניינים הללו אוסיף בקצרה שלדעתי הביטחון והאמון בהורה, יקרינו בעתיד, באופן ישיר, על הביטחון והאמון של האדם בעצמו) אם אין בכוונת ההורה להשפיל או לדכא ילד אלא לחנך אותו, תוך שימוש בענישה הגופנית- זה מה שיעבור אל הילד. גם ההפך נכון- אם ח"ו מתכוונים להשפיל ולדכא ילד, זה יעבור אליו גם אם מקפידים שלא להעניש אותו בעונש גופני. מילים רעות יכולות לגרום לנזק לא פחות מסטירה רעה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
החלמה מהירה לקטנטן! שוב הקפיצה גדולה מדי לטעמי: לצורך בקביעת גבולות לילד אני מסכימה. אלא שגבולות לא מחייבים ענישה גופנית (מכירה את הביטוי "כבוד לא לוקחים אלא מקבלים"?). אני גם לא בטוחה שענישה גופנית היא אמצעי לקביעת גבולות - ייתכן שהיא אמצעי לגרום לילד לעשות (או להימנע מעשיית) משהו שאנחנו מעוניינים בו. זה לא גבולות. ועוד - ענישה כאמצעי חינוך? אולי היא לא אמצעי חינוך אלא מכשיר ללמידה ביהביוריסטית? בין זה לבין חינוך יש מרחק גדול. "מילים רעות יכולות לגרום לנזק לא פחות מסטירה רעה" - מסכימה בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קביעת גבולות לא מחייבת ענישה גופנית"- אני מסכימה. כתבתי שזאת אחת הדרכים לעשות זאת, והיא לא פחות טובה מכל דרך אחרת. הטרנד של פסילת הדרך הזאת בגלל טעמים שלדעתי לא רלבנטיים לענייני חינוך וגידול ילדים, לא מקובל עלי. גבול- זה מה שאני, כהורה, לא מרשה לילד לעבור אותו. כאב גופני היא אחת הדרכים הפשוטות להעביר את המסר הזה בגילאים מסויימים. מה ההבדל העקרוני בין שיטת העברת המסר הזאת לשיטת הנו נו נו? למה נו נו נו זה פחות ביהביוריסטי מסטירה? קביעת גבולות, שהיום כולם מסכימים על נחיצותם, זה בעצם הגבלת חופש העשייה/הבחירה של הילד. זה בהגדרה מצב בו ההורה אינו מכפיף את עצמו להסכמה של הילד (ולכן לא מסתפק בשכנוע), אלא כופה עליו (באמצעים פסיכולוגיים-נו נו נו, או באמצעים גופניים- סטירה) את מה שהוא חושב שנכון. אם את מבינה גבולות אחרת, אשמח לשמוע. ענישה גופנית היא אמצעי לקביעת גבולות. קביעת גבולות הוא תהליך הכרחי (ומקדמי) לאפשרות לחנך. בלי גבולות אין אפשרות לחנך ולהעביר מסרים מורכבים של טוב ורע. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |