|
||||
|
||||
אני חושב שאתה לא מעריך נכון. בצה"ל כן מתיחסים לנושא ברצינות ולא שולפים מן המותן. מה שאתה רואה כפתרונות קסם, נולד מן הצורך של צה"ל (ובעצם המדינה) ליצור מודל היברידי בין 2 המודלים הקיימים (גיוס חובה וצבא קבע). צבא הקבע קטן מדי ויקר מדי על צרכיה של מדינת ישראל. ההנחה האסטרטגית היתה שכלכלת ישראל מתעצמת בעוד החזית העויינת מולה מתפוררת (בחזית הזו נותרו רק ארגוני טרור קיקיוניים וסוריה המוחרמת בכל העולם הערבי). שלטון הימין ארוך השנים בזבז את ההון החדש על מגזרים טפילים ואירידנטיים ועל מגזר פריבילגי שהפך את המלחמה הטריטוריאלית עם הפלשתינים למלחמה טוטאלית של גזע ודת. צרכי הביטחון מול עזה וצרכי השיטור מול יו"ש במקביל לאיום איראני וכלל-איסלאמי הופכים את צבא הקבע למתכון לחיסול אפשרי של המדינה. אם תגייס כל מי שאתה צריך ותשלם לו משכורות של מעמד בינוני היום, יהיה לך גם צבא בינוני וגם פשיטת רגל בגלל המשכורות. הכשל הייחודי שיש לצה"ל בנושא צבא הקבע הוא עניין המילואים. צבא החובה הקיים היום הוא הסדר יוצא דופן בו המגזר האזרחי כולו מגוייס לשירות צבאי הממומן בחלקו ישירות ע"י המגזר (ההורים) ולא המדינה. השירות הזה מעמיד לרשות צה"ל קאדרים גדולים מאד של חיילים מקצועיים, שמקצועיותם נשמרת ע"י שירות מילואים קצר, אשר בשעת צורך מעמידים לישראל צבא שהוא בסד"ג יותר גדול ממה שהיתה יכולה להחזיק כצבא קבע. המשבר של הגיוס לצה"ל לא נוצר בצה"ל אלא הוא פרי של לחץ כוחות השוק של החברה הישראלית על הצבא ואלו יוצרים את משבר הלגיטימיזציה של גיוס החובה. ברגע שחלקים גדולים יותר ויותר של החברה הישראלית משתמטים מן השירות הקרבי, הגיוס לצה"ל מתוחזק לא ע"י הלגיטימיזציה של המגזר האזרחי אלא ע"י כוחות השוק. המדינה לא יכולה להתחרות בשכר שנמצא בשוק הפרטי ולכן הגיוס לשירות הקרבי מתחיל להתבסס על כוחות חברתיים-מעמדיים. מרבית המגוייסים לשירות שאמור להיות הבסיס של צבא המילואים מגיעים מן הפריפריות (טיפוס בסולם החברתי) או ממגזרים תאוקרטיים (מניעים דתיים-לאומיים), כאשר האחרים מתבצרים בשירות העורפי וכלל אינם עושים מילואים. אחת מהתוצאות של הלחצים האלו היא היא תאוקרטיזציה של הצבא. ההבלטה של מוטיבים דתיים וכל התפילות וברכות הרבנים ביחידות הקרביות יוצרות מעגל המזין את עצמו ומעיף את החיילים מן המגזר האזרחי החילוני אל מחוץ ליחידות אלו (שלא להזכיר נשים). המודלים הדיפרנציאליים באים לשמר את מודל גיוס החובה האוניברסלי שיאפשר לצבא לגייס מחזורים גדולים ומתוכם לתגמל רק את אלו שהם בסיס לצבא המילואים. החרדים בכלל חיצוניים לבעיית הגיוס. הם לא רוצים להתגייס ואפאחד רציני לא רוצה לגייס אותם. בכל הסוגיה הזו החרדים כדרכם משחקים את תפקיד המטורלל הטפיל והאירידנטי. התביעות להכיר בלימוד תורה כאקויולנטי לשירות בצבא והגדלת תשלומי הסעד לאברכים הם דרישות אובדניות ששום ממשלה רצינית לא היתה שוקלת ולו לרגע. העובדה שממשלת ישראל מנסה לאכוף בחקיקה את המהלכים הללו, מלמדת שבעיית הגיוס אינה בעיית יסוד של המשבר החוקתי היום. אני מתנצל על ריבוי הקלישאות והטריביאליזמים פה. אבל כל דיון שיתחיל מתחת לסף ההיגיון הזה הוא לעג לרש. |
|
||||
|
||||
אבל אם בכל מקרה החלטנו להוציא כסף על החייל ולקרוא לה "הטבה כלכלית", למה לא לקחת את אותו הכסף ופשוט לתת אותו לחייל? מה זה חוסך? למה זה טוב? אפשר לתת לעובדים "הטבות" או "מתנות" בשוליים (סט סירים מהודר לחג!) אבל אין סיבה שהחיילים יקבלו את תמורה משמעותית בצורה כ"כ מעוותת. הרי אנחנו יודעים כמה עולה שכר לימוד בשנה, אפשר לחשב בדיוק כמה שווה ההטבה הזו, וגם החייל יכול לחשב אותה. אז למה שהחייל יהיה חייב לפרנס מכללה פרטית כדי להנות מהכסף אחרי שטרח ועבד קשה בשבילו? למה שאיזה מאעכר יגזור קופון על אותה עבודה קשה וסיכון חיים (בדיוק כמו במענקי השחרור)? |
|
||||
|
||||
ההנמקה של האלמוני לא משכנעת אותך? לדעתי הוא צודק בכך שזה מה שעומד בבסיס החשש מתשלום כסף. המדינה אומרת, בעצם: ניתן לך כסף, בתנאי שתשתמש בו למטרות ראויות לדעתי. |
|
||||
|
||||
אם אתה רומז לכך שמדובר בעוד ניסיון של המדינה לרמות ולסדר את המשרתים בצבאה, יתכן מאד שאתה צודק. הרבה יותר קל להתחמק מקיום כל מיני הבטחות כלליות מאשר מתשלום משכורת קבועה. הרי כולנו קבלנו מענק שחרור שכיסה פחות או יותר את שכה''ל לסמסטר או שניים. יתכנו גם סיבות כשרות יותר. המדינה צריכה ורשאית לנסות לכוון את הכסף לכיוונים הרצויים לה. למשל ללימודי מקצועות מועדפים או פתיחת עסק ולא לטיול בהודו או הילולא בהר מירון. נראה לי שהשאלה הבאמת קרדינלית היא האם ישראל יכולה לממן שכר סביר לצבא קבע בגודל שיבטיח ביטחון מול כל איום פוטנציאלי סביר. התשובה עד עכשיו היתה לא בא' רבתי. יתכן שזה משתנה. אמצעי הלחימה הולכים ונהיים יותר ויותר טכנולוגיים והצורך בחיילים מעטים אבל בעלי הכשרה גבוהה הולך וגובר. המודלים הדיפרנציאליים מתיחסים בדיוק לנקודה הזו. הם יכולים לאפשר לצה''ל לטרגט את משאביו לעבר שלד של חיילים מקצועיים שיאפשרו את קיום המסגרות הצבאיות שיוכלו בשעת הצורך לקלוט את בשר התותחים (לא חרדים כמובן). החשש הוא שהרעיונות היפים יעלו על שרטון המציאות. צבאות הם ארגונים מאד לא יעילים ולא חכמים. מודלים דיפרנציאליים קשה יותר להפעיל מאשר לשלם לכולם אותו דבר פחות או יותר ולתת כומתות אדומות במקום כסף. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |