 |
|
 |
||
|
||||
 |
שוב מנסים "פתרונות קסם": "השתתפות במימון לימודים וסיוע ברכישת דירה". מה אכפת לחיילים מסיוע בדירה? ולמה דווקא סיוע בדירה ולא סיוע ברכישת פורטפוליו מניות או נכס מניב בשוויץ? למה כל חייל צריך ללמוד, אנחנו כבר מדינה עם אינפלציה בתארים, ומה לגבי חיילים שלא יכולים או לא רוצים להתקבל לאקדמיה? למה ממשיכים לנסות לרבע את המעגל עם הפתרונות המטופשים הללו, שאת רובם אפשר לסכם כ"משהו שעולה כסף, אבל חס ושלום שניתן ממש כסף!"... רוצים לפצות חיילים על שירות החובה? מצוין! אני בעד! יש פתרון נהדר, קוראים לו הגדלת המשכורת. רק כסף? ממש לא, אפשר לנסות לחשוב על פיצוי נוסף, אפשר לתת להם פיצוי לא כלכלי, משהו שאי אפשר להשיג בכסף, כמו תור בזמן סביר לדרכון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני גם מציע להחזיר את הימים בהם להיות יוצא צבא היה נחשב ל'מניה בטוחה' בתודעה הישראלית. למשל; ₪ פטור מכל האגרות הממשלתיות השונות ולא רק לרישיון הנהיגה כמו היום. ₪ פחות מיסים עקיפים <קיזוז מעמ> וישירים <יותר נקודות>. ₪ הנחות משמעותיות בארנונה עד 80%. ₪ ביטוח רפואי משלים לכל החיים חינם. ₪ פטור מהמתנה בתור. ₪ נסיעה חינם בתחבורה הציבורית לכל החיים. ₪ גם המתים יתגייסו בתנאים האלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ממש double-down... עוד דברים שעולים-כסף-מבלי-לתת כסף. * למה הנחה בארנונה משנה? חיילים גרים בבסיס ולא משלמים ארנונה. בכל מקרה, מי שישלם את העלות של ההטבה הזו היא העירייה, שבוודאי לא תסמך * למה ביטוח משלים? יש כאלו שלא רוצים לשלם עליו. זה לא חובה...; נסיעה חינם בתחב"צ זו דרך נהדרת לגרום לבזבוז של משאב מוגבל. * פטור מהמתנה בתור לכל חייל זה אומר שהתור ישאר ארוך שוב, למה לא לתת כסף, ההטבה הזו שכולם יכולים להשתמש בה? למה להמציא "מתנות" שחלקן בכלל על חשבון שחקנים אחרים (עיריות, קופות חולים) ושחלקן לא רלוונטיות לחלק מהחיילים (רכב/תחב"צ)? אם רוצים להוציא על חיילים 100 ש"ח, שיתנו להם 100 ש"ח ולא תחליף סטייל זר-פרחים-מהודר-בשווי-100-ש"ח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אולי כי 'כסף חי' הוא עדיין מונח 'מגונה' ואילו 'שווה כסף' הוא הישראבלוף האולטימטיבי שטרם נס לחו. 2. אולי כי המדינה עדיין ממלאת את תפקיד האמא של החיילים - החייל הוא רכוש צה"ל - והורה 'טוב' מעדיף לתת לילד 'חופשי חודשי' מלתת לו 200 ש"ח מזומן. 3. אולי ההטבות - כמו תחבצ חינם,פטור מארנונה - הן הטבות שעולות למדינה פחות כסף מחלוקת הכסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
("אפשר לתת להם פיצוי לא כלכלי" - אולי זכות וטו על שינויים חוקתיחם?) למיטב הבנתי הרעיון הוא שאנשים צעירים (או בכלל) לא יודעים להתנהל עם כסף באופן מוצלח במיוחד. נדל"ן, תואר אקדמי או תואר מקצועי הם השקעות סולידיות (כשמדובר באנשים צעירים). זה די דומה לרעיון שמאחורי קרן השתלמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(צחוק-צחוק, השפעה חברתית ומשקל ציבורי זה חלק משירות צבאי...) אין בעיה, אז שיעשו קרן השתלמות שמכילה כסף; כסף זו ההטבה הגמישה יותר שיש, וכך עם הכסף הזה סמל-ראשון פלוני יקנה דירה (אם נניח למשפחתו אין דירה להוריש לו) וסמל-ראשון אלמוני ישלם עבור התואר (אם נניח הוא לא תלמיד מצטיין שיכול בלי קשר לקבל מלגה מלאה, או אם הוא לא שואף לקריירה בתחום שמחוץ לאקדמיה, כמו תקשורת). אין סיבה לעוות את הכלכלה ולהגביל את החיילים בכסף שניתן להם, זה לא חוסך שקל למדינה וזה רק פוגע בגמישות של החייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה עם כסף היא הגמישות שלו. סמל-ראשון פלוני יכול לקנות דירה, ויכול גם לסוע לתאילנד ולהוציא את הכסף על זונות מקומיות. סמל-ראשון אלמוני יכול לשלם עבור התואר, ויכול גם לסוע ללאס וגאס ולזרוק את הכסף על שולחן הרולטה. זה אמנם מעוות את הכלכלה אבל זה כן חוסך (במקרה של פלוני) או אפילו מכניס (במקרה של אלמוני) כסף למדינה (או, לפחות יש לזה פוטנציאל כזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. זה מאוד פטרוני; אולי גם הבוס שלך יגיד לך שהוא לא סומך עליך עם הכסף, וחושב שבובת-הפופ שקנית לא משתלמת ועדיף שהיית משקיע באגרות חוב? אגב, מה מונע ממך לקחת את הכסף שלך, לטוס לתאילנד ולהוציא אותו על זונות מקומיות? מי מגביל אותך? חיילים לא בהכרח יותר מטומטמים מאחרים. ב. זה מעודד שחיתות: בעל עסק (נניח, הבעלים של מכללת וואטאבר) כעת צריך לשכנע פקיד ממשלה שהוא באמת נותן ערך מוסף לחיילים ולכן הואוצ'ר שיקבלו צריך להיות תקף למכללה שלו; ולא רק הוא, אולי מדריך בקורס ברמנים? קורס טיפול בפרחי באך? ג. זה מעודד חוסר יעילות: לא בהכרח ההקצאה הכלכלית הנכונה לחייל זה תואר; מדינת ישראל היא כבר אקדמאית יתר על המידה, כפי שקישרתי למחקר של אורי כץ בתגובה 758715. בנוסף, לעיתים החיילים זקוקים לכסף מסיבות אחרות, שלא ברשימה - נניח, לרכישת רכב / השכרת דירה לצורך נגישות למקום עם תעסוקה טובה יותר. ד. זה מעודד בזבוז וחוסר הוגנות: מתוך כלל החיילים שיקבלו הטבה של לימודים חינם, לפחות אחד מהם יהיה מספיק מצטיין כדי לקבל מלגת לימודים, או בכלל ירצה להיות דוגמן/ספורטאי/שחמטאי/יוטיובר ואין לו מה לעשות עם הכסף הזה. כמו תלושים לחג שנשכחו במעיל, מדובר בכסף שהולך לפח. ה. הטבות מסויימות מונעות את היכולת לדעת כמה אנחנו משלמים עליהן. "מחיר למשתכן" למשל היא הטבה שלא מופיעה בתקציב, כיוון שהיא לא רשומה כהוצאה אלא כהכנסה נמוכה יותר של המדינה ממחיר השוק. זה מקל על הפוליטיקאים להעביר זאת מבחינה חוקית (אין צורך במציאת מקור תקציבי), אבל חוסר הידע לא טוב לכלכלה. ו. וגם אם כל הסעיפים הקודמים לא שכנעו אותך, פיקדון גמיש עדיף בוודאות עדיף על הטבות ספציפיות, למרות שכבר ראינו איך גם אותו מנסים לנצל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ר' גם מה שאמר עומר מואב בנושא (דקה 3:57). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א, ב, ג, ד. אין ספק שזה פטרוני, מעודד שחיתות, מעודד חוסר יעילות, ומעודד בזבוז. אבל המדינה היא לא סתם בוס. המדינה החליטה שאת חלק מהכסף שלי אני אשקיע בביטוח בריאות, את חלקו אני אשקיע בביטוח לאומי וחלק אחר אני אחסוך בקרן השתלמות. כל זה פטרוני, מעודד שחיתות, מעודד חוסר יעילות ומעודד בזבוז. אם קיבלנו את העקרון אז נשאר להתווכח רק על המחיר, אם לא, עדיף להתווכח על העיקרון. אני מניח שאנשים בשנות העשרים יותר מטומטמים מאנשים בשנות השלושים, לפחות בכל מה שנוגע להתנהלות אחראית עם כסף. צריך להפריד בין השאלה במה מאפשרים לחיילים להשקיע את כספם לשאלה האם כדאי/ראוי/צודק להגביל את ההשקעות שלהם. אם אתה מקבל את העיקרון ומעיר על חוסר צדק, אפשר יהיה (למשל) לאפשר להם להוציא את הכסף על הכשרה מקצועית, על בניית עסק חדש, בפנסיה, או לשחרר אותו אחרי גיל מסויים. אם העיה שלך היא עקרונית אם עצם ההגבלה של ההוצאה אז ההערה על חוסר הצדק לא נראית לי רלוונטית. זה לא באמת כסף שהולך לפח, זה שירות שלא קיבל תמורה נאותה. אני בכלל לא בטוח שחוסר היכולת לדעת את המחיר הוא בעיה, ואם כן היא נשמעת לי לא מהותית מספיק. האמת, אף אחד מהסעיפים האלה לא שיכנע אותי, אני מניח ומקווה שכולם מובנים מאליו לכל מי שדן בהצעה. אין לי דעה חזקה בנושא ואני מקווה שלמי שמקבל את ההחלטות יש מספיק מחקרים שמגבים את מה שהוא מחליט ואת היכולת לללמוד מהמימוש אם ועד כמה למחקרים האלה אסמכתאות במציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור לי שהמדינה מכריחה אותנו לעשות את כל הדברים הללו, ואפשר לא להתכווח על העיקרון; מאידך, אפריורית אני מניח שפטרוניות היא לא טובה, ואני אשמח לראות מדוע במקרה קצה זה-או-אחר הפטרוניות עדיפה. לטעמי, כל הכרח שכזה צריך להיות בדחילו ורחימו, ולא בגלל תחושות בטן. אני ממשיך את פסק ההלכה של האדמו"ר המקומי: "חייבים שתהיה הסתברות "כמעט ודאית" להצלת מספר גדול של חיים כדי להשית הגבלה נוספת על האזרח שכבר היום מוגבל במאות תקנות וחוקים וסעיפים קטנים ותיקונים ותוספות וצוים ופקודות והוראות שעה ושאר ירקות". בנוסף, לא רק שאני לא מסכים שלוחם צעיר בן 21 הוא בזבזן באופן מובהק ממשוחרר טרי בן 23: בתוכנית המוצעת מי שלא ישרת כלוחם, מי שיהיה חייל עורפי וישתחרר - לא מוגבל כלל. באותו הגיל בדיוק המשוחרר הטרי יתחיל לקבל שכר מהבוס שלו, שכר אותו יוכל לבזבז על אותן זונות בתאילנד מבלי הגבלות טפשיות כלל (שלא לדבר על כך שיהיה לו את הזמן הפנוי לטוס לתאילנד...). דבר נוסף שניסיתי לומר הוא שגם אם אשתכנע ב- 100% שנכון מוסרית להגביל, עדיין לא בהכרח כדאי לעשות את זה משיקולים פרקטיים. הרי הגבלה זה בירוקרטיה, טפסים, מנגנון אכיפה, נסיונות עקיפה, שחיתות וכו'. דהיינו, אולי נעזור לחייל הפלוני לחסוך... אך תוך כך קידמנו שחיתות וקומבינות, ויצא שכרנו (המוסרי) בהפסדנו. לגבי הסיפא שלך, אני משוכנע בדיוק הפוך - שלמי שמקבל את ההחלטות יש בדיוק אפס מחקרים שמגבים את מה שהוא מחליט, והחלטות שכאלו נלקחות תוך שילוב של תחושת-בטן ואנקדוטה שסיפר עליה הבן של השכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פטרוניות היא לא טובה, אבל לפעמים היא הרע במיעוטו. אם זה המקרה או לא המקרה, אני לא יודע, ואני לא משוכנע שאתה יודע. כשאדם צעיר נורמלי מקבל משכורת הוא מוציא אותה: שכר דירה, אוכל, בגדים, תחבורה... אם המשכורת גבוה הוא גם ילך למסעדות וסרטים ואולי נופש קצר פעם או פעמיים בשנה. חייל מקבל לינה, אוכל ולבוש מהצבא, לרוב הוא במילא תקוע בבסיס אז אין מה לדבר על סרטים ומסעדות ואין מה לדאוג לגבי תחבורה. תן לחייל כזה משכורת חודשית, והוא "עלול" לחסוך אותה לטיול בתאילנד. ברור שלא בהכרח כדאי לעשות את זה משיקולים פרקטיים. מה שאני אומר זה שאולי כן, וזה לא כל כך פשוט לדעת את זה. לגבי הסיפא, אני מקוה שאתה טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה לא מעריך נכון. בצה"ל כן מתיחסים לנושא ברצינות ולא שולפים מן המותן. מה שאתה רואה כפתרונות קסם, נולד מן הצורך של צה"ל (ובעצם המדינה) ליצור מודל היברידי בין 2 המודלים הקיימים (גיוס חובה וצבא קבע). צבא הקבע קטן מדי ויקר מדי על צרכיה של מדינת ישראל. ההנחה האסטרטגית היתה שכלכלת ישראל מתעצמת בעוד החזית העויינת מולה מתפוררת (בחזית הזו נותרו רק ארגוני טרור קיקיוניים וסוריה המוחרמת בכל העולם הערבי). שלטון הימין ארוך השנים בזבז את ההון החדש על מגזרים טפילים ואירידנטיים ועל מגזר פריבילגי שהפך את המלחמה הטריטוריאלית עם הפלשתינים למלחמה טוטאלית של גזע ודת. צרכי הביטחון מול עזה וצרכי השיטור מול יו"ש במקביל לאיום איראני וכלל-איסלאמי הופכים את צבא הקבע למתכון לחיסול אפשרי של המדינה. אם תגייס כל מי שאתה צריך ותשלם לו משכורות של מעמד בינוני היום, יהיה לך גם צבא בינוני וגם פשיטת רגל בגלל המשכורות. הכשל הייחודי שיש לצה"ל בנושא צבא הקבע הוא עניין המילואים. צבא החובה הקיים היום הוא הסדר יוצא דופן בו המגזר האזרחי כולו מגוייס לשירות צבאי הממומן בחלקו ישירות ע"י המגזר (ההורים) ולא המדינה. השירות הזה מעמיד לרשות צה"ל קאדרים גדולים מאד של חיילים מקצועיים, שמקצועיותם נשמרת ע"י שירות מילואים קצר, אשר בשעת צורך מעמידים לישראל צבא שהוא בסד"ג יותר גדול ממה שהיתה יכולה להחזיק כצבא קבע. המשבר של הגיוס לצה"ל לא נוצר בצה"ל אלא הוא פרי של לחץ כוחות השוק של החברה הישראלית על הצבא ואלו יוצרים את משבר הלגיטימיזציה של גיוס החובה. ברגע שחלקים גדולים יותר ויותר של החברה הישראלית משתמטים מן השירות הקרבי, הגיוס לצה"ל מתוחזק לא ע"י הלגיטימיזציה של המגזר האזרחי אלא ע"י כוחות השוק. המדינה לא יכולה להתחרות בשכר שנמצא בשוק הפרטי ולכן הגיוס לשירות הקרבי מתחיל להתבסס על כוחות חברתיים-מעמדיים. מרבית המגוייסים לשירות שאמור להיות הבסיס של צבא המילואים מגיעים מן הפריפריות (טיפוס בסולם החברתי) או ממגזרים תאוקרטיים (מניעים דתיים-לאומיים), כאשר האחרים מתבצרים בשירות העורפי וכלל אינם עושים מילואים. אחת מהתוצאות של הלחצים האלו היא היא תאוקרטיזציה של הצבא. ההבלטה של מוטיבים דתיים וכל התפילות וברכות הרבנים ביחידות הקרביות יוצרות מעגל המזין את עצמו ומעיף את החיילים מן המגזר האזרחי החילוני אל מחוץ ליחידות אלו (שלא להזכיר נשים). המודלים הדיפרנציאליים באים לשמר את מודל גיוס החובה האוניברסלי שיאפשר לצבא לגייס מחזורים גדולים ומתוכם לתגמל רק את אלו שהם בסיס לצבא המילואים. החרדים בכלל חיצוניים לבעיית הגיוס. הם לא רוצים להתגייס ואפאחד רציני לא רוצה לגייס אותם. בכל הסוגיה הזו החרדים כדרכם משחקים את תפקיד המטורלל הטפיל והאירידנטי. התביעות להכיר בלימוד תורה כאקויולנטי לשירות בצבא והגדלת תשלומי הסעד לאברכים הם דרישות אובדניות ששום ממשלה רצינית לא היתה שוקלת ולו לרגע. העובדה שממשלת ישראל מנסה לאכוף בחקיקה את המהלכים הללו, מלמדת שבעיית הגיוס אינה בעיית יסוד של המשבר החוקתי היום. אני מתנצל על ריבוי הקלישאות והטריביאליזמים פה. אבל כל דיון שיתחיל מתחת לסף ההיגיון הזה הוא לעג לרש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם בכל מקרה החלטנו להוציא כסף על החייל ולקרוא לה "הטבה כלכלית", למה לא לקחת את אותו הכסף ופשוט לתת אותו לחייל? מה זה חוסך? למה זה טוב? אפשר לתת לעובדים "הטבות" או "מתנות" בשוליים (סט סירים מהודר לחג!) אבל אין סיבה שהחיילים יקבלו את תמורה משמעותית בצורה כ"כ מעוותת. הרי אנחנו יודעים כמה עולה שכר לימוד בשנה, אפשר לחשב בדיוק כמה שווה ההטבה הזו, וגם החייל יכול לחשב אותה. אז למה שהחייל יהיה חייב לפרנס מכללה פרטית כדי להנות מהכסף אחרי שטרח ועבד קשה בשבילו? למה שאיזה מאעכר יגזור קופון על אותה עבודה קשה וסיכון חיים (בדיוק כמו במענקי השחרור)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההנמקה של האלמוני לא משכנעת אותך? לדעתי הוא צודק בכך שזה מה שעומד בבסיס החשש מתשלום כסף. המדינה אומרת, בעצם: ניתן לך כסף, בתנאי שתשתמש בו למטרות ראויות לדעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה רומז לכך שמדובר בעוד ניסיון של המדינה לרמות ולסדר את המשרתים בצבאה, יתכן מאד שאתה צודק. הרבה יותר קל להתחמק מקיום כל מיני הבטחות כלליות מאשר מתשלום משכורת קבועה. הרי כולנו קבלנו מענק שחרור שכיסה פחות או יותר את שכה''ל לסמסטר או שניים. יתכנו גם סיבות כשרות יותר. המדינה צריכה ורשאית לנסות לכוון את הכסף לכיוונים הרצויים לה. למשל ללימודי מקצועות מועדפים או פתיחת עסק ולא לטיול בהודו או הילולא בהר מירון. נראה לי שהשאלה הבאמת קרדינלית היא האם ישראל יכולה לממן שכר סביר לצבא קבע בגודל שיבטיח ביטחון מול כל איום פוטנציאלי סביר. התשובה עד עכשיו היתה לא בא' רבתי. יתכן שזה משתנה. אמצעי הלחימה הולכים ונהיים יותר ויותר טכנולוגיים והצורך בחיילים מעטים אבל בעלי הכשרה גבוהה הולך וגובר. המודלים הדיפרנציאליים מתיחסים בדיוק לנקודה הזו. הם יכולים לאפשר לצה''ל לטרגט את משאביו לעבר שלד של חיילים מקצועיים שיאפשרו את קיום המסגרות הצבאיות שיוכלו בשעת הצורך לקלוט את בשר התותחים (לא חרדים כמובן). החשש הוא שהרעיונות היפים יעלו על שרטון המציאות. צבאות הם ארגונים מאד לא יעילים ולא חכמים. מודלים דיפרנציאליים קשה יותר להפעיל מאשר לשלם לכולם אותו דבר פחות או יותר ולתת כומתות אדומות במקום כסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מירב ארלוזורוב טוענת בעד הכיוון ההפוך - רק הורדה של ההטבות הכלכליות ללומדים תעודד אותם לצאת לשוק העבודה. ז"א - כדי לשנות את נקודת האיזון, להוריד לצד אחד במקום להוסיף לצד השני. מיותר לציין שזה גם הרבה יותר חסכוני כלכלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מה שליברמן ניסה לעשות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקטנה1 הרבה יותר מזה עשה לפיד כשר אוצר בכהונתו הלא-ארוכה, ואכן גם אז הנתונים הביאו את אחוז ההשתתפות בשוק העבודה לשיאים שמאז רק מתדרדרים, בקורלציה יפה מאד לתמיכה הכלכלית בחרדים שלא עובדים. 1 ואת מעונות היום בג"ץ דחה בשנה כדי לאפשר להם "להתכונן". מי היה מאמין - בג"ץ שומר על כולנו - וגם על החרדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, נכון. משום מה זה פרח מזכרוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגדול אני מסכים איתה, אבל אי אפשר להתעלם מכך ששכר חיילי החובה הוא מגוחך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה אחד מיסודות המערך הקיים. כתבתי על כך בתגובה קודמת: העובדה שחיילי החובה מקבלים דמי כיס בלבד היא שמאפשרת למדינת ישראל להחזיק גיוס חובה אוניברסלי. למעשה מדובר בסוג של מס המוטל על הוריהם של המלש"בים. אם היה צריך לשלם לחיילי החובה אפילו נניח שכר סטודנט, כל המבנה היה קורס לחורבות. המודלים הדיפרנציאלים הנידונים הם מסוג הפתרונות שמציעים אקדמאים לבעיות כאלו. נשלם שכר סטודנט לכל חייל אבל רק לחיילים הקרביים והיחידות המועדפות, נשלם קצת פחות למקצועני השלד הלוחם וצבא הקבע (קציני שריון, תותחנים וים), ועוד פחות לבשר התותחים הלוחם ולדרג העורפי נמשיך עם דמי הכיס. כל מגזר ישרת תקופה שתהיה מתואמת עם זמן ההכשרה שלו. המשמעות של המודלים הללו מתפענחת רק למי שצולל לרזולוציות הכלכליות. וזה הופך את הדיון הציבורי לבדיחה. נניח למשל שגם העלות של מודל כזה היא הרבה יותר מהעלות היום (ולדעתי זהו המצב). קבלת מודל כזה משמעותה שתקציבי ההתנחלות, קצבאות האברכים, קצבאות הילדים של משפחות מרובות ילדים והילולות במירון יצטרכו לחפש ספונסר אחר. זה הופך את כל התכנית לבלתי קבילה פוליטית או לחילופין תלוייה בשידוד מערכות פוליטי. הנקודה שלי היא שלא מדובר כאן בויכוח טכני על הנושא של מודל גיוס אלא בדיון עומק של תכנון לטווח רחוק של עתיד המדינה. זהו בדיוק סוג הדיון בו מערכות פוליטיות נוטות לעשות את המחדלים הגדולים ביותר שלהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מה זה "חיילים קרביים" לעומת "בשר התותחים הלוחם", ששמת אותם כה רחוקים זה מזה במדרג?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זו התוצאה הלא מוצלחת של הניסיון שלי לדבר בנפנוף ידיים על נושא מורכב. הכוונה היא שהצבא הוא מוסד מורכב הבנוי מקטגוריות רבות של משרתים. פקטורים מאפיינים הם יכולות וכישורים אישיים, זמן הכשרה, הצורך ברענון ועדכון לאורך הזמן, הסיכון ומקום השירות, חיוניות מבחינת זמינות וקיום היחידות והיכולות לאורך זמן. המודלים הדיפרנציאליים צריכים להתאים את התגמול ואופן השירות לקטגוריות השונות. ''קרביים'' אכן לא אומר הרבה שכן זה כולל את סיירת מטכ''ל יחד עם הטבח המשרת במוצב הגבול ובשר התותחים כולל במובן הרחב את כל החיילים שאינם בדרג העורפי. מבחינה צבאית המונח ''בשר תותחים'' מבטא את כמות ההשקעה בהכשרת החייל. בד''כ צבאות לא אוהבים ל''בזבז'' חיילים שהכשרתם ממושכת ויקרה וקשה מאד להחליפם, אבל לא תמיד זה כלל שפועל ובפרט בישראל. דבר אחד ברור. מודלים דיפרנציאליים הם ניסויים שהם בגדר סיכון רב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציע עוד היבט שגם אתה וגם האלמוני לא מתייחסים אליו, והוא במידת-מה יותר רגשי מכלכלי ''קר''. בהתלבטויות אם לבזבז עכשיו או לחסוך לעתיד, רוב האנשים מכירים בכך שעדיף לחסוך לעתיד, ובכל זאת מתפתים לבזבז עכשיו. במקרים רבים אנשים שמחים אם יש מבוגר אחראי שמכריח אותם או לפחות לוחץ עליהם לחסוך. כשמדובר בבני עשרים וקצת, לעתים קרובות המבוגר האחראי הזה הוא ההורים. מעבר לתפקיד הכלכלי והפרקטי של ההורים כאן, אולי זה חלק ממה שמכונן את האהבה המשפחתית. במקרה שלנו, המדינה לוקחת את התפקיד הזה, ואני חושב שקל לראות כאן את האמירה ''אני המדינה קצת אבא ואמא שלכם. שירתתם אותי, ואני אחראית עליכם ודואגת לכם. לא סתם, אלא יותר ממה שאני דואגת לבני השנתון שלכם האחרים, שלא שירתו''. ואם עד כאן אני לא מחרטט יותר מדי, אולי זה שווה משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"במקרים רבים אנשים שמחים" טוב, זה פחות-או-יותר ההגדרה של פטרונות: "התנשאות, ניסיון לקבוע עבור מה טוב עבורו". כמובן שמיד עולה השאלה, האם האנשים באמת שמחים שמכריחים אותם לעשות דבר-מה, או שלא. כמו בכל פטרונות, גם כאן יש את "אתה הרי תודה לי אחר-כך", יש את "כל המציל נפש אחת מישראל" וכו', יש את המרחק בין הרציונל ("לחסוך לעתיד") למציאות ("לחסוך אך ורק לתואר/דירה"), יש את הקבוצה שסובלת/נהנית מפטרונות ("חיילים צעירים") והקבוצה שלא ("אזרחים צעירים") ועוד. שים לב שבמקרה דנן - "המדינה המטיבה" (שאתה מנסה לייצג בהודעתך) לא מתנהגת באותה פטרונות כלפי אף אחד אחר: לא כלפי צעירים אחרים ולא כלפי עובדי מדינה אחרים, רק כלפי אותם חיילים שבכל מקרה משרתים במסגרת שירות חובה ואין להם ממש ברירה. אני אישית מאמין שלקובעי המדיניות במדינה היקרה שלנו יש אצבע קלה מידי על הפן ה"דואג". אדרבה, אם המדינה עוד מנסה לגרום לאזרחיה לשרת בשירות משמעותי (או לפחות למנוע מהם להרגיש פראיירים), מוטב שתתנהג אליהם דווקא בפחות פטרונות ושתתעל את הדאגות שלה לנושאים שלא מתנגשים עם הרצון החופשי של אזרחיה, זה לא שחסר כאלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי לתאר שיקול שאני חושב שנעשה (אפילו אם לא במפורש), בלי לציין אם הוא טוב או רע - על זה אין לי דעה נחרצת. זה שאין לי דעה נחרצת גם לנוכח הטיעונים הנכונים שלך זה בגלל שיש לי יותר סימפטיה מלך ביחס לפטרונות של המדינה כלפי אזרחיה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |