|
||||
|
||||
איפה ומתי ברק טען כי 'הכל שפיט'? |
|
||||
|
||||
בג"ץ 910/ 86 שר הביטחון 'נ רס"ן (מיל.) יהודה רסלר 441 (2)מב פסקה 36 לפס"ד של השופט ברק (עמוד 477): נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמאטיבית הינה התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה הינה מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט. על-כן, אינה מקובלת עלי גישתו של השופט זילברג בבג"צ 222/68, המ' 15/69 26, המכירה בקיומן של פעולות שאינן ניתנות "להיכלא" במסגרת משפטית. כל פעולה ניתנת "להיכלא" במסגרת המשפט. הדוגמאות שהשופט דילברג מזכירן - הכלל האמריקני בעניין "הגנה שווה" ו"דיו-פרוסס" - הן דוגמאות יפות לפעולות, שבית המשפט העליון האמריקני "כלא" אותן במסגרות משפטיות, והוא עושה בהן שימוש יומיומי בבדיקה ביקורתית של הפעולה החקיקתית והביצועית. אכן, כל פעולה ניתנת "להיכלא" בנורמה משפטית, ואין פעולה שאין לגביה נורמה משפטית "הכולאת אותה". אין "חלל משפטי", שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעתים הוא אוסר, לעתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעתים הנחה של היתר (הכל מותר לפרט, אלא אם כן נאסר") או של איסור ("הכל אסור לשלטון אלא אם כן הותר"). אף במקום שבו קיימת "לאקונה" במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה. לעניין זה אין נפקא מינה מהי אותה פעולה, אם פוליטית היא אם לאו, אם עניין היא למדיניות אם לאו. כל פעולה - ותהא פוליטית או עניין למדיניות ככל שתהא - נתפסת בעולם המשפט, וקיימת נורמה משפטית הנוקטת עמדה כלפיה, אם מותרת היא או אסורה. הטיעון, "העניין לא היה עניין משפטי אלא עניין פוליטי מובהק", מערבב מין בשאינו מינו. היותו של העניין "פוליטי מובהק" אינו יכול להסיר מאותו עניין את היותו גם "עניין משפטי". כל דבר הוא "עניין משפטי", במובן זה שהמשפט קובע לגביי עמדה, אם מותר הוא או אסור. טול למשל את החלטת הממשלה, אשר נדונה בבג"צ 186/65 29, לקיים יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית. זוהי בוודאי החלטה "פוליטית" מובהקת. עם זאת המשפט אף הוא נוקט כלפיה עמדה. אין זו פעולה מחוץ לעולם המשפט. כך, למשל, המשפט נוקט עמדה באשר לשאלה, מיהו האורגן המוסמך להחליט, מטעם המדינה, על כינון קשרים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית. לא יעלה על הדעת לטעון, כי זהו עניין פוליטי ולא משפטי. שאלת הסמכות היא עניין משפטי, שיש לו השלכות פוליטיות, כשם שהוא עניין פוליטי שיש לו השלכות משפטיות. בדומה, אם אורגן זה נוטל שוחד, לא יעלה על הדעת לטעון, כי העניין הוא פוליטי ולא משפטי. המשפט נוקט עמדה לגבי פעולה של נטילת השוחד בלא כל קשר לפוליטיות הפעולה. הנה כי כן, המישור הפוליטי והמישור המשפטי הם שני מישורים שונים. אין הם מוציאים זה את זה ואין הם מייתרים זה את זה. הם פועלים בתחומים שונים. אותה פעולה עצמה, הנתפסת על-ידי האחד, נתפסתי גם על-ידי האחר. "הפוליטיות" של הפעולה לא שוללת את "המשפטיות" שלה, ו"המשפטיות" של הפעולה לא שוללת את ה"פוליטיות" שלה. כמובן, לעתים יש לאופי הפוליטי של הגוף הפועל ושל הפעולה המבוצעת השפעה על תוכנם של הכללים המשפטיים המסדירים אותה פעולה. מזל שאני זוכר משהו משעורי משפט חוקתי.... |
|
||||
|
||||
תודה רבה! 1 מתגובה 409261, לא מדיון 2698. |
|
||||
|
||||
ברק, בין השאר, נוקט לשון נאה ומדויקת. צשום כך אין הוא איננו נוקט *ב* שום דבר. כך ראוי גם לעורכי המאמר. (הכנסתי תגובה זאת כאן, ולא שלחתיה ישירות למערכת, משום שטעות הנקיטה *ב*דברים רווחת מאוד באייל באופן כללי). |
|
||||
|
||||
.. וקיבלת וישנה. |
|
||||
|
||||
אפילו שתיים. לא נורא. אינני נוקטת אמצעי הגנה בעניין זה. |
|
||||
|
||||
לדעתי, המודל שמנסה לבנות כאן ברק - התייחסות שונה לעניינים שנתונים בויכוח ציבורי באופן משפטי ובאופן פוליטי הוא מודל שאינו קיים במציאות, ויש בבנייתו מידה רבה של צביעות. זה מה שברק, אולי, היה רוצה שיהיה, כדי לייחד את עולם המשפט, כך שיתאים לטפל לא רק בעניינים פעוטים אלא בעניינים שנמצאים ברומו של עולם, אבל זה פשוט לא עובד. אפילו כמה פסקי דין של בית המשפט העליון שלנו עצמו, מהשנים האחרונות שבהם ברק היה נשיאו, שמים ללעג כל ניסיון לשכנע, שהשופטים בוחנים עניינים כאלה באמות מידה מיוחדות. אביא שלוש דוגמאות. הגיעה פעם לבג"ץ השאלה אם כן או לא לסגור כביש בירושלים בשבת. בדיון ישבו תשעה שופטים ששמונה מהם פסקו לטובת החילונים, ואחד לטובת הדתיים. העובדה שהשמונה היו חילונים והאחד דתי ממש צועקת שהשקפת עולמו של השופט בעניינים כאלה, לפיה נקבעת דעתו בדיוק כמו אצל כל אחד אחר בציבור. התופעה הזאת ממש חזרה בדיוק בדיון על חוק פינוי פיצוי הקשור בהתנתקות. שוב היה שופט בודד מבין רבים (נדמה לי שגם כאן מדובר בהרכב של תשעה שופטים), שדעתו הייתה דעת מיעוט, ושוב "במקרה" השופט הבודד הזה היה "כתום" בעוד שכל עמיתיו "כחולים" בורקים. כדי לתרץ את הניגוד בעמדות הרוב והמיעוט, כתב אז מומחה המשפט פרופ' עימנואל גרוס במאמר ב ynet: "האם ניתן להסביר את ההבדלים השונים בין דעות הרוב והמיעוט בפסק דין זה? התשובה לכך היא כן. המשפט, שלא כמו המדעים המדויקים, אינו מצטיין בכללים הניתנים לניסוח מדויק. ככל שאנו עוסקים בסוגייה משפטית ברמתה היותר עקרונית והיותר מופשטת, למשל בשאלות חוקתיות, בהחלט יתכן כי השופטים בבית המשפט העליון יפרשו את הנורמה החוקתית לפי השקפות עולם ותפישות אידיאולוגיות שונות." המומחה הזה למשפטים סותר כאן את דעתו של ברק, ואומר שאכן השופטים והאחרים משתמשים בדונם בעניינים מסויימים ממש באותן אמות מידה. לדעתי התבוננות בסיפורי בג"ץ מכריעה באופן ברור לטובת דעתו של עימנואל גרוס בעניין זה. על המקרה השלישי והאחרון שאזכיר ספרתי בתגובה 341068. בית המשפט העליון פסק לפי אותו סעיף בחוק פסיקות הפוכות כשדובר בערבי וכשדובר ביהודי, וברק עצמו היה צריך להתיר את התסבוכת בצורה מביכה ביותר. ברור שלו היה רק אחד מהמקרים האלה קורה ובית המשפט היה פוסק מה שפוסק, שום דבר לא היה מטריד את ברק, אבל הסתירה גרמה לו להתעורר. בכל זאת חשוב לציין שבפעולותיו של ברק בעניין זה (האחרון) הייתה גם הגינות רבה, שכן לא קשה לי לחשוב על שופט שמאלני אחר שלא היה טורח להודות שיש כאן סתירה. אבל ברק רואה זאת כטעות במקרה פרטי. פסק דינו בעניין ה"שפיטות" מראה שהוא מסוגל לראות בעייה במקרים פרטניים, אבל כשהבעייה היא כללית הוא לא מבחין בה, כמו שהבחין בה פרופ' גרוס וניסה להסבירה. אשר, לתפיסתו של פרופ' גרוס, כאן דעותינו בעניין קיומה של התופעה, מזדהות, אבל בעוד שהוא לא רואה בכך בעייה, אני רואה בעובדה ששנינו מסכימים לה, בתוספת הדרך שבה נבחרים השופטים שלא נותנת משקל בכלל לכך ש"התפישות האידיאולוגיות" שלהם תהיינה פחות או יותר מתאימות לאלה שמקובלות בציבור, בעייה חמורה ביותר. |
|
||||
|
||||
ברק פגע באחד העקרונות החשובים ביותר של הדמוקרטיה - הפרדת הרשויות. הוא חטף סמכויות מהרשויות אחרות והפך את הרשות השופטת גם לרשות מחוקקת עליונה ולרשות מבצעת עליונה. |
|
||||
|
||||
איך בדיוק "רשות מבצעת עליונה"? |
|
||||
|
||||
למשל ההחלטה היכן צריכה לעבור גדר ההפרדה. למשל ההחלטה אם לגרש משתפ''ית של מחבל מתאבד. למשל התערבות בתקציב המדינה. בכל המקרים הללו בג''ץ היה אמור לדחות את העותרים על הסף מפאת חוסר סמכות, אך בחר לדון בעתירות (גם אם בסופו של דבר קיבל את עמדת הממשלה בחלקם) ובכך שם עצמו כ''סמכות מבצעת עליונה'' |
|
||||
|
||||
בכל הנושאים שהזכרת בג''צ לא החליט מה צריך לעשות אלא מה אסור לעשות. |
|
||||
|
||||
הוא לא דן אם מותר או אסור לשים גדר, אלא מה צריך להיות תואי הגדר. |
|
||||
|
||||
הוא דן בשאלה אם מותר להקים את הגדר בתוואי מסוים. |
|
||||
|
||||
שטויות. בג''ץ התערב כל כך הרבה פעמים בתואי הגדר, עד שבפועל, התואי שלה נקבע ע''י שופטיו. |
|
||||
|
||||
תוואי הגדר שונה על ידי השופטים אך לא נקבע על ידם; מה שקבע בסופו של דבר היכן יהיה התוואי והיכן לא תיבנה הגדר (מובלעת אריאל), הוא הגדרת המדינה שתפקיד הגדר הוא בטחוני בלבד. בערך כמו הצהרת הפוליטיקאים שמטרות המילחמה היו לחסל את ירי הקטיושות ולשחרר את החטופים. הגדר חתכה כפרים פלסטינאים ואת שיטחיהם באופן שהיה ברור כי מטרתה מדינית- לקבוע את הגבול העתידי. לשופטים לא היתה ברירה אלא להתייחס לשיקלול שבין בטחון המדינה לבין הפגיעה בפלסטינאים. הרי כלפי מערכת המישפט -בלי קשר להשקפת עולמם של השופטים- ההתנחלויות נעשו בגלל צרכים צבאיים. השופטים הגמישו את מוחם ותפיסתם עד קצה גבול האבסורד והכשירו כל פעולת התנחלות שהיה ברור שהיא מדינית. |
|
||||
|
||||
בג''ץ היה צריך לדחות הת העתירות על הסף משיקולי זכות העמידה. לעותרים לא היתה נגיעה לעניין. ביטול שיקולי זכות העמידה היה הפעולה ההרסנית ביותר שביצע ברק. |
|
||||
|
||||
ומה פסול בשיקולים מדיניים? האסור לרשות המבצעת לפעול משיקולים מדיניים? |
|
||||
|
||||
מותר רק שהממשלה מצהירה שאלו שיקולים בטחוניים. אם הממשלה תצהיר שהיא מקבעת את הגבול בגדר שתקיף את אריאל- אולמרט יזומן לקונדוליסה. האמריקאים מוכנים לקבל גדר בטחונית- לא מדינית. |
|
||||
|
||||
התכוונת אודי יזומן לד''ר רייס |
|
||||
|
||||
אולמרט גם הכריז שהוא יוצא למלחמה כדי "לשחרר את הבנים". האם מותר לבג"ץ להתערב אם השיקולים הם, למשל, פירוק החיזבאללה מנשקו? |
|
||||
|
||||
אני חוזר על שאלתי. אסור שיהיו לממשלה שיקולים נסתרים? היא חייבת להצהיר על מטרת כל מהלך שהיא מבצעת? האם אתה יכול להביא לזה סימוכים? |
|
||||
|
||||
אז אני חוזר ועונה. לא רק שמותר שלממשלה יהיו שיקולים נסתרים אלא שלכל ממשלה יש שיקולים ניסתרים. לא על זה דיברתי. יש התנגדות כמעט כלל עולמית-לפחות ברמת ההצהרות, לסיפוח שטחים על ידי מדינת ישראל. כשהממשלה מצהירה שהיא מקימה גדר שכל מטרתה ביטחונית- לחסום מעבר של טרוריסטים- יכול הדבר להתקבל ולו בשתיקה על ידי ארה''ב. אם זה ברור שהגדר היא בעלת מטרה לקבוע את גבולות המדינה, יתקל הדבר בהתנגדות גלויה של ארה''ב. השאלה היא תמיד של בוטות הסתירה הזאת. |
|
||||
|
||||
אני מכיר את סוגיית הגדר. זאת דוגמה טובה בעיני. שאלתי נוגעת להיבטים החוקיים: והיה אם הממשלה פועלת בסתירה בין הצהרות ומעשים, האם יש בזה בעיה חוקית? האם מתפקיד בית המשפט להשגיח שביצוע המעשים יתאים להצהרות? |
|
||||
|
||||
(זאת לא היתה שאלה רטורית) |
|
||||
|
||||
בית המישפט העליון מתייחס לשטחים כאל שטח במימשל צבאי-יענו, שטח כבוש. ככזה מותר לפעול בו או לטובת האוכלוסיה המקומית או מצרכים ביטחוניים. לצערי בית המישפט העליון הראה גמישות רבה בסוגיא: גמישות רבה מדי. |
|
||||
|
||||
ראו מאמר אקטואלי של דוקטורנט באוני' העברית בי-ם שמיטיב לנתח את "מורשת ברק": |
|
||||
|
||||
לרן ברץ יש הרבה כובעים, אחד מהם הוא באמת דוקטורנט, אבל חוץ מזה הוא גם הרבה דברים אחרים, שהרבה יותר רלוונטים למאמר. |
|
||||
|
||||
בעיני, הניתוח של רן ברץ בכתבי אהרן ברק, עומד במבחן ההיגיון והחקירה הסבירים. לא נראה כי דברי ברק מוצאים מהקשרם או מתפרשים בלא כוונת המכוון, כבוד הנשיא בדימוס שליט"א. כל ניסיון נואל לפסול את הניתוח של כותב המאמר ממניעים פסולים ובלתי רלוואנטיים בעליל, מעידים על הוצאת דבריו מהקשרם ועל מידת האיכפתיות *שלך* מהאמת. קשוט עצמך וגו'. |
|
||||
|
||||
לא אמרתי שהניתוח שלו לא עומד במבחן ההיגיון והחקירה הסבירים. לא אמרתי שדברי ברק מוצאים מהקשרם או מתפרשים בלא כוונת המכוון. לא ניסיתי לפסול את הניתוח של כותב המאמר. כל מה שאמרתי שהמאמר הוא מאמר פובליציסטי של הפובליציסט רן ברץ, ולא מאמר אקדמי של האקדמאי רן ברץ. אבל, מעניין איפה בדיוק מצאת את המניעים שלי, ואיך החלטת שהם פסולים ובלתי רלוואנטיים בעליל? קשוט עצמך וגו'. |
|
||||
|
||||
לדעתי הניתוח של ברץ אינו מכבד את תואר הדוקטוראנט שהוא מתהדר בו. עוד אלכסיס דה טוקוויל עמד על אחד החוליים של הדמוקרטיה הצעירה באמריקה וקרא לו "עריצות הרוב". אני מודה למי שהביא ציטוט מדברי ברק בראשית הדיון. הציטוט מבהיר למה התכוון ברק במישפט שלו-"הכל שפיט". מדוקטוראנט הייתי מצפה שיקרא באופן מעמיק יותר את הדברים. הדוגמא מה פירוש שכינון יחסים דיפלומטיים עם מערב גרמניה הוא עניין פוליטי אך גם שפיט מאספקט מאד מסויים,מסביר יפה את כוונתו. ברק הסביר שלא ההחלטה אם לכונן יחסים עם גרמניה היא השפיטה אלא מי מוסמך להחליט על כך. לכן כשבית המישפט העליון כאילו מתנגש עם הכנסת, הוא אינו מתערב בקביעה אילו חוקים לחוקק ולאיזה מטרות; הוא מתערב בתהליכים שאינם על פי החוקים שהכנסת עצמה חוקקה. את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא חוקק בית המישפט עליון. אם לכנסת יש השגה על הפרשנות של בית המישפט העליון על החוק- שתשנה את החוק או לפחות תחדד סעיפים מעורפלים. במקום זה בוחרים חברי הכנסת ודוקטוראנט מסויים לתקוף את בית המישפט העליון. אני זוכר היטב שבית המישפט העליון היה סגור ונעול בפני רוב האזרחים אלא אם נפגעו באופן ישיר- גישה מאד שמרנית. בית המישפט העליון נמנע באופן כמעט מפגיע מלעסוק בעניינים בטחוניים. ברוב המוחלט של המיקרים הספיקה לו עדות משרד הבטחון שלעניין מסויים יש תכלית ביטחונית. אנחנו-לפחות אני- יודע שבהרבה מיקרים אלו מריחות. לפעמים המריחות הללו הופכות להיות כל כך בוטות שאפילו בית המישפט העליון אינו יכול להלבין אותן. |
|
||||
|
||||
הציטוטים מתוך כתביו של ברק שמופיעים במאמר מדברים בעד עצמם ואפשר להגיע למסקנותיו של הכותב מקריאתם בלבד. ברק פשוט החליט להרוס את הדמוקרטה ע"י כפירה במרכיבה החשוב ביותר: הכרעת הרוב. הוא כותב זאת בפרוש. כל מילת הסבר נוספת, מיותרת. את הכרעת הרוב הוא מחליף במשהו שנקבע ע"י הכרעת מיעוט "חכם", והתשובה לשאלה "מי הוא חכם" לא נקבעת ע"י איזה מבחן אובייקטיבי אלא על ידי ברק עצמו. אפשר להגדיר זאת כהכתרת עצמו לאלוהים (כמעט כמו נשיא איראן). |
|
||||
|
||||
מה שכתבת נשמע כמו פרפרזה גששית על דברי ברק עד כדי סיבובם ועיווותם. |
|
||||
|
||||
מה שכתבת נשמע כמו פרפרזה גששית על דבריי עד כדי סיבובם ועיווותם. |
|
||||
|
||||
ישנה איזו נקודה מעניינת שעלתה בדעתי. ברור שאחד הגורמים העיקריים שהביאו את ברק לכפור בעליונות הכרעת הרוב ולשים מעליה משהו עליון יותר, הוא השפעת אירועי עליית היטלר בגרמניה שנבחר ע"י הרוב. הוא כותב זאת בפרוש כמה פעמים. ברק מנסה לפתח איזה שהיא מערכת שתבלום התפתחות כזאת. לדעתי, השיטה שמציע ברק היא שטות מוחלטת ואין בה שום מנגנון ביטחון שימנע תהליך כזה. היטלר כזה יכול היה לעלות ביתר קלות גם במשטר שאינו דמוקרטי וללא הכרעת רוב, ולא חסרות דוגמאות לעריצים שעלו במשטרים אחרים, המנגנון של ברק, שמוציא מהדמוקרטיה את מרכיבה החשוב ביותר יכול, לדעתי, רק להגדיל את הסיכוי לעליית היטלר כזה, ולא להקטינה. איני רוצה כרגע להרחיב בכך, אלא להעלות את מה שעלה בדעתי בקשר לכך. אני רוצה לקשור את עניין הפטנט של ברק כנגד עליית עריץ (אני מניח שבשם הרעיון הזה, פסל בית המשפט העליון את רשימתו של כהנא, ולא אפשר לציבור לומר את דברו בעניין זה כפי שהיה נכון לעשות), לגישתו של בית המשפט העליון בקשר לאפשרות שנבחרי הציבור יהפכו את דעתם במאה ושמונים מעלות, כפי שהדבר התבטא בפסק הדין של הרוב בבג"ץ בעניין חוק פינוי פיצוי. העובדה שבית המשפט מתיר לנבחרי הציבור לשנות את דעתם במאה ושמונים מעלות מרוקנת מכל תוכן את האפשרות לשמור על הדמוקרטיה בפני עריץ. היטלר היה מסתדר מצויין עם בית המשפט העליון שלנו. הוא פשוט היה הולך לבחירות עם מצע של אהבת אדם בכלל ויהודים בפרט, וכאשר היה נבחר היה מחליט (ולפי בית המשפט שלנו זה מותר) לשנות את דעתו, ולאמץ את המצע הגזעני שלו, ומייד אחר כך שורף לא רק את הפרלמנט שלו אלא גם את בית המשפט. איך הפטנטים של ברק היו מונעים דבר כזה ? |
|
||||
|
||||
תהרוג רותי אם אני מבין על סמך מה אתה קובע שברק ביטל את הכרעת הרוב. על פי דבריך חברי הכנסת הערבים שולטים בכנסת כי הם מיעוט. ברק עסק בסוגיה - ולא מספיק-כיצד מונעים את עריצות הרוב. הרוב שולט אצלנו ועוד איך שולט. הבג''צ עדיין מאד צימחוני אצלנו ובהרבה מאד מיקרים-רוב המיקרים -הוא משרת את רצון הרוב ואינו דואג מספיק למסד את זכויות המיעוט, שהן המסד של משטר דמוקראטי. כשאני קורא את דברי ברק ואת מבקריו אני מתחיל לפקפק ביכולת הבנת הנקרא שלי. |
|
||||
|
||||
רק כדי לעשות קצת סדר בדברים, תגובתי האחרונה שעליה ענית עסקה בקשר בין התרת שינוי מצע של מפלגה במאה ושמונים מעלות אחרי הבחירות, לבין היכולת לבנות מנגנון שימנע מקרים כמו עליית היטלר, בשיטות של ברק. לעיקר דבריי בתגובתי זו לא התייחסת, ובעצם היית צריך להצמיד את תגובתך לתגובתי הראשונה בפתיל. ותגובתי הראשונה בפתיל לא מתייחסת לדברים שברק כבר עשה, אלא למשאת נפשו כפי שהיא מתבטאת בציטוטים שנמצאים במאמר שהביא ברץ. הוא חוזר על אותו רעיון שוב ושוב, וגם ראיתי זאת במקומות אחרים מחוץ למאמר של ברץ. אחד הציטוטים של ברק מהמאמר: "בפרשנותה של חוקה יש ליתן משקל עדיף לתכלית האובייקטיבית", כלומר, ל"ערכים הבסיסיים, המשקפים את תפיסות העומק של החברה המודרנית... תפיסה מודרנית של זכויות אדם [אשר] אין פירושה תפיסה על פי רצונו של הרוב". לפי איך שאתה מבין את הנקרא, מה זה "אין פרושה תפיסה על פי רצונו של הרוב" ? |
|
||||
|
||||
תפיסת זכויות האדם היא בסיס בדמוקרטיה ואינה ניתנת לשינויים קוניוקטוראליים של רוב מזדמן. תפיסת זכויות האדם מבטאת את העמוד התיכון של הדמוקרטיה:השילוב של הכרעת הרוב תוך שמירת זכויות המיעוט. זה מה שאומר ברק. ברק מדבר כאן אך ורק על זכויות האדם; הוא אינו מדבר נגד שיטת עבודת הכנסת של הכרעת הרוב. הוא אינו מדבר על שאסור לרוב להכריע על תקציב וכד'. |
|
||||
|
||||
התערבות בגץ בענייני תקציב: |
|
||||
|
||||
התערבות הבג"ץ בענייני תקציב, חקיקת הכנסת וכד' מנוצלת על ידי פוליטיקאים לגמרי לא תמימים כדי לפגוע במוסד. ההתערבות של הבג"ץ בענייני תקציב מוצגת באופן דמגוגי כאילו הבג"צ הוא בעל אג'נדה ויש לו אינטרס שיוקצב כסף לא' ולא לב'. זו דמגוגיה בוטה. העתירה מבקשת ממנו להתערב בגלל שמשרד האוצר פעל בניגוד לכללים קיימים, בניגוד לחוק שחוקקה הכנסת וכד'. זו גם התערבותו בעבודת הכנסת; השופטים אמרו את זה לא פעם ולא פעמיים:הם אמרו שחובה על הכנסת לנהוג על פי החוקים שהיא עצמה חוקקה. |
|
||||
|
||||
דעתי, בניגוד לדעתו של ברק היא שבסיס הדמוקרטיה הוא הכרעת הרוב, והרוב זכאי להכריע בכל העניינים, כולל בעניינים של "זכויות אדם". כי מי מחליט מהם זכויותיו ומהם חובותיו של האדם ? רוח הקודש ? גם זה נקבע ע"י אנשים, ומי שקובע גם בעניין זה צריך להיות הרוב. ברגע שאתה נוטל את עקרון הכרעת הרוב באחד העניינים אתה נוטל מהדמוקרטיה את לשד החיים שלה, את העיקר הכי חשוב שלה, וגם מביא למצב בלתי ברור שיכול להידרדר לנטילת זכויות נוספות מהרוב. גם במונרכיה שבה יש מלך נאור יכולים להיות "זכויות אדם" מתאימים לראיה של ברק, ובכל זאת אין זו דמוקרטיה אלא מונרכיה. אני לא רוצה מלך במדינתי, גם אם שמו אהרן ברק. |
|
||||
|
||||
אגב, אתה הוספת למילה ''רוב'' בדבריו של ברק את המילה ''מזדמן'' שברק לא אמר. אם מדובר ב''רוב מזדמן'' תמיד הרוב ''הקבוע'' יכול לתקן. אין צורך בתיקונים של שלושה ''אנשי על''. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שהתחלנו להסתובב סחור-סחור. הרי הרוב יכול גם לבטל את המישטר הדמוקראטי. ברק פועל בסביבת המישטר הדמוקראטי. על פי תפיסתו-וגם תפיסתי, כללי המישחק הבסיסיים של המישטר הדמוקראטי הם הכרעת הרוב תוך כיבוד זכויות המיעוט. אלו הן מה שברק מכנה זכויות הפרט או זכויות האדם שאינן נתונות לשינוי בהכרעת הרוב אלא בתנאים מאד מיוחדים וקשים. אחת הסכנות הגדולות למישטר הדמוקראטי איננו בית המישפט העליון כפי שאתה ואחרים מציינים, אלא הפיתוי לנצל את הרוב לעריצות הרוב. אם אתה טוען שהלוז של הדמוקראטיה הוא שלטון הרוב אז יש לנו הבנות שונות באשר להגדרה מהו מישטר דמוקראטי. לדעתי הלא כל כך צנועה, אין לנו הבנות שונות. ההגדרה שלי היא ההגדרה האמיתית של הדמוקראטיה. שלטון רוב ללא התחשבות בזכויות המיעוט הוא פאראפרזה של הדמוקראטיה. |
|
||||
|
||||
הרוב באמת יכול לבטל את המשטר הדמוקרטי ואם זה מה שהוא רוצה, זה מה שצריך להיעשות לפי כל כללי ההיגיון והמוסר. כפייה של משהו שהציבור אינו רוצה בו עליו היא עריצות, גם אם הדבר הזה הוא דמוקרטיה. וכפי שאמרתי זכויות פרט לפי איזו תפיסה שלא תרצה, יכולות לשרור גם במונרכיה. לא זה מה שמאפיין דמוקרטיה. מוותרים כאן על עיקר למען משהו שהוא רק ניספח ברעיון הדמוקרטיה(1). ואני לא טוען שבית משפט עליון באופן כללי הוא סכנה לדמוקרטיה. הוא סכנה רק אם הוא לא מבין את תפקידו כמשרת הציבור, ולא כגוף שאומר לציבור מה לעשות בתוקף איזה שהם עקרונות על שירדו ישר מהשמים. אביא דוגמה (שאולי כבר הבאתי אותה פעם). אם חבורת פירטים על אוניה מחליטה לכלכל את מעשיה ע"י החלטות רוב, וממנה מתוכה שופטים כדי להכריע, למשל, בסכסוכים פנימיים שאינם מעניינים את הכלל, השופטים האלה אינם יכולים פתאום לקום ולומר לציבור שלהם שאסור לשדוד. זה ממש לא רלוונטי. הרי מהציבור הזה הם מקבלים משכורת ואם ילכו כנגד הרוב הרי ינשלום מיד מתפקידם לא לפני שיהפכום לפיראטים פשוטים עם רטיה על עינם האחת. . . (1) שכן, ההנחה היא שהציבור יודע מה טוב לו, וזכויות פרט הן דבר שטוב לו ולכן הוא יהיה בעדם. אבל אם הוא טיפש הוא יקבל מה שמגיע לו. אסור למנות יחידים שהם "חכמים" ממנו. |
|
||||
|
||||
החלטת רוב זה גם 70 נגד 30. בישראל קרוב ל-2 מיליון איש שהכריעו נגדם בהחלטת רוב. המישחק הדמוקראטי מבוסס על כך שכולם מקבלים את הכרעת הרוב בתנאי שמקובל על כולם שלא הכל יוב להכרעת רוב. אם הרוב לא יכיר את גבולותיו- זו תהפוך לעריצות הרוב והמיעוט ישבור את הכלים ותתחיל מה שקרוי אירידנציה. כדי שכללי המישחק יישמרו, צריכות להיות זכויות יסוד שאינן נתונות להכרעת רוב-אלא אם הרוב מחליט לבטל את המישטר הדמוקראטי. אם הוא מחליט לבטל את המישטר הדמוקראטי הוא יבטל ממילא את הבג"ץ. אחד מתפקידי הבג"ץ הוא הגנה על הפרט מעריצות השלטון או הרוב. עריצות השלטון או הרוב הם מושגים חופפים הרבה פעמים. |
|
||||
|
||||
איני מבין למה מדוע אי נטילת זכותו של הרוב להחליט בעניין מסויים כמוה כאילו הרוב החליט לבטל את המשטר הדמוקרטי. לדעתי ההפך הוא הנכון. נטילת זכותו של הרוב להכריע ואפילו בפרט קטן ביותר *שהוא רוצה להכריע בו* היא עצמה פגיעה בלבו של המשטר הדמוקרטי. מכל מקום נראה לי שלהסכמה לא נגיע כאן, ולפחות אני כבר אמרתי את כל מה שיש לי לומר בעניין. |
|
||||
|
||||
ומאיפה ההבנה שברק הוא בעד "נטילת זכותו של הרוב להכריע ואפילו בפרט הקטן ביותר *שהוא רוצה להכריע בו* "? הפכתי והפכתי בדבריו של ברק ולא מצאתי. |
|
||||
|
||||
חבל שטרחת להפוך כל כך הרבה, כי די בציטוט היחיד מדברי ברק שאני הבאתי. ברגע שמוצאים איזה שהוא עניין מכל תחום שהוא שלגבי ההכרעה בו נוטלים אותה מידי הרוב ומעבירים אותה למקום אחר, אזי עושים את מה שאתה אומר שברק לא קורא לעשותו. זה כי אי אפשר לנבא את רצונו של הרוב, ואי אפשר לשלול את האפשרות שבעתיד קרוב או רחוק יתעניין בעניין זה ו*ירצה להכריע בו*. זה מהנושאים הנדירים בויכוחים כאן, שהוא ממש תוצאה של לוגיקה אלמנטרית. |
|
||||
|
||||
אתה מוכן לחזור על הציטוט הזה? |
|
||||
|
||||
לקראת סוף תגובה 409893 |
|
||||
|
||||
הציטוט הזה מאשש בדיוק את מה שאמרתי ואצלך הוא הוצאת דברים מהקשרם. |
|
||||
|
||||
אי אפשר סתם לכתוב שורה ולראות את עצמך פטור. אם כתבת ''הוצאת דברים מהקשרם'' - תסביר למה אתה מתכוון. |
|
||||
|
||||
קרא את תשובתו של רון; היא מסבירה גם את דברי. |
|
||||
|
||||
הציטוט הזה מאשש בדיוק את מה שאמרתי ואצלך הוא הוצאת דברים מהקשרם. |
|
||||
|
||||
אני (אבל זה רק אני) הייתי נזהר מאד מלקבוע עמדה נחרצת על סמך ציטוט אחד במאמר פובליציסטי. אני מניח בסבירות קרובה למוחלטת שהשופט ברק מכיר את ההגות הפילוסופית, ההיסטורית, הסוציולוגית והמשפטנית בנושא, ולכן יש לשים לב ולתת את המשקל והמובן המתאימים למושג האובייקטיביות, שלא לדבר על המושגים האחרים שקשורים בו הדוקות בהקשר של ליברליזם ודמוקרטיה. אם להעיז ולחוות דעה על המשפט הנ"ל אני יכול רק לתת אנלוגיה. אומרים תמיד שאנשים צריכים להתעלות מעל לנטיות שלהם ולא להיכנע לדעות קדומות, שצריכים לשפוט מקרים לגופם ולא לתת לנטיות שלך להשפיע על ההחלטה. האם זה אפשרי? האם אפשר לחוות עמדה מ"נקודת המבט של שום מקום"? אחת התשובות לזה היא של מישהו שכרגע שכחתי את שמו. הוא אמר: "תחזיקו היטב בנטיות שלכם, זה חוש הטעם היחידי שיש לכם." לדמוקרטיה ליברלית יש נטיות "מולדות" כאלה, או דעות קדומות (prejudices). אחת מהן היא השמירה על סוג מסוים של חרות אישית שלא ניתן לבטלה אפילו אם 99.99 אחוז מהאזרחים מצביעים בעד הביטול. זה "חוש הטעם, הדעה הקדומה" של הדמוקרטיה הליברלית שבלעדיה אתה באמת מסתכן להישאר "אובייקטיבי" העומד מחוץ לכל קונטקסט, ב"שמומקום." |
|
||||
|
||||
הציטוט הזה הוא אמנם אחד, אבל כמוהו אפשר למצוא רבים שחוזרים על הרעיון הזה בהרבה מקומות בדברים שכתב ברק וגם אמר בנאומים שחלקים מהם שודרו באמצעי התקשורת. זה בדיוק קשור ב''אקטיביזם השיפוטי'' של ברק שהוא המחלוקת העיקרית בויכוח בינו ובין פרופ' גביזון, ולדעתי הסיבה העקרית שבגללה אין הוא רוצה אותה בבית המשפט העליון. לעומת זה איני יכול להבין כלל את הקשר בין הדברים הברורים האלה, והדברים המסובכים של כל הפילוסופים החשובים (אולי) שהבאת בתגובתך, שלא מצאתי בהם שום דבר שמעדיף איזה ''כוח חכם מודרני ואובייקטיבי עליון'' על הכרעת הרוב במשטר דמוקרטי. |
|
||||
|
||||
עוד כמה הרהורים על אותה "תכלית האובייקטיבית" של ברק. איך יודעים מה האמת לפי לאותה "תכלית אובייקטיבית" שיש ליתן(1) לה משקל עדיף על הכרעת הרוב לפי ברק ? איך באמת נקבעת ה"אמת" בעולם המשפטים ? הדברים ידועים. אם אחרי הכרעתה של ערכאה נמוכה נשארים חילוקי דעות, הולכים לערכאה יותר גבוהה, ואם עדיין אין הסכמה ממשיכים לעלות בסולם החשיבות, ומגיעים לבית המשפט העליון שהוא הפוסק הסופי. אין הדבר דומה כלל למה שקיים בעולם הטכנולוגי והמדעי. זכור לי שבעת לימודיי התווכחתי פעם עם המרצה שלי בעניין שקשור במקצוע שאותו לימד, ולמרות שאני לא סיימתי באותה העת את לימודי התואר הראשון והוא כבר היה בעל תואר שלישי וגם פרופסור, היה חייב בסופו של דבר להכיר בכך שטעה, ודוגמאות לכך שמרצים בדרגת פרופסור דברו בעת הרצאתם שטויות, יש לי למכביר. לעומת זה, זכור לי קטע בתוכניתו של משה נגבי שבה ארח את שופט בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר. נושא הדיון היה משהו בעניין הנשיא קצב. משה נגבי אמר כדרכו היהירה והבטוחה בעצמה כתמיד, איזה משפט, ואז התערב יצחק זמיר ואמר שהוא לא בטוח שזה נכון. זה הספיק כדי שבבת אחת יתערער בטחונו העצמי של נגבי, והוא התחיל לגמגם ולהגיד דברים כמו "איני יכול להתווכח עם מורי" וכו'. וזה עיקר תורת ה"אקטביזם השיפוטי" של ברק. את הכרעת הרוב שהיא לב לבה של השיטה הדמוקרטית הוא רוצה להחליף בהכרעה שיפוטית(2), כלומר, בסופו של דבר, כשמנפים את כל המילים היפות, בהכרעת מספר אנשים ספור(3) שרואים עצמם חכמים יותר וראויים יותר להחליט החלטות חשובות. (1) למה הם אומרים "'ליתן" ולא פשוט "לתת", המעצבנים הנפוחים האלה ? (2) בשלב זה, רק בעניינים של זכויות אדם, אבל כיוון שבסופו של דבר גם הם יקבעו מה כן ומה לא קשור בזכויות אדם, עלול להתברר במהרה שהם מתכוונים לכל. (3) אמרתי מספר פעמים, שאני רואה בשופטים משרתי הציבור. את החוק הם צריכים תמיד לפרש ברוח ולפי כוונת המחוקקים, ואלה צריכים לחוקק חוקים בהתאם לרצון הציבור שבחר בהם. לדעתי, במשטר דמוקרטי, "בית המשפט העליון" צריך להיות בסופו של דבר הציבור, ורצון הציבור (שיכול להתבטא, נניח, במשאל עם) צריך להיות יכול לגבור תמיד על כל הכרעה אחרת. ברגע שהשופטים חורגים מכלל זה, הציבור יכול להפסיק לשלם להם משכורת, ולהעיף אותם לכל הרוחות. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהשורה האחרונה שכתבת היא לב העניין. אתה מאשים את השופטים ובית המישפט ואת תומכיהם מבין הפוליטיקאים. המישפט האחרון שלך מכיל בתוכו הנחה מוסווית, שישנו גוף אחד שהוא מתפקד נכון מבחינת חלקו בדמוקרטיה והוא הציבור. כל הבעיה במדינת ישראל נובעת מחוסר תודעה דמוקרטית של הציבור. דוקא את השופטים הוא צריך להעיף? ומה עם הפוליטיקאים שאמורים לייצג אותו? בביקורתך על בית המישפט העליון, וגם לי יש הרבה ביקורת עליו, אתה מתמקד בשוליים כמעט זניחים בפעילותו. כמה חוקי כנסת בוטלו על ידו? גידם יוכל לספור על אצבעות ידו. כמה פסיקות היו נגד מערכת הביטחון? בטל בשישים. לעומת זאת פעמים רבות יותר דחה בית המישפט את פסיקותיו כדי לאפשר לכנסת לחוקק והיא לא עשתה את זה. לא פעם התבטאו השופטים בהופעותיהם בועדות הכנסת : "אבל אתם חוקקתם את החוק הזה". אחד מנושאי הביקורת שלי על בית המישפט העליון ואהרון ברק הוא בפער בין המלל שלו לבין הפסיקה. |
|
||||
|
||||
קשה לי להבין את כוונתך. בתגובתי התייחסתי אך ורק לציטוט מתוך דברי ברק, שבו הביע את דעתו מה ראוי שיהיה במדינה דמוקרטית. אני כתבתי מה לדעתי המנוגדת ראוי שיהיה. מה שאני חושב הוא שבמדינה דמוקרטית ההכרעה העליונה היא הכרעת הציבור, וכידוע יש לי ביקורת גם כנגד הכנסת בעניין זה. למשל, בנושא ההתנתקות, פעלה הכנסת בכוון הפוך לרצון הציבור כפי שניתן היה להבינו מעמדתו בזמן הבחירות, ומאז ועד ביצוע ההתנתקות, רצונו לא הועמד שוב לשום מבחן. במקרה כזה היה בית המשפט העליון ממלא את תפקידו היטב, לדעתי, לו היה מעביר את הנושא למשפט מחודש של הציבור, כפי שחשב אז אדמונד לוי שכתב: "סטיה בלתי סבירה מרצון הבוחר". |
|
||||
|
||||
האם מה שאתה מציע הוא עריכת משאל עם על כל תיק שמגיע לבית המשפט העליון? או על כל החלטת ממשלה? תיקים מגיעים למערכת המשפט כדי לקבל הכרעה. נושא ההתנתקות הוא נושא פוליטי. מתנגדי הצעד הזהניסו לנקוט גם באמצעים משפטיים נגדו: לטעון שהצעד הפוליטי הזה אינו פעולה לגיטימית של הממשלה. בית המשפט פסק כי הפעולה היא פעולה פוליטית לגיטימית. בית המשפט העליון לא צריך להיות ערכאת ערעור לתהליכים פוליטיים (גם משמאל). אגב, היו כבר בחירות לאחר ההתנתקות. לא ראיתי התחזקות כה מרשימה של גוש הימין. כנראה שמשפט הציבור אינו משפטו של דב אנשלוביץ'. |
|
||||
|
||||
כבר דברתי על כל הדברים האלה כמה פעמים. לדעתי, מצב אידיאלי הוא מצב שבו הציבור מכריע בכל דבר שיש לו בו עניין. ברור שהציבור לא יכול ולא רוצה להכריע בכל עניין. הוא מינה שופטים כי אין זה מעשי שיכריע בכל סכסוך שכנים וכו', ויש גם חוקים מסובכים שחקוקם נעשה בעזרת מומחים, ולציבור אין ידע, וממילא ובאופן טבעי גם לא הרצון להכריע בהם. כאן הציבור *רוצה* שהעבודה הזאת תיעשה ע"י שופטים, ולשם כך הוא משלם להם משכורת, וקיום רצונו הוא מהות הדמוקרטיה. עניין כהתנתקות הוא אכן, כמו שאתה אומר, עניין פוליטי שבו לציבור בפרוש היה עניין. הבחירות היו המבחן האחרון לפני ההתנתקות שבו עמדת הציבור הועמדה במבחן. מותר לציבור לשנות את דעתו, *אבל לנבחרי הציבור אסור לשנות את דעתם*, כי אז, לומר שמדובר בדמוקרטיה זה "צחוק מהעבודה". לעניין הבחירות אחרי ההתנתקות, אכן הם היו אחרי ההתנתקות כשההתנתקות הייתה כבר עניין סגור, ושכבר אי אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור, ובדיוק ברגע שהאסון הגדול שההתנתקות הביאה עדיין לא היה ברור. אחרי מלחמת לבנון, ואירועי שדרות היומיים, ברור שהציבור נטה שוב ימינה. מה שאני טוען הוא, שבחירות היה צריך לעשות *לפני ההתנתקות*, אחרי שהיה מתקיים דיון ציבורי מקיף בעניין זה. ייתכן שהציבור היה מכריע גם אז בעד ההתנתקות, אבל זה לא היה מובן מאליו, ואת הברור הזה בעניין כל כך מעורר מחלוקת היו חייבים לעשות, כדי שנוכל לקרוא למה שיש אצלנו דמוקרטיה. |
|
||||
|
||||
הרשה לי להמשיך את קו המחשבה שלך לגבי מיגבלות בית המישפט העליון. איזור שלתוכו אסור לבית המישפט להכנס הוא השאלה :"מהו רצון הבוחר". אדמונד לוי נטש את מעמדו כשופט ופסיקתו כאן היתה כבוחר. פסיקתו של אדמונד לוי היתה אחת הפסיקות הגרועות בתולדות בית המישפט העליון. |
|
||||
|
||||
''רצון הבוחר'' טרם הבחירות התבטא בהכרעתו נגד ההתנתקות החד צדדית של מצנע, ובעד ''דין נצרים כדין תל אביב'' של שרון. אין שום ויכוח על כך ששרון והכנסת שינו במאה ושמונים מעלות את דרכם. |
|
||||
|
||||
ביהמ"ש העליון בישראל מעולם לא ביטל חוק. מאז קום המדינה בוטלו בין שלושה לחמישה *סעיפי* חוקים, ולא יותר. |
|
||||
|
||||
אבל על פי רוח דבריו של דב בית המישפט העליון מבטל יותר חוקים משהכנסת מחוקקת. |
|
||||
|
||||
אני מודיע בזאת שאני מסיר את חסותי מרוח דבריי ומשאיר את אחריותי לדבריי בלבד. |
|
||||
|
||||
הצהרתך נרשמה. |
|
||||
|
||||
הא לכם טאגליין. |
|
||||
|
||||
כיוון שאת משיבה לי, אנא כתבי בשפה שאני מבין. לא יודע מי זה או מה זה טאגליין. |
|
||||
|
||||
הגדרה: Tagline [Wikipedia] תגובה 378587 תגובה 402563 |
|
||||
|
||||
ביהמ"ש העליון בישראל מעולם לא ביטל חוק? למעט חמישה מקרים במהלך 12 השנים האחרונות. למשל, ביטול חוק שהכשיר את ערוץ 7 או סעיפים בחוק פיצוי-פינוי. די בפוטנציאל לפסילת חקיקת הכנסת כדי ליצור מתח בין הכנסת לבית המשפט העליון. |
|
||||
|
||||
ה"חוק" שהכשיר את ערוץ שבע היה סעיף בחוק הבזק http://elyon1.court.gov.il/files/99/310/010/e14/9901... |
|
||||
|
||||
אני לא מבין מה זה כל כך משנה אם הביטול הוא של חוק שלם או סעיף בחוק? ההבדל הלכה למעשה אינו כה גדול, אם תקרא לזה וזה גם יהיה ביטול סעיף, כאשר בפועל הופכים על פיה את החלטת הרוב בכנסת. |
|
||||
|
||||
לא יודע מה זה משנה. ההעלמה עפרונית1 כתבה בתגובה 420380 טענה עובדתית. אתה "תיקנת" אותה, ואני הסברתי לך שה"תיקון" שלך לא נכון. לא שאני יודע האם הטענה שלה נכונה, ולא שאני מבין מה זה משנה. אבל אני כן יודע שה"תיקון" שלך לא נכון. 1 איך אני אמור לכתוב את זה? ההעלמה עפרונית? העלמה עפרונית? העלמה העפרונית? ה"העלמה עפרונית"? |
|
||||
|
||||
אם אתה כותב את ה"א הידיעה פעמיים, אחת משלך ואחת כחלק מהניק, רצוי שתוסיף מרכאות: ה"העלמה עפרונית". אבל כנראה שהרוב כאן מסתפקים בלכתוב פשוט העלמה עפרונית, או שכותבים פשוט בקיצור רק העלמה או רק העפרונית. |
|
||||
|
||||
תודה רבה. |
|
||||
|
||||
אבל למה שיוסיף ה"א הידיעה משלו? האם מישהו יכתוב עליו כ"הסמיילי"? |
|
||||
|
||||
למשל, במשפט ''איזה נודניק הסמיילי הזה'' או, להבדיל, ''הירדן הזה, איך הוא יודע הכל''. |
|
||||
|
||||
למה אתה מתעצבן עלי? גנבתי לך? רצחתי לך? בחיאת, תירגע. |
|
||||
|
||||
תאמין לי, מעט אנשים הצליחו לעצבן אותי, ואתה עדיין רחוק מאד מלהכנס לרשימה היוקרתית הזאת. |
|
||||
|
||||
מר פז היקר, אם היו משנים סעיף בחוק המתיר באופן גורף הפלות או קובע שזוג הומואים שחיים ביחד יותר מחמש שנים הרי הם נשואים, היית זועק עד השמים. ואם נוסף לזה היית עותר לבגץ ועתירתך היתה מתקבלת היית שר שירי הלל. קרא את מה שסמיילי הביא לך וראה שהנימוקים אינם נובעים משום תםיסה אנטי דמוקראית של הבגץ. |
|
||||
|
||||
מופנה לא אישית לאיציק ש. אלא לכולם - במקום חילופי מחמאות, יהיה יותר טוב אם מישהו שמבין יסביר את ההבדל (הגדול?) בתהליך וגם במשמעות המעשית, בין ביטול חוק לבין שינוי סעיפים. |
|
||||
|
||||
זה ביטול סעיף או ביטול חוק ? אגב, לגופו של עניין, לדעתי יש לפצות תושבים שנפגעו בנסיבות מסויימות. לו הייתי חבר כנסת ייתכן ולא הייתי מצביע עבור חוק כזה בניסוח הזה, ומנסה לנסח כך שלפחות במקרים שברור על פניו שהצדק מחייב פיצוי האיש מפוצה. אבל לו הייתי שופט בבית המשפט העליון הייתי נרתע כמאש מניסיון לשנות משהו בחוק. בפרוש לא הייתי רואה בכך את תפקידי. זו עוד דוגמה לביקורת שיש לי על ברק. האיש הזה הרס את המרכיב הכי חשוב שקיים אצלנו בדמוקרטיה. |
|
||||
|
||||
אני חושב שעוד דוגמה יפה להחלפת הכרעת העם בהכרעת מיעוט אליטיסטי (אם כי באופן שונה במעט מהנושא שבפתיל זה), היא הכרעת הבג"ץ בעניין רישום זוג הומוסקסואלים במרשם התושבים. בנושא הזה נערך דיון היום בתכניתו של גבי גזית. סופר שם שהייתה דעת מיעוט של השופט אליקים רובנשטיין השופט הדתי היחיד בהרכב. בראיון עם איש ש"ס אמר גבי גזית שעובדת היותה של דעת המיעוט הזאת של השופט הדתי ברורה ומובנת. אני שלחתי פקס לגבי גזית באלה המילים: "כפי שהשתמע מדבריך בשיחה עם איש ש"ס, אתה רואה כהתנהלות טבעית את העובדה ששופט דתי בבית המשפט העליון יפסוק באופן שונה מחבריו החילוניים בבסוגיות מסויימות, למרות שכל השופטים צריכים לשפוט, לכאורה, לפי אותם חוקים. אם זה כך, האם אין זה ראוי הגון וצודק ששופטי בית המשפט העליון ייבחרו כך שייצגו את מגוון הדעות באוכלוסיה ? האם העובדה שחלק השופטים הדתיים, למשל, בבית המשפט העליון קטן בהרבה מחלקו באוכלוסיה, אינה עוות השיטה הדמוקרטית ורמיסת הצדק ?" לא שמעתי, אבל נאמר לי שגבי גזית קרא את הדברים. אני מקווה שהוא קרא בהטעמה הראויה ובקול רם וחגיגי כפי שהוא יודע לעשות את המילים "עוות השיטה הדמקורטית ורמיסת הצדק". |
|
||||
|
||||
מהו החלק של הדתיים באוכלוסיה? מהו חלקם בקרב אוכלוסיית השופטים העליונים? |
|
||||
|
||||
>> מהו החלק של הדתיים באוכלוסיה? להלן נתוני הלמ"ס (נכון ל-2004), על פי הגדרה עצמית של יהודים בני 20 ומעלה. התפלגות לפי יחס לדת: 45% לא דתיים, חילוניים 27% מסורתיים-לא דתיים 12% מסורתיים-דתיים 9% דתיים 8% חרדים >> מהו חלקם בקרב אוכלוסיית השופטים העליונים? בית המשפט העליון – חלוקה מגזרית נשים: דורית ביניש אילה פרוקצ'יה מרים נאור אסתר חיות עדנה ארבל דתיים: אליקים רובינשטיין יעקב טירקל אדמונד לוי מזרחיים: אליהו מצא אדמונד לוי ערבים: סלים ג'ובראן גברים, אשכנזים, חילוניים: אהרן ברק אליעזר ריבלין אשר גרוניס |
|
||||
|
||||
אהרן ברק? |
|
||||
|
||||
ב-14 בספטמבר 2006 סיים אהרן ברק את כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, והוחלף על ידי השופטת דורית ביניש. על פי החוק, לשופט שפרש עומדים שלושה חודשים כדי לכתוב פסקי דין בתיקים שבהם הוא דן לפני פרישתו. |
|
||||
|
||||
יופי. בין 17% ל-29% מהאוכלוסיה היהודית היא דתית. האוכלוסיה היהודית היא 76% מהאוכלוסיה. ז"א, אחוז היהודים הדתיים באוכלוסיה הוא בין 12.92% ל-22.04%. יש 14 שופטים, מספר השופטים הדתיים צריך להיות בין 1.8 ל-3. יש שלוש שופטים דתיים. ייצוג הולם ביותר. להבדיל, חסרות שתי נשים, חסר 1.8 ערבי, חסרים שני עולים, חסרים 8.4 (!) שופטים מתחת לגיל 35 ועוד. |
|
||||
|
||||
חסר שופט ג'ינג'י ויש עודף בשופטים בעלי קרחת. חרא מדינה. |
|
||||
|
||||
מהו אחוז הג'ינג'ים באוכלוסיה ובבית המשפט? מהו אחוז בעלי הקרחת באוכלוסיה ובבית המשפט? |
|
||||
|
||||
יש גם דתיים בין הלא יהודים. |
|
||||
|
||||
בהחלט. המוסלמים, הנוצרים והדרוזים הדתיים נמצאים בתת ייצוג. |
|
||||
|
||||
8% חרדים (מקרב היהודים), ולא מגיע שופט חרדי אחד? (דוגמת השופט העליון יצחק קיסטר ז"ל, שנחשב עצם מעצמו של הציבור החרדי). אגב, זה *שלושה שופטים* ולא *שלוש שופטים*. |
|
||||
|
||||
בעניין חוק פינוי פיצוי, לא היה כאן ניגוד של חילוניים מול דתי. היה כאן משהו אחר לגמרי וגרוס עמד עליו. השופט שהיה נגד- אדמונד לוי?- הלך על פי תפיסה הלאומית בלשון מכובסת, או הלאומנית בלשון פחות מכובסת, שסוגרת את תפיסות המישפט הליבראלי בתוך המעגל של היהודים ומיצוות יישוב הארץ. מעגל הזה הוא אקסיומטי לדעתו ומכתיב מסגרת לכל פסיקה. |
|
||||
|
||||
דברתי על "תפישות עולם". דת היא רק אלמנט אחד מרבים של תפישות עולם. המקרה הראשון שהבאתי קשור בדת. השני והשלישי, לא. מדובר בכלי הכרעה שאינם אופייניים לעולם המשפט דווקא. אגב, איני זוכר את כל מה שכתב אדמונד לוי בפסק דינו, אבל יש בדבריו משפט אחד חשוב שעמו אני מזדהה לחלוטין, והוא: "סטייה בלתי סבירה מרצון הבוחר". בנוסף לכך שאני מזדהה עם משפט זה, אני גם חושב שהוא דווקא מאד קשור בליבראליות, עד כמה שאני מבין מה זאת ליבראליות. |
|
||||
|
||||
כמוך וכמו רבים אחרים, קראתי את דבריו של אהרון ברק ("הכל שפיט"). ברק מבדיל באופן מעט מורכב אך ברור בין הפוליטי לעניין המישפטי. למעשה אדמונד לוי לכאורה הרבה יותר " הכל שפיט", אבל לא באמת. אם למשל היתה זוכה בבחירות מפלגה שבין יתר הדברים, היתה מצהירה שהיא הולכת לפנות מיד את כל ההתנחלויות הלא חוקיות. נניח שהיא לא היתה עושה את זה; האם אתה מעלה בדעתך שבג"צ נגד המדינה בגלל שלא מילאה את רצון הבוחר, לא היה נדחה על הסף ובמיוחד על ידי אדמונד לוי? הבעיה איננה חוסר איזון של בית המישפט העליון. הבעיה היא בעיה בסיסית של חלק מאנשים דתיים- במקרה זה אדמונד לוי- לקבל את עליונות ריבונות המדינה על ריבונות הקב"ה (ופרשנותו של האיש הדתי להלכה). קיים תחום שלם בו רובצת תהום אמיתית בין חלק מהאנשים המאמינים במדינה -לא כולם-לבין מה שאתה קורא חילוניים. אדמונד לוי הוא שופט בעל תפיסות סוציאליות מאד מתקדמות אך כל זה קיים כל עוד אינו מתנגש בתפיסתו הדתית לאומית. אפשר לומר שהאדם שהאדם נמצא אצלו בקדימות שניה ליישוב הארץ על ידי יהודים. קרא שוב את מאמרו של עמנואל גרוס ותראה שלזה בדיוק הוא מתכוון. |
|
||||
|
||||
לברק (ובייניש, ועוד כמה שופחים) יש בעיה בסיסית לקבל את עליונות ריבונות המדינה על פני ריבונות ה''נאורות'' |
|
||||
|
||||
איני יודע אם קראת את פסק הדין של אדמונד לוי. לא תמצא שם שום סממן של קדושה. הקב"ה שאתה מגייס לתגובתך לא מופיע בפסק הדין הזה אפילו פעם אחת, ולו היה מופיע הייתי מתפלא מאד. כל פסק הדין מורכב מניסיון להסביר בצורה לוגית על סמך החוק הבין לאומי (החילוני) ועיון בהיסטוריה את המסקנות שאליהם הגיע. "סטיה בלתי סבירה מרצון הבוחר" שהוא לטעמי המשפט החשוב ביותר בפסק הדין, לא קשור בדת בכלל, אלא דווקא בעקרונות ליברליים חילוניים שקשורים בדמוקרטיה, צורת משטר שלא שררה בכלל כשנכתבו כתבי הקודש, ולכן אין בהם שום התייחסות אליה. אני מסכים אתך לגמרי שהחינוך הדתי לאומי בודאי השפיע, והביא לכתיבת פסק דין כזה דווקא. אבל זאת בדיוק הטענה שלי וגם של עימנואל גרוס. כמו שאדמונד לוי הוא אדם, כך גם ברק אינו מלאך, ואצל שניהם פועלים מניעים אופייניים לאדם, כשהם באים להחליט החלטה שיפוטית. כך שאם המניע לכתיבת פסק דין כזה אצל אדמונד לוי היה חינוך דתי לאומי, אצל ברק כתיבת פסק דין הפוך באה גם בגלל השפעות של חינוך וסביבה אחרת, שבה גדל והתחנך, למרות שבכתוב עצמו תמצא רק טיעוני הגיון שמנסים להתבסס על עקרונות החוק. איני יודע אם קראת פעם אחת גם את מאמרו של גרוס שאתה קורא לי לקרוא פעמיים. אני קראתיו פעם אחת, ואני מבטיחך נאמנה שהמשפט שצטטתי מתוכו משקף בדיוק את עיקר הדברים, ויתר המאמר הוא דברי תמיכה בעיקר הזה. לגבי שאלתך מה היה קורה אילו, כאן אתה מחזק את דבריי. אני הבאתי באחת מתגובותיי בעבר דוגמה יותר טובה משלך, משום שמדובר במשהו "חזק", מקביל למעשה עקירת גוש יישובים פורח, מעשה נורא, ובלתי הפיך: נניח שמצנע, שכידוע הציג מצע של התנתקות בבחירות שלפני האחרונות, היה חוזר בו אחרי הבחירות, בונה גדרות סביב הערים בעזה ומפנה אליהם את כל תושבי הרצועה הערביים שמחוצה להם, ואחר כך מספח את כל השטח שמחוץ לגדרות מחברו לנגב המערבי, ומתחיל במלאכת בניין אדירה שם. כל זה מבלי שהיה יכול לנמק את השינוי בדרכו על סמך דברים שקרו בשטח, וכל טיעונו היה שלפני הבחירות חשב ככה ועכשיו הוא חושב ככה. לפי הטענה שלי שאני מנסה להציג כאן ייתכן ובאמת אדמונד לוי היה כותב במקרה הזה פסק דין אחר (אף הוא מנומק באופן יוצא מהכלל כמו הנוכחי). אבל במקרה הזה סביר שגם הרוב היה כותב פסק דין הפוך, ודווקא הרוב היה מגלה את המושג "סטייה בלתי סבירה מרצון הבוחר". הרי הבאתי לך מספר דוגמאות שכך מתנהלים הדברים (אינך מנסה כלל להתייחס לדוגמאות שהבאתי). במקרי ג'ברין אקסלרוד, ההתייחסות הייתה ממש לאותו סעיף בחוק, וכל כתיבת פסקי הדין דבר דבור על אופניו לפי החוק ההיגיון והצדק, אבל בגלל השפעות "ליברליות", השופטים התייחסו אחרת ליהודי ולערבי, וברק המסכן נאלץ להודות שאכן יש בעייה. ולכן טענתי היא שצריך לדאוג שהתפישות האידיאולוגיות של השופטים תהיינה דומות לאלה ששוררות בציבור. זה כדי שהיה צדק ושתהיה באמת דמקורטיה. |
|
||||
|
||||
בדוגמא עם מצנע, צריך להוסיף ''ונניח שהיה מכה שוק על ירך את שרון באותן בחירות שאליהם הלך עם עיקרון ההתנתקות''. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |