בתשובה לאלון עמית, 02/04/04 1:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אשיב לך במשל מיחסי לדמות היסטורית (ובמקרה פילוסופית) אחרת: אישית, אני מעריך את הפילוסוף הדני סרן קירקגור בעיקר בשל נאום ההלל שלו לאברהם ש"עקד" את יצחק בנו. למה? כי הוא השכיל להבין את מה שרבים אחרים טרם משכילים להבין אל נכון. הסיבה שבגללה הבאתי את המובאה של יוסטינוב על היהודים והיהדות ובפרט על הגניוס היהודי ודווקא כצירוף לתגובתך ולא כתגובה על הידיעה בכללותה - נובעת כהמשך לדיון בינינו על הגניוס היהודי (בתגובה 188735 ואילך). אז, אם זכרוני אינו מטעני, אחת הטענות הסותרות שלך היתה כי הגם שיש כמה אנשי רוח הסבורים כמוני בנידון, לא "כולם" סבורים כמוני. כתגובה, טענתי שלא כולם נתנו את דעתם על תעלומת האינטלקט היהודי, ומי שכן נתן את דעתו הסיק... כמו שהסיק למשל פיטר יוסטינוב. ומאחר ומדובר בגוי שמשבח יהודים - דבר נדיר בעידן רווי השנאה כלפי כל מה שריח של ישראל נודף ממנו - בעיני, ראוי שיהיה זכרו ברוך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמחה לשמוע שגם אתה, כמותי, מעריך את קירקגארד (אם כי סיבותיך, כנראה, שונות משלי); ואודה לך אם תפרט למה התכוונת כשאמרת ש"הוא השכיל להבין את מה שרבים אחרים טרם משכילים להבין אל נכון". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע מה בדיוק דעתה של היהדות על קירקגור, אני רק יודע מה דעתו של קירקגור על "עקידת יצחק" ועוד. מעשה העקידה המתואר בספר בראשית, מסמל עד היום עבור היהודים ובני הדתות המונותאיסטיות האחרות את המופת לאמונה דתית שלמה, ומלמד על הנכונות להקריב עולם ומלואו על-פי צו הא-ל. אך כגובהו של השיא הדתי, כך גודל תחושת אי-הנוחות והקושי המוסרי העולים ממעשה זה. תחושות אלו היטיב לבטא סרן קירקגור: "מנקודת ראות מוסרית, אברהם ביקש לרצוח את יצחק; מנקודת ראות דתית הוא ביקש להקריב את יצחק. וממש בסתירה זו מונחת האימה העשויה להדיר שינה מעיניו של אדם..." (ראי: סרן קירקגור, "חיל ורעדה", בתרגומו המשובח של איל לוין, מאגנס תשמ"ו, עמ' 27). כמובן שאין לדלג על האסופה של מבחר כתביו בשם "האתי, האסתטי והדתי" (בהוצ' דביר, מהדורה מורחבת 1991). ואיכה אוכל שלא להמליץ על חיבורו המעמיק של הפרופ' אבי שגיא מבר-אילן, "קירקגור - דת ואקסיסטנציה, המסע אל האני" (הוצ' מוסד ביאליק, 1991). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כמו שכבר אמרו כאן- הערכתך לאיש קשורה אך ורק לדבריו בנושא עקידת יצחק. האם קראת אותו עצמו, או רק את החומר /עליו/, שחילקו לכם בקורס המחבתים? מה דעתך (למשל) על קירקגור (אני מאמצת כאן את הכתיב שלך והאחרים) והאירוניה הסוקרטית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובינתיים המחב"ת החדש הזה לא עושה עבודה טובה יותר מעמיתיו שעברו אצלנו עד עתה. וכדי לשים קץ ליומרנות הפומפוזית, הנה שאלה למר פז מהזווית היחידה שבערכה הוא מכיר: מר פז, האם לדעתך זה טוב ליהודים או רע ליהודים שמחלקים לאנשים כמוך דפי-חומר-מוכן, ובהם איזכורי שמות מתרבות העולם וציטוטים מדבריהם, ואז משלחים אותם למקומות שבהם יש אנשים שמכירים טוב את החומרים האלה1, כדי שיעמידו שם פנים של רוחב אופקים, כשלאמיתו של דבר הם רחוקים מרוחב אופקים שכזה כרחוק מזרח ממערב? יורשה נא לי לקבוע כאן שאתה מצטט כמו תוכי, בלי שהלכת ובדקת כל ציטוט בהקשרו ההיסטורי והמחשבתי, ובלי אפילו להפנים את החומר המעט שקיבלת מן המוכן. שכן מי שמפנים דברים באמת, אומר אותם אחר כך במלותיו שלו, ולא מצטט קטעים שלמים בטון של הרצאה למפגרים. ואז רואים שהוא מבין על מה הוא מדבר. אצלך, מר פז, סימני ההבנה האלה פשוט לא קיימים. ולמעשה, אני יכולה לעבור על תגובותיך אחת-אחת, ולסמן בדיוק איפה מדבר מר פז מגרונו הוא, ואיפה מתחיל (עוד) ציטוט (ארכני ומשמים) מהחומר המוכן. 1 אינני כוללת את עצמי, חלילה, בין האנשים האלה, אבל משום מה יש לי הרגשה שהידע המועט שלי על קירקגור עדיין רב משלך. ובכל זאת, לעולם לא הייתי מרשה לעצמי להגיד "אני מעריכה את קירקגור מאוד", באופן שאתה עשית, נוסח דיבור שממנו עשוי להשתמע שהיכרותך עימו עמוקה משהיא באמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, תחליטי האם את שואלת אותי או שאת קובעת עובדות במסמרות על מישהו שאת בכלל לא מכירה אישית וסתם משתלחת כלפיו. מי שמדברת על צרות-אופקים... כאילו שלא מספיק לנו את השוטה של הכפר הגלובלי... שכינויו העצמי אינו מבייש אותו כלל. ע''ע ''שוטה'' במילונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת הבעיות שיש לך היא שאתה ממש ממש מתעקש להאכיל את הקוראים עיסה לעוסה בכפית קטנה. אני יתן לך דוגמה ממה שרשמת, תוך חלוקה לשלשה חלקים עם הסבר: א. "כאילו שלא מספיק לנו את השוטה של הכפר הגלובלי..." הייתה יכול לעצור כאן כי הרמז ממש אבל ממש ברור. ב. "שכינויו העצמי אינו מבייש אותו כלל." אבל לא, אתה צריך עוד מכת פטיש כדי שהמסר חלילה יהיה ממש מובן מאליו וגם כדי לתוכל דרך אגב להתהדר בפומפוזיות לשונית שמערבבת לשון תלמודית ושפה גששית. ג. "ע"ע "שוטה" במילונים." כאן כבר כנראה היצר גבר עליך ולא יכלתה להתאפק ושוב רשמת בטון של מורה דידקטית וקפדנית שמדברת לילדים בעלי פיגור תרבותי קל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדון אופקים רחבים יקר, אני לא חושב שמישהו מלבדך צריך מילון כדי לדעת את פרוש המילה "שוטה", כך שהתגלית שגילית באיחור מסויים לא ממש מרעידה כאן את אמות הסיפים. ולגבי הטרוניה שלך לאסתי, אתה עצמך טענת שהאדם הוא הסגנון, ועל מה אתה מלין אם שופטים אותך בהתאם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודעת איך להגיד את זה בלי להביך את השוטה, ולכן אגיד את זה באופן הכי פשוט, ושהשוטה יסתדר עם זה כמיטב יכולתו. כל באי האייל וקוראיו, חוץ ממך כנראה, יודעים כבר מזמן שה''שוטה'' שלנו יכול להרשות לעצמו כינוי-עצמי כזה, בדיוק מפני שהוא מאוד-מאוד לא שוטה. למעשה, הוא אחד האנשים הכי משכילים, וחשוב מזה- הכי נבונים כאן. ובנוסף לכל יש לו גם חוש הומור מעולה, שזה דבר שאתה אולי לא יודע להעריך, אבל בעיניי זה אחד הסימנים המובהקים לתבונה אמיתית. אז במקום לצחוק עליו, תוציא בבקשה את יער הקורות מבין עיניך. מצטערת, שוטה- כאמור, הפזגז לא השאיר לי ברירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על זה אמרו: "צרת אופקים נחמת שוטים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שנחמתי העיקרית דוקא צרת ירכיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שאת מצליפה בי, כדאי שתקראי את מה שכבר עניתי לך בתגובה 210125. ותסיקי לבד, האם *קראתי אותו* או שרק *קראתי עליו*. ועל איזה מחב"תים את מדברת איתי בכלל?! לא כל אדם מאמין מהלך על שתיים - הוא מיסיונר של "אתר חופש" או "עמותת הלל". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאמרת שאתה מעריך את קירקגור /בעיקר/ בגלל דבריו על אברהם, זה אומר שיש עוד נקודה אחת או יותר, שגם אם הן טפלות בעיניך לענין אברהם, אף הן תרמו להערכתך את קירקגור. מה הן נקודות אחרות אלו? [למשל- אולי תספר לנו, /במלותיך שלך/, מה דעתך על השימוש שעושה קירקגור במושג האבסורד.] 1 name dropping.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא להתעלם מהערת הרגל למעלה. פשוט שכחתי למחוק אותה יחד עם הגוף שהיא היתה זנבו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיבה הנוספת להערכתי את קירקגור היא לאו דווקא הפן האקזיסטנציאלי של אבסורד הקיום שלו, אלא היותו אסתטיקן שטען כי "היופי הנשי ניתן לחלוקה אינסופית, אך החלק המסוים של היופי חייב להיות מבוקר באופן הרמוני, שאם לא כן עלולה להיות לו השפעה מזיקה"... באחד ממכתביו הרבים לקורדליה ארוסתו, קירקגור מתאר את החוויה האסתטית הנשית בלשון מטאפורית ומרומזת. עצם כתיבת טקסט המתיר כל רסן ובמנות גדושות, לפני כמאתיים שנה, היה מעשה נועז, אבל אפשרי. תחת הכותרת "כמה יפיפית" הוא כתב דברים מרתקים. ראי: "או-או", מאגנס, עמ' 375. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע על רגינה. הספר גדוש במכתביו של קירקגור לקורדליה ארוסתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קירקגור היה מאורס, ואח''כ הפר את אירוסיו, לעלמה בשם רגינה אולסן. תבדוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע כלום על קירקגור, אבל אולי זה הופך אותי לבודק אובייקטיבי יותר. ויקיפדיה מדברת על רג'ינה: http://en.wikipedia.org/wiki/S%F8ren_Kierkegaard לא ראיתי שם קורדליה."Another important aspect of Kierkegaard's life that is generally considered to have had a major influence on his work, was his broken engagement to Regine Olsen " האתר הזה: מדבר גם כן על רג'ינה, ואומר שאחריה קירקגור פרש מההבלים הללו: "In 1840 he became engaged to Regine Olsen, a woman he had known since he had first moved away from home. He broke the engagement soon thereafter, however, believing that domestic responsibility would hinder him in his philosophical calling. He entered into a life of seclusion, writing and publishing constantly for the next ten years." לא ראיתי שום קורדליה גם שם.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אגיד לך, כנראה שקובץ כתבי היומן של סרן קירקגור בשם "או-או" בהוצאתה האקדמית של האוניברסיטה העברית: "מאגנס", ובעריכתו של הפרופ' יעקב גולומב הנודע - טועה ומטעה. ואגב, גם הפרופ' אדיר כהן מאוני' חיפה תירגם באחד ממגוון רחב של ספריו את המכתב המדובר של קירקגור אל ארוסתו קורדליה. יש כמובן להאמין לויקפידיה המקצועית... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויקיפדיה רחוקה מלהיות מקצועית, אבל טרם נתקלתי במאמר בויקיפדיה האנגלית שהיו כתובות בו שטויות מבלי שהדבר יהיה גלוי (סגנון כתיבה קלוקל ומיעוט מחריד של נתונים, שמעידים על ערך לא מושקע). כמובן, אף פעם אסור להסתמך עליה כמקור יחיד, ולכן הבאתי עוד מקור אקראי. אם אכן כתב קירקגור לאחת קורדליה, הייתי מצפה שיהיה לזה אזכור כלשהו באינטרנט. יש לך את התעתיק הלועזי של שמה של קורדליה? זה יכול לעזור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קירקגור כתב יצירות ספרותיות רבות, תחת שמות שונים. ויתכן שביצירות אלה הוא השתמש בשם קורדליה. אך שמה של הבחורה האמיתית היה רגינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומצד שני, החכמתי ולמדתי קצת על קירקגור, אז יצא מזה משהו חיובי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט. לא התכוונתי שיתפתח פה פתיל שלם. מצדי שיקראו לה גונריל. זה באמת לא חשוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נתרכז לרגע על עניין עקידת יצחק. אם אתה מסכים עם הרעיון שיש להישמע לצו האלוהי על פני הצו האתי הרגיל, הרי שאתה מסכים עם מעשי רצח בשם אידאולוגיה. למשל: רצח רבין, כדי להציל את א"י השלמה. האם אכן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד עכשיו קבעת במסמרות שאני עוד מחזב"ת מן המנין החרדי, שנתנו בידיו דפי תעמולה פרופוגנדית ושאני צר-אופקים שמימיו לא הכיר את קירקגור וכו' וכו'. אחרי שהעללת עלי עלילות דם אלה לפני חג הפסח, וניפצתי לך אותם אחת לאחת, את מבקשת לחזור לעניין העקידה וסוטה באלגנטיות מהדיון על קירקגור. כעת את רוצה להאשים אותי כאחד שבעד רצח רבין וכו'. לא! אני לא שק החבטות שלך! והאמיני לי שהאדם המאמין מוסרי הרבה יותר מהאדם הלא-מאמין באלוקים. מספיק דם נשפך על הנושא על דפי האייל ביני לבין אלון עמית ויונתן אורן ואחרים - את מוזמנת לחפש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא טוענת כלום. רק מנסה לקחת אותך הלאה מהציטוטים שלך מלה במלה מתוך ספרים, אל מה שאתה חושב, אם בכלל, על הנושא. כלומר- לעבור משלב השינון אל שלב הישום. אז מה דעתך, האם קירקגור צודק בדבריו על הצו האלוהי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טרם שמעתי את התנצלותך על עלילות הדם שהעללת עלי כאן בפומבי, כדי שיהיה לי חשק להשיב לך במישור של 'דעה אישית'. ובכלל, מה נראה לך היגיוני, שאם אני מוקיר את קירקגור בשל נאום ההלל שלו על אברהם אבינו, אז אני איתו או נגדו באקט המוסרי של העקידה?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עלילת דם? נו באמת. אם לא שמת לב, הרי שבשיחתנו הנוכחית אני מנסה לברר סופית עד כמה אתה /מבין/, או סתם מדקלם. רק אז נדע אם מגיעה לך התנצלות. בינתיים אתה הולך ומאשש את חששי1 המוקדם, עם כל תגובה נוספת שלך. 1 בהסתיגות זו, שאולי ציטוטיך אינם מדפי-חומר-מוכן למחבתים. אולי אכן קראת ספר או שניים שכתבו מלומדים בעלי ראיית עולם יהודית צרה על הנושא. אם כך, הרי שבעייתך חמורה אפילו יותר. מילא שמישהו מדקלם את המשפטים הספורים שיש לו בבדל-דף בודד. אבל לקרוא ספרים שלמים ועדיין לא להיות מסוגל לדבר בשם עצמך ומתוך עצמך- זה באמת משהו שקשה לי לתאר לעצמי. אפשר לכן להבין למה נשמעת לי כמחבת. לעניין רבין- אם אתה בעד מעשה העקידה, אולי אתה גם בעד מקרים אחרים של לקיחת החוק באופן קיצוני לידיים, בשם הצו העליון. לכן ניסיתי לברר עד לאן הדברים מגיעים. ובכן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת עלילת דם. אם אכן אני הולך ומאשש עם כל תגובה נוספת שלי את חששות ליבך השבוי בדעות קדומות (שמאלניות) - הרי שמה לי ולדיאלוג עם אחת כמוך?! ואם טרם השכלת להבין שהמחזירים בתשובה כלל לא נוהגים להשתמש במונח "אסתטיקה" שלא לומר לצטט בספרים שאת מדיימנת לעצמך, או בדפי תעמולה כאלה ואחרים, את קירקגור מהלל את איברי המין הנשיים. אז, ככה שכדאי אולי שנסיים כאן את כל הדיון המיותר הזה ואני אפנה לשאר הכנות החג שמחכים לי. חג שמח לך אסתי. אבל... לפני שאנחנו נפרדים (מצידי לפחות) תבדקי בבקשה, ולו רק בשביל הספורט, אם יש איזשהו רב פוסק הלכה אחד (מספיק לי אחד) שהורה או התיר או ציווה על הרוצח הנאלח יגאל עמיר לבצע את זממו. כשתמצאי אחד כזה, שחי ויוכל להעיד כאן או בכל מקום אחר, או שהואשם בכך על ידי תחנות הצדק הישראליות - יהיה לנו על מה לדבר באמת. כי ככה להתפרפר עם סטריאוטיפים הכי קל, אבל לא נאה אלא נבזי מצידך להאשים את כל הדתיים בהלך המחשבה של מעשיו של חובש כיפה אחד, שבכלל למד בפקולטה למשפטים ולא בישיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנת מה החשש שהולך ומתאשש בלבי. ולכן אפרט: החשש הוא, שאתה זורק שמות של אנשי רוח ופילוסופים, קירקגור במקרה זה, ומעמיד פנים שאתה מכיר אותם טוב, כשאתה לא. וממתי להגיד שמישהו הוא מחזיר בתשובה, זו עלילת דם? עד כדי כך רעים הם בעיניך? וחג שמח גם לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשך: טוב, שטפתי פנים, התעוררתי, וקראתי שוב את חילופי הדברים בינינו. ואני מתחילה להבין שאיתך, כדאי לדבר בצורה הכי ברורה ובלי אירוניות או דו-משמעויות, או כל דבר מלבד דיבור פשוט לגמרי. אחרת נוצרות פה אי הבנות. אז הנה שוב, נסיון אחרון: אני לא טוענת שאתה תומך ברצח רבין. אני לא טוענת שום דבר אחר על עמדותיך הפוליטיות או המוסריות. אני רק מנסה לקחת את מה שאמרת (שאתה מעריך את קירקגור, בגלל דבריו על העקידה) וליישם את זה הלאה. הבאתי את רבין בתור דוגמה מהירה, כי הוא כבר הופיע פה, בתחילת הדיון. אבל שכח את רבין, ובחר לך דוגמה אחרת מהחיים, שהיא הדרך שבה אתה מבין את הצורך להעדיף את הצו האלוהי על פני הצו האתי האנושי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אכן נחתנו בחזרה על פלנטת השפיות, הרי לך הצהרותיי תחילה: לא כל מי שהוא (או היא) מציג/ה את משנתו האמונית - מחזב"ת, בדיוק מאותה סיבה שלא כל מי שהוא (או היא) מציג/ה את משנתו החילונית - מחזב"ש (מחזיר בשאלה). הפלורליזם מאפשר לכולנו להתבטא כהוות נפשנו, כל עוד אין הדברים פוגעים בזולת. הפלורליזם הליברלי מעניק לכולנו זכות ביטוי עצמית ואת חופש המחשבה, את רוצה - תקבלי או תשכנעי אחרת. בתקווה שאלה מוכרים לך ומקובלים גם עליך, אשיב על שאלתך השפויה והלגיטימית. מסקנתך הנמהרת, על-פיה מעשה העקידה מוכיח שאדם מאמין, בהכרח, אינו אדם מוסרי, ושהדת היהודית אינה יכולה להתיישב עם המוסר האנושי - הינה מוטעית, ואינה יורדת לעומקם של דברים. די לעיין עיון קל בסוגיית העקידה, על מנת להיווכח כי כמספר ימיו של מעשה זה, כן מספר ימיה של ההתלבטות המוסרית שאת מעלה לפנינו. וכך גם מספר התשובות המתמודדות עם קושי זה, ומוכיחות בעליל כי לא רק שהדת והמוסר אינן סותרות זה את זו, אלא דווקא הדת היא זו המנחילה לעולם עקרונות מוסריים, נעלים ובלתי-משתנים עם הזמן.1 בניגוד לדת היהודית, המוסר האנושי ועקרונות האתיקה הבסיסיים הם דבר החולף עם הרוח, ומשתנה מדור לדור וממקום למקום.2 בעוד שבתקופות מסוימות, הביאו עקרונות המוסר האנושיים לצדק ואמת בקרב החברה שדגלה בהם, בתקופות אחרות, לא רחוקות, היו עקרונות מוסר אנושיים צידוק למעשי זוועה חייתיים שדעת אנוש לא תוכל לסבול. מעשים איומים אלו נעשו בשם המוסר האנושי שבו דגלו עושיהם. הזהו המוסר הנעלה אליו את מכוונת? -------------- 1 תשובה מתמודדת אחת, מאת הפרופ' נחמה ליבוביץ' (אחותו של ישעיהו), כבר הבאתי לפני ימים אחדים כאן: תגובה 210297. 2 כפי שכבר תיארתי בתגובה 210137. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את תגובתך הארוכה על לינקיה, ולא מצאתי בה תשובה לשאלתי. אז אולי בכל זאת תענה לי בצורה פשוטה: מה, להבנתך, היא הדרך ליישם את העיקרון שממנו אתה כ"כ מתפעל בפרשת העקידה, כלומר "הצו האלוהי- מעל לכל". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיימות מספר תשובות לתגובה שלך (לא בהכרח לשאלה הספציפית, ואסביר מדוע טרם לא): 1. מאחר ואני לא מחזב"ת, ואני גם לא טוען שאת מחזב"שית - אינני יודע לענות על שאלתך. כלומר, אני בהחלט יודע, רק שאם אומר את עמדתי בנידון את תצאי כנגדי במקלות ובאבנים ותזעקי חמס הנה עוד מחזב"ת. שהרי לשיטתך, אין לאדם המאמין כל זכות ביטוי עצמית לאמונתו בפרהסיה - מיד הוא חשוד כמחזב"ת. במילים אחרות, ותקני אותי כבר אם אני טועה, את רק חיה תחת דגלי פלורליזם וליברליזם, אבל מצפצפת עליהם ובגדול כאשר מדובר באדם שהשקפת עולמו שונה מהשקפת עולמך ב-180 מעלות צלזיוס. 2. חוששני שגם אם אנסה להסביר לך על הצו הא-לוהי כערך מוסרי עליון - ספק אם תשכילי להבין שלא לומר להסכים עם עמדתי הדתית, אז למה לי בכלל לטרוח ולהטריח. 3. טרם היתה בינינו הסכמה הדדית על עיקרון דמוקרטי בסיסי, "חופש הביטוי", כדי שאענה על כפיית שאלתך עלי הר כגיגית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הבהרה: חשבתי שאתה מחזיר בתשובה בגלל הסגנון שלך. יש באייל עוד כמה דתיים, שלא אזכיר בשמם, אשר אותם אני מעריכה מאוד. כמו כן, אני לא חיה תחת שום דגל, חוץ מדגל ה"חשוב בכוחות עצמך, ודבר בשם עצמך". שזה החוט המנחה את כל שאלותיי אליך עד עתה. תקרא מהתחלה, ותראה. 2. להסכים עם עמדתך הדתית אני בוודאי לא אסכים. להבין- זה עניין אחר. קדימה, נסה. 3. אנו מכריזים בזאת על חופש ביטוי מלא. קדימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק בקשה אחת לי אליך: בלי ציטוטים, אוקיי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, אין לשלול את מוסריותו של האדם המאמין בשל כפיפותו לצו הא-ל בהוויתו (ללא קשר לשאלת מוסריותו של צו זה או לכל שאלה אחרת הקשורה לתוכנו, מלבד העובדה היבשה ש"זהו צו הא-ל"). בפרשת העקידה אני רואה את הביטוי הטהור לתפיסה זו של קיום מצווה דתית, אך ורק מעצם היותה צו הא-ל. אין הדבר מעיד על היות צו זה אינו מוסרי כשלעצמו. כי זה שנשללת מוסריותו של היהודי המאמין, משום שהוא מקבל עליו עול-מלכות-שמים ולא עול-מלכות-מוסר-אנושי - עדיין אין בכך כדי להכריז עליו כבלתי-מוסרי. כעת אפנה את תשומת ליבך להיבט שונה מעט ואוכיח כי גם בפרשת העקידה היה ציווי הא-ל מוסרי, שכן הוא נועד לתכלית מסוימת. הסבר זה שומט לחלוטין את יסוד הטענה כי הא-ל אינו מוסרי ולפיכך אדם המאמין בא-ל זה אינו יכול להיות אדם מוסרי. הנחת היסוד שאני יוצא ממנה היא, שהא-ל, שבחר להיטיב עם אברהם, ויחד עם זאת לנסותו, אינו מתעתד להתעמר בו, אלא לנסותו. לניסיון זה של אברהם, המוגדר בפי חז"ל כניסיון הקשה ביותר בעשרת הניסיונות בהם נתנסה, יש על כן גם את התכלית הגבוהה ביותר והמשמעות הנעלה ביותר לבניו ולדורות העתידים לצאת ממנו. על כן, צו הא-ל אינו צו שרירותי, שמטרתו לגרום לאב המאמין לרצוח את בנו ממנו יקרא לו זרע. לצו זה יש מטרה ערכית נעלה. גם הרמב"ם שחי לפני 850 שנה, בחיבורו המונומנטלי "מורה נבוכים" (חלק שלישי, פרק כ"ד), חש בקושי המוסרי שמעלה פרשת עקידת יצחק. לאחר שמתאר הרמב"ם באריכות את גודל הניסיון עבור אברהם, ודרך זאת גם את גודל הקושי העולה בלב הקורא את הפסוקים, הוא מסביר את ציוויו של הא-ל, שבינו ובין אי-מוסריותו אין דבר. הצידוק העיקרי שמביא הרמב"ם לצו העקידה, הוא רצונו של הקדוש-ברוך-הוא להראות למאמיניו את גבולות האמונה והיראה מפני הא-ל. ציוויו של הא-ל לאברהם, אם כן, אינו להרוג את בנו יחידו. הוא עוצרו מלעשות כן. הציווי הוא לעבור את התהליך, על מנת שיוכל להראות לבניו את הדרך, ולהוכיח להם מה גודל ומה כוח יש לה לאמונה בבורא שמים וארץ. במילים אחרות, העיקרון שלא מעלים לקורבן ילד היה ברור לחלוטין לקב"ה, ולכן מבחינה מהותית הא-ל הוא מוסרי, מה שהיה כאן, הוא הניסיון. ולא רק שמעשה העקידה הינו מוסרי, אלא שהוא מכתיב נורמה מוסרית לעולם. לא נורמה של מוסר אנושי יחסי (רלטיביסטי, כמפורט בתגובה 210137 ובתגובה 210651) אשר למחר מי יערבנו שלא תביא למעשי זוועה נוספים, אלא אמונה בא-לוהים, שממנה נובעות נורמות מוסריות קבועות, לא מתחלפות, הטהורות מכל עיוות אנושי מסוכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היו מובטחות ליצחק שבעים ושתיים בתולות, כל העסק היה עוד יותר מוסרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה הישנה ביותר בספר, אבל אני אשאל אותה בכל זאת: מנין לנו שהאל קיים והציווי אכן נמסר מפיו? הרי המחבל המתאבד שמתפוצץ בינינו מאמין בדיוק באותו עיקרון של צו מוסרי עליון וקבוע מאת האל, אלא שהוא מאמין באל קצת שונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה שתקבל, סביר להניח, היא "שרשרת (או שלשלת) המסירה" מאז מעמד הר סיני ועד היום, והאמירה שעל 600,000 איש (לא כולל ערב רב) אי אפשר לעבוד, כמו גם להמציא דבר כזה. וששקר גדול כזה לא יכול לשרוד. לפי השיטה היהודית למחבל המתאבד אין שרשרת כזו והמקורות היהודים אומרים שמוחמד פשוט "שמע קולות". כמובן שהמוסלמים, מצידם, טוענים שהתנ"ך זוייף. אכן בעייה. <דמיין קישור לאחד הפתילים שדנו בנושא מעמד הר סיני ושרשרת המסירה באייל> |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, איך נמסרה המסירה? באמצעות סיפור מילולי מאב לבן, או באמצעות סיפור כתוב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, מי שאינו מאמין בקיומו של הא-ל, השאלה על ציוויו של הא-ל כצו מוסרי עליון או לא, כלל לא עולה מבחינתו על שולחן הדיונים. שכן אינו מאמין בקיומו, ואם חלילה אינו קיים, הוא בבחינת *אין* ועל פי ההיגיון *אין* לא יכול להיות בבחינת *יש* מצווה. כל השאלה נשאלת ברגע שנצא מנקודת הנחה שהא-ל חי וקיים.1 וגם אז, מי אמר שהוא מתגלה לבריותיו אשר ברא? כאן נשאל את שאלתך: מנין שהציווי נמסר מפיו? אולי אברהם חזה חלומות באספמיה? כל הדתות בעולם מתחילות מיחיד שבא וסיפר כי קיבל מסר אלוקי, בהיותו תחת השראה נבואית. איש לא ראהו בכך, ואיש אינו מנסה לטעון כי מישהו היה עד לכך. לעומת זאת, תורת ישראל מתחילה מהתגלות המונית של מאות אלפים רבים מאד שסיפרו כי ראו אלוקים. לכשיוכח כי אירוע זה הועבר בצורה מדויקת במהלך ההיסטוריה, הרי לא נוכל להעלות טיעון שמא המציאו את הסיפור, שהרי קהל המונים כזה לא יכול להמציא סיפור כה מפורט בלא שתמצאנה סתירות בעדויותיהם, בעוד שסיפור אודות אדם אחד, שכביכול ראה, שמע וקיבל שליחות, קל מאוד להמציא, גם אם במציאות לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. מכאן ולמחבל הפלשתינאי המאבד עצמו לדעת בתוך המוני ישראלים (או "ערלים" בעיראק או בעצם איפה לא?) הדרך ארוכה. (מאמיני האיסלאם יטענו בפניך בלהט דתי שאסור על פי אמונתם להתאבד, פרט לג'יהאד, למסירת הנפש על צביון דתם.) העניין הוא שגם הנצרות וגם האיסלאם מודות כי תורת ישראל היא דברו היסודי של האלוקים, כמתואר בתורה עצמה, אלא שלטענת כל אחת מהן במשך הזמן הגיעו כביכול עדכונים. ואולם, על אותם "עדכונים" נטושה מחלוקת בין כולם לכולם ואילו על מקוריותה ואמיתותה של תורת ישראל יש הסכמה כללית! והרי אין אדם נאמן להעיד על דברים הקרובים לליבו. אם כן, אין אנו יכולים להסתמך על כך שהמאמינים טוענים כי דתם היא הטובה והנכונה ביותר, אבל מאחר וכולם מודים ומעידים כי היהדות היא המקורית, והיא הבסיס לכל שאר הדתות, הרי יש להניח שהיא הנכונה.2 במה בדיוק באה לידי ביטוי נכונותה/אמיתותה? היהדות היא הדת היחידה הטוענת כי ניתן *לדעת* כי עקרונותיה אמת. שאר הדתות בנויות על אמונה, ועל אמונה בלבד. אף לא אחת מהן טוענת שיש דרך כל שהיא להוכיח את אמיתותה. אשר על כן, היהדות מציעה גם הוכחה שכלית וגם רגשי אמונה, ואילו שאר הדתות מציעות רגשי אמונה בלבד. רק שכל וידיעה הינם מושגים אובייקטיביים; עובדה היא, כי הוכחה שכלית הגיונית ואובייקטיבית רק היהדות יכולה לספק, (בצד מטעני הרגש והאמונה, הלב והתחושה, הממלאים את כל היכליה). הדתות האחרות סולדות מעצם הרעיון וטוענות כי רק רגשי אמונה מותרים ולגיטימיים כשעוסקים בענייני הדת שלהן. ---------- 1 הנחת יסוד זאת היא אמנם דתית ביסודה, אבל היא גם פילוסופית. למשל, דקרט דיבר עליה בהרחבה ב"הגיונות" והוגים אחרים; ד"ר יובל שטייניץ מאוני' חיפה הרחיב על ההוכחה הפילוסופית בספרו "טיל לוגי לא-לוהים ובחזרה", הוצ' זמורה ביתן, 1998. 2 "לטוב ולרע, רומא ומֶכּה הן בנותיה (בנות קוטלות אִמן?) של ירושלים" – ג'ורג' שטיינר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי על איזו הוכחה שכלית אתה מדבר. על קיום מעמד הר סיני? תקן אותי אם אני טועה, אך יש היסטוריונים שסבורים שאפילו יציאה ממצרים לא הייתה, על אחת כמה וכמה מעמד הר סיני. זה אינו כה ברור כפי שאתה מציג את זה כאן. ממה שהבנתי מדבריך, השוני היחיד בין היהדות לשאר הדתות הוא שבשאר הדתות קיים סיפור על אדם שאלוהים נגלה אליו, ואילו ביהדות קיים סיפור על כך שאלוהים נגלה להרבה אנשים. המממ. אגב, מאחר שאני בור ועם הארץ מוחלט - איך בדיוק התגלה אלוהים בפני כל בני ישראל? באיזו צורה? מה הן העדויות שהשתמרו, כך שניתן להשוות אותן מבלי שימצאו סתירות? מה ההוכחות לאותנטיות של אותן ראיות? האם לא ייתכן שבמקום שיהיה זה אלוהים, יהיה זה מופע אור קולי של חייזרים? הרי תסכים איתי שאם יימצא עכשיו שבט פרימיטיבי אי שם, ניתן יהיה בכמה אמצעים טכנולוגיים לא מתקדמים יתר על המידה לשכנע אותו בהתגלות אלוהית. (סליחה על כך שאני ודאי חוזר על שורה ארוכה של טיעונים שחוקים ועתיקים. מישהו יכול להפנות אותי לדיון מסוג זה שכבר התנהל, קרוב לוודאי, באייל?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההיסטוריונים שאתה מדבר עליהם, הם במקרה הטוב מספר ארכיאולוגים פוסט-ציוניים. כפי שכבר כתבתי על דפי "הארץ": (ראה קטע רביעי) בנוגע לרשימת שאלותך, הרשה לי לשאול אותך קודם האם שיחקת פעם "טלפון שבור"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, "אינציקלופדיה" הפך ל"מיאו מיאו". (אני לא צוחק). אגב, פרט להיסטוריונים שאני מדבר עליהם, כל שאר ההיסטוריונים מסכימים לכל הפרטים בדיוק כפי שהם כתובים בתנ"ך, או שיש להם הסתייגויות? מהן? הציטוט העיקרי שלך מהכתבה הוא "חוקרים רבים קובעים כי יש ``גרעיני`` אמת היסטורית בספרות המקראית." הדרך מ"גרעין" ועד להוכחת קיום האל באמצעים היסטוריים היא ארוכה למדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, על שאלת "האמת ההיסטורית במקרא?", כבר הבטחתי משהו בתגובה 180962 שטרם עלה בידי, כך שחזון למועד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינתיים, הייתי ממליץ לקרוא את הרשימה מאירת העיניים הבאה על הנושא: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא ננסה שוב: אתה יכול להביא לי רשימה של כל המקורות שמדברים *ישירות* על קיום מעמד הר סיני, וכוללים את עדויות האנשים שהיו שם, ורצוי גם את תיאוריהם את המעמד. קצת מידע אישי על אותם אנשים גם כן יהיה טוב. אני רוצה גם אנשים שיעידו על חטא העגל ועל שבירת לוחות הברית, וגם יהיה נחמד לקרוא איך משה הוציא מים מסלע, ואיך נחצה ים סוף. אני אעזור לך ואתחיל את הרשימה: 1. התנ"ך. מה עוד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב ת'רשימה בצד, תתמקד בעובדות היסטוריות אליהן כבר מישהו הפנה אותך בתגובה 211309. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא יודע להבדיל בין טקסט שמציג עובדות לבין טקסט שהסופיזם שבו צועק מכל שורה שניה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשמע, אני מכיר לא מעט היסטוריונים וארכיאולוגים החוטאים בסופיזם. אז מה? נסלק אותם מהפקולטות ונפסיק לממן את מחקריהם על חשבון החברה? הלוואי. ולגופו של עניין, הראה נא לי לפחות כלל סופיסטי "צועק" אחד ברשימה המציגה עובדות היסטוריות, ונמשיך הדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות המשפט "...ונפסיק לממן את מחקריהם על חשבון החברה? הלוואי", עלה בי חשד שאורי פז ויעקב הם אותו אדם. מישהו יודע אם זה נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש. יעקב מציג עמדות הרבה יותר פשרניות בכל הנוגע ליחסי דת מדינה, ומעדיף הפרדה מוחלטת של המדינה מהאזרחים מאשר כפייה טוטאלית של הדת עליהם, כפי שמציע אורי. לי נראה שיעקב לא אוהב את הלומדים בסבסוד ''על חשבון החברה'' ואילו אורי לא אוהב את אנשי האקדמיה שאומרים דברים שמנוגדים לאידאולוגיה שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ולא. למשל, בשאלת מימון תלמידי הישיבות הם חלוקים (האחד מתייחס לדברי הרמב''ם כפשוטם ומתנגד למימון, והשני מסביר למה אנחנו לא מבינים נכון למה הרמב''ם התכוון). חוץ מזה, עם אחד מהם אפשר לדבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו הפנה אותי למאמר דמגוגי של מחזירים בתשובה. אני רוצה *ממך* רשימה. לא הפניה לאתרים, אלא ש*אתה*, דהיינו מישהו שאני יכול *להגיב* לו ולנהל איתו *דו שיח* ולא צריך לבלוע את כל מה שהוא כותב מבלי להיות מסוגל להעביר על זה ביקורת, יתן לי את ה"עובדות". שוב, הרשימה שלי מטרתה בדיוק להיות רשימת כל התיעודים ההיסטוריים של מעמד הר סיני, כפי שבא לידי ביטוי בתנ"ך. אם תביא לי תיעודים היסטוריים נוספים שמתארים את מעמד הר סיני כפי שבא לידי ביטוי בתנ"ך, קרוב לודאי שאני אקרא אותם. יש לך כאלו להביא לי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראשון בודה סיפור ומעבירו לשני. השני משנה קצת ומעבירו לשלישי (בינתיים הראשון הספיק לבעוט בדלי, אז אי אפשר לחזור לברר איתו מה היה המסר המקורי, בניגוד גמור למשחק הקלאסי המשעשע רבים מאיתנו במסיבות ואירועים מיוחדים). השלישי מעבירו לרביעי והרביעי לחמישי. החמישי אומר "יוריקה!" ומחליט לכתוב את הסיפור ומעבירו לשישי. השישי משנה קצת, יוצר עותק חדש ומעבירו לשביעי. לשביעי יש כח פוליטי לא מועט. ה"עם" העניק לו סמכות דתית ואף יותר מכך. מסתובבים שם בחוץ המון מוטציות של סיפורים שונים ומשונים אבל הוא מחליט ש-"enough is enough" ומקדש אוסף מסוים של מסרים וסיפורים, עפ"י אמונתו ורצונו. הוא מכריז על קנוניזציה ואוסר לשנות את המסר. עד שהמסר מגיע לתשיעי השינויים מאז זמנו של השביעי הם מבוטלים עד בלתי מורגשים (אם כי יש שם החלפת אות או שתיים - מוטציות קטנות ובלתי נמנעות, אפשר לתרץ אותן אחר כך ע"י פילפולים, לא נורא). התשיעי גם אומר "יוריקה!", מתחיל להשתמש בדפוס ומצמצם את השפעות הטלפון השבור אף יותר (אולי לחלוטין). העשירי קורא ואומר - "זו האמת, זה בדיוק המסר והעדות המדויקת של ההוא הראשון. לא מאמין? שיחקת פעם טלפון שבור?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 נדמה לי שכאן אתה דווקא יורה לעצמך ברגל. "אלוהי הפילוסופים" של דקארט או שטייניץ, נחשב, ביהדות עד כמה שאני יודע, ל"עוד אליל". ראה: תגובה 1850 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם אני לא לגמרי בטוח. ירדן עושה שם סדר אח"כ: תגובה 1876 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניות דעתי, תהיה בטוח ש*הצנחן* יודע מה שהוא מדבר שם. למרות אלמוניותו, אני מכיר בערכם של דבריו כפי שאלה כבר באו לידי הבהרה בספרו הפילוסופי של רבי חיים מוואלוז'ין: "נפש החיים". אכן, יש צדק גדול בדבריו בתגובה 1884, ותודה רבה לך שעוררתה את תשומת ליבי לפתיל המעניין. כעת אדע לקחת בעירבון מוגבל את הפילוסופיה של שטייניץ, שאגב גם טוען, שאלוהי הפילוסופיה "ממשיך לברוא את העולם כל הזמן, כולל שבתות וחגים"... לא, אין אלה א-לוהיך ישראל; אלה הם אלוהים אחרים, אותם לא תעבודו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצנחן, אגב, יצא מאז מאלמוניותו ואפילו כתב מאמר אחד לאייל: דיון 141 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיקרון- מה שגדי א' שאל. עם הרחבה קלה: נניח שאדם חושב ששמע את קריאת האל לעשות משהו. אז מה?! אם צו האל הזה היה קשור רק לעצמו- ניחא. אבל בפרשת העקידה מדובר על אדם נוסף, אדם נפרד- יצחק. איזו זכות יש לאברהם להקריב מישהו אחר? וממש לא משנה לי שזה גם קורבן לאברהם עצמו. הוא רוצה להוכיח את אמונתו באל- שימצא דרך אחרת. באיזו זכות הוא מקריב, או עומד להקריב, מישהו אחר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שעניתי על שאלתך הקודמת, כעת את שואלת: "איזו זכות יש לאברהם להקריב מישהו אחר?", הגם שהמישהו הזה הוא בנו יחידו, אהובו, בשר מעצם בשרו? "...מה זכותו שלו [של אברהם] על יצחק. שיעקוד את עצמו", טוען ס. יזהר ב"ימי צקלג". לעומת זאת, תחושה של קבלת הדין נעשית אצל חיים גורי בשירו "ירושה" לצו של המורשת ההיסטורית היהודית. העקדה היא הירושה שאב מוריש לבנו: "יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן. / הוא חי ימים רבים, / ראה בטוב, עד אור עיניו כהה. / אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו, / הם נולדים / ומאכלת בלבם." אני חושב שהתרבות המודרנית החילונית, ובכלל זה בישראל, לא יכלה להישאר אדישה לדילמה הזאת. היא אמנם התעלמה ממקור הסמכות הא-לוהי המופיע בסיפור ותירגמה את הדילמה תרגום חילוני, אך גם ה"תרגום" הזה איננו מפחית מעוצמתה: האם יש הצדקה לאב לשלוח את בנו למות בשם האידיאלים שהאב מאמין בהם? שימו לב שאותו אברהם, שמציית בקפדנות לצו הא-לוהי לעקוד את בנו, הוא אברהם שמתעמת רק כמה פרקים קודם עם הא-לוהים, בניסיון לגונן על אנשי סדום מהשמדה. באותו עימות הוא מטיח בא-לוהים את המשפט הבלתי-נשכח: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", ובמילים פשוטות: מי שתובע מהאנושות לעמוד בקריטריונים מוסריים, מחויב גם הוא לקריטריונים כאלה, ואינו יכול לחרוג מהם בשם "א-לוהיותו"! כיצד ניתן ליישב את יחסו של אברהם לא-ל בפרשת סדום עם התנהגותו בעקדה? ההסבר הפשוט ביותר יאמר שאברהם מחמיר עם עצמו לעומת יחסו לאחרים. כשמדובר באחרים, אפילו זרים גמורים, הוא תובע את זכותם לחיים, אבל כשמדובר בבנו, הוא איננו מאפשר לשיקול "הסובייקטיבי" הזה להפריע לו לציית לצו הא-לוהי. אם יש כאן מודל, הרי הוא אומר כי ציות כזה, לצו שהוא בלתי מוסרי בעליל (רצח בנו), מוצדק רק כאשר הוא מתייחס לאדם עצמו (בנו של אדם נתפס בהקשר זה, בוודאי כשהוא קטין, כחלק ישיר ממנו), אך לא כאשר הוא נוגע לפגיעה בלתי מוסרית באחרים. אבל לך "ממש לא משנה שזה גם קורבן לאברהם עצמו". אלא שבעיני - בניגוד לגרועים שבפונדמנטליסטים של ההיסטוריה האנושית המעניקים לגיטימציה מובהקת ביותר לכל מעשה עוול ופשע ובלבד שייעשה "בשם אלוהים" - חשיבותו של הסיפור איננה בתחילתו אלא בסופו. ערכו של הסיפור הוא לא רק בהיענותו של אברהם לצו הא-לוהי, אלא בעיקר בסיומו, כאשר מתברר שהא-לוהים עצמו אינו רוצה בקורבן האדם שאברהם היה מוכן להעניק לו. באופן רחב יותר ניתן ללמוד מן הסיום הזה כי *א-לוהים אינו רוצה שנעשה "למענו" מה שהוא בגדר בלתי נסבל מבחינה מוסרית*. ואם זה הלקח, הרי בדיעבד יש אמנם חשיבות שהלקח יושמע לא מפי האדם המסרב לצו הא-לוהים, אלא דווקא מן הא-לוהים עצמו - לאחר שהאדם קיבל את מרותו. כי אילו היה אברהם מסרב - כפי שאמנם היה ראוי לעשות מבחינה מוסרית - היו קנאי כל הדורות מגנים את "חולשתו האנושית". העובדה שא-לוהים בעצמו מעמיד אותנו על כך שהמוסר הטבעי "מנחה" גם אותו, היא שמאפשרת גם למי שמחויבותם הדתית עלולה להעביר אותם על דעתם לקבל זאת. העובדה שקורבנו של אברהם איננו מתקבל, בסופו של דבר, על ידי הא-לוהים, מאפשרת בדיעבד לראות בו ערך נוסף, דיאלקטי: אמנם הקרבת הבן, אילו נעשתה, היתה מעשה פסול בתכלית, אבל הנכונות להקריבו היא דבר שאמנם ראוי להעלותו על נס, כפי שמציין מלאך ה' בדבריו: "עתה ידעתי כי ירא א-לוהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית כב, יב). כשברצונך לחנך לערך מסוים, המודל הדרמטי ביותר הוא של מי שהקריבו הכול למען אותו ערך. אבל אין לטעות: *מעשה ההקרבה עצמו אינו היעד*, ובמקרים קיצוניים הוא אף פסול כשלעצמו (כמו ההתאבדות במצדה או הקרבת הבן בעקדה). מה שניתן ללמוד מאותם מקרים - בדיעבד, אך ורק בדיעבד - הוא את חשיבותו של הערך שהביא לאותה הקרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי האישית, דווקא הדוגמאות של מי שהקריבו את הכל למען ערך מסויים הן הדוגמאות הטובות ביותר עד כמה צריך להיזהר עם אותו הערך ולא לקחת אותו לקיצוניות מוחלטת. (וראוי להבדיל זאת ממי שסיכנו את חייהם, ולעתים גם איבדו אותם, בשם אותו הערך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא אשר אמרתי. למשל הזכרתי את קנאי מצדה. התאבדותם ההמונית של אנשי מצדה בוודאי אינה צריכה להיות מודל לחיקוי, אבל מי שמגנה כיום את אנשי תנועת העבודה (דווקא הם, ולא הרוויזיוניסטים) שטיפחו את העלייה למצדה ואת סיפורה כמופת חינוכי, מחמיץ את העיקר. מחנכי תנועת העבודה לא ביקשו להזדהות עם מעשה ההתאבדות, אלא עם המניע הערכי שהניע אותו: התחושה שחיים ללא עצמאות, חיי עבד מושפל ברומא, הם חיים בזויים. המחנכים שהובילו את תלמידיהם למצדה לא ביקשו שהללו יתאבדו אחר כך, אלא שייאבקו בכל כוחם - עד מוות, אם צריך, אבל לא חלילה כיעד - למען העצמאות היהודית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילו מורדי מצדה היו נכנעים רובם אם לא כולם היו נצלבים ובניהם ובנותיהם ונשותיהם היו נמכרים לבתי הזונות במרחבי האימפריה הרומית לכל חייהם. טוב ,לעסוק היום בזנות כל החיים יש הר5בה שאינם מוצאים בזה כל פסול |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ענית על שאלתי: אתה מודד את העולם במחוגה יהודית. קירקגור הוא דוגמה טובה למה שציינתי בתגובה 190641: הוגה דעות שממש לא התעניין במיוחד בחשיבותו המרשימה של העם היהודי, אך אתה שם אותו באמתחתך בתרועת ניצחון יחד עם מרק טוויין, אהרון מגד, היטלר ואחרים אצלם אתה מוצא תימוכין לדעתך לפיה ליהודים יש "ניצוץ" אלוהי מיוחד בעטיו הם נורא גאונים בממוצע ומופקדים על המוסר בעולם. לגבי הפסקה השנייה בתגובתך, שוב בלבלת אותי, שכן כבר שתקת כהודאה בתגובה 190660 וחשבתי שגמרנו עם זה. אתה עוד פעם עושה סלט: יש אבחנה אמפירית שיהודים רבים השיגו הישגים אינטלקטואליים מרשימים, ויש שלל פרשנויות אפשריות לאבחנה זו. אתה מצטט ושב ומצטט ושוב שב ומצטט יהודים וגויים שהתייחסו לעניין זה - *אבל*: על העניין התצפיתי אין ויכוח, וזה כל מה שיוסטינוב ציין (בבדיחות), וקירקגור אפילו על זה לא דיבר. אז מה הם קשורים? ולעניין הפרשני, אני שוב שואל אותך: אתה באמת חושב שיש תמימות דעים בקרב פילוסופים שיש כאן ניצוץ מיוחד? ושכל מי שנתן דעתו לשאלה (הירודה) הזו הסיק מסקנות נכונות וראויות לאימוץ? ומדוע שהוד חכמתו מרק טויין יבין משהו בעניין הזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צופה ציון שלילי בהבנת הנקרא שיוענק לך ע"י המורה והמחנך היהודי המפורסם ממוצא רוסי שעלה לארץ בגיל 12. ההודאה שם מיוחסת *לך*, לא לתלמיד החכם מישיבת "עטרת ישראל", שכן לדעתו אתה הוא זה שלא השבת לו לעניין (במלים אחרות: לא אמרת שהוא צודק). תמים שכמותך, אתה חשבת לרגע שנאלמו מילותיו ושהוא קיבל משהו ממה שאמרת? חה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממממ... נראה לך סימן שאלה סימן שאלה? אני מקווה מאוד שאתה טועה. בכל אופן זה לא משנה: גם אם הודה אז, נראה שחזר בו. רק לא ברור איך ולמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "שאלה ירודה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידעתי, ידעתי, ידעתי שירדו עלי על הירודה הזו. ניסוח מקוצר מדי שלי: כיוונתי לומר שאילו שאלו לקירקגור במה הוא מעדיף להשקיע את מאמצי מוחו בשנה הקרובה, בביקורת על הגל או בדיון על "הגניוס היהודי: מציאות או דמיון?", אני מנחש (ואני מודה: זה רק אני) שהיה בוחר בראשון. *אני*, בכל אופן, סבור שהתמקדותו של אורי בפן זה של יצירתם של שלל ההוגים אותם הזכיר בתגובותיו מקלפת מהם את כל התוכן המעניין ומשאירה פיסה מהקליפה המיותרת. ושוב: זו דעתי האישית, הפרטית, הלא מנומקת (עד כה), ואין קיום אוניברסלי או אחר ל"שאלות ירודות". סליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני? *שאני* ארד עליך? טיפוס ירוד שכמוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסקת ושמע: מותר לי למדוד את העולם במחוגה היהודית, ואתה הוא האדם האחרון עלי אדמות שיגיד לי לנהוג אחרת! סלח לי עמית, אבל אני ממש מתפלא על היושר האינטלקטואלי שלך. אתה יודע למה? כי את קירקגור הבאתי בתור ראיה להתייחסותו אל עקידת יצחק ולא כהתייחסותו אל העם היהודי. כשקירקגור מתייחס אל "העקידה" הוא מהלל את אברהם בדרכו שלו. והוא מתייחס אל העקידה מצד התייחסותו ל"כתבי הקודש" וכלל לא משום היותם יהודיים במקור. כך שכלל לא טענתי שקירקגור מהלל יהודים, הוא רק מהלל את אברהם אבי המאמינים. (כעת תועיל נא בטובך לחזור לתגובתי בה מוזכר שמו של קירקגור תגובה 209974 ותגיד אם משמע משם אחרת). וכעת תשאל: "אז למה בכלל הבאת את קירקגור לנושא הדיון? מה הוא קשור לכאן?". כל מה שהבאתי אותו היה בבחינת משל ליחסי אל ההוגה בעקבות השגותיו השכליות הראויות לשבח. או במילים אחרות, נניח שאתה מעריך את עמנואל קאנט בגלל תורת המוסר האוטונומי שלו. האם זוהי זכותך המלאה? בוודאי שכן. אז אני מעריך את קירקגור בשל עמדתו על עקידת יצחק, באותה מידה אעריך את יוסטינוב בשל עמדתו (בבדיחות, כמובן, וזהו היופי שבדבריו) או יחסו אל היהודים. את היחס הזה אגב, היטלתי בספק אחד גדול כאן: ואפרופו קאנט האגדי מבחינה מוסרית, אתה יודע למה אני לא מעריך בכלל את קאנט הגרמני? אבל בכלל לא? כי קאנט קרא להמית את היהדות בהמתת חסד, לימים באו הנאצים ועוזריהם וקיימו את ציוויו למהדרין מן המהדרין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אברהם אבי המאמינים''. צ''ל, אני מניחה, ''אברהם אבי המאמינים בקב''ה''. הרבה לפני אברהם אנשים האמינו. אבל באלוהים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אברהם אבינו, "אבי המאמינים", טבע את יסוד האמונה המוחלטת מאז ומעולם; זהו כתר דמותו משך כל הדורות, בתרבות המונותאיסטית, היהודית והכללית. הוא נקרא "אברהם העברי" - שכל העולם מן העבר האחד ואברהם מן העבר האחר של נהר הדעות האליליות השוטפות של תקופתו. זרעו של אברהם (היהודים מרבקה, והישמעאלים מהגר) ממשיכים את דרכו בדתות המונותאיסטיות מול אלילות הנצרות ושאר אלילי המאה שהמערב הפוסט-מודרני סוגד להן. איפה סוגד? בעיקר במזרח הרחוק, כי "במערב - אין כל חדש"... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא הגדר עבורי את המונח "אמונה מוחלטת" שבו אתה משתמש. מה ההבדל בין אמונה מוחלטת לבין אמונה בלתי מוחלטת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ומקודם הזדהיתי בתור "האייל האלמוני", בכוונה או שלא בכוונה תחילה, אענה לך כפי שאני מבין (ואני בהחלט לא מבין כזה גדול, כמו אלה שאוחזים מעצמם על לא עוול בכפם ב*אני* הגרוני של עצמם למעלה). אמונתו של אברהם היא אמונה מוחלטת בניגוד לאמונות הטפלות (לדעתו) של עובדי האלילים והפסלים למיניהם בתקופתו. את בוודאי שמעת את הסיפור על ניפוץ אלילי אביו תרח, בטוענה שאלה לא יכולים להגן על אי-ניפוצם קל וחומר שלא על המאמין ביכולתם להגן עליו או להושיעו מצרה צרורה. לדעתי, אמונה מוחלטת באה לידי ביטוי במוכנות להקרבה עצמית על ערכי האמונה. כך למשל, ההקרבה של היהודים לכל אורך ההיסטוריה על "קידוש השם", אשר מקורה באברהם אבינו שמסר את נפשו על אמונתו בבורא העולם בקפיצה אל תוך כבשן האש של נמרוד מלך אור כשדים. אל תשאלי אותי על המוסלמים של "אל-קאעידה" ושל הג'יהאד, כי כמו שכבר אמרתי, כולנו בנים של אותו אב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא יכול להשאיר אותנו עם ה"בכוונה או שלא בכוונה תחילה", שמא במקום לספר ביציאת מצריים בזמן הסדר נהגה בשאלה כבדת המשקל הזאת עד שיבואו תלמידינו. קדימה: בכוונה או שלא בכוונה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז בעצם האמונה שאתה מדבר עליה צריכה לעמוד במבחן חיצוני של מוות ועינויים כדי שהיא תיחשב לאבסולוטית? איך מודדים אמונה של מישהו שהתמזל מזלו ולא הצטרך למסור את חייו על קידוש אלוהיו או אמונותו? האם האמונה שלו אינה "אבסולוטית" לשיטתך? ומדוע לא למדוד אמונה על פי מאפייניה, על הרגשות שהיא משפיעה על האדם, וחשוב מכך - על פי הדרך שבה היא משליכה על התנהגותו? התרפים שאברהם ניפץ, אגב, הם פסלוני בית (אם אכן יש אמת בסיפור ההיסטורי על הניפוץ). הם לא היו אלים פר סה (כמו למשל מרודך, אנו, סין ושאר אלי בבל), אלא סמלים משפחתיים של חוסן בית האב, כבוד השבט ושלמות משק הבית. מעשה הניפוץ של אברהם הוא בעיניי יותר מרד באביו ונטישה של ערכי משפחתו הכשדית. בכל מקרה, אני נאלצת לחלוק עליך בעניין האמונה. אני חושבת שבכל דור ודור, וגם לפני אברהם, התקיימה ומתקיימת "אמונה אבסולוטית", ואני חושבת על המונח בצורה שונה ממך. בעיניי אמונה אמיתית היא כזאת שפקפוקים בנכונותה מובילים להתפתחות ולצמיחה, ולא לנטישת ערכים או לפריקת עול מוסרי. כל אדם דתי הרי חווה פקפוקים ברמה זו או אחרת. אני חושבת שמי שאמונתו אמיתית, ידע לבנות משהו חדש מן הלבטים והספקות, ומי שאמונתו רופפת - יאבד אותה. אני גם לא בטוחה שמבחן "קידוש השם" או מוות בשם הדת מדגים חוזק אמונתי. הוא מדגים פונדמטליזם, האויב מספר אחת של האמונה, לדעתי. זאת מפני שהאמונה צריכה מקום לגדול בלב האדם ולהכיל את השינויים והתמורות בסביבתו. התגובה הראשונית שלי לעניין היא, שאוי ואבוי לה לאמונה שמעדיפה את ההולכים אחריה מתים ולא חיים. חוץ מזה, שהמתים, נו, הם מתים. הם לא יכולים עוד לדבר בשבח האלוהות ולמען המוסר, לעשות מעשים טובים, וכולי. ואז נשאלת השאלה: אמונתו של מי גדולה יותר, של זה שקפץ לכבשן האש של נמרוד או של זה שהקריב את האגו הפרטי שלו, נשאר בחיים, והמשיך לפעול למען האמונה בדרכים קצת פחות מלחמתיות אבל יותר חכמות? (מה שנקרא, לשנות את המערכת מבפנים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי כמה ימים על תוכן התגובה המעניינת והמאתגרת שלך, ואני מציע מספר הבהרות עקרוניות לדיון: 1. הנכונות למות על קידוש השם אינה מנותקת מתפיסת עולמו ומדרך חייו של האדם עד לרגע קבלת ההכרעה הגורלית לקדש שם שמים. אדרבה, ניתן לראות בנכונות האדם להקרבת החיים על קידוש השם תוצאה של אורח חייו עוד טרם שנדרש להכריע הכרעה קשה זו. רעיון זה, המבקש לקשור בין שני השלבים האפשריים בחייו של מי שמבקש לקדש שם שמים, נתנסח בדור האחרון על ידי מי שעמדו בדיוק בחוליה מקשרת זו שבין קדושת החיים לקידוש השם, והדברים אף הגיעו לידינו בצורה מופלאה. עם פינוי ההריסות של גֵטו ורשה לאחר שואת יהודי אירופה, מצא אחד הפועלים באקראי כד ובתוכו כתב היד של דברי תורה שנשא אדמו"ר חסידי בפני שומעיו בגטו ורשה מדי שבת ומועד בשנים ת"ש-תש"ב. (הדפים נקברו באדמה כדי שהנאצים לא ישרפו אותם.) והנה בשבת פרשת עקב אנו מוצאים את הרבי קלונימוס שפירא מן העיר פִיַסֶצְנֶה יושב לפני שומעיו ומבקש להסביר להם את פשר הדו-שיח שבין רבי עקיבא לתלמידיו סמוך להוצאתו להורג, כפי שנמסר במסכת ברכות: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: 'רבינו, עד כאן?' אמר להם: 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה – 'ואהבת את השם אלוקיך ... ובכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו..."' (ברכות סא, ע"ב). ומסביר הרבי מפִיַסֶצְנֶה: "צריך להבין מה שאלו אותו תלמידיו 'רבינו עד כאן'? האם היה הדבר תלוי בו? ומה היה לו לעשות בשעה זו שלא יהרגוהו? כי אם בשביל מכירת יוסף נהרג [כפי שיש מבארים כי היה גלגולו של דבר], כל שכן שלא היה בידו מה לעשות, ואם בשביל שלמד תורה גם כן לא היה לו לעשות בשעה זו, כיוון שבשביל העבר הרגוהו, על שלימד בעבר עם תלמידיו? לכן צריך לומר שלא על ההריגה שאלוהו, רק על שקיבל עליו עול מלכות שמים והיה מאריך ב'אחד' כמו שכתוב בגמרא. ולא שהקשו לו, רק שאלה שאלוהו: איך אפשר לו לכוון דעתו בקריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים ולכוון ב'אחד' בצרות כאלה, שהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. והשיב להם: כל ימי הייתי מצטער וכו' אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנה, לא רצון לבד היה לי, רק גם הייתי מצטער, והרצון עם הצער פעלו שממרום ימשך עלי כל כך אור עד שגם בשעת הייסורים לא אתבלבל ואוכל לקבל עלי עול מלכות שמים ולכוון מה שצריכים לכוון".1 דומה שבתשובתו של הרבי מפִיַסֶצְנֶה היתה טמונה הרבה יותר מפרשנות גרידא לאפיזודה תלמודית; היתה זו הדרכה-הכשרה לְמה שעתיד להתרחש לאותם השומעים עצמם. שהרי הרבי מפִיַסֶצְנֶה אומר להם: הסוד בקידוש השם איננו במעשיו של האדם סמוך לשעת מותו בלבד, אלא בכל אורח חייו עד לאותו רגע, כדברי רבי עקיבא: אם הצליח לכוון ב'אחד' למרות הייסורים, הרי זה מכיוון שכל ימיו התכונן לאפשרות שיצטרך לעמוד בייסורים ולקדש את השם. גם זמננו למות על קידוש השם הולך וקרֵב, ואם בשעת האמת נרצה להכריע ולנהוג כפי שנדרש מאתנו, עלינו להתכונן לאפשרות זו כדי שנוכל לקדש שם שמים כראוי. רבי עקיבא הוצא להורג בהשמיעו מלים מן הספר שנאסר ללימוד על ידי הרומאים, ספר התורה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". משמעות רבה לעובדה כי מאז הריגתו של רבי עקיבא על קידוש השם נהרגו יהודים לאין ספור מיתות משונות ועל שפתותיהם אותן המלים. לאחר מרד גטו ורשה הועבר הרבי מפִיַסֶצְנֶה למחנה ריכוז בקרבת לובלין, והוצא להורג ביום ד' במרחשוון תש"ד. גם הרב אלחנן ואסרמן, מהדמויות הבולטות ביותר בעולם הישיבות שבמזרח אירופה, חי באמונתו ונהרג עליה. כשעצרוהו נאצים בגטו קובנה בשנת 1941, אמר לשניים-עשר תלמידי החכמים שנורו עִמו למוות: "כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופנו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר... עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שיבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי".2 יש מי שמקדש את השם באורח חייו ובהליכותיו עם הבריות, יש מי שעומד במשימה הנעלה בשעת מותו, ויש מעטים הזוכים לאותה השלמות של קידוש השם גם בחייהם וגם במותם. וראי עוד בנידון: תגובה 191060. 2. בשפה המדוברת משמש המושג 'אמונה' כהגדרה לאיזו הרגשת לב מסוימת. לאור זה ברור אפוא כי המושג 'ידיעה' מבטא ודאות גבוהה לאין שיעור יותר מהמושג של ה'אמונה'. עם זאת, ביהדות, בניגוד גמור לנצרות ואִסלאם, ישנו קשר של קיימא בין הרציונלי לבין האמוני. למעשה, 'האמונה היהודית' טומנת בחובה את שניהם. 'אמונה' משמעותה בהירות וודאות גבוהות לאין שיעור יותר ממה שניתן להשיג בכל דרך שהיא (כולל דרך הידיעה). אשר על כן, מקומה אחר 'הידיעה' ובעקבותיה. כמאמר הנביא ישעיהו (מג: י): "למען תדעו ותאמינו לי ותבינו...". לאמור, האמונה ביהדות באה בעקבות הידיעה ולא לפניה. אחר 'הידיעה' עוד יש מקום למה שמכונה 'אמונה'. למאמין ברורה האמת לאין שיעור יותר מאשר לזה שרק יודע, וטרם הגיע לאמונה הפנימית המוחלטת. ------------------ 1 הרבי קלונימוס שפירא מפִיַסֶצְנֶה, "אש קודש", ירושלים תש"ך, עמ' קי"א. 2 נמסר מפי הרב אפרים אושרי, מובא בתוך: "אני מאמין", ליקט: מרדכי אליאב, ירושלים תש"ן, עמ' 26-27. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהיה אברהם בן שלש שנים עמד וחשב בליבו: מי ברא שמים וארץ ואותי? התפלל על היום כולו לשמש. לערב שקע השמשוזרח הירח. כשראה את הירח, וכוכבים מסביב לירח אמר: זהו שברא השמים והארץ ואותי. עמד כל הלילה בתפילה לירח. לבוקר שקע הירח וזרח השמש. אמר אין ביד אלו כח. אדון יש עליהם, אליו אתפלל. צאי וראי: 1) באיזו תקופה נכתב הסיפור הזה? לא ב"תקופת אברהם" אלא בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בה הדוגמה הלכה והתהדקה והולבשו על דמויות בדיוניות (ברמה כזו או אחרת) כל מני סיפורי הגיוגרפים להאדיר את שמם. 2) הרבה אנשים אחרים רואים את הטבע מסביב אבל לא מגיעים למסקנה שה"יש" הזה גורר "צריך" להתפלל. אבל אף אחד לא מערר מדוע אברהם החזל"י בכלל חשב שצריך להתפלל. מה, הוא הרמב"ם שלפחות ניסה להעמיק בנושא באופן לוגי (עוד סתירה תאולוגית, אבל לומשנה)? 3) הסיפור הזה אולי מראה את השכלולו הפטישיסטי היהודי, שעובר כביכול מחפץ כזה לחפץ אחר בנשיון נואש למצוא מוקד יציב אליו אפשר להתפלל, עד אשר חיפצן את היאוש. חוסר היכולת למצוא אובייקט מוחשי ומוסכם, הביאה את אותו אברהם להניח שיש אובייקט אותו לא יוכל לראות אף פעם, וחוסר ידיעתו (של אברהם) מתחפצנת בידיעה מוחשת ביותר. לשיטתו, הרי הוא עובד האלילים המובהק ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש מתפלא כיצד מרשה לעצמו להתבטא חסידם הגדול באייל והשותה בצמא את דבריהם של הרמב"ם וליבוביץ'. שכן, שני ענקים אלה ראו באברהם דמות למופת והיללוהו באופן הבא, המפריך לחלוטין את העמדות הקונסרבטיביות של רון בן-יעקב. וכך כתב ישעיהו ליבוביץ' המנוח: "כל ההיסטוריה הגדולה מבריאת העולם עד רדת אבותינו למצרים, אינה אלא הרקע והמסגרת להצגת דמותו של אברהם-אבינו, שהוא האדם המאמין הראשון עליו מעידה התורה במפורש: 'והאמין בַּהשם' (טו, ו), ואשר ממנו מתחילה הכרת א-לוהים על ידי האדם. "דבר זה כבר הבחינו וחשו בו רבותינו בעלי המדרש, הלוקחים את הפסוק האמור על אדם-הראשון: 'ויברא א-לוהים את האדם' (א, כז) ודורשים עליו: 'בזכות אברהם שהוא האדם הגדול בענקים'. "כינוי זה 'האדם הגדול בענקים' (יהושע יד, טו), אמור במקרא על אבי משפחת הענקים שהיו ממייסדי חברון הקדמונים, ונקראו כך משום היותם רמי קומה ובעלי מידות גוף גדולות מן המקובל, והמדרש מיסב ביטוי זה על אברהם-אבינו משום מידות הרוח שלו, ומשום היותנו גם הוא מתושבי חברון הקדמונים... "...ולפי שאין עניינה של התורה אלא האמונה, כלומר הכרת האדם את מעמדו לפני ה'. במובן זה ניתן לומר על חומש 'בראשית' שהוא *ספר אברהם*. "עוד מעידה התורה על אברהם בחוזרו ממעשה העקידה, ובמפורש מפי הגבורה: 'כי עתה ידעתי כי-יְרֵא א-לוהים אתה' (כב, יב), וכאלף שנים מאוחר יותר מעיד עליו ישעיהו הנביא בשם-ה' - 'אברהם אוהבי' (מא, ח). "ראוי לציין כי תואר נכבד זה של *אוהב-ה'*, לא נאמר על שום אישיות אחרת במקרא".1 ועל התפילה כבר עניתי לך כאן: תגובה 209287 ומעולם לא קיבלתי הסתייגות רציונלית. ומאחר ואין לי כוח לצטט בשעת לילה מאוחרת מדברי הרמב"ם על אברהם אבינו, אבקש שתעיין בכתבים הבאים, שבוודאי נגישים למי שכתב באייל על תורתו של הרמב"ם: "מורה נבוכים", החלק השלישי, פרק כ"ט. "ספר המדע", הלכות עבודה זרה, פרק א'. מדרשי חז"ל: בראשית רבה, פרשיות ס"א: צ"ה, ל"ח, ל"ט (סימן כ"ד), מ"ג, מ"ט; שוחר טוב, א. ויש עוד, אבל די בכך. ------------- 1 פרופ' ישעיהו ליבוביץ', "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", ירושלים תש"ס, עמ' 53, פתיחה לפרשת "לך לך". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את היבבות המיתחסדות וכינויי שמות הגנאי ערלי הלבב ומרוקני התוכן, רחמנא ליצלן, אתה יכול לשמור לעצמך. מיהו האברהם הזה? מהו עשה? מה הוא כתב? איזו הגות הוא הגה? לפחות על ישוע יכולה להיות מחלוקת לגיטימית באם האיש עצמו היה או לא היה. ועל אברהם איש הבדיון כתב ממש ביום שישי האחרון המשורר סמיח אל-קאסם בן השאר: ... לא נבון היית כאשר גמלת לבני ביתך הנבונים בשגעונך החיתי וביצרך הנבער ... לא היית גבר כאשר שלחת ידך בילד רך בשנים ושחטת את מצפונך. ... היית, אדני, נבל עלוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש לשמור על תרבות הדיון כאן. ציטוטים מדבריהם של לא יהודים מותר להביא רק אם הם מדברים בשבח היהודים, אחרת מדובר באנטישמיות פשוטה. בעצם, זה נכון גם ליהודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה המקור: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... יש בשירו של אל-קאסם ביקורת נוספת, על זניחת הגר וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סלח לי רון, אבל אתה שואל שאלות ששואלים בגן ילדים: מיהו אברהם? מה היו מעשיו בחייו? איזו הגות הוא הגה? כאילו שמימיך לא פתחת את התנ"ך וכה מהר שכחת את מה ששינתת לבגרות בתנ"ך. דמותו של אברהם, כפי שהיא משתקפת במקרא בכלל ובעקידת יצחק בפרט, נודעת דווקא בשל מידותיו האנושיות הנעלות. הוא אדם בעל רמה מוסרית גבוהה, איש חסד, מלא רחמים ורגשות חמלה, שהצטיין בדאגה לשלומו ולרווחתו של כל אדם באשר הוא אדם. שאלת הבנת התנהגותו של אברהם בעקידה נידונה כבר על די רבים ממבארי המקרא, חכמי התורה שבעל פה והוגי דעות יהודים ולא יהודים למן ימי הביניים ועד ימינו. אחד ההסברים המקובלים כפי שהובא על ידי נחמה ליבוביץ' ("עיונים לספר בראשית", עמ' 137-140) הוא כי ברור שדרישת העקידה העלתה אצל אברהם הרבה שאלות ותהיות. סביר להניח שהצטער מאוד בצאתו לעקוד את היקר לו מכל. הסיבה שהתורה לא חשפה את עולמו הרגשי של אברהם היא שלא מצאה את המלים המתאימות שיוכלו לתאר את עולמו הפנימי המורכב. דווקא בשל החשש כי העלאה על הכתב רק תמעט ותוזיל את עוצמת רגשותיו של אברהם, העדיפה התורה לא לתאר את מחשבותיו, תחושותיו ורצונותיו. הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מספר כי "ידוע שאברהם אבינו גדל בעדת הצאביה. שיטתם שאין אלוה זולת הכוכבים. כאשר אביא לידיעתך את ספריהם המצויים עתה בידינו", הוא כותב לתלמידו, "ואת ספרי ההיסטוריה הקדומים שלהם ואגלה לך על-פיהם את שיטתם ותולדותיהם, ...מוצא אתה שהזכירו בספריהם אלה ובספרי ההיסטוריה שלהם את המעשה באברהם אבינו. הם אמרו בזה הלשון: כאשר אברהם, שהתחנך בכות'א1, חלק על הציבור וטען שיש פועֵל זולת השמש, טענו נגדו (טענות) על סמך כך וכך. הם ציינו בטענותיהם את הפעולות הגלויות-לעין של השמש במציאות. אזי הוא, כלומר, אברהם, אמר להם: צדקתם. הוא כגרזן ביד הנגר. אחרי-כן הזכירו משהו מטענותיו עליו השלום נגדם. בסופה של אותה פרשה הו הזכירו שהמלך כלא את אברהם אבינו, עליו השלום, ושבבית הסוהר המשיך להביא ראיות נגדם במשך ימים. אז פחד המלך שהוא ישבש את שלטונו וירחיק את האנשים מדתותיהם. לכן הגלה אותו לארץ ישראל, אחרי שהחרים את כל רכושו. כך סיפרו. אתה תמצא פרשה זאת מוסברת כך ב'החקלאות הנבטית'. "הם לא הזכירו את מה שמביאות מסורתינו האמיתיות, ולא את ההתגלות שקיבל, מפני שהם רואים בו שקרן מכיוון שחלק על דעתם הפסולה. אין לי ספק שכאשר הוא, עליו השלום, חלק על שיטתם של האנשים כולם, גידפו אותו התועים הללו, גינו אותו וזלזלו בו. ומכיוון שסבל זאת למען הא-ל יתעלה, והעדיף את האמת על כבודו, נאמר לו: 'ואברה מברכיך ומקללך אאור, וניברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית י"ב, ג). סופו היה מה שאנו רואים היום, שרוב תושבי כדור הארץ מסכימים להעריצו ולהתברך בזכרו, עד כדי שמתייחסים אליו מי שאינם מצאצאיו" (החלק השלישי, פרק כ"ט; בתרגומו של פרופ' מיכאל שוורץ). האדם הישראלי צריך להיזהר שבעתיים כאשר הוא מתייחס בקלות ראש אל דמותו של אחד מאבות האומה היהודית. ------------- 1 כות'א רבא, עיר שהיתה דרומית לבגדאד, על גדתו של נהר כות'א, תעלה המחברת את הפרת והחידקל. היו שזיהו אותה עם כותה הנזכרת במלכים ב', י"ז, כ"ד. היא נקראה גם תל-אבראהים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנאמר, ''וילך אברהם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שהבנתי את העוקץ שלך, האומר כאילו: אין קשר בין השאלה לתשובה. אתעלם מהעוקץ ואענה על שאלת הכותרת: מנהג כיסוי הראש לא החל מימי אברהם העברי. חבישת כיפה היא נוהג מקובל (אתה רשאי לקרוא לזה אופנה) בעולמם של יהודים שומרי תורה ומצוות, ו"אינני רוצה להפגין פרישה מציבור זה", טען הפרופ' ישעיהו ליבוביץ' למשמע השאלה: "מדוע אתה חובש כיפה?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא יש קשר בין השאלה לתשובה: כתוב "וילך אברהם". ממה נפשך, אברהם הלך ד' אמות בלי כיפה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שלא ענית בדיוק על מה ששאלתי. שים לב שכדי לתאר את אותו האברהם ציטטת מה שפירשנו עליו אחרים, לא דברים מפיו או בשמו. נדמה לי שגם המשפט האחרון שלך הוא מעט סתום ודורש הבהרות: "האדם הישראלי" - האם הכוונה לישראלי מבחינת אזרחותו או ישראלי ככפל דיבור ליהודי (על לשון בנ"י)? "להיזהר שבעתיים" - האם ישנם דברים/דמויות עליהם אפשר לדבר ללא חשש כזה (הכוונה היא במסגרת היהדות כמובן)? "אחד מאבות האומה" - אני יודע שהנטיה היא לקבל את אברהם כדמות בשר ודם, אלא שעל זה בדיוק היתה השאלה/הערה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר בראשית שב*ספר הספרים* מלא וגדוש בדברים מפיו של אברהם אבינו. ואני ממש לא מתכוון לצטט כאן את כל הספר או חלקו. אני רק תוהה ביני לבין עצמי, איזה ציון קיבלת בתנ"ך בתעודת הבגרות שלך. אל תתחמק מן האמת: אם יש בידך טיעונים להפריך את ההוכחות של הרמב"ם לקיומו של אברהם כאבי האומה - הצג אותם כאן ועכשיו וציבור הקוראים ישפוט כבר למי להאמין. ובכלל, אנו מאמינים במסורת שהועברה ברציפות היסטורית בלתי-פוסקת שהתנ"ך הוא הספר שנמסר למשה במעמד הר סיני. מאחר ומדובר בספר אלוקי, הרי שהוא ספר שדובר אמת, כי חותמו של אלוקי ישראל היא האמת. ומאחר והמקרא מספר לנו על קיומו של האיש כאבי האומה היהודית-העברית יש להניח היגיונית שאינו משקר עלינו. בוודאי שלא כמו מגוון השקרים הנלוזים של "מחקרים השוואתיים", הבאים תחת איצטלה של "אמת מדעית", ששטפו לאנשים כמוך את המוח. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |